אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפלטון / קראטילוס (חלק ראשון)


תחילת הדיון על הדיאלוג החמישי נראית מקום מתאים מאוד לעיון כללי ברביעייה הראשונה של הדיאלוגים. רביעייה זו, שנקבעה בידי מי שקבע אותה, אכן מרכיבה מעין יחידה בפני עצמה. הזמן הדרמטי שלה רציף מהבחינה הזאת: אותיפרון פוגש את סוקרטס מספר ימים לפני משפטו. לאחר מכןסוקרטס נושא את נאום ההגנה ביום המשפט.קריטון נכנס לתאו של סוקרטס מספר ימים לאחר המשפט ולפני ביצוע גזר הדין.קביס וסימיאס משוחחים עם סוקרטס אודות הנשמה ביום ביצוע גזר דין המוות. גם נושאי הדיאלוגים יוצרים רצף מסוים: בדיאלוג הראשון סוקרטס מצא, שהאדם, אפילו הוא נביא, לא מסוגל להגיע למודעות עצמית פשוטה בעזרת ידיעת הסיפורים על האלים, או כל ידע דתי אחר. בדיאלוג השני סוקרטס מצא, שהפוליטיקאים, המשוררים ובעלי המלאכה –ובמיוחד אלה שעיסוקם ההופעה בבתי המשפט, זאת אומרת עורכי הדין – לא עוזרים לחינוך הצעירים ולהפיכתם לאנשים טובים ומודעים לעצמם. בדיאלוג השלישי סוקרטס מצא, שגם הידידים בתור ידידים לא עוזרים לאדם להגיע למודעות העצמית. בדיאלוג הרביעי סוקרטס גילה, שרק הפילוסופיה האמיתית לבדה, בניגוד לשיטות חקירה אחרות, מסוגלת להיטיב עם נשמת האדם ומסוגלת ללמד זאת גם לאחרים, בתנאי שהם צעירים מוכשרים בעלי הגיון בריא. אבל הרצף נוצר לא רק באופן שלילי: הדיאלוג הראשון מציג את המתינות באמצעות דיון במתינות בעולם דתי, שנקראת חסידות או ענווה או שמות אחרים. הדיאלוג השני מציג את הצדק האתונאי וכיצד סוקרטס מוכן היה לקבל אותו על עצמו בשינויים מסוימים. הדיאלוג השלישי מציג את אומץ ליבו של סוקרטס, במיוחד אל מול הבוגדנות של קריטון, ביחס לצדק של אתונה אותו הוא קיבל על עצמו. הדיאלוג הרביעי עוסק בחכמה, וכך נחשפות ארבע מעלות הנפש בצורה יפה וטובה דרך דמותו של סוקרטס. הרביעייה הראשונה מסתיימת במותו של סוקרטס. היא פותחת בכך את הדרך לעוד שמונה רביעיות שברובן סוקרטס משוחח עם ידידיו, ומדגישה עוד יותר את הטעות הגדולה בדבריה של אשתו.הדיאלוג קראטילוס הוא הדיאלוג הראשון ברביעייה השניה, כפי ש-אותיפרון הוא הדיאלוג הראשון ברביעייה הראשונה. אלו הם שני הדיאלוגים היחידים של אפלטון שבהם מוזכר שמו של אותיפרון. בדיאלוג קראטילוס אותיפרון מופיע רק בשמו; סוקרטס ושני הצעירים שמשוחחים איתו מזכירים מדי פעם את אותיפרון ואת המוזה שלו, המוזה האחראית על הנבואה. כמו בדיאלוג אותיפרון, כך גם בדיאלוג הזה סוקרטס לא יוזם את השיחה. בדיאלוג קריטון סוקרטס יוזם את השיחה לנוכח התנהגותו המוזרה של קריטון ובדיאלוג פידון סוקרטס יוזם את השיחה, בגלל שישנם דברים עליהם חשוב לו לדבר עם ידידיו לפני מותו. בניגוד לכל הדיאלוגים הקודמים, בדיאלוג הזה אין שום דרך לדעת היכן מתבצעת השיחה. ישנו מאפיין מוזר נוסף לדיאלוג הזה: למרות שהוא נקרא על שמו של קראטילוס, אחד המשוחחים עם סוקרטס, החלק הגדול שלו מורכב משיחה בין סוקרטס להרמוגנס. בדיאלוג "פידון" סוקרטס דיבר עם שני צעירים, אלא שהשיחה שלו איתם הייתה מעורבת. פעם הוא פנה לדבר עם קביס ופעם הוא פנה לדבר עם סימיאס. הדיאלוג אף נקרא על שמו של אחד הנוכחים ולא על שם המשוחחים. בדיאלוג "קראטילוס" סוקרטס מדבר קודם רק עם הרמוגנס ואחר-כך הוא מדבר רק עם קראטילוס. ולכן השיחה עם הרמוגנס היא מעין הקדמה לשיחה עם קראטילוס, הקדמה ארוכה מהעיקר.

הפניה של הרמוגנס ל-סוקרטס מגיעה בעקבות משבר שנוצר בויכוח בין הרמוגנס ל-קראטילוס, שקדם לפנייה לסוקרטס. העמדה של קראטילוס היא כזאת: לכל דבר בעולם יש טבע, מעין מהות מסוימת. לכן קיימת אפשרות לזהות בין השם שניתן לדבר מסוים ובין המהות שלו. זאת אומרת, בידי כל אדם שמכיר את מהות הדברים השונים יש אפשרות לדעת בנוסף לטבע הדבר, האם מרכיבי השם של הדבר זהים לטבע אותו דבר. למשל, קראטילוס טוען שביכולתו לדעת האם האותיות שי"ן, ו"ו, למ"ד, חי"ת ו-נו"ן משקפות בצירופן יחד למילה אחת את מהותו של השולחן. הדבר נכון גם לשפות היווניות וגם לשפות שאינן יווניות.[1] מכאן נובע, שהאנשים שיודעים את שמות הדברים ואת טבעם הם חכמים מושלמים, מאחר והם כולם יכולים לדעת האם השם משקף את טבע הדבר שהוא מציין. חכמים כאלה עומדים מעל לפילוסופים ובמיוחד מעל לסוקרטס שטען, שהוא יודע, שאינו יודע. הדבר החשוב ביותר שסוקרטס לא יודע הוא טבע הדברים, או לפחות טבע הדברים החשובים ביותר לאדם, הערכים. הרמוגנס פנה לדרך הקצרה ביותר שעלתה בדעתו להפריך את קראטילוס. אפשר להתייחס לכל מילה כאל השם הפרטי של הדבר עליו מצביעה המילה. כך הופכת המילה שולחן לשם הפרטי של הרהיט הזה. אם כל שם פרטי יכול לשקף את טבעו של הדבר שהוא שייך לו, אז אפשר לבדוק את השמות הפרטיים של בני-אדם שונים, האם הם משקפים את טבעם של אותם בני-אדם. קראטילוס המתוחכם הבין מיד לאן מועדות פניו של הרמוגנס ואמר לו, ששמו של הרמוגנס לא מתאים לטבע שלו. אולם הרמוגנס לא מחפש אך ורק להתחכם, הוא רוצה באמת ללמוד מקראטילוס מדוע שמו אינו מתאים לטבעו. וקראטילוס מסרב לענות לו. זוהי נקודת המשבר בויכוח ביניהם.

קראטילוס עונה ל-הרמוגנס באירוניה: הוא אמר לו, ששמו אינו מתאים לטבעו, זאת אומרת הוא יודע מהו טבעו של הרמוגנס ומדוע שמו לא מתאים לו. הוא מתנהג כאילו יש לו ידיעה מסוימת ויש לו את היכולת ללמד את הרמוגנס לדעת אותה גם כן. האירוניה של קראטילוס, כמו גם האירוניה של כל סופיסט, מורכבת אם כן מידע מסוים, היכולת ללמד ידע זה וסירוב מוחלט לעשות זאת. לעומת הדיאלוג אותיפרון, שבו נושא האירוניה עלה באופן עקיף בלבד, הפעם נושא האירוניה עולה בצורה ישירה. אולם לא האירוניה הסוקרטית, אם כי האירוניה של קראטילוס היא המוגדרת כאן. בנוסף להיותו מתוחכם, יש לקחת בחשבון, כאשר מציבים את האירוניה הסופיסטית מול האירוניה הפילוסופית, ש-קראטילוס מציג את עצמו מול הרמוגנס כאדם חכם. הרמוגנס מבקש מסוקרטס, בסופו של דבר, שתי בקשות: האחת, לפתור את החידה של קראטילוס לגבי חוסר ההתאמה בין טבעו של הרמוגנס ושמו. השניה, להשמיע את דעתו שלו לגבי נכונות השמות.סוקרטס אומר, שלא קל ללמוד את היחס שבין השמות ובין הדברים שאותם הם מציינים. הוא מציין שבלשן ידוע בזמנו, פרודיקוס שמו, יודע את היחס הזה, יודע ללמד אותו ואף עושה זאת במחיר גבוה.[2] אם-כן, מתברר, שהסופיסטים מוכנים ללמד את הידע שברשותם, אבל רק אם משלמים להם סכום כסף, בדומה מאוד לאוניברסיטאות בימינו והרצאות אחרות שניתנות בתשלום. סוקרטס כידוע עני מכדי לשלם את מחיר הקורס כולו שפרודיקוס העביר, לכן הוא שמע רק חלק קטנטן ממנו, זה שמחירו שני אחוזים מסך כל הסכום שפרודיקוס דרש. סוקרטס קרוב יותר למצבו הכספי של הרמוגנס מאשר לזה של קראטילוס. הוא איננו חכם כמו קראטילוס ופרודיקוס בעניין הזה והוא יודע זאת. בנוסף לכך, הוא חושד, שקראטילוס התלוצץ, כשטען ששמו של הרמוגנס לא מתאים לטבעו. קראטילוס אמר זאת מהסיבה הבאה: לדעתו הרמוגנס רודף כל הזמן אחרי הכסף. מאחר והרמוגנס עני, אפשר לטעון עליו, שהוא חסר מזל ברדיפתו אחרי הכסף, אם אכן הוא רדף אחריו. ביוונית, הרמוגנס פירושו המילולי הוא בן הרמס ופירוש נוסף, פחות מילולי: בר-מזל.סוקרטס מדרבן את הרמוגנס לחפש יחד איתו את הנכון, או האמת לגבי היחס בין השמות לטבע הדברים עליהם הם מצביעים, באמצעות טענתו, שכולם צריכים להשתתף במאמץ לגלות את האמת לגבי היחס בין השמות לדברים שאותם הם מציינים. בגלל שעמדתו של קראטילוס ידועה, הרמוגנס מתחיל לשטוח את טיעוניו ועמדתו: כמו קראטילוס, גם הרמוגנס טוען, שקיים טבע לדברים השונים, זאת אומרת, מהות משותפת שמאגדת את כל הפרטים הנושאים אותה. בניגוד לקראטילוס, הוא טוען, שאין שום קשר בין שמות הדברים למהות או לטבע שלהם. אם אין קשר מהותי המכריח בני-אדם לתת שמות לדברים מסוימים, העובדה שקיימים שמות כאלה, זאת אומרת שקיימות מילים המשותפות לקבוצות של אנשים, מצביעה בסך הכל על איזו הסכמה שקיימת בין אותם אנשים. החלפת מילה, זאת אומרת צירוף צלילים מסוים, בצירוף צלילים אחר לא פוגעת בנכונות המילה, או צירוף הצלילים החדש. המילה המחליפה לא מחסירה ממידת הקשר שלה למהות הדברים, מאחר וקשר כזה לא קיים. למשל, המעבר בין המילה אצטבה למילה מדף לא פוגע בנכונות המילים האלה לציין את אותו הדבר.

העמדות של קראטילוס ושל הרמוגנס מנוגדות זו לזו. הטענה, שהסכמה כללית או מעין חוזה חברתי נותנים למילים את אמיתותן, היא טענה בעלת אופי פוליטי. הבעיה איננה עם הקיצוניות של הטענה של הרמוגנס – הטענה של קראטילוס קיצונית באותה המידה –, אלא עם הסכנה שהוא מעלה לחוזה הקיים בין האנשים. הרמוגנס טוען, שכל אדם יכול לתת שם חדש לכל דבר שהוא, זאת אומרת להמציא מילים כרצונו, ומילים אלה יהיו נכונות כמו המילים הקודמות. באותו האופן, אדם יכול להפר את החוזה החברתי של הקבוצה אליה הוא שייך ועדיין לחשוב, שהוא פועל בצדק.סוקרטס מתחיל לשאול קודם כל לגבי הנכונות: האם הרמוגנס מודע לעובדה, שקיימים שקרים ואמיתות? הרמוגנס מסכים, קיימים אמיתות ושקרים וקיימים משפטים אמיתיים ושקריים. אמת היא משפט המביע את המצב הקיים ושקר מביע את מה שלא קיים. לאחר מכן סוקרטס שואל לגבי החלקים של האמת והשקר, זאת אומרת הצירופים הקטנים יותר של המשפט: האם הם יכולים להיות אמיתיים ושקריים גם כן? הרמוגנס עונה בחיוב. החלק הקטן ביותר של המשפט הוא המילה ולכן הרמוגנס טוען, שהמילים מביעות אמת כלשהי. אחת האמיתות שמדובר עליהן בדיאלוג הזה עוסקת בקשר שבין המילה לטבע הדבר עליו היא מצביעה. הרמוגנס טען לפני כן, שקשר כזה לא קיים ולכן המילה לא מביעה שום אמת לגבי טבע הדבר עליו היא מצביעה. הרמוגנס לא שם לב לעובדה שהוא סתר את טענתו הקודמת.[3] סוקרטס פונה לטפל במצב הזה, אבל לפני שהוא מספיק להתקדם, הרמוגנס מביא בתור דוגמה את ההבדל בין השפות השונות. זאת אומרת, צירוף צלילים שונה באזורים שונים בעולם מציין את אותו הדבר. אם צירוף צלילים אחד משקף את טבע הדבר, צירוף אחר – ובמיוחד צירוף השונה בכל צליליו מהצירוף הנכון – לא יכול לשקף את טבע הדבר; יש צירוף נכון ויש צירוף לא נכון, או יש שפה נכונה ושאר השפות לא נכונות. טענה כזאת נשמעת להרמוגנס לא נכונה ולכן כאשר הוא מנסה להבין כיצד המילים יכולות להיות נכונות לדברים השונים, הוא לא מצליח למצוא שום קשר בין המילים לדברים השונים. הוא נאלץ לקבוע לעצמו, שאין שום קשר כזה.סוקרטס שואל לגבי הדברים עצמם, ללא תיווך לשוני. הוא מביא את טענתו של פרוטגורס, שהאדם הוא "מידת כל הדברים". לפי פרוטאגורס, אין לדברים קיום קבוע, או טבע משלהם, הם תלויים בדרך שבה האדם תופס אותם. הרמוגנס מודה, שהיאוש שלו מבעיית המילים כמעט הביא אותו לקבל את הטענה הזאת. למעשה, הרמוגנס טוען את אותו הדבר, לא לגבי הדברים עצמם, אבל לגבי הקשר שבינם לבין השמות שלהם, המילים. סוקרטס סותר את המסקנה של פרוטאגורס באופן הבא: הוא שואל את הרמוגנס האם יש אנשים חכמים ואנשים פחות חכמים בעולם. הרמוגנס עונה בחיוב ומכאן הנפילה שלו בלתי נמנעת. אם יש אנשים חכמים ופחות חכמים, אז ישנם אנשים שתופסים את הדברים באופן נכון יותר, חכם יותר או קרוב יותר לאמת מאנשים אחרים. לא האדם בכללותו, כל אדם, הוא מידת כל הדברים, אלא האדם החכם. הדרך היחידה לסתור את המסקנה האחרונה אפשרית רק באמצעות טענתו של סופיסט אחר, כאילו הכל קיים במידה שווה אצל כל אחד. זאת אומרת, כל בני-האדם חכמים באותה המידה. שתי הטענות מתבטלות מאותה הסיבה: הרי ישנם אנשים חכמים יותר, זאת אומרת אנשים שהחוכמה – או ידע מסוים – קיימת אצלם במידה רבה יותר מאשר אצל הפחות חכמים. סוקרטס מסכם כך: מאחר והדברים קיימים ללא תלות באדם – הם לא קיימים בכל אדם כל הזמן ולא שייכים לתפיסת האדם – אפשר לומר שיש להם טבע משלהם, מהות מסוימת.[4]המסקנה שקיים טבע לכל דבר ודבר חייבת להיות נקודת המוצא למדע החוקר את משמעות המילים.

סוקרטס מרחיב את התחום הדיון משמות עצם בלבד גם לשמות פועל, זאת אומרת לפעלים. גם לפעולות יש טבע קבוע משלהן, טבע שנקבע מהתכלית לשמה נעשית הפעולה. זאת אומרת, אם אדם רוצה לגזור נייר, הוא חייב לעשות את הפעולה המתאימה. זה נכון גם לפעולה הקשורה מהותית לשמות, לדיבור. לדיבור יש אם-כך טבע משלו, טבע שאינו קשור באדם, ולכן האדם הוא זה שצריך להתאמץ להתאים את פעולתו לתכליתו ואם הוא רוצה לתקשר עם אנשים אחרים באמצעות קולו, עליו להשמיע מילים שיהיו מובנות לאותם אנשים אחרים. וכמו שהמספריים או כל כלי גזירה אחר הם הכלי המתאים לגזירה, המילה או השם הם הכלים המתאימים לדיבור.[5]הגדרת האריגה היא הפרדת חוטי השתי והערב שהתערבבו וסידורם מחדש. ובמקביל הגדרת הדיבור היא הפרדת הדברים השונים והצבעה עליהם. כאשר אדם מדבר, הוא מפריד בין הדברים השונים הקיימים בעולמו ומצביע על כל אחד ואחד מהם החשוב לו באותו הרגע. כמו שאורג יכול להשתמש בנול באופן נכון ולא נכון, כך גם האדם שמדבר יכול להשתמש במילים בצורה נכונה ולא נכונה. וכמו שאורג משתמש בכלי שבנה לו הנגר, כך האדם המדבר משתמש בכלים שמישהו אחר קבע למענו. השם שסוקרטס בוחר לתת למי שקובע את המילים הוא מחוקק והרמוגנס מסכים איתו מחוסר ברירה – אין לו שם טוב יותר להציע לקובע המילים. אפשר לומר, שהמילים הן חלק מחוקיה של שפה מסוימת. אותו מחוקק, או קובע המילים, עושה זאת לאחר חשיבה אודות טבע הדבר שלגביו הוא קובע את המילה. למשל, הנגר חייב לחשוב על טבע האריגה, כאשר הוא בונה נול. ההבדל בין מילה למילה, זאת אומרת בין מילה בשפה אחת למילה בשפה אחרת המצביעה על אותו הדבר, דומה להבדל בין הנולים השונים שבונים הנגרים. למרות ההבדלים ביניהם, כל הנולים שומרים על טבע אחיד, אחרת לא מדובר בנול, אלא בכלי אחר. האורג מפקח על בניית הנול בידי הנגר. מי שמשתמש בכלי, מפקח על מי שמכין אותו. כל בני-האדם המסוגלים לדבר משתמשים במילים שקובעים מחוקקי המילים, אולם יותר מכולם משתמשים בהם המרצים, פשוט בגלל שהם נותנים את המספר הרב ביותר של נאומים. כל המרצים הם מורים. ישנו סוג אחד של מורים המתעלה מעל למרצים בשימוש שהוא עושה במילים. בעוד המרצים הנואמים עושים שימוש רק באותו חלק שאפשר לקרוא לו החלק המשיב, או החלק שעונה על השאלות שעולות בנושא עליו ניתנת ההרצאה, הרי שהמורים הדיאלקטיקנים, המורים שמשתמשים בדיאלוג כדי להורות, משתמשים בחלק המשיב של הדיבור ובחלק השואל גם יחד. אין דיאלוג אחד שבו סוקרטס רק שואל או רק משיב על שאלות. לכן, יותר מכל שאר האנשים, ראויים הדיאלקטיקנים להיות המפקחים על קובעי מילים.סוקרטס מסכם, שהמילה משקפת את טבע הדבר שהיא מצביעה עליו.[6] הרמוגנס לא שוכנע בידי סוקרטס, אלא יותר הובס באמצעות הטיעונים ההגיוניים שלו. הוא עדיין מבקש דוגמאות לקשר הזה בין טבע הדבר למילה המציינת אותו. הסיבה יכולה להיות שהוא רוצה הוכחה חותכת יותר מזאת שסוקרטס הביא, ויכול להיות שהוא מפחד, שמאוחר יותר שוב יקפוץ עליו הספק שקופץ עליו תמיד, כאשר הוא מנסה לקבוע לעצמו את נכונות המילים. סוקרטס אומר להרמוגנס, שהדרך המדעית ביותר ללמוד את הקשר בין טבע הדבר למילה המציינת אותו היא באמצעות אותם בלשנים, תוך תשלום הכסף שהם דורשים וכל הכרת תודה אחרת. אולם הרמוגנס עני, בדיוק כמו סוקרטס. ואף יותר מכך: יש לו בעיה מסוימת עם הסופיסטים, מאחר והוא אינו מקבל את הנחות היסוד שלהם. הוא הרי הסכים על כך עם סוקרטס לפני כן לגבי פרוטגורס ואותידמוס.[7] השניים נאלצים לפנות לדרך מדעית פחות.

בנו של הקטור נזרק מהחומות. יש בעיה עם השם של בנו של הקטור. בעוד הקטור זכה להגן על העיר טרויה כנסיך וכמעט כשליט בפועל, בנו, כידוע, לא זכה לשלוט על העיר. כיצד אפשר לומר, אם-כן, שהשם אסטיאנכס מתאים?

הדרך המדעית פחות מתחילה עם האומנים, המתחרים היחידים עם הפילוסופים לגבי הפיקוח על המילים ועל התאמתן לטבע הדברים עליהם הן מצביעות. יותר מכל אדם אחר, אפילו יותר מהמדען, האומן מדבר על טבע הדברים. בניגוד לפילוסוף הוא אינו מדבר על הטבע באמצעות שאלות ותשובות, אלא באמצעות נאומים – בדומה מאוד למורה הרגיל. הומרוס, למשל, אומר במספר מקומות, שהשם הפרטי שבני-האדם נותנים לנהר מסוים או לציפור מסוימת אינו נכון. השם הטבעי שלהם – שם שהאלים, בניגוד לבני-אדם, בחכמתם הרבה יודעים אותו – הוא אחר.[8] הומרוס יודע זאת מפי האלים עצמם, או מפי אחת המתווכות שלהם: המוזה. אולם סוקרטס איננו בעל ידע אלוהי – יש לו ידע אנושי בלבד – ולכן הוא עוזב את השמות הנכונים של הנהרות והציפורים ופונה לעסוק בשמות הנכונים של בני-האדם. כמו שהרמוגנס החל לחקור את קראטילוס לגבי נכונות השמות הפרטיים של בני-האדם, כך סוקרטס מתחיל לדון בנכונות השמות עם שמו הפרטי של בן הקטור. שם זה מופיע גם הוא באיליאדה: "הקטור כנהו סקמנדריוס, אך אחרים לו קראו אסטיאנכס;"[9]לנהרות ולציפורים ניתנים שמות בידי אלים ובידי בני-אדם. לבנו של הקטור ניתן שם בידי הקטור ובידי בני-אדם אחרים. דיון בשם כזה נמצא בתחום כוחו של סוקרטס והוא פונה אליו כך: הרמוגנס עונה, שהחכמים יותר נותנים את השמות הנכונים לדברים. הוא ממשיך ואומר, שהגברים חכמים יותר מהנשים, לכן סוקרטס נאלץ להפוך את הנאמר באיליאדה ולטעון, שהנשים קראו לילד בשם הלא מתאים, סקמנדריוס, והגברים קראו לו בשם המתאים לנסיך, אסטיאנכס. באיליאדה נאמר, שהקטור לבדו קרא לילד בשם הלא מתאים, ואילו שאר האנשים, גברים ונשים יחדיו, קראו לו בשם המתאים. הסיבה להתאמתו של השם אסטיאנכס נמצאת בהמשך השורה באיליאדה: "כי אך הקטור לבדו מגנה של איליוס." מתאים לקרוא לבנו של מגן העיר בשם שמשמעותו אדון העיר, לדברי סוקרטס. כזכור, הרמוגנס מחזיק בדעה, שלמילים אין קשר עם טבע הדברים עליהם הן מורות ושכל מילה מורכבת מההברות עליהן הסכימו הדוברים של השפה. אולם ההסכמה הזאת איננה ההסכמה היחידה הקיימת בין אותם האנשים. הסכמה נוספת קיימת ביניהם לגבי הישות הפוליטית שבה הם חיים. הצרפתים, למשל, הם גם דוברי השפה הצרפתית וגם החיים תחת השלטון הצרפתי. השפה הצרפתית שלהם שונה מהצרפתית של השוויצרים דוברי הצרפתית ומזאת של הקנדים דוברי הצרפתית. אותו הדבר נכון גם לגבי השפה האנגלית של האנגלים לעומת תושבי ארה"ב ולעומת האוסטרלים וכך הלאה. כל שלטון נשמר כל עוד הנשלטים והשליטים שומרים על החוקים שלו. לכן נכון יהיה לקרוא לשליט, במקרה של שלטון יחיד, עוצר העיר, אדון העיר ושאר כינויי אדנות. משמעות המילה הקטור היא עוצר ומשמעות המילה אנכס, חציו השני של שם בנו של הקטור, היא אדון. סוקרטס טוען, שלצאצאים צריך לקרוא על פי טבעם והרמוגנס מסכים.

הקטור אמור היה למלוך אחרי פריאמוס בתור בנו הבכור. בנו הבכור של הקטור אמור היה למלוך לאחר הקטור, לכן מתאים לו, לבנו של השליט, שם המציין אף הוא שלטון.יש בעיה עם השם של בנו של הקטור. בעוד הקטור זכה להגן על העיר טרויה כנסיך וכמעט כשליט בפועל, בנו, כידוע, לא זכה לשלוט על העיר. כיצד אפשר לומר, אם-כן, שהשם אסטיאנכס מתאים? סוקרטס נאלץ ללכת אל החיות כדי להגן על טענתו: לגור האריה והלביאה קוראים כפיר, ואחרי שהוא גדל, אריה. כך גם לגבי הגור של הפר והפרה, שנקרא עגל. הרמוגנס מסכים שגם הגור של הסוס צריך להיקרא סייח ולאחר שהוא גדל, סוס. אלא שבמקרה הזה, קיימת אפשרות הרבעה של סוס ואתון, ולגור ראוי לקרוא פרד או פרדה. הרמוגנס לא שם לב למקרה המיוחד של הסוס, ולכן סוקרטס יכול להמשיך אל בני-האדם בשקט. בנם של המלך והמלכה אמור להיקרא נסיך ומאוחר יותר מלך, אין זה משנה באיזה אותיות והברות מציינים "נסיך" ו-"מלך". העובדה שאפשר לשנות את האותיות וההברות מקבלת חיזוק מהאופן שבו קוראים לאותיות, משמות האותיות עצמן. כמו ש-ש נקראת שי"ן ומוסיפים לשם האות עוד שתי אותיות אחרות ואילו ה-ו נקראת ו"ו ומכפילים בשמה את האות מבלי להוסיף אותיות אחרות. בקיצור, אפילו כשנותנים שמות לאותיות עצמן, מוסיפים להן הברות אחרות. הכלל היחיד שאפשר לציין אותו, הוא שהאות הנקראת בשם מופיעה באחת מהברות שמה. בעברית, כל שמות האותיות מתחילים באותיות עצמן, אבל להברות שאחריהן אין כללים. למרות כל השינויים בין השמות של כל אות ואות, טבע האות מתגלה בשם.צלילי השמות הקטור ואסטיאנכס חולקים רק תכונה אחת משותפת והיא האות טי"ת. עדיין משמעותם מספיק קרובה, כדי שהם שניהם יוכלו להיות שמות מתאימים לנסיכים. אבל שם אחר בעל משמעות קרובה, ארכיפוליס – שליט המדינה –, כבר לא חולק עם השם הקטור שום תכונה משותפת. מכאן שהחקירה הסוקרטית אחרי משמעות המילים לא נושאת אופי דקדקני היורד לפרטי האותיות או ההברות של השם. החקירה הסוקרטית אחרי משמעות המילים משתדלת להישאר צמודה ככל האפשר למשמעות ולהתעלם ככל האפשר מההברות. סוקרטס מתקן את הרמוגנס לפני שהוא ממשיך לחקירת השמות עצמה: במקרה שבו נולד בן שאינו מתאים לטבע אביו, יש לקרוא לבן בשם המתאים לטבעו. למשל, בנו הרשע של אדם צדיק צריך להיקרא בשם שמשמעותו רשע ולא בשם שמשמעותו צדקה. הרמוגנס מסכים וסוקרטס יכול להמשיך.הערות:[1] כתבי אפלטון (תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים: הוצאת שוקן, תשל"ה), כרך 1, עמ' 511.[2] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 512.[3] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 514.[4] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 516.[5] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 518.[6] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 522.[7] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 515.[8] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 524.[9] הומרוס, איליאדה, שיר 6 שורות 402-403.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג