אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אלבר קאמי: האבסורד ברומן הזר


התמונה של עדי צור

אלבר קאמי: (1960-1913)
אלבר קאמי: (1960-1913)

הקדמה

מטרתו של המאמר הנוכחי הוא לבחון כיצד מתבטאת השקפת העולם האבסורדית ברומן הזר ל-קאמי. בפרק הראשון, אדון בקצרה על אלבר קאמי ויצירתו.

בפרק השני אברר מהי תפיסת האבסורד אליבא דקאמי: מהי תחושת האבסורד? ומהן התחושות העשויות להניב את תפיסת האבסורד?, מהי משמעות מושג האבסורד?, ומהו פתרון האבסורד? בפרק השלישי אבדוק כיצד באה לידי ביטוי תפיסת העולם האבסורדית ברומן הזר? תחילה, אסקור את ארגומנט עלילת הזר, ואח"כ אראה כיצד אלבר קאמי מייצג את השקפת עולמו האבסורדית ברומן זה, דרך: מערכות יחסיו של מרסו עם סובביו, תיאורי הטבע ויחסו של מרסו לשקר.בפרק הרביעי אסכם את ממצאי.

הזר: על אלבר קאמי ועל יצירתו

אלבר קאמי נולד בשכונת עוני באלג'יר לאם שמוצאה בספרד ולאב צרפתי. קאמי לא זכה להכיר את אביו משום שכשהיה בן שנה, אביו החקלאי נהרג במלחמת העולם הראשונה. אימו, שהייתה כמעט חירשת-אילמת, וסבתו גידלו אותו. כבר בביה"ס היסודי קאמי הצליח לעורר את תשומת ליבו של אחד ממוריו- וזכה במלגה להמשך לימודיו. מגיל צעיר הוא התעניין בספורט ובתיאטרון, אך כשהיה בן 18, נאלץ לפרוש מהשתתפות פעילה במשחקי הספורט משום שחלה בשחפת.[1]כשהיה בן 21, הצטרף קאמי למפלגה הקומוניסטית, אך פרש תוך חודשים ספורים. הוא החל בלימודי פילוסופיה באוניברסיטה, ו ב-1936 הגיש תזה שעסקה ביחסים בין המחשבה היוונית לנוצרית בכתבי אוגוסטינוס הקדוש ופלוטינוס, אלא שהוא לא הוסיף להתקדם באקדמיה, כנראה עקב מחלת השחפת.[2]ב-1940 אלבר קאמי היגר ל-פריז. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הוא ניסה להתנדב לשירות צבאי, אך נדחה מטעמים רפואיים. ב-1942 הוא הצטרף ל"קומבה", תנועת התנגדות לכיבוש הגרמני וערך את כתב העת שלה, הוא המשיך להיות מעורב בפעילות פוליטית ענפה עד 1947[3], וקיים יחסים דיאלקטיים עם התנועה האקזיסטנציאליסטית וז'אן, לרבות עם ז'אן פול סארטר. ב-1954 זכה ב-פרס נובל לספרות וב-4.1.1960, כשהיה בן 47 בלבד, נהרג בתאונת דרכים.

אלבר קאמי: יצירותיו

קאמי ראה את עבודתו כסדרת "מחזורים" המיוצגים מטפורית באמצעות גיבורי יוון המיתולוגיים. המשבר האקסיסטנציאלי ממושג באמצעות הגיבור הטראגי המתוודע אל נתוני קיומו [4]: סיזיפוס (מחזור האבסורד): הגיבור המיתי שנדון לחיות בגבולות רוטינה שבה עליו לגלגל סלע כבד אל פסגת ההר, הסלע נופל מטה, ושוב- עליו לגלגל את הסלע אל ראש ההר, וחוזר חלילה.פרומתיאוס (מחזור המרד): הגיבור המיתי שייבא את האש לבני האדם. וכעונש מ-זיאוס נגזר עליו להיכבל אל צוק כשעורב מנקר בכבדו. נמזיס אלת המידה המהווה מקור השראה ל-קאמי המאוחר. פרומתיאוס ו-סיזיפוס מייצגים התמודדות מודעת עם החיים, זו המסרבת לפנות לכוח עליון ומניבה אושר סטואי. נמזיס, לעומת זאת, מסמלת את "דרך האמצע" של המרד- בין הניהיליזם המוחלט לבין האמונה הדתית המתפרשת כהסכמה מוחלטת לתנאי החיים.כדי למצות את שאלת האבסורד, קאמי תכנן לפרסם בכרך אחד את מה שכינה "שלושת האבסורדים"- הסיפור 'הזר', המסה 'המיתוס של סיזיפוס', והמחזה 'קליגולה', אלא שידידו, המו"ל אדמונד שארלו, השיב לו ב-1941, שמטעמים כלכליים- פרויקט זה הוא בלתי אפשרי. לפיכך, ב-1942 ראו אור בנפרד 'הזר' ו'המיתוס של סיזיפוס' בהוצאת גאלימר [5], וב-1944, אלבר קאמי הפיק את מחזהו 'קליגולה' [6].במסה ה'מיתוס של סיזיפוס', קאמי הציג את רעיון האבסורד ואת קבלת האבסורד עם:

"the total absence of hope, which has nothing to do with despair, a continual refusal, which must not be confused with renouncement - and a conscious dissatisfaction"[7]

[8] מרסו, גיבור 'הזר', מגלם את הרעיון הנ"ל: הוא קורבן "אורתודוקסי" של המצב האבסורדי.לעומת זאת, ברנאר רייה, גיבור הדבר (1947), המבקר את תושבי אוראן מוכי הדבר, מורד באבסורד ובחוסר הצדק שבעולם. ב-1951 יצא לאור הספר 'האדם המורד', ב-1956 'הנפילה', וב-1957 'גלות ומלכות.

האבסורד: תפיסת האבסורד של אלבר קאמי

מטרתו של פרק זה היא לברר מהי תפיסת האבסורד אליבא דקאמי: [9] בחלק הראשון אברר מהי תחושת האבסורד ומהן התחושות העשויות להניב את תפיסת האבסורד. בחלק השני אעמוד על משמעות מושג האבסורד. בחלק השלישי אדון ב-פתרון האבסורד.

תחושת האבסורד

תחושת האבסורד היא הנדבך הראשון שעליו מבוסס מושג האבסורד.מותרה של תפיסת האבסורד

אלבר קאמי מאפיין את האבסורד כתחושה או רגש חמקני אשר ככל הרגשות אינו מתמצה בהגדרה שכלתנית ("תחושת הגלות ללא תקנה של אחת מחייו: הבית האבוד מאבד את ארשת האנושיות המלאכותית) תחושת האבסורד עשויה להופיע באורח בלתי צפוי אצל כל אדם ולהשליך על מחשבותיו ומעשיו. ניתן לנסות ולנתח אותה, אך לא ניתן לגעת בה ולדעתה ממש.קאמי מונה את התחושות העשויות להביא לידי אבסורד, מתוך עמדה שאינה מתיימרת להציג ממצאים מקוריים לגבי מקורותיה של תחושה זו. (א) "תחושת האבסורד עשויה להלום באדם במפתיע, בהינתק חוליה אחת בשרשרת של פעילויות שגרתיות. האות הראשונה לה יהיה חיפוש החוליה המקשרת אל מחוות היומיום. ולשווא. שנים ארוכות מסוגל אדם להתמיד בנקל בשגרת חייו, בחיים מכאניים. בהדרגה נוצרת הצטברות מתקדמת והולכת של ליאות חיובית, במובן זה שהיא מגרה את הדחף למודעות. אך ורק באמצעות מודעות מתחיל תהליך שראשיתו בשאלה "מדוע" סופו- או בהתעוררות מוחלטת או בשיבה הדרגתית לשרשרת היומיום".[10](ב) "בחיים האפרוריים – חי אדם בלא זיקה עכשווית לזמן הווה. זיקתו היא לעתיד בלתי מוגדר. תחושת האבסורד מטילה על האדם אימה בפני הזמן. האדם מבין את היותו ממוקם על פני סבב מסוים של זמן , שיגיע לקיצו. ולכן, חובה שידחה בכל ישותו את הכמיהה למחר ויחתור למיצוי ההווה".

[11](ג) האדם מסוגל להבין רק באמצעים אנושיים- הוא "מלביש על העולם משמעות אשלייתית" תחושת האבסורד מפשיטה את העולם מן הפריזמה האשלייתית והופכת אותו לבלתי ניתן להמשגה אנושית. תחושה זו מעוררת את ה"בחילה האקזיסטנציאלית", קרי את תחושת האבסורד.ראשית קאמי פונה לטפל ביחס שבין הרוח האנושית לבין העולם: הסימן הראשון למשבר הקיומי שבו מופיעה תחושת האבסורד הוא ריקנות פנימית. ריקנות זו היא סימן להתעוררותה של התודעה, המתבטאת באובדן המשמעות של סדרת מעשיו המכאניים של האדם- הוא אינו מסוגל לדבוק ברוטינת חייו המכאנית מבלי לשאול "מדוע? ולמה?". בעקבות התעוררותה של המודעות מופיעה חרדה המהווה מקור לתחושת האבסורד. במידה והאדם אינו חוזר אל שגרת חייו כבמתוך הרגל, השלכותיה של החרדה הן התאבדות או החלמה.מאפיין נוסף של הרגשות העשויים להביא לידי אבסורד הוא הניכור. התעוררותה של המודעות מלווה בניכור מעולם הטבע, מאנשים אחרים, ואף של האדם מעצמו. האדם עשוי להכיר בחוסר התועלת של הניסיונות לייחס משמעויות אנושיות לעולם הזר והבלתי אנושי. הטבע פורץ את אותן המסגרות שנכפו עליו על מנת ליצור אשליה של הבנה. האדם מצוי בתהליך של דפמיליאריזציה ביחס לחפצים הסובבים אותו. בעולם בלתי נתפש ועוין זה, אין לאדם במה להיאחז עוד.המוות, הוא ה-מקור בריש גלי לחוויית האבסורדיות של החיים. המוות הוא הנתון המוחלט ביותר בהוויית קיומנו, יחד עם זאת, רב האנשים מצליחים לחיות תוך התעלמות מוחלטת ממנו.קאמי מנמק את ההתכחשות המוזרה למוות, בכך שהאדם אינו מתנסה במותו שלו במהלך חייו, ואילו מותם של אחרים אינו משכנע דיו. הכרה בסופיותו של המוות משמעה התעוררות תחושת האבסורד, שכן נוכח המוות קביעת ערכים וכללי התנהגות א-פריוריים הופכים לבלתי אפשריים ואבסורדיים. לאחר שקאמי טיפל ביחס שבין הרוח האנושית לבין העולם, הוא פונה לטפל בתבונה האנושית. על פי קאמי, התבונה האנושית חותרת להבין את העולם- וכדי לעשות כן, האדם מייצג את המציאות במונחים של חשיבה אנושית המאפשרת לאדם לקרב את העולם ולהפכו למוכר באמצעות התקנת חוקיות והיגיון. אלא שבאופן פרדוקסאלי, השאיפה למצוא עיקרון מכונן נצחי- נדונה לכישלון. מסקנתו הפסימית היא שהגיעה העת להתייאש מהאפשרות להשיג ידיעה אמיתית של האמת המוחלטת. קאמי סבור שהידיעות הוודאיות היחידות הן שהוא והעולם קיימים, כל השאר- אילו קונסטרוקטים טנטטיביים של סיווגים וקטלוגים אנושיים. משמעות תחושת האבסורדהאדם שחש את האבסורד מתמלא באימה נוכח קיומו ברצף של זמן מוגבל: האימה היא מפני העתיד ובאופן קונטרוורסאלי גם כלפי ההווה שאין לו עתיד. משמעותה של תחושת האבסורד לעולם עמוקה יותר מכל מה שאפשר לומר עליה, ולכן קאמי אינו מתיימר לעסוק אלא בהיבטים החיצוניים של האבסורד, כפי שהם מתבטאים בחיי היומיום, בהגות ובאומנות. [12]. מושג האבסורדעל סמך אפיונה של תחושת האבסורד, קאמי מנתח את מושג האבסורד. המונח "אבסורד" מייצג מצב של סתירה/ דיספרופורציה/ חוסר התאמה מובהק הנוצר מהשוואה בין האדם לעולם.

האבסורד אינו מצוי בתודעת האדם או בהוויית העולם, אלא נולד מתוך המפגש ביניהם.מושג האבסורד הוא העימות בין מודעות לאי-הרציונאליות של העולם לבין כמיהתה של המחשבה לבהירות: "האבסורד נתפס כחוסר הלימה בין אדם (תבונתו, שכלו, זעקתו למשמעות) לבין העולם (אי רציונאלי, בלתי מסתכם בעיקרון מאחד, מתסכל את השאיפות האנושיות לנצחי ולמוחלט)- מצב הנתפס כאמת אקזיסטנציאליסטית בסיסית"[13]מכאן שהאבסורד תלוי במידה שווה באדם ובעולם, למעשה הוא כל מה שמקשר ביניהם. היחס בין תחושת האבסורד לבין מושג האבסורד דומה ליחס בין "מונחים" לבין "מושגים": המונחים נרכשים דרך רשמי החושים וחוויותיו של אדם, והמושגים הם ייצוגי המונחים כפי שהם מעובדים בתודעה. כל מושג המופיע בתודעה, מבוסס על מונח שקדם לו. ובגזירה שווה- תחושת האבסורד היא תנאי הכרחי ל-מושג האבסורד. פתרון: לחיות את האבסורדלחיות את האבסורד: המיתוס של סיזיפוס

מן האמור מעלה, נובע כי האבסורד יכול להיגמר עם המוות או עם ביטול התבונה, אלא שזו עמדה שאותה מחזיקים האקזיסטנציאליסטיים האדוקים[14]. קאמי, לעומת זאת, מבקש למצוא שביל ביניים. מתוך הפעלת החשיבה האבסורדית, קאמי מגיע לשלוש מסקנות:לטענתו של אלבר קאמי, לא ניתן לפרק את המשוואה: אדם + עולם = אבסורד , מכאן שפתרון הבעיה אינו יכול להסתמך על ביטול מרכיביה. ההיוודעות לאבסורד הקיומי אינו מצדיק את שלילת העולם (התאבדות פיזית), או את שלילת התבונה (=התאבדות פילוסופית). קאמי מבקש לחיות את האבסורד- לקיים עימות ומאבק בלתי פוסק: מהרגע שהאדם מתוודע לאבסורד, עליו לחיות בהיעדר מוחלט של תקווה, סירוב מתמיד ואי סיפוק המודע. האבסורד מרוקן ממשמעותו, במידה שאין מסכימים לו.כך, אלבר קאמי מבקש למצוא את "שביל הזהב" בין רציונליזם המזוהה עם אופטימיות בלתי מוצדקת בדבר יכולות התבונה לאקזיסטנציאליזם הדתי המבטא את ביטולה המוחלט. מכאן ש:"הגיונו של הפילוסוף הוא כזה: כל מה שיש לי כרגע, כל מה שאני מכיר הוא החיים שלי (הרגשות, התשוקות, המחשבות) בעולם הזה, שעל אף היותו בלתי מובן הוא בייתי היחיד. אינני רוצה לשהות בפנטזיות מופשטות על משהו, שנמצא אולי מעבר לחיי הקונקרטיים ומעל לתפיסותיי הבלתי אמצעיות. יתרה מזו, אם הטרנסנדנטית, כפי שמציגה אותה הדת הנוצרית, אכן קיימת, אמונה בה אינה פותרת את הייאוש הקיומי של אדם מודע. נהפוך הוא, היא מחמירה אותו על ידי יצירת הקונפליקט הקלאסי בין טובו של אלוהים כל יכולתו האופציה של סיפוק הטעם לחיים על-ידי אהבה למשהו, שאינך מסוגל להבין או להצדיק במושגים אנושיים, נשללת על ידי קאמי. אם החטא הוא מה שמרחיק אדם מאלוהים, מוכן הפילוסוף אפילו לומר, כי במונחים אלה 'האבסורד הוא החטא ללא אלוהים' לחיות את האבסורד פירושו לוותר על אלוהים, שלא נמצא". [15]אלבר קאמי מוסיף וטוען שאפילו אם המשמעות של העולם נמצאת מעבר לו, אין זה משנה לגבי המצב האנושי. המודעות היא היסוד שמבחין בין האדם לעולם החי, ולכן מי שמגלה תודעה מפוכחת ודרוכה ביחס למצבו הקיומי, ולא חותר להתאבדות פיזית או תולה את יהבו בדת, הוא האדם האבסורדי.האדם האבסורדי מתעקש לחיות רק עם מה שידוע ומובן לו. נוכח אבסורדיות הקיום- הוא אינו חש אשמה. הוא חי את ההווה בחפות "שאין לה תקנה" וש"מרשה לו הכול" [16].מכאן שביטול מושג הטראנסדנטיות מוביל לפריקת עולם של מושגים שטופחו על ידי מוסדות חברתיים ודתיים, כמו טוב ורע מוחלטים, שכר ועונש, חטא-אשמה היררכיות שונות של ערכים. שכן בעולם נטול אלוהים- כל הפעולות שוות ערך.לפני התעוררות התודעה, האדם משועבד לאשליה של חירות מדומה- הוא מתנהג כאילו הוא בעל חופש נצחי: מתכנן תוכניות לעתיד, מציב מטרות, קובע לו סדרי עדיפויות. אלא שהתעוררות התודעה וגילוי המוות, האלמנט האבסורדי ביותר של הקיום, משחררת את האדם מהשעבוד מסגרות המצמצמות את החיים. לפיכך, בתמורה לחירות הנצח המדומה, אותו אדם קונה לו את החירות האבסורדית- חירות החופש והפעולה. בעוד שהאמונה במשמעות החיים מטילה על בו של האדם עול של היררכיות חברתיות ועניין בעתיד, הרי שהחירות האבסורדית מובילה לגילויי אדישות כלפי העתיד ושאיפה למצות את הרגע. מכאן נובעת מסקנה נוספת של קאמי "הממירה את ערך האיכות בערך הכמות"[17]: במקום לשאוף לחיים טובים בעתיד, האדם האבסורדי שואף למצות ולגוון את התנסויותיו בהווה.אלבר קאמי מסכם את רעיונותיו באמצעות הצבת המיתוס של סיזיפוס. האלים הטילו על סיזיפוס עונש כבד:

היה עליו לגלגל סלע אל ראש ההר, אך ברגע שהסלע הגיע אל פסגת ההר, הוא שב והתגלגל- וחוזר חלילה. על פי קאמי, המיתוס של סיזיפוס מייצג מטפורית את ההוויה האנושית: מייאשת, חסרת חופש ונטולת תכלית. סיזיפוס הוא הארכיטיפ של האדם האבסורדי – מתעב את המוות, מזלזל באלים ומשתוקק לחיים בהווה. סיזיפוס משלם את המחיר על עמדתו זו- הוא עסוק בפעילות חסרת תוחלת. אלא שסיזיפוס מודע לגורלו. קאמי רואה בירידתו של הגיבור מפסגת ההר, בעקבות הסלע המדרדר מטה, כזמן של מודעות שבו סיזיפוס מתעלה על מצבו ובז לאלים.

כך שקאמי מוכיח שהסיטואציה הסיזיפית מאפשרת חירות אבסורדית. החירות האבסורדית מתבטאת בקבלת ההכרח, שאותה אין האלים יכולים לסכל: סיזיפוס המודע נטול תקוות שווא ואינו סומך על האלים, אך עדיין "גורלו שייך לו"[18] והוא יכול ליהנות מהאושר הכרוך בחוויות החושניות: המאמץ הפיזי, המגע עם האדמה, העלייה על ההר והתקצרות הנשימה. "המשבר הקיומי, הפוקד אדם, כשהוא מתעורר למציאות הסיזיפית, עשוי לסלול דרך לחיים מאושרים ובעלי טעם, בעיני קאמי."[19] קאמי קובע שהאושר והאבסורד הם שני בנים של אדמה אחת, העולם הסיזיפי שבו אין אלוהים, אינו הופך לחסר ערך או עקר. "עצם המאבק על הפסגות די בו, כדי למלא לבו של אדם...עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר".[20]לחיות את האבסורד: המרד הפרומתאיב'אדם המורד', מסתו הפילוסופית השנייה של קאמי שפורסמה ב-1951[21], קאמי פיתח את מהלך המחשבה סביב מושג האבסורד, והתקדם אל פילוסופיית המרד.על פי קאמי, האדם המורד הוא אדם העומד מול שעבוד ואי-צדק, ואומר לא!, אך יחד עם זאת הוא מבקש לקיים את הזכות שנגזלה ממנו עם היוולדו. המרד מעצב את זהותו של האדם, שכן באמצעותו האדם המורד מכריז כי יש בו משהו ששווה להילחם ואפילו למות עבורו. הפשרה שבה הוא חי הופכת לעמדה שאינה מחפשת את הגוונים ה"אפורים" בחיים, אלא את הכל או לא כלום. "המורד רוצה להיות הכל, להזדהות כליל עם הטוב אשר דעתו עמדה עליו פתאום, ....או לא להיות כלום, הווה אומר להיות מובס כליל על-ידי הכוח השולט בו[22]" עמדה מרדנית זו באה לידי ביטוי במוכנותו של אותו האדם להקריב את עצמו למען "טוב" כלשהו. עמדה זו מלמדת על ערעור מושג היחיד, שכן הערך שלמענו נלחם האדם המורד, אינו מוגבל לפרט, אלא משותף לו ולכל אדם אחד- להבדיל מהתנסות אבסורדית, המלווה בייסורים אישיים, המרד מעורר מודעות להוויה הקולקטיבית, מכאן שהמרד המבקש לחתור תחת הסדר הבלתי צודק, מקפל בתוכו גם היבט של חיוב ביחס למהות האנושית הזקוקה להגנה מתמדת מפני הדיכוי. [23]

אלבר קאמי תופס את המרד כעמדה המנוגדת לאמונה הדתית. שתי תגובות אלה אינן מתיישבות עם המשבר הקיומי ועם שאלת משמעות החיים- בניגוד לתודעת המרד, המסורת המסבירה את ההוויה האישית והכללית במונחי קודש, מונעת את התפתחותה של תודעת המרד. בעולם הרליגיוזי אין פתח למרד, משום שכל התשובות ניתנות בבת אחת "אין עוד חקירה-ודרישה, ישנם רק תשובות ופירושים נצחיים"[24] מכאן שתודעת המרד והתודעה הדתית, הן שתי עמדות המוציאות זו את זו, אין הן יכולות לדור בכפיפה אחת: תודעה של מרד המנוסחת במונחים תבוניים, מופיעה בטרם אדם קיבל על עצמו את האמונה הדתית, או בשעה שהוא עומד להתנער ממנה: "בפני רוח האדם פתוחים שני עולמות בלבד, עולם הקודש (או בלשון הנצרות, עולם החסד האלוהי) ועולם המרד". וכשם שבמסה 'המיתוס של סיזיפוס', קאמי ייצג את ארכיטיפ הגיבור האבסורדי באמצעות דמותו של סיזיפוס, כך גם במסת 'האדם המורד, קאמי מייצג את רעיון האדם המורד דרך מטפוריזציה ליצירה ספרותית קדומה: משום שפרומתאוס גנב את האש עבור בני האדם, ונענש ע"י זיאוס, הוא מצוי במצב של עינוי נצחי- הוא כבול אל סלע וכבדו מנוקר. אלא שפרומתאוס המעונה, על פי אלבר קאמי, מסרב לבקש מחילה ובכך מייצג את עמדתו של האדם המורד- הוא נאבק במוות ובמשיחיות. אלא שקאמי מציין כי בחלקה האחרון של הטרילוגיה של איסכילוס "פרומתיאוס נושא האש", ניכר חוש המידה היווני: פרומתיאוס, שהיה אל למחצה, לא התמרד כנגד הבריאה כולה, אלא רק כנגד זיאוס, כך שה-מיתוס נסוב סביב מהות הטוב, ולא סביב המאבק בין הטוב לרע.אלא שמאז ימי יוון העתיקה, היטשטש חלקו החיובי של המרד, וגבר כוחו של היבט השלילה המוחלטת: "תולדות המרד, כפי שאנו חיים אותן היום, הן יותר תולדות בני קין משהן תולדות תלמידי פרומתיאוס"[25]וכדי לבסס את טיעונו זה, קאמי מסכם תקופה היסטורית רעיונית שאותה הוא מכנה "מאה וחמישים שנות המרד המטאפיזי והניהיליזם"- מתחילת המאה התשע עשרה ועד אמצע המאה העשרים. בתקופה זו, בני האדם תפסו עצמם כיריביו של הבורא וביקשו ליצור מחדש את העולם לפי דרכם. הוגי ואומני התקופה ניהלו מרד מטאפיזי שנע פעם לכיוון השלילה המוחלטת ופעם לכיוון החיוב המוחלט. השוללים בנו עולם שבו שולטים התאווה והכוח וסופם היה התאבדות או טירוף, המחייבים בחרו ב"ראוותנות הנבובה, במראיתם של הדברים או בבנאליות: או שבחרו ברצח ובהרס". קאמי מוצא במחשבתם חיפוש אחר חיים אמיתיים, וחיפוש אחר סדר חוק ומוסר. קאמי תולה את המסקנות הרות האסון, שעלו מחיפושי האושר של קודמיו ובני זמנו, בכך שהם ברחו מהמתח הנובע מהמרד אל "נוחות שבעריצות או בעבדות".קאמי קורא לחיי מרד, שאינם אלא חיים המקפלים בחובם כשל לוגי היוצר דיסוננס: הכרה בחיים הנגמרים במוות, ולפיכך חתירה לא אל החיים גרידא, אלא אל טעם החיים "ללחום במוות פירושו לטעום את טעם החיים" . למרות הישגיו הזעומים של המרד לאורך ההיסטוריה האנושית, תביעותיו של המרד נותרו נאצלות בעיניו. ורצונו החזק לשמור על מה שנתפס כתביעותיו הנאצלות של המרד, גובר על כל העדויות הפסימיות של קודמיו- קאמי מוכיח שהרצח אינו מתיישב עם המרד- מכיוון שהאדם המתמרד נגד אבסורדיות הקיום מורד מתוך שותפות הגורל בין הבריות (כפי שנטען לעיל). שותפות גורל זו היא שגואלת את האדם מבדידותו באותו עולם חסר אלוהים, אך כשהוא רוצח הוא מבודד את עצמו מן הכלל, ובכך הרצח הוא סוג של התאבדות.מכאן שב-האדם המורד, קאמי מתרחק מן האינדיווידואליזם הבולט ב-מיתוס של סיזיפוס, ומציב את ה"אנחנו" קודם ל"אני".

יחד עם זאת, קאמי מוצא בתולדות המרד, רצח שניתן לסווגו לשתי קטגוריות: רצח רציונאלי ורצח אי-רציונאלי. הרצח האירציונאלי הוא הרצח הניהיליסטי המזוהה עם סאד, דנדי הרוצח, קאזראמזוב ולסוריאליסט היורה בהמון המבקש להרוג את הנדונים למוות במילא, אלא שחירות קיצונית זו אינה מתיישבת, על פי קאמי, עם יסודות המרד- המורד תובע חירות לכול ולכן הוא מכיר בגבולותיה של החירות האישית. בדומה לכך, הרצח הרציונאלי, שהוא הרצח ההיסטורי או הרצח מכוח התבונה, גם כן עומד בסתירה לעקרונות המרד, משום שממחיש את המתח שבין התביעה לצדק לבין התביעה לחירות: כאשר המהפכן מנסה לשחרר את המדוכאים, הוא פוגע בצדק, משום שהוא מממש את העיקרון של 'זכותו של החזק לשלוט', וכשהוא מנסה למממש את הצדק המוחלט, הוא פוגע בחירות האישית. אלא שעל פי קאמי, סתירה זו אינה הופכת את המרד לאבוד מראש, אינה הופכת את המרד לאבוד מראש.שכזה, אני עוטפת את גופי במגבת נ , בכיתי נורא.הייתי משוכנעת שהם יצמחו מחדש. עברית ובערבית. את הצד משום שניגודים אילו עולים רק בקונטקסט של התביעות המוחלטות בלבד. [26]"..המורד מכיר בכך שידיעותיו והבנתו מוגבלים, ולכן אקט קיצוני ובלתי הפיך כמו רצח, אסור עליו. אם הרצח נראה כבלתי נמנע- כאמצעי יחידי, המאפשר לשים גבול לאלימות אחרת, אדם צריך להיות מוכן, כך מאמין הפילוסוף, לשלם על כך בחייו. בעיני קאמי המורד הראוי לשמו דוחה היסטוריה ככוללת בתוכה מוות, רוע ואי צדק, אך אין הוא מתכחש לה, שהרי זאת המציאות, אשר בתוכה הוא מאשר את קיומו. המורד עלול אף להשתתף, בעל כורחו, בפשעים היסטוריים, אך הוא מסרב להצדיקם באופן תבוני. קאמי ממקם את דרכו של המורד ' בין אלוהים וההיסטוריה..' המרד מחליף את המוחלט האלוהי וההיסטורי ביחסי וב'ערך הממצע' של הגבול. חזונו של הפילוסוף, המבוטא בלשון פיוטית יותר, הוא כי המושגים של אלימות ואי האלימות מחד וגם הצדק והחירות מאידך 'ימצאו את גבולם זה בזה'. אולי המטרה מקדשת את האמצעים, אך מי יקדש את המטרה?- שואל קאמי ועונה בהתאם לפילוסופיית המרד שלו: בהיעדר ערכים מוחלטים- האמצעים".[27]

תפיסת האבסורד של אלבר קאמי: סיכום פרק זה עסק בהצגתה של תפיסת האבסורד ובבירור משמעותה: מן המסה 'המיתוס של סיזיפוס' (1942), עולה כי: תחושת האבסורד היא תנאי הכרחי למושג האבסורד. מושג האבסורד הוא עימות בין מודעות לאי-הרציונאלית שבעולם לבין כמיהתה המודעת של המחשבה לבהירות. בהמשך, קאמי מוכיח שהסיטואציה הסיזיפית מאפשרת חירות אבסורדית. במסה זו לא מוצגת דוקטרינה שלמה, אלא נבדק מושג האבסורד, שממנו מתחילה להתפתח צורת חשיבה אבסורדית. במסה 'האדם המורד' (1951), לעומת זאת, מבשיל הדיון בחשיבה האבסורדית – היא משמשת כנקודת מוצא לפיתוח דרך חשיבה ("המחשבה הים תיכונית") המשמשת כשביל הזהב בין האמונה הדתית לבין פולחן היוונים."הזר": לחיות את האבסורדמטרתו של הפרק הנ"ל היא לברר כיצד באה לידי ביטוי תפיסת העולם האבסורדית ברומן הזר. בחלק הראשון אסקור את ארגומנט עלילת הזר. ובחלק השני אראה כיצד קאמי מייצג את השקפת עולמו האבסורדית ברומן זה, דרך: מערכות יחסיו של מרסו עם סובביו תיאורי הטבע ויחסו של מרסו לשקר.הזר: ארגומנט הסיפורמרסו הוא צעיר תמים ונטול יכולת נפשית לשחק את משחק החיים על פי כללי החברה.[28] חייו של מרסו השתקן מתנהלים כאילו מעליהם, חסרי משמעות. "הוא חי בריקנות גמורה, אדיש לחלוטין, הפאסיביות היא תו האופי שלו. זר המנוכר לחייו, עבודתו, חבריו ושכניו, חברתו ואימו. מארסו חש בן בית בתוך זרותו" [29] הוא חי בלי הוראת הציבור, בלי ודאות ובטחון חיים , בלי תקווה ובלי אמונה, אבל גם בלי וותרנות וייאוש.מוזרותו מתגלית ביחס לכמה מוסכמות חברתיות: הוא מקבל את מות אימו בשלוות נפש אמיתית ונוראה בפשטותה- יום לאחר מותה הוא יצא לשחות, החל בקשר רומנטי ויצא עם נערתו לראות סרט קומי, הוא מתחבר עם רימון, שכנו המפוקפק, סרסור אלים ארצי וקנאי. הוא דוחה את כל מושגי המוסר והמשפט, תקנות הציבור ולימודי הקודש- הוא בז לכל מורשת רעיונית פרי עמל אנושי בן אלפי שנים. אף כי מרסו מצטייר כברנש משכיל, הוא קולט את העולם החיצוני דרך חושיו: המפרץ וצבע מימיו, האוויר הצונן המקל מלהט השמש, גלי הים המכסים את גופו, את המשחק. מרסו מושפע בעיקר מאור השמש, וחומה עושה בו שמות. השמש מכניסה אותו למצב אפאטי, מאפסת בו כל יכולת של שיפוט, ומותחת את עצביו עד למצב של דריכות עליונה[30] השפעתה המהממת של השמש מגיעה לשיאה כשמרסו פוגש בערבי על שפת הים. בוהק השמש החוזר אליו מלהב סכינו של הערבי מניב תחושת אימה הגורמת לו להזעה מוגברת. הזיעה מסמאת את עיניו ואת צלילות דעתו- ומרסו יורה בערבי והורגו. אלא שמרסו אינו חש כל תחושת אשם, להיפך- לאחר ביצוע הפשע הוא חש שלו יותר ועובר לסדר היום, לדידו התרחש כאן אסון קולוסאלי החובק את היקום כולו, לפיכך הרגשתו היא הרגשה של סוף העולם: "ידעתי כי ניפצתי את שיווי המשקל של היום, הפרתי את דומייתו המיוחדת במינה של חוף, שהייתי מאושר בו"[31]כשחוקיו של מרסו מבקשים לדעת מה המניע לרצח ומדוע נעדרה ממנו תחושת האשמה, מסתבר כי מרסו, שניקב את גופתו של הערבי בארבעה כדורים, הוא רוצח ללא מניע- הוא ירה בעטייה של השמש, השמש השתלטה על גופו, נטלה ממנו את כושר הראייה והפעילה את ידו היורה.הנמקה מוזרה זו אינה קבילה בעיניו של השופט-החוקר החותר למצוא את המניע לרצח. זו הסיבה שהשופט-חוקר דן את מרסו למוות. לפני שמעלים אותו על הגרדום, מרסו פוגש בכומר המעורר את זעמו. פורקן הכעס, מוביל את מרסו להצהרה הבאה החותמת את סיפורו:"...וגם אני הרגשתי שאני מוכן לחיות הכול מחדש. כאילו הכעס הגדול הזה טיהר אותי מהרע, רוקן אותי מתקווה, מול הלילה הזה הזרוע אותות וכוכבים נפתחתי לראשונה לשוויון-הנפש הענוג כלפי העולם. עכשיו שנוכחתי לדעת שהוא דומה לי כל כך, קרוב אלי כאח ממש, הרגשתי שהייתי מאושר ושעודני מאושר..."[32]האבסורד ב"הזר"אלבר קאמי חותר להראות את האין הפנימי של מרסו, גיבור הזר, ודרכו- את ה'אין' שלנו עצמנו. מרסו הוא האדם, שהפשיטו ממנו את כל בגדי הקונפקציה, שהחברה מלבישה בהם את הריק הנורמאלי של ישותו, את תודעתו...הרגשות, התגובות הפסיכולוגיות, שהוא מבקש למצוא בקרבו אינן מזומנות לו שם, אין הוא מוצא אלא ראיה הזהה זהות גמורה עם ראיית האחרים את התנהגותו"[33]ואכן, מרסו חי חיים שהתרוקנו מכל תוכן, מטרה אמונה וערכים. אין בעבורו דבר שלו ניתן לייחס משמעות. הניכור והאבסורד עוברים כחוט השני דרך כול נימי העלילה:מרסו וסובביו [34]אף כי אימו הלכה לעולמה, מרסו אינו מגלה סימני התרגשות ואבל:* "היום מתה אמא. ואולי אתמול. אני לא יודע"[35]* מרסו מתייחד עם ארונה של אימו, אך מסרב לראותה בפעם האחרונה. תודעתו אינה נתונה לאימו המתה, אלא מתמסרת לרשמי חושיו: "ואז נכנס השוער מאחורי. הוא רץ כנראה. הוא גמגם מעט. 'סגרו את המכסה, אבל אני אוציא את הברגים, כדי שתוכל לראות אותה'. הוא ניגש לארון, אבל אני עצרתי אותו. הוא אמר לי: 'אתה לא רוצה?' עניתי: 'לא'. הוא הפסיק, ואני הייתי נבוך, כי הרגשתי שלא הייתי צריך להגיד את זה. כעבור רגע, הביט בי ושאל: 'למה?' אבל לא הייתה תוכחה בשאלתו, כאילו פשוט רצה לדעת. אמרתי: 'אני לא יודע.' ואז סלסל את שפמו הלבן והכריז בלי להביט בי:'אני מבין'. היו לו עיניים יפות, כחולות-בהירות, ועור אדמוני. הוא הגיש לי כסא, והוא עצמו ישב מעט מאחורי. האחות קמה ופנתה אל היציאה. ואז אמר לי השוער:'עגבת יש לה, לזו'. מאחר שלא הבנתי, הבטתי באחות וראיתי שמתחת לעיניים כרוכה לה רצועת בד, המקיפה את הראש כולו. בגובה האף הייתה רצועת הבד שטוחה. בפניה לא נראה דבר מלבד לובן הרצועה".[36] מרסו מדקדק בתיאור הפרטים הפיזיים של השוער והאחות, אך נמנע כליל מלהתייחס לארון המוצב במרכז החדר.* גם בשעה שהקשישים הבוכיים מתיישבים אל מול ארונה של האם, תודעתו של מרסו מתמלאת בקורה מחוץ לעולמו הפנימי: "...ואז נכנסו ידיה של אמא. הם היו עשרה בסך הכל והחליקו בדממה בתוך האור המסנוור הזה. כשיישבו, לא חרק אפילו כסא אחד. ראיתי אותם כמו שלא ראיתי אדם מימי, ושום פרט מפרטי פניהם או לבושם לא נעלם ממני. ובכל-זאת לא שמעתי אותם והתקשיתי להאמין שהם ממשיים. כמעט כל הנשים היו חגורות סינרים, והשרוך שקשר את הסינר למותניהן הבליט עוד יותר את כרסותיהן הנפוחות. עד עכשיו לא שמתי לב איזו כרס גדולה עשויה להיות להן לזקנות. הגברים היו כמעט כולם רזים מאוד ואחזו מקלות בידיהם. בפניהם הרשים אותי במיוחד שלא ראיתי את עיניהם אלא רק זיק אור חסר ברק בתוך קן של קמטים. אחרי שישבו הביטו בי רובם ונענעו בראשיהם במבוכה. שפתיהם נבלעו לגמרי בתוך פיהם חסר השיניים ולא יכולתי לדעת אם הם מברכים אותי או שמא עווית לא רצונית היא. אני נוטה לחשוב שברכו אותי. ואז השגחתי שכולם התיישבו מולי, סביב השוער, התיישבו והנידו קלות בראשיהם. לרגע היה לי הרושם המגוחך שהללו באו לשפוט אותי".[37]* לפני טקס ההלוויה, מביט מרסו אל היום העולה וחושב: "היום עמד להיות יום נאה. מזמן לא הייתי בחיק הטב והרגשתי כמה הייתי נהנה לטייל אילולא אמא".[38] בתוככי נפשו של מרסו, מותה של אמו מנוטרל מכל אפיל רגשי, אין זה אירוע שבו מת בשר מבשרו, אלא אחד מהאירועים הניצבים ברצף הכרונולוגי הבונה את חייו. * ועל טקס ההלוויה אומר מרסו: "..בזיכרוני נשארו עוד כמה תמונות מן היום ההוא: למשל, פרצופו של פרז כשהשיג אותנו בפעם האחרונה, סמוך לכפר. דמעות גדולות של עצבנות ושל צער זלגו על לחייו. אבל בגלל הקמטים שלו הן לא נשרו למטה. הן התפשטו, התחברו זו עם זו וכיסו בכיסוי מבריק של מים את הפנים ההרוסים האלה. והייתה גם הכנסייה. והיו הכפרים על המדרכות, ופרחי הגרניון האדומים על מצבות בית הקברות, והתעלפותו של פרז (כמו בובה שהתפרקה), והעפר האדום כדם שהתגלגל על ארונה של אמא, ובשרם הלבן של השורשים שהתערבבו בו, ועוד אנשים וקולות, והכפר, וההמתנה לפני בית-קפה, והחרחור הבלתי פוסק של המנוע, ושמחתי כשנכנס האוטובוס אל קן האורות של אלג'יר ואני אמרתי בלבי שעוד מעט אשכב לישון ואישן שתיים עשרה שעות רצופות".[39]הטרמינולוגיה של תיאור הטקס עולה בקנה אחד עם הטרמינולוגיה של המוות (לחרחר, בשר לבן, התעלפות, דם) אלא שבאופן פרדוקסאלי אין היא מזוהה עם מות של האם, אלא עם ההתרחשויות החיצוניות הנובעות ממנו.* למחרת ההלוויה מרסו יוצא לשחות: "קשה היה לי לקום, כי הייתי עייף מיום האתמול. בזמן שהתגלחתי שאלתי את עצמי מה אעשה היום והחלטתי ללכת לשחות. נסעתי בחשמלית לחוף הרחצה של הנמל. ושם קפצתי אל המיצר..." [40]* באותו הנמל, פוגש מרסו את מארי קרדונה, ופוצח בקשר רומנטי: "...במים פגשתי שוב את מארי קרדונה, שהייתה פעם כתבנית במשרד שלי. אני חשקתי בה אז, ונדמה לי שגם היא. אבל כעבור זמן מה עזבה, ולא הספקנו....שאלתי אותה אם תרצה ללכת אתי לקולנוע בערב. היא צחקה שוב ואמרה שמתחשק לה לראות סרט עם פרננדל".[41] מרסו יוזם פגישה רומנטית בקולנוע, אך יום אחד לאחר מות אימו. הדיסוננס מתחזק בקונטקסט של בחירת הסרט- השניים יוצאים לצפות בקומדיה.* שיורד הלילה על היום הראשון למות אמו, מספר מרסו "אמרתי בלבי שהנה עבר עוד יום ראשון אחד, ואמא כבר בקבר, ואני עומד לשוב לעבודתי, ובעצם לא השתנה כלום".[42]* זמן לא רב אחר מות אמו, מרסו פוגש בחדר המדרגות את סלמנו, שכנו הזקן והנרגן, ומגלה כי הזקן איבד את כלבו הקשיש. השניים נפרדים לשלום ופונים איש איש אל ביתו. "הוא סגר את דלתו ושמעתי אותו מתהלך הנה והנה. מיטתו חרקה. ומן הרחש הקל המשונה שחדר דרך המחיצה הבנתי שהוא בוכה. אני לא יודע למה חשבתי על אמא. אבל למחרת הייתי צריך להשכים קום. לא הייתי רעב ושכבתי לישון בלי ארוחת ערב".[43] בכיו של סלמנו כתוצאה מאובדן כלבו, עולה בקנה אחד עם הנורמות המקובלות בחברה בתגובה לאובדן. זו הסיבה שמרסו נזכר באימו, אך הוא אינו מסוגל להגיב כמקובל. דיסוננס זה מתחזק בשעה שסלמנו "העלה את ההשערה שאני ודאי אומלל מאוד מאז שאמא מתה, ואני לא עניתי כלום. ואז אמר לי, בחפזון רב ובפנים נבוכים, שהוא יודע שבשכונה יש עלי דעה רעה מפני שהכנסתי את אמי למושב-הזקנים, אבל הוא מכיר אותי ויודע שאהבתי מאוד את אמי. עניתי, אני עוד לא יודע למה, שעד עכשיו לא ידעתי שיש עלי דעה רעה בגלל זה, אבל מושב-זקנים היה בעיני דבר טבעי, שהרי לא היה לי די כסף לשכור לאמא מטפלת. 'וחוץ מזה,' הוספתי, 'מזמן לא היה לה מה לדבר אתי והיא השתעממה לבדה.'..."[44]הקשר בין מרסו למארי מגלה טפח נוסף של עקרותו הרגשית:* כשמארי מעלה את רעיון החתונה, מרסו נאות לשאתה לאישה ממש באותו שוויון הנפש שבו הוא מתאר את פעולת הגילוח בבוקר, למשל: "בערב באה אלי מארי ושאלה אם אני רוצה להתחתן אתה.

אמרתי לה שלא אכפת לי ואנחנו יכולים להתחתן אם היא רוצה". נהוג לתפוס את טקס החתונה כאקט הטעון במשמעויות סמליות מבחינה חברתית, אלא שעבור מרסו, טקס זה נתפס כעוד אחד מאותם האירועים שמעמידה בפניו יד המקרה המנהלת את חייו.* יחד עם זאת, לאחר שמרסו מסכים להינשא למארי, היא שואלת אותו האם הוא אוהב אותה, והלה משיב בשלילה: "היא ביקשה לדעת אם אני אוהב אותה. עניתי לה כמו שכבר עניתי פעם אחת, שאין לזה כל משמעות, אבל נדמה לי שאני לא אוהב אותה. 'אז למה לך להתחתן אתי?' שאלה. אמרתי לה שאין לזה כל חשיבות ואם היא רוצה, אנו יכולים להתחתן. חוץ מזה, הלא היא שבקשה זאת ואני פשוט אמרתי כן. ואז העירה שנישואים הם דבר רציני. עניתי: 'לא'. היא השתתקה לרגע והביטה בי בשתיקה. אחר-כך דיברה. דבר אחד היא רוצה לדעת האם הייתי נענה להצעה כזאת אילו הציעה אותה אישה אחרת שהייתי קשור איתה בקשר דומה. אמרתי: "כמובן". ואז שאלה את עצמה אם היא אוהבת אותי, ואת זה לא יכולתי לדעת. כעבור עוד רגע של שתיקה מלמלה ואמרה שאני אדם מוזר, ובגלל זה היא אוהבת אותי, כנראה, אבל יום אחד אולי אעורר בה גועל מאותן הסיבות עצמן. מאחר ששתקתי, כי לא היה לי מה להוסיף, אחזה בזרועי בחיוך והכריזה שהיא רוצה להתחתן אתי . עניתי שנעשה זאת בכל זמן שתרצה.[45]על פי אוחנה (1993) , מארי חותרת לקרב את מרסו לחברה ולחיים ובכך לשחררו מניכורו. אלא שמרסו האותנטי הוא מרסו המנוכר, האבסורדי, ה רואה עצמו כ"חוטא מתמיד שנכפה עליו ניכור"[46] ואי-לכך מנודה מחברת בני האנוש. כך שבאופן קונטרוורסאלי, ניסיונותיה של מארי לשבור את האיזון העדין שבגבולותיו חי בן-זוגה עד כה, דווקא יעצימו את תחושת החטא של מרסו, שכן בחברתה של מארי, מרסו חש ביתר שאת את תחושת חוסר המעורבות שלו, כך שתחושת הניכור שלו תלך ותעמיק.מרסו אינו מייחס משמעות לדבר, כך שנוצר מתח בין תבונתו חסרת הפשרות ביחס לעולם, לבין העולם חסר הפשר. מתח זה מניב את האבסורד. מכאן שרצח הערבי הוא האקט הבולט בעלילה לא רק מבחינה דרמטית, אלא גם משום שהוא מעיד על כך שמרסו מקנה לאבסורד מעמד אונטולוגי: עד הרצח, מרסו חי כחוטא מתמיד בעיני עצמו- הוא פתר את תחושת החטא באמצעות ניהול סגנון חיים מנוכר, מוטורי, פאסיבי ועקר. הוא רוצח את הערבי בעטייה של השמש, ללא מניע: מרסו חסר הרגש יורה ארבע יריות חסרות פשר ההורגות את הערבי, מותו של הערבי היא עובדה חסרת משמעות עבורו: "הוא לא חווה את הרצח, אינו חש את מניעיו כרוצח, ומכאן שאין הוא רואה עצמו רוצח"[47] לאחר שרצח את הערבי, חטאו הפך לפומבי, החברה הגדירה אותו כפושע ונטל החטא יורד מעליו. הוא עתה רוצח ללא מניעים, מה שהופך אותו לאדם החי בעולם חסר משמעות, ולכן אין הוא יכול להסכים עם אלוהים הנותן משמעות לעולם- ולכן הוא דוחה את הצלב.החברה מצידה, אינה מבינה את ניכורו של מרסו- השופט החוקר אודות מניעי רצח הערבי על חוף הים, אינו זועם עקב חומרתו של הפשע, שכן הוא פגש בפשעים רבים, אלא בשל ניכורו ואדישותו של מרסו. השופט מנסה להיאחז בכל כוחו במניע, משום שאין הוא מוכן להכיר באבסורד, שכן הכרה זו תערער את עולמו ותובילו לסף ניהיליזם. הוא אינו מסוגל להבין שלרצח הקונקרטי, אין מניע קונקרטי. בדומה למהלך משפטו המקרי של מרסו, גם הסתבכותו במעשה הרצח היא יד המקרה. "קאמי צוחק על ניסיונה של החברה לבנות תילי תילים של משמעות בעולם חסר משמעות" . הקטגור, השופט ובית הדין אינם מבינים שלפניהם עומד אדם בלי מניעים והסברים, שחייו מורכבים מניכור ומרצף אירועים מקריים מההתחלה ועד הסוף- בלי מוסר ובלי מניעים.תיאורי הטבעלאורך הסיפור כולו, בולטת רגישותו של מרסו לנוף הסובב אותו בכלל, ולחומה של השמש בפרט. * תיאור הלווית האם נסוב סביב רשמי חושיו של מרסו מהנוף הכפרי: "הסתכלתי בנוף סביבי. מבעד לשורות הברושים שהוליכו אל הגבעות ליד הרקיע, מבעד לאדמה האדומה והירוקה הזאת, לבתים המעטים שקוויהם ברורים- מבעד לאלה הבנתי את אמא. הערב בחבל-ארץ זה הוא בודאי כמין הפוגה נוגה..."[48] , "שמתי לב שהשדות כבר מלאים מזמן בזמזום של חרקים וברשרוש של עשבים"[49], "הייתי נבוך קצת בין השמים הכחולים-לבנים ובין החד-גוניות של הצבעים האלה, השחור הדביק של הזפת הקרועה, השחור העמום של הבגדים, שחור הלכה של הכרכרה..."[50] תובנותיו של מרסו ביחס לנוף, מייצגות את נטייתו לקלוט את העולם נכוחה דרך רשמי חושיו, ולא כבמתוך פריזמה אלוהית סוגסטיבית. * כבר בהלוויה בולטת רגישותו של מרסו לאור השמש: "השמש הגביהה מעט בשמים: היא התחילה לחמם את רגלי"...[51], "השמים כבר היו רוויי שמש. הם התחילו להעיק על האדמה, והחום גבר במהירות..."[52], "היום, השמש השופעת והמטלטלת את הנוף עושה את הנוף הזה מדכא ולא אנושי"[53], "הופתעתי ממהירות עלייתה של השמש בשמים"[54], "נדמה היה לי שהתהלוכה החישה קצת את תנועתה, הנוף סביבי לא השתנה: אותו הנוף המוצף אור ושמש. בוהק השמים היה עז מנשוא."[55]* השפעתה המהממת של השמש מובילה לרצח הערבי על חוף הים: באופן פרדוקסאלי, מנקודת התצפית של מרסו, רצח הערבי, שנגרם בעטייה של השמש אינו מעיד על עיוורונו המוסרי, אלא חלק מהוויית חייו המודעים.יחסו של מרסו לשקריחסו של מרסו לשקר עולה בקנה אחד עם עמדתו כפי שהיא מופיעה במסתו של קאמי, 'המיתוס של סיזיפוס'. למעט תחושותיו המיידיות, מרסו מפגין אדישות גמורה ביחס לכל הסובב אותו-הוא מנוכר לאמת כשם שהוא מנוכר ביחס לאכזריות, אלא שרק לגבי קטגוריה אחת אין הוא אדיש- והיא רגשותיו שלו: הוא מסרב בכל תוקף לשקר ביחס לתחושות ולאמוציות המיידיות שלו. הוא מוכן לשקר עבור רמון סנסט, שכנו לקומה וחברו החדש[56], אבל הוא מקפיד להיזהר מלשקר לגבי דברים העשויים לתרום לתועלתו שלו. [57] * מרסו מגלה נאמנות עיקשת ביחס לאמוציות שלו. כך למשל, לאחר שמארי עוזבת את ביתו, מדווח מרסו: "כשהתעוררתי, כבר יצאה מארי. כבר קודם הסבירה לי שעליה ללכת לדודתה. נזכרתי שיום ראשון היום, וזה הרגיז אותי: אני לא אוהב ימי ראשון".[58], על הצעתו של רמון, מעיד מרסו: "...אחר כך רצה שנלך לבית זונות, אבל אני אמרתי לא, כי אני לא אוהב את זה"[59] ועל תחושותיו הרגעיות במהלך עבודתו, מספר מרסו: "כעבור שעה קלה שלח המעביד לקרוא לי. לרגע נבהלתי כי חשבתי שהוא עומד לומר לי שאטלפן פחות ואעבוד טוב יותר".[60] את תקופת המעצר מסכם מרסו: "יש דברים שמימי לא אהבתי לדבר עליהם. כשנכנסתי לבית הסוהר ידעתי כעבור ימים מעטים שלא אוהב לדבר על פרק זה של חיי".[61] * מרסו מוכן לשקר עבור רמון סנסט, מכיוון שהוא אדיש לאמת החורגת מגבולות תחושותיו המיידיות: "הוא הצית סגריה וגילה לי את הרעיון שלו. הוא רוצה לכתוב לה מכתב. 'מכתב שיהיו בו בעיטות, אבל גם דברים שיגרמו לה שתצטער.' ואחר כך, כשתחזור אליו, ישכב איתה, ו'בדיוק ברגע שגומרים', יירק לה בפרצוף ויזרוק אותה החוצה. דעתי הייתה שכך באמת תקבל את ענשה. אבל רמון אמר לי שנראה לו שלא יהיה מסוגל לכתוב את המכתב כמו שצריך והוא חשב שאני אנסח אותו. כיוון שלא אמרתי כלום, שאל אותי אם לא אכפת לי לעשות את זה מיד, ואמרתי שלא...ניסחתי את המכתב. כתבתי בלי לחשוב הרבה, אבל השתדלתי להשביע את רצונו של רמון, כי לא הייתה לי סיבה לא להשביע את רצונו".[62] לאחר שרמון מכה את בת זוגו, הוא מבקש ממרסו שישמש עבורו כמליץ יושר במשטרה: "הוא אמר לי שהוא רוצה שאהיה העד שלו. לא היה אכפת לי, אבל לא ידעתי מהאני צריך להגיד. לדברי רמון מספיק שאצהיר שהבחורה לא הייתה בסדר כלפיו. הסכמתי להיות העד שלו".[63]

* מרסו נאמן אך ורק לתחושותיו. הוא מנוכר לאמת כשם שהוא מנוכר לגילויי אכזריות, הן מצידו והן מסובביו. כך למשל, מרסו מדווח על סלמנו המתעלל בכלבו בשוויון נפש: " כשעליתי בחדר המדרגות החשוך, נתקלתי בסלמנו הזקן, שכני לקומה. הוא היה עם כלבו. כבר שמונה שנים רואים אותם יחד. הספנייל חולה במחלת עור, אקזמה, כמדומני, שבגללה נושרות כל שערותיו וגופו מכוסה בפריחה ובגלדים חומים. סלמנו הזקן נעשה לבסוף דומה לכלבו מרוב שחי איתו יחד, שניהם לבדם בחדר קטן. יש לו גלדים אדמדמים על הפנים ושיער צהוב וקלוש. ואילו הכלב נטל מבעליו מין הליכה מגובנת בזרבוב נטוי לפנים ובצוואר מתוח. הם נראים כבני אותו הגזע, ובכל זאת הם מתעבים זה את זה. פעמים ביום, בשעה אחת עשרה ובשעה שש, הזקן מוליך את כלבו לטייל. שמונה שנים לא שינו את מסלולם. רואים אותם הולכים לאורך רחוב ליון, הכלב מושך את האיש עד שסלמנו הזקן מועד. ואז הזקן מכה את כלבו ומקלל אותו. הכלב זוחל מרוב פחד ומניח לגרור אותו. עכשיו בא תורו של הזקן למשוך אותו. כשהכלב שוכח, הוא חוזר ומושך את בעליו, ושוב סופג מכות וקללות. ואז שניהם עומדים על המדרכה ומביטים זה בזה, הכלב באימה, האיש בשנאה. כך כל הימים. כשהכלב רוצה להשתין, אין הזקן נותן לו זמן ומושך אותו, והספנייל זורע מאחוריו שובל של טיפות קטנות. אם קורה והכלב עושה בחדר, הוא שוב סופג מכות. כבר שמונה שנים זה כך. סלסט אומר שזה 'עצוב', אבל בעצם מי יודע. כשפגשתי את סלמנו בחדר המדרגות היה עומד ומקלל את כלבו. אמר לו: 'מנוול! נבלה!' והכלב גנח. אמרתי לו 'שלום,' אבל הזקן לא הפסיק לקלל. שאלתי אותו מה הכלב עשה לו. הוא לא ענה לי. ורק אמר: 'מנוול! נבלה!' נדמה היה לי שהוא רוכן על הכלב ומסדר משהו בקולר. הרמתי את קולי. ואז, בלי לפנות אלי, ענה לי במין זעם עצור" 'הוא עוד כאן.' אחר כך יצא, מושך אחריו את החיה הנגררת על ארבעותיה וגונחת"[64] באותו שוויון נפש סטואי, מתעד מרסו את הקטטה בין מסון רמון ושני הערבים על חוף הים:"... התקדמנו לקראת הערבים בצעדים שווים. המרחק בינינו פחת והלך בקצב אחיד. כשהיינו במרחק כמה צעדים אלה מאלה נעמדו הערבים. מסון ואני האטנו את צעדינו. רמון ניגש הישר אל הברנש שלו. לא שמעתי ברור מה אמר לו, אבל הלה נראה כעומד לנגוח בו בראשו. ואז היכה רמון מכה אחת ומיד קרא למסון. מסון ניגש אל האיש שהועד לו והיכה בו פעמיים בכל כובד משקלו. הערבי השתטח בתוך המים, פניו כלפי מטה, ונשאר כך שניות אחדות, סביב ראשו פקעו בועות על-פני המים. באותו זמן היכה גם רמון, ופרצופו של האחר שתת דם. רמון פנה אלי ואמר לי: 'תיכף תראה מה הוא יקבל.' צעקתי אליו: 'תיזהר, יש לו סכין!' אבל בזרועו של רמון כבר היה חתך ופיו היה שסוע. מסון זינק לפנים. אבל הערבי האחר קם על רגליו ונעמד מאחורי חברו החמוש. לא העזנו לזוז. הם נסוגו לאט-לאט בלי לגרוע עין מאיתנו ובלי להשיב את סכינם המאיים עלינו. כשנוכחו שיש להם די מרחב נמלטו במהירות רבה, ואילו אנחנו עמדנו מסומרים תחת השמש ורמון הידק לגופו את זרועו הנוטפת דם".[65]* לאחר שמרסו נאסר, הוא אינו מוטרד מהחרב המונחת על צווארו, אלא מקשיים פיזיים מידיים: "החודשים הראשונים היו קשים. אבל דווקא המאמץ שהייתי צריך לעשות עזר לי לעבור אותם. למשל, התשוקה לאישה עינתה אותי[66]... חוץ מזה היה עניין הסיגריות. כשנכנסתי לבית הסוהר לקחו ממני את החגורה שלי, את שרוכי הנעלים, את העניבה ואת כל מה שהיה לי בכיסים, ובעיקר- את הסיגריות שלי. כשכבר הייתי בתא, ביקשתי שיחזירו לי אותן, אבל אמרו לי שאסור. הימים הראשונים היו קשים מאוד. אולי זה היה הדבר שדכדך אותי ביותר[67]... והיה גם עניין השינה. בהתחלה ישנתי רע בלילה ובמשך היום לא ישנתי בכלל..."[68]* כנותו המצמררת של מרסו מגיעה אל שיאה בשעת חקירתו. היצמדותו לאמת הפנימית שלו, מביאה עליו את גזר דין המוות: "אפילו על ספסל הנאשמים מעניין תמיד לשמוע איך מדברים עליך. ואני יכול לאמור, שבנאומים של התובע ושל העורך דין שלי דברו עלי הרבה. ואולי עלי יותר מאשר על פשעי".[69] ואכן, המונולוג של התובע, מטיב לבטא זאת: "...והשתדלתי להקשיב שוב, כי התובע התחיל לדבר על הנפש שלי. הוא אמר שבחן אותה בעיון ולא מצא כלום, רבותי המושבעים. הוא אמר שלאמתו של דבר אין לי נפש כלל, וכל מה שהוא אנושי, כל עקרונות המוסר השומרים נעל לבם של בני-האדם- כולם סגורים וחתומים בפני. 'אכן,' הוסיף ואמר, 'אין מקום להאשים אותו בכך. איננו יכולים להלין עליו שחסר לו דבר שנבצר ממנו לרכשו לו. ואולם כאן, בבית המשפט הזה, חייבת מידת הסובלנות, שכולה מידה שלילית, להתחלף במידה שאיננה קלה כמוה, אך נעלה ממנה: מידת הצדק. בייחוד כשהריקנות של הלב, הריקנות שאנו מוצאים אצל האיש שלפנינו, נהפכת לתהום שהחברה עלולה להיבלע בה.' ואז דיבר על יחסי אל אמא. הוא חזר על מה שאמר בזמן הדיונים. אבל דבר על זה הרבה יותר משדיבר על פשעי, כל-כך הרבה שלבסוף לא הרגשתי את חומו של הבוקר. בכל אופן, עד לרגע שהתובע הפסיק, ואחרי שתיקה קלה שוב דיבר בקול נמוך מאוד ומשוכנע מאוד: 'בית משפט זה עצמו, רבותי, עומד לדון מחר בנתעב שבפשעם, רצח אב.' לדבריו, אפילו הדמיון נרתע מפני פשע מחריד שכזה. הוא מעז לקוות שהצדק האנושי יעניש בלי משוא פנים. ועם זאת אין הוא חושש לאמור שהזוועה שפשע זה מעורב בו כמעט מתגמדת בהשוואה לזוועה שהוא חש לנוכח קשיחות לבי. ועוד אמר, שאדם שהורג את אמו מן הבחינה המוסרית, מנדה את עצמו מן החברה האנושית ממש כמו אדם ששולח יד בנפש אביו-מולידו. על-כל-פנים, הראשון מכין את מעשיו של השני, הוא מבשר אותם באיזה אופן ונותן להם הכשר. 'אין לי ספק, רבותי', הוסיף ואמר בקול רם יותר, 'שלא אהיה כמגזים בעינכם אם אומר שהאיש היושב על הספסל הזה אשם גם הוא ברצח שבית-המשפט יישב לדון בו מחר. יש להענישו בהתאם'. וכאן ניגב התובע את פניו הנוצצים מזיעה. ולסיום אמר שחובה מכאיבה מוטלת עליו, אבל הוא ימלאנה ברוח איתנה. הוא הכריז שמקומי לא יכירני בחברה שאני כופר בכלליה היסודיים ביותר, ושאינני יכול לצפות לרחמי הלב האנושי, שגם תגובותיו הפשוטות ביותר זרות לי. 'אני תובע זאת בלב קל. כי במשך הקריירה שלי, שהיא כבר ארוכה מאוד, אמנם הזדמן לי לדרוש עונש מוות, אבל מעולם לא הרגשתי כשם שאני מרגיש היום, שאת החובה הקשה הזאת משלימות, מאזנות ומאירות התודעה של צו עליון וקדוש והזוועה שאני חש לנוכח פני אדם שאיני רואה בהם אלא מפלצתיות".

[70]מכאן שמרסו לא נענש על שום רצח הערבי, אלא כי אם על אדישותו ביחס לנורמות החברתיות, לרבות האמונה באל, שאינן מתיישבות עם תפיסת עולמו האבסורדית. ההתנגשות החריפה ביותר בין תפיסת עולמו האבסורדית לבין הנורמות החברתיות, עולה מהפגישה בין מרסו לבין הכומר. פגישה זו מצליחה להוציא ממרסו התפרצות אמוטיבית יוצאת דופן בקונטקסט אדישותו:

אלבר

אלבר קאמי סמוך למותו

"ואז, אינני יודע למה, משהו פקע בי. התחלתי לצעוק בקולי קולות, קיללתי אותו ואמרתי לו שלא יתפלל. תפסתי אותו בצווארון של גלימת הכמרים שלו. שפכתי עליו את כל מה שיה בעמקי לבבי התפרצויות מעורבות של שמחה וזעם. הוא נראה בטוח כל כך, נכון? ובכל זאת אף אחד מן הדברים שהוא בטוח בהם אינו שקול כנגד שערה אחת של אישה. הוא אפילו לא בטוח שהוא חי, כי חייו חיים של מת. ואילו אני, אני נראה כאילו ידי ריקות. אבל אני בטוח בעצמי, בטוח בכל, בטוח יותר ממנו, בטח בחיי ובמוות הזה, שיבוא בקרוב. כן, זה כל מה שיש לי. אבל אני לפחות מחזיק באמת הזאת ממש כמו שהיא מחזיקה בי. צדקתי בעבר, עדיין אני צודק, תמיד אני צודק. חייתי חיים כאלה, ויכולתי לחיות חיים אחרים. עשיתי כך ולא עשיתי כך. לא עשיתי דבר זה, אבל עשיתי דבר אחר. אז מה? אין חשיבות לשום דבר, לשום דבר, ואני יודע היטב למה. מעמקי עתידי עלה אלי, במשך כל ימי החיים האבסורדיים שחייתי, משב אפל, עלה ובא דרך השנים שלא באו, והמשב הזה מחה בדרכו את כל ההבדלים בין הדברים שהוצעו לפני אז, בשנים שחייתי, שלא היו ממשיות יותר מן השנים ההן. מה אכפת לי מותם של אחרים, אהבתה של אם, מה אכפת לי אלוהים שלו, החיים שאדם בוחר לו, הגורלות שאדם בוחר לו, שהרי רק גורל אחד ויחיד עתיד לבחור בי ובמיליארדים של מיוחסים שאומרים, כמוהו, שהם אחי. האם הוא מבין? האם הוא מבין סוף-סוף? כל בני האדם מיוחסים. אין לא-מיוחסים. גם את האחרים ידונו יום אחד. גם אותו עצמו ידונו. מה אכפת אם יאשימו אותו ברצח אבל יוציאו אותו להורג על שלא בכה בהלווית אימו? כלבו של סלמנו שווה לא פחות מאשתו של סלמנו. הרובוטית הקטנה אשמה בדיוק כמו הפריסאית שמסון נשא לו לאישה או כמו מארי שרצתה שאני אשא אותה לאישה. מה אכפת אם רמון הוא ידיד שלי בדיוק כמו סלסט הטוב ממנו? מה אכפת אם מארי נותנת היום את פיה למרסו חדש? האם הוא מבין סוף-סוף, הוא שדינו נגזר, ושמעמקי עתידי...נחנקתי שצעקתי את כל זה. אלא שאז כבר עקרו מידי את כוהן הדת והסוהרים איימו עלי. אבל הוא הרגיע אותם והביט בי רגע בשתיקה. עיניו היו מלאות דמעות. הוא פנה לאחור ונעלם".[71]מרסו שוטח בבהירות את תפיסת עולמו האבסורדית: תחושת האבסורד של מרסו מזוהה עם היכולת לקלוט את העולם באמצעות רשמי החושים גרידא, ללא מסך האלוהים הסוגסטיבי, בחיי האבסורד הללו, אין לייחס משמעות לדבר, זולת אירוע גורלי ומכונן אחד- המוות.

סיכום

מושג האבסורד הוא עימות בין מודעות לאי-הרציונאלית שבעולם לבין כמיהתה המודעת של המחשבה לבהירות. ואכן, ברומן הזר, קאמי מוכיח שהסיטואציה הסיזיפית מאפשרת חירות אבסורדית: מרסו, גיבור הזר,חי חיים שהתרוקנו מכל תוכן, מטרה אמונה וערכים. אין בעבורו דבר שלו ניתן לייחס משמעות. נוצר מתח בין תבונתו חסרת הפשרות ביחס לעולם, לבין העולם חסר הפשר. מתח זה מניב את האבסורד.

הניכור והאבסורד עוברים כחוט השני דרך כול נימי העלילה: אף כי אימו הלכה לעולמה, מרסו אינו מגלה סימני התרגשות ואבל, הקשר בין מרסו למארי מגלה טפח נוסף של עקרותו הרגשית, יחסו של מרסו לשקר עולה בקנה אחד עם עמדתו כפי שהיא מופיעה במסתו של קאמי, המיתוס של סיזיפוס.

למעט תחושותיו המיידיות, מרסו מפגין אדישות גמורה ביחס לכל הסובב אותו- הוא מנוכר לאמת כשם שהוא מנוכר ביחס לאכזריות, אלא שרק לגבי קטגוריה אחת אין הוא אדיש- והיא רגשותיו שלו: הוא מסרב בכל תוקף לשקר ביחס לתחושות ולאמוציות המיידיות שלו. רצח הערבי הוא האקט הבולט בעלילה לא רק מבחינה דרמאתית, אלא גם משום שהוא מעיד על כך שמרסו מקנה לאבסורד מעמד אונטולוגי: מרסו חסר הרגש יורה ארבע יריות חסרות פשר ההורגות את הערבי, מותו של הערבי היא עובדה חסרת משמעות עבורו, שכן מרסו לא חווה את הרצח, אינו חש את מניעיו כרוצח, ומכאן שאין הוא רואה עצמו רוצח, החברה מצידה, אינה מבינה את ניכורו של מרסו: ניסיונותיו הכושלים של השופט-חוקר לאתר את המניע לרצח מוכיחים כי קאמי צוחק על ניסיונה של החברה לבנות תילי תילים של משמעות בעולם חסר משמעות. אלא, שבאופן פרדוקסאלי, מנקודת התצפית של מרסו, רצח הערבי, שנגרם בעטייה של השמש אינו מעיד על עיוורונו המוסרי, אלא חלק מהוויית חייו המודעים. בחיי האבסורד הללו, ללא מסך האלוהים הסוגסטיבי- אין לייחס משמעות לדבר, זולת אירוע גורלי ומכונן אחד- המוות.

ביבליוגרפיה

אוחנה, ד.,"הזר, החטא ועונשו", עיתון 77 (127), 1993טוד אוליביה, אלבר קאמי: חייו, הוצאת כרמל, ירושלים.ארצי, פ., "הזר מאת אלבר קאמי", עלי שיח (4), 1977ברש, ל., עבודת m.a לקראת התואר מוסמך למדעי הרוח : תפיסת- האבסורד של אלבר קאמי- רקונסטרוקציה, 1977, עמוד 123זולוטניצקי, א., לחבור לאלוהים או למרוד בו, ג'ימס וקאמי: שתי עמדות קיומיות, עבודה לקראת תואר "מוסמך אוניברסיטה"m.a , 2003, עמוד 27סארוט, נ., "מדוסטוייבסקי עד קאפקא", משא, 7.1.72, עמוד 4קאמי, א., הזר, עם עובד, 1985, עמוד 24קאמי, א., האדם המורד, עם עובד, 1971, עמוד 102[1] קאמי א., המיתוס של סיזיפוס- מסה על האבסורד, הוצאת עם עובד, 1978, "המיתוס של סיזיפוס", עמוד 127שמואלי, א., "בשורת ההומניזם של אלבר קאמי", ירושלים רבעון לספרות (י"ד/1), הוצאת שלם, ירושלים, תש"ם.camus, a., notebooks 2. translated by o'brien, j., new york : alfred a., knopf, 1965, p.168, in ward, b. k., "prometheus or chain? albert cams's account of the western quest for justise", faith and philosophy 8 (2), 1991, p. 193-213from nobel lectures, literature 1901-1967, editor horst frenz, elsevier publishing company, amsterdam, 1969, in nobelprize.org/literature/laureates/1957/camus-bio.htm .sccs.swarthmore.edu/users/00/pwillen1/lit/indexa.htm

[1] from nobel lectures, literature 1901-1967, editor horst frenz, elsevier publishing company, amsterdam, 1969, in, הוצאת כרמל, ירושלים, פועלו של קאמי בתיאטרון לא הסתכם בהפקת "קליגולה", אלא גם במחזותיהם של calderon, lope de vega, dino buzzati, faulkner[7]from nobel lectures, literature 1901-1967, editor horst frenz, elsevier publishing company, amsterdam, 1969, in nobelprize.org/literature/laureates/1957/camus-bio.htm[8] טענה זו תוכח בשני הפרקים הבאים.[9] לשם כך אסתמך על שני מקורות עיקריים:* קאמי א., המיתוס של סיזיפוס- מסה על האבסורד, הוצאת עם עובד, 1978** ברש, ל., עבודת m.a לקראת התואר מוסמך למדעי הרוח : תפיסת- האבסורד של אלבר קאמי- רקונסטרוקציה, 1977[10] קאמי א., המיתוס של סיזיפוס- מסה על האבסורד, הוצאת עם עובד, 1978, חומות האבסורד, עמוד 20[11] שם, שם.[12] זולוטניצקי, א., לחבור לאלוהים או למרוד בו, ג'ימס וקאמי: שתי עמדות קיומיות, עבודה לקראת תואר "מוסמך אוניברסיטה"m.a , 2003[13] שם, עמוד 17[14] שם, עמוד 20[15] שם, עמוד 23[16] קאמי א., המיתוס של סיזיפוס- מסה על האבסורד, הוצאת עם עובד, 1978, "האדם האבסורדי", עמוד 69[17] זולוטניצקי, א., לחבור לאלוהים או למרוד בו, ג'ימס וקאמי: שתי עמדות קיומיות, עבודה לקראת תואר "מוסמך אוניברסיטה"m.a , 2003, עמוד 25[18] קאמי א., המיתוס של סיזיפוס- מסה על האבסורד, הוצאת עם עובד, 1978, "המיתוס של סיזיפוס", עמוד 125[19] זולוטניצקי, א., לחבור לאלוהים או למרוד בו, ג'ימס וקאמי: שתי עמדות קיומיות, עבודה לקראת תואר "מוסמך אוניברסיטה"m.a , 2003, עמוד 27[20] קאמי א., המיתוס של סיזיפוס- מסה על האבסורד, הוצאת עם עובד, 1978, "המיתוס של סיזיפוס", עמוד 127[21] קאמי, א., האדם המורד, עם עובד, 1971[22] שם, עמוד 55 [23] מעניין לציין שלטענת זולוטנצקי (2003), "כאן חורג קאמי באופן ברור מהחשיבה האקזיסטנציאלית, כגון זו של סארטר, השוללת את טבע האדם ואת קדימות המהות האנושית לקיומו הקונקרטי של הפרט. קאמי מבקש לייחס לכל אדם את תחושת הצדק הבסיסית אותה הוא מעגן (בהיעדר הטראנסדנטיות) בטבע האנושי, הנתפס כגרעין קבוע וכללי, המשותף לכל הפרטים." [24] קאמי, א., האדם המורד, עם עובד, 1971, עמוד 102[25] שם, 206[26] קאמי מכנה דרך חשיבה זו "המחשבה הים תיכונית".[27] ברש, ל., עבודת m.a לקראת התואר מוסמך למדעי הרוח : תפיסת- האבסורד של אלבר קאמי- רקונסטרוקציה, 1977, עמוד 36[28] ועל כך טוען שמואלי (1980) "מרסו, גיבורו-לא-גיבורו, הוא מן עובדת חיים בלא טעם וצידוק, כאילו עמד מחוץ להלכות המוסר. לא שהוא חולק עליהן, אלא כאילו לא חונך עליהן כל עיקר והן זרות לו מלכתחילה."[29] אוחנה, ד.,"הזר, החטא ועונשו", עיתון 77 (127), 1993[30] ארצי, פ., "הזר מאת אלבר קאמי", עלי שיח (4), 1977[31] קאמי, א., הזר, עם עובד, 1985, עמוד 59[32] שם, עמוד 113[33] סארוט, נ., "מדוסטוייבסקי עד קאפקא", משא, 7.1.72, עמוד 4[34] מערכת היחסים בין מרסו לרימון תיסקר בסעיף 3.2.2[35] קאמי, א., הזר, עם עובד, 1985, עמוד 59[36] שם, עמוד 12[37] שם, עמודים 13-14[38] שם, עמוד 17[39] שם, עמודים 21-22[40] שם, עמוד 23[41] שם, עמודים 23-24[42] שם, עמוד 28[43] שם, עמודים 41-42[44] שם, עמודים 47-48[45] שם, עמודים 44-5[46] אוחנה, ד.,"הזר, החטא ועונשו", עיתון 77 (127), 1993[47] שם.[48] קאמי, א., הזר, עם עובד, 1985, עמוד 19[49] שם, עמוד 20[50] שם, שם.[51] שם, עמוד 17[52] שם, עמוד 19[53] שם, שם.[54] שם, עמוד 20[55] שם, שם.[56] מרסו משקר עבור רמון בשעה שהוא מחבר עבור ידידו מכתב לנערתו וכשהוא מוסר עדות על רמון במשטרה.[57]ברש, ל., עבודת m.a לקראת התואר מוסמך למדעי הרוח : תפיסת- האבסורד של אלבר קאמי- רקונסטרוקציה, 1977, עמוד 123[58] קאמי, א., הזר, עם עובד, 1985, עמוד 24[59] שם, עמוד 40[60] שם, עמוד 42[61] שם, עמוד 69[62] שם, עמוד 35[63] שם, עמוד 40[64] שם, עמודים 30-31[65] שם, עמודים 54-55[66] שם, עמוד 73[67] שם, עמוד 74[68] שם, עמוד 75[69] שם, עמוד 92[70] שם, עמודים 94-96[71] שם, 111-112

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדי צור