אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפלטון / פידון - חלק רביעי


סוקרטס ניצח את הראש החלש של צבא תבי, שיצא מולו. הוא פונה עכשיו להתעמת עם הראש החזק, שמונהג בידי קביס. הוא מעדיף לנהל איתו דו-קרב.[1] קביס, מופתע מהטיעונים הרבים, שסוקרטס היפנה אל מול הטענה של סימיאס, בטוח מראש בנצחונו של סוקרטס. לאחר שהוא מסכם את הטענה של קביס, סוקרטס מדגיש את הרצינות, שמאפיינת את הטענה, שכל אדם חכם צריך לפחד, שמא הנשמה שלו תכלה עם מותו, בגלל שהיא נחלשה מרוב כניסות ויציאות מגופים שונים. הדיון בבעיה הזאת מחייב אותם, לדברי סוקרטס, לעסוק בטבע ההתהוות והכליון, או בסיבות להם. זוהי הנקודה היחידה בדיאלוג, שבה סוקרטס מצהיר בפירוש, שהדיון עוסק בשאלות מטאפיסיות. למעשה, כדי לסגור לגמרי את תיאור הנשמה כנצחית, סוקרטס פונה לדון במהות הנשמה, זאת אומרת בטבע הנשמה ובסיבות לקיומה, הקשורות באופן הדוק בסיבות של ההתהוות והכליון. ובניגוד למצופה ממנו, סוקרטס לא נכנס מיד לדיון שכלתני ומעמיק לגבי הנשמה וסיבותיה, אלא מתחיל לספר במעין הקדמה אודות עצמו בצעירותו, כיצד הוא ניסה להבין את הסיבות האלה. באפולוגיה, בנאומו לפני חבר שופטיו האתונאים, סוקרטס סיפר את הסיבות שהביאו אותו לצאת החוצה ולשאול אנשים זרים שאלות שונות, משונות ומעצבנות.[2] הפעם סוקרטס מספר את הסיבות שהביאו אותו לצאת למעין מסע פנימי ולשאול את עצמו שאלות שונות ומשונות. העובדה שסוקרטס מספר את האוטוביוגרפיה הפנימית שלו דווקא לקביס ודווקא עכשיו, בתוספת ההערה שאולי סיפור זה יעזור לקביס עצמו במסעותיו שלו, היא מחמאה גדולה ביותר.[3] קביס עומד ברגע זה של חייו בנקודה שבה עמד סוקרטס ברגע מסוים של חייו.

המסע הראשון שסוקרטס יצא אליו הוא המסע של ידיעת הטבע. סוקרטס החל את דרכו כפיסיקאי. המסע הזה התברר לו כמסע רב תהפוכות. עד כדי כך התהפכה עליו דעתו פעמים רבות, עד שהוא שכח אפילו את הדברים אותם ידע קודם, או עד שהוא לא היה יותר בטוח בידיעות שבידו. משהו מהותי מאוד מאופיו של מדע הטבע נחשף כאן באמצעות נסיון החיים הפרטי של סוקרטס. ידיעת הטבע ממהותה אינה מגיעה לעולם לנקודת עצירה; היא נמצאת בתנועה מתמדת. מה שידוע כיום יהיה בעתיד כלשהו לא מדויק, ובמקרים מסוימים כלל לא נכון. סוקרטס מדגים זאת בסיפור שלו אודות שלוש השאלות שעניינו אותו ביותר. הראשונה: מדוע מתהווה היש, מדוע הוא קיים ומדוע הוא כלה. השניה: כיצד נוצרו החיים. השלישית: כיצד נוצרת החשיבה, האם מתוך הדם, כפי שכתוב גם בתורה,[4] או מתוך האוויר, או שהמוח – דעה נפוצה כיום – ממציא מתוך עצמו את העולם החיצוני לנו.[5] בהסתתרם מאחורי מסכה שקרית, מדעי הטבע עונים על שאלות רבות מאוד; מאחורי היומרה הגדולה לענות על מילת השאלה למה, מדעני הטבע עונים על שאלות שונות אחרות, מלהטטים ביניהן בזריזות שהייתה מעוררת קינאה בגדול שחקני הקלפים. השאלות שהפיסיקאים עונים עליהן רבות, אולם את רובן אפשר לסווג תחת מילת השאלה איך. סוקרטס בוחר להדגים זאת באמצעות התשובה הביולוגית לשאלת גדילת הגוף. גוף האדם גדל בגלל המזון שהאדם מכניס לפיו. בשנות הגדילה קצב בניית התאים החדשים עולה על קצב מות התאים הישנים וכך גוש התאים הקטן נעשה לגוש תאים גדול יותר. אבל התשובה הזאת לא עונה על השאלה למה הגוף גדל, אלא על השאלה איך הגוף גדל. תחום השאלה למה הגוף גדל לא יכול להיות סגור במדעי הטבע. הוא נמצא בתחום רחב יותר, העוסק בשאלת הגודל כשלעצמו. באותו האופן, עשרה כלבים רבים משמונה כלבים, בגלל שהם עודפים עליהם בשניים. אלא ששוב מילת השאלה הנכונה במקרה הזה איננה למה אלא בכמה.

לאחר דוגמאות אלה של בלבול מילות השאלה, סוקרטס פונה אל מילת השאלה למה עצמה. הוא משתמש הפעם בתחום המתמטיקה או החשבון הפשוט, פשוט ביותר. כמו הלוגיקה לסמנטיקה, כך המתמטיקה לפיסיקה: זהו הכלי שבו משתמשים מדעני הטבע. הפיסיקה עוסקת הרי בגופים ניתנים לכימות והכימות נעשה באמצעות מספרים. סוקרטס שואל שאלה פשוטה ביותר והוא לא מצליח להביא תשובה מתמטית עליה. הוא שואל למה הופך אחד לשניים או למה הופכים שניים לאחד. המושאים של המתמטיקה הם המספרים ומספרים אינם נתונים בתהליך של התהוות. זאת אומרת, המספרים נשארים קבועים תמיד. הגופים הטבעיים, לעומתם, ניתנים בכל רגע בתהליך של התהוות וכליון; הגופים הפיסיקליים לעומת הישויות המתמטיות נמצאים במצבים הפוכים לגמרי: הראשונים מתהווים וכלים כל הזמן ואילו האחרונים קיימים כל הזמן. הדוגמא של סוקרטס היא המעבר הפשוט ביותר שאפשר להעלות על הדעת: המעבר בין אחד לשניים. אדם אחד, למשל קביס, ואדם אחר, למשל סימיאס, עומדים כל אחד בפני עצמו. סימיאס יכול להיות מסומן על-ידי המספר אחד וכך גם קביס. כדי לסמן אותם במספר שתיים יש לצרף אותם ביחד; אם מוסיפים את סימיאס לקביס או את קביס לסימיאס, מקבלים שני בני אדם, את סימיאס וקביס. אולם למה האחד הזה והאחד ההוא הופכים פתאום להיות לשניים? יותר מכך: מישהו צריך להיות זה שמצרף את סימיאס לקביס. בלעדי אותו אדם השניים האלה נפרדים וקיימים כשלעצמם, כבודדים ולא כזוג. המתמטיקה יכולה להסביר איך מתבצע המעבר בין המספרים. למשל, המעבר מאחד לשניים מתבצע באמצעות חיבור וכפל ואילו המעבר משניים לאחד יכול להתבצע באמצעות חיסור וחילוק. למרות יכולתה להסביר את איך, המתמטיקה נכשלת לחלוטין בנסיונה להסביר שאלות של למה לגבי מושאיה שלה, זאת אומרת המספרים. סוקרטס יצא לחקור את הדברים כי הוא רצה לדעת למה הם קורים, הוא רצה לדעת את הסיבות להתהוות ולכליון ולקיום, לא איך דברים מתהווים או באמצעות מה הם כלים. השאלות האלה נמצאות מחוץ לתחומי מדעי הטבע למרות הידיעה הרבה שמצטברת בידיהם בשאלות האחרות כמו מתי, איך, איפה וכדומה. לאחר שהשתחרר מסנוור הפיסיקאים, סוקרטס פנה לדרך אחרת.

לפני שסוקרטס מתחיל ללכת בדרך האחרת, הוא שומע במקרה, שלא מיוזמתו, את הדעה של אנכסגורס לפיה השכל הוא הסיבה לכל הדברים, זאת אומרת הסיבה להתהוות, לכליון ולקיום של כל הדברים. סוקרטס שומע אדם קורא את הדעה הזאת מתוך ספר של אנכסגורס ומתמלא בשמחה. הסיבה לשמחה נעוצה במה שסוקרטס רומז אליו קודם. אחד המאפיינים החשובים ביותר של צירוף הגופים זה לזה, זאת אומרת של הפיכת האחדים לזוגות וכדומה, הוא המבצע, ובגלל שצירוף דברים לקבוצות היא פעולה הגיונית, אותו המבצע צריך לכל הפחות להיות בעל שכל. אלא שבנוסף להיותו בעל שכל, סוקרטס מוסיף בנקודה זאת של סיפורו את העובדה שהוא טוב. השכל המסדר את הכל הוא טוב ומסדר את הכל על הצד הטוב ביותר. לכן מי שחוקר את סיבות ההתהוות והכליון צריך לשים לב מדוע טוב שהמצב, או אותו דבר מתהווה או כלה, יהיה כמו שהוא. סוקרטס מכניס כאן יסוד הלקוח מתחום האתיקה, את יסוד הטוב. הוא לא שומע אותו בדברי אנכסגורס ואף מתאכזב קשות כאשר אנכסגורס לא מתייחס לצד הזה של השכל כלל.[6] לכן, למרות שסוקרטס הוא תלמיד של אנכסגורס בכל הנוגע לתורה המטאפיסית, זאת העוסקת בסיבות לקיום, להתהוות ולכליון, הוא עדיין חש צורך עז לחדש דבר מה. סוקרטס מציג כאן את החידוש הגדול שהוא הביא לפילוסופיה: קודמיו היו בעיקר פילוסופי טבע, או פיסיקאים, ונגעו רק לעיתים רחוקות ומעט ככל האפשר בשאלות המטאפיסיות העולות מחקר הטבע, ממש כפי שמתנהגים המדענים בימינו. המסע הראשון של סוקרטס היה מסע פילוסופי מסורתי עד ימיו. המסע השני הוא המסע האישי שלו, מסע שאף פילוסוף אחר לא ערך לפניו.[7]

המסע השני מודגם יותר מכל בדיבור של סוקרטס על הסיבות החשובות ביותר שיכולים לחקור בני האדם: הסיבות למעשי בני האדם. פילוסופי הטבע הגדולים שחיו לפני סוקרטס הביאו סיבות רבות לקיום: אויר, מים, אש וכדומה. לאף אחד מהם לא הייתה המודעות העצמית הפשוטה לעצמו; אף אחד מהם לא שאל את עצמו מהי הסיבה למעשי האדם, או מדוע אדם מסוים עושה מעשה מסוים, מפסיק לעשות מעשה מסוים או מתחיל לעשות מעשה מסוים. תמיד אפשר להסתפק בתיאור הסיבות החומריות בתשובה לשאלות איך במסווה של שאלות למה לגבי תנועות הגופים הדוממים. אולם דרושה מידה רבה של חוסר מודעות עצמית, מידה הקיימת בכמויות נכבדות אצל מדענים, כדי לטעון שמספיק להסביר את התנהגות החומר, כדי להסביר את התנהגות הגופים החיים ובראשם האדם. המכניקה או היחסות או כל תיאוריה מדעית עתידית דקה ככל שתהיה עד אינסוף מספיקה כדי להסביר את תנועת כדור הארץ מסביב לשמש. לעומת זאת, הסבר מבנה העצמות ופעולת השרירים עליהן, מבנה המולקולות ופעולתן, הפעילות הכימית במוח והחשמל שזורם בו, אליו וממנו במערכת העצבים לא יספיקו להסביר את מעשיה של החיה הפשוטה ביותר בעלת השכל. ככל שהמעשים הדורשים הסבר מסובכים יותר, כך ההסברים החומריים להם נשמעים מגוחכים יותר. "ממש כאילו אמר אדם שסוקרטס עושה כל מעשיו בכוח השכל, ולאחר מכן, בבואו לפרט את הסיבות של כל מעשה ממעשי, יאמר ראשית-כל, שסיבת שבתי כאן היא בזה, שגופי מורכב מעצמות וגידים, והעצמות מוצקות ויש בהן פרקים נפרדים זה מזה, והגידים עשויים להימתח ולהירפות... וכך יתעלם בדבריו מהסיבות האמיתיות: דהיינו – מאחר שלדעת האתונאים מוטב היה לדון אותי לכף חובה, לכן גם לדעתי מוטב יותר שאשב כאן, ומוצדק יותר שאחכה ואעמוד בגזר הדין אשר גזרו. שאכן, חי הכלב! דומני שגידים ועצמות אלו היו מזמן נמצאים במגארה או בבויאוטיה, מונעים בכוח הסברה שכך מוטב, אילולא הייתי סבור כי יתר צדקה ויתר נוי הוא לאדם שלא יברח ויימלט על נפשו, אלא יעמוד בכל גזר דין שתגזור מדינתו."[8] אנכסגורס לא מספק את הסיבות למעשיו ולתנועות גופו של סוקרטס. סוקרטס עצמו הוא זה שמסביר אותם והדיאלוג הקודם של אפלטון, קריטון, עוסק בדיוק בנושא זה. והוא מזדקק לצדק ולטוב בשביל לתת את ההסברים האמיתיים. שום מדע פיסיקאלי ואף ידע מטאפיסי אינו מושלם ללא אתיקה ופוליטיקה שילוו אותו.

קביס מדרבן את סוקרטס, שיתאר בפניו את המסע השני שלו. סוקרטס עונה תשובה קצרה להפתיע: הוא מסביר לקביס, שהרצון שלו לדעת את הסיבה מדריך אותו. יש רק שאלה אחת שסוקרטס שואל בכל הדיאלוגים שאפלטון כתב: למה. כאשר בני שיחו מנסים לסנוור אותו בתשובות על מילת השאלה איך, הוא נצמד להגיון הפשוט הנובע מהנחת הסיבות הבאות: יפה, טוב וגדול כשלעצמו. יותר מכל דבר אחר זאת הנשמה שזקוקה להנחות האלה כדי לקבל את ההסבר לקיומה. לאחר שקביס מסכים עם סוקרטס שקיימים טוב, יופי, צדק ואחרים, סוקרטס ממשיך בהוכחתו. כל סיבה כזאת מתייחסת למקבילה שלה בטבע. זאת אומרת, יהלום יפה חייב את יופיו קודם כל ליפה כשלעצמו ורק אחר-כך, אם בכלל, לסיבות אחרות. כך גם כל הדברים היפים, אלה שהיו יפים, אלה שעכשיו יפים ואלה שיהיו יפים.[9] למשל, אדם גדול מאדם אחר בחצי מטר. על השאלה למה האחד גדול מהשני עונה סוקרטס: בגלל הגדלות, או כי הוא משתתף בגדלות בצורה יותר חזקה מאשר האדם הקטן ממנו. על השאלה בכמה הוא גדול עונה סוקרטס: מי שימדוד יגלה, שבחצי מטר. נתינת הכמות כתשובה יחידה שמה את המשיב במקום הבעייתי הבא: אותה התשובה ניתנת כסיבה לשני מצבים שונים. גרוע מזה: אותה הסיבה בדיוק ניתנת לשני מצבים מנוגדים זה לזה. בעוד סיבה הניתנת למצב אחד צריכה להיות מנוגדת לסיבה הניתנת למצב המנוגד. ועוד: כמות מסוימת לא יכולה להסביר את כל המצבים שבהם ההבדל בין שני הנמדדים שונה מהכמות הזאת. זאת אומרת, עשרה כדורים לא רבים משמונה כדורים בגלל השתיים, מאחר וקיימים מספרים רבים הגדולים מהשמונה ביותר מאשר שתיים, בעוד המצב המתואר הוא אותו המצב בכל המקרים: מספר הכדורים גדול משמונה.[10]

סוקרטס סוטה לרגע מהדיון בנפש כדי לדבר על התהליך הפילוסופי, או על ההתפלספות האמיתית. הסיבות לתהליכים רבים שמתרחשים בטבע קיימות מחוץ לחומר. זוהי הנחת היסוד הפילוסופית והנחת היסוד המנוגדת לה – הנחת היסוד הלא פילוסופית ביותר – היא הנחת היסוד של האדם החומרני, זה שמניח שלא קיים דבר מלבד החומר. עם אדם כזה לפילוסוף האמיתי אין כלל דיאלוג.[11] במקרה ובטחונו של קביס בהנחה הזאת יתערער מתישהו בעתיד – לאחר שסוקרטס ימות – קביס חייב יהיה לבדוק האם המסקנות שנגזרות מהנחת היסוד הזאת לא סותרות אותה. במקרה והוא ירצה להמשיך ולהסביר את הנחת היסוד האחרונה לעצמו, קביס צריך להניח הנחת יסוד בסיסית יותר: הוא צריך לחפש סיבה לסיבות. התהליך הזה לא יכול להמשיך עד אינסוף, מאחר ומספר הסיבות חייב להיות סופי. סיבות במספר אינסופי מאבדות את משמעותן כסיבות; סיבות כאלה לא מסבירות את הטבע שלנו. קביס צריך להמשיך בתהליך הזה עד "למה שהוא מספיק".[12] הפעילות הפילוסופית היא פעילות אישית ביותר, ולכן קביס לא זקוק באמת לסוקרטס כדי לעסוק בה; סוקרטס מסביר בפשטות לקביס ולכל מי שמקשיב, מדוע הוא לא צריך להצטער על מותו של סוקרטס. נאום ההגנה של סוקרטס על הפילוסופיה בפני כל אופני ההסבר האחרים תופס את ליבם של כולם: קביס וסימיאס, המקשיבים לסוקרטס והמקשיבים לפידון.

עכשיו סוקרטס ממשיך הלאה בהוכחת נצחיות הנשמה. קודם כל הוא מוודא עם סימיאס וקביס שהם אינם חומרניים. השניים מסכימים עם סוקרטס שהסיבות קיימות כשלעצמן ושהדברים בעולם החומר הנקראים על שמן משקפים אותן, או לוקחים בהן חלק.

הדברים האלה משקפים תמיד רק סיבה אחת בכל פעם. דבר יכול להיות גדול מדבר אחר, יפה מדבר אחר או שווה לדבר אחר. כאשר אומרים על סימיאס שהוא גדול וקטן לעומת סוקרטס ופידון, מתכוונים לכך שסימיאס יותר גדול מסוקרטס, זאת אומרת משקף יותר את הגודל כשלעצמו לעומת סוקרטס. וגם מוסיפים באותה נשימה שהמצב בין סימיאס לפידון הפוך. בכל מקרה, סימיאס לא גדול או קטן בגלל היותו סימיאס ולא בהשוואה לעצמו.[13] סוקרטס מבקש להדגיש בדוגמא הזאת את העובדה שקיימים עצם וסיבות. מי שמקבל על עצמו את הסיבות, או את המצבים, הוא העצם. כאשר סימיאס מפסיק להיות גדול מול סוקרטס והופך להיות קטן מול פידון, הוא מאבד את הגודל שלו, או את היתרון שלו. השינוי עובר על סימיאס ולא על הגודל כשלעצמו. ועוד: סימיאס עצמו מאבד את הגדלות ומקבל אליו את הקטנות. הוא לא נשאר גדול לעומת פידון כפי שהוא היה מול סוקרטס, אלא משתנה לחלוטין והופך לקטן יותר. הרי נאמר, שסימיאס קטן מפידון. כאשר אומרים על העצם שהוא משתנה, מתכוונים לכך שהוא עובר ממצב למצב, זאת אומרת שהוא מאבד את החלק שלו במצב הקודם ומקבל את החלק שלו במצב החדש. שני מצבים מנוגדים לא קיימים באותו העצם באותו הזמן. סימיאס איננו גדול וקטן – סימיאס הוא סימיאס. הוא גדול מסוקרטס, כאשר משווים אותו לסוקרטס וקטן מפידון, כאשר משווים אותו לפידון. לכן סוקרטס נאלץ להשתמש בלשון מסורבלת, לשון של עורכי דין.[14] קביס מבין את כוונתו של סוקרטס. לכן הוא לא מתבלבל, כפי שמישהו מהמאזינים מתבלבל. המבולבל לא שם לב, שההסבר החדש משלים את ההסבר הקודם: הקודם עסק בעצמים ובשינויים העוברים עליהם והנוכחי עוסק בסיבות לשינויים אלה.[15]

סוקרטס ממשיך מהנקודה הזאת הלאה, לדברים שיש להם תכונות מהותיות. הוא מביא בתור דוגמא שניים הפוכים: שלג ואש. התכונה המהותית של השלג היא הקור ושל האש היא החום. האש שונה מהחום, כמו שהשלג שונה מהקור; שלג ואש אינם תכונות. עצם מאבד תכונה מסוימת כאשר הוא משנה את מצבו ומקבל תכונה אחרת. לאחר חימום בטוסטר אובן פיתה קפואה מאבדת את הקור ומקבלת את החום. בניגוד לפיתה, שעדיין נשארת פיתה חמה או קרה, השלג אובד לגמרי אם לוקחים ממנו את התכונה המהותית שלו, את הקור. אותו תהליך באותו טוסטר אובן הופך את השלג למשהו שונה משלג – למים.[16] אותו הדבר נכון גם למספרים. הזוגיות ואי הזוגיות הן תכונות מהותיות של מספרים. אצל השלוש אי הזוגיות היא אחת התכונות. לא רק אי הזוגיות איננה זוגית, אלא השלוש וחצי מכל המספרים כולם אינם זוגיים. לעומתם, החצי השני של כל המספרים זוגי. המספרים אינם מנוגדים אחד לשני; ארבע איננה מנוגדת לשלוש, היא שונה ממנה. לכן אפשר לומר, שקיימים דברים שלא מסוגלים להיות בעלי תכונות מסוימות, תכונות שתהיינה מנוגדות לתכונות מהותיות אצלם. לא רק הקור לא יכול להיות חם, אלא אף הקרח לא יכול להיות חם. אם נכנס חום לקרח, זאת אומרת אם הקרח מתחמם, הוא הופך להיות משהו אחר מקרח.[17] קביס מסכים עם סוקרטס ומבטיח לו שהוא עוקב אחריו. סוקרטס מתחיל לשחק עם קביס משחק קטן: הם מחפשים דברים מסוימים. אותם דברים נושאים תכונות מהותיות שונות מהתכונות המהותיות של דברים שאליהם הם מצטרפים. הדברים שאליהם הם מצטרפים משתנים בעקבות התכונות המהותיות המנוגדות הללו. הדוגמאות פשוטות בהרבה: גוף הופך לחם יותר כאשר הוא מקבל – מצטרפת אליו – אש, זאת אומרת כאשר הוא נשרף. תשובה נכונה נוספת, פשוטה יותר, תהיה שגוף הופך לחם יותר כאשר הוא מקבל – מצטרף אליו – חום. גוף בריא הופך לחולה כאשר מצטרפת אליו דלקת. מספר זוגי הופך לאי זוגי כאשר מחברים אליו אחד. גוף הופך לחי כאשר מצרפים אליו נשמה וזה נכון תמיד.[18] אם-כן, חיים הם תכונה מהותית של נשמה והניגוד שלהם הוא מוות. לכן נשמה לא יכולה להיות בעלת התכונה מוות, זאת אומרת להיות נשמה מתה, כי המוות מנוגד לתכונה מהותית של הנשמה;[19] הנשמה היא נטולת מוות. נשאר לסוקרטס להוכיח את הנקודה האחרונה: נטול המוות הוא גם נטול כליון; מה שלא יכול למות קיים לנצח.

קביס לוקח את השרביט בנקודה אחרונה זאת וממשיך בכוחות עצמו. הפעם קביס לא נלחם בסוקרטס, אלא להפך: מצטרף לצידו. הוא טוען, שהטענה האחרונה לא זקוקה להוכחה כי מדובר בטאוטולוגיה. בעצם, זאת משמעות המילה נצחי: מה שלא מת. אין שום משמעות למילה נצחי, אם היא מתייחסת לדבר שהולך לכליון ומוות הוא סוג מסוים של כליון. לכן הוא מרשה לעצמו להגיד, שאפילו האלים, שלא לומר כל בני האדם, מסכימים לגבי הטענה שמה שלא יכול למות קיים לנצח. סוקרטס מסכם: הנשמה איננה מקבלת לתוכה מוות ואיננה מקבלת לתוכה כליון.

סוקרטס אף מפרש את משמעות המילה מוות. המילה הזאת מתייחסת בהכרח רק כלפי מה שיש לו חיים, זאת אומרת רק לבעלי החיים. היא מתארת את הרגע שבו הנשמה נפרדת מהגוף אליו הייתה קשורה. הגוף מתחיל לעבור תהליך של כליון, זאת אומרת של רקבון ופירוק. הנשמה, "חלקו נטול המוות" של הגוף, מסתלקת לה בשלום.[20] הפעם סימיאס הוא זה שמעלה את האפשרות לגבי הספק. הוא אומר שעכשיו, כל עוד סוקרטס נמצא איתם, הוא איננו מפקפק בהוכחה הזאת, אבל מאוחר יותר יכול להיות, שיתעורר בו הספק. לסוקרטס אין בעיה עם זה כלל. להפך, הוא מעודד את הספק ואת החקירה העצמית, שבאה בעקבותיו, ומבקש מכולם – לא רק מסימיאס – לעיין שוב ושוב בהנחות היסוד שלהם ובמסקנות שנובעות מהן. זאת אומרת, הוא דורש מהאחרים להמשיך ולהתפלסף – אולם במידה.[21]

שוב סוקרטס קושר בין השאלה המטאפיסית, זאת אומרת קיומה ונצחיותה של הנשמה, לדיון האתי. הוא עושה זאת כך: אם הכליון היה חל על הנשמה, הרשעים היו ניצלים מעונש, זאת אומרת מהרוע שדבק בנשמתם. אפילו רשעים שנענשים בחייהם על רשעותם היו נהנים, מאחר והעונש שהם מקבלים הוא העונש הקצר ביותר, זאת אומרת קצר מאוד לעומת נצחיות קיומה של הנשמה. לאחר מותם הם היו משתחררים מהעונש וזהו. אלא שהנשמה ממשיכה את קיומה, עם כל הרוע שדבק בה במהלך התקשרותה עם גוף הרשע.

סוקרטס ממשיך ומתאר את מה שקורה לנשמה בהתאם לאמונות הנהוגות בכת שלו: אותו כוח שחיבר את הנשמה עם הגוף הנולד לוקח את הנשמה חזרה. נשמות טהורות, שלא דבק בהן רבב אחד של רוע, נלקחות בקלות הרחק מעולם החומר. נשמות מזוהמות, שדבקה בהן הזוהמה הטבעית שמלווה את החומר ואת התאוות אל הדברים החומריים, נלקחות בקושי ולאחר זמן מה שבו הן מנסות לחזור בכוחות עצמן לעולם החומר. הנשמות הטהורות מסרבות להצטרף למסען של הנשמות המזוהמות, מאחר ואפילו בזמן שהיו מחוברות עם הגוף, הן שאפו לטוהר העילאי ביותר והשתדלו להתרחק ככל האפשר מתאוות הבצע, המין והאוכל. מכאן והלאה שני סוגי הנשמות האלה נפרדים: הטהורות פונות הרחק מעולם החומר והמזוהמות פונות אל עבר עולם החומר במסע שסופו התחברות מחודשת עם גוף חדש.[22] התיאור הזה לא מספק את סימיאס, שמבקש מסוקרטס להרחיב בנושא החיים לאחר המוות. סוקרטס נענה לבקשתו ומספר את אמונתו בעניין. הוא פותח בתיאור ארוך של החיים לאחר המוות ושל גן העדן והגהנום, תיאור מיתי מלא אגדות וציטוטים של משוררים.

לבסוף מגיע זמנו של סוקרטס לשתות את הרעל. קריטון, הדואג תמיד לכל הסידורים הקטנים והקטנוניים, שואל את סוקרטס לגבי שני עניינים: מהי צוואתו של סוקרטס וכיצד לקבור את גופתו. לגבי העניין הראשון סוקרטס עונה תשובה בנאלית: הוא מבקש, שכל אחד ישתדל לחיות את החיים הטובים ביותר. לסוקרטס לא איכפת כלל מהעניין השני. השאלות של קריטון מעידות יותר מכל, שהוא לא הבין שום דבר חשוב מהשיחה שהוא היה עד לה. לכן סוקרטס פונה לאחרים ומדבר בזלזול גמור כל-כך על גופתו ועל מה שיקרה לה לאחר מותו.[23] הוא הולך להתרחץ, נפגש שוב עם נשותיו ובניו ביחידות וחוזר אל החדר שבו נשארו ידידיו. שם הוא שותק, עד שמגיע הפקיד שמתפקידו להגיש לו את כוס הרעל. קריטון מנסה לעכב מעט את ביצוע גזר הדין וכמעט מצליח לעצבן בכך את סוקרטס.[24] סוקרטס שותה את הרעל עד סופו, מעשה שגורם לכל ידידיו לפרוץ שוב בבכי – אלה שלא בכו. אלה שבכו קודם לכן במתינות פורצים בבכי תמרורים. סוקרטס הוא היחיד שלא מזדעזע מבכיו של אפולודורוס, הבכי המזעזע מכל, ודורש מכולם להיות בשקט. בקשתו האחרונה לפני מותו מקריטון היא להקריב תרנגול לאל הרפואה, אסקלפיוס. וכך הוא מת.

אלא שנשאלת השאלה, מדוע הוא היה חייב להקריב את התרנגול. הדעה הנפוצה כל-כך בימינו, כאילו סוקרטס מעולם לא חלה, נשענת על המנהג היווני להקריב לאסקלפיוס לאחר מותו של אדם שלא חלה. אבל קשה לחשוב על סוקרטס כעל מישהו שמעולם לא חלה. הוא הרי היה אדם ולא אל; הוא לבטח הצטנן לפחות פעם בחייו. הקרבת חיה לאל הרפואה הייתה נהוגה ביוון גם במקרים שבהם אדם היה נרפא ממחלה ללא טיפול של רופא. במהלך ארבעת הדיאלוגים עד עתה לא מסופר לנו אמנם שסוקרטס חלה. להפך: הוא הצליח להפחיד את אותיפרון במידה כזאת, שהאחרון ממש ברח. הוא עמד באומץ רב מול חמש מאות שופטים אתונאים ששפטו אותו למוות. הוא הסביר במתינות ובאדיבות לקריטון מדוע הוא לא בורח מהכלא. למעשה, הרגע היחיד שבו סוקרטס עבר שינוי כלשהו – והבראה ממחלה היא שינוי –, זה הרגע שבו סוקרטס עבר משבר וליתר דיוק, יצא ממשבר. זה הוא הרגע שבו הוא הבין, שעליו לצאת למסע נוסף על המסע במדעי הטבע – רגע עליו מסופר בדיאלוג הזה. אם הוא לא היה מבין את הדבר הזה, הוא היה נשאר מבולבל ומסונוור כל חייו. מצד אחד, מדעי הטבע לא מסוגלים לספק אותו ומצד שני, אין הוא מצליח למצוא תשובה מספקת לשאלה למה. אפשר לומר, אם-כן, שסוקרטס חלה, כשאיבד את בטחונו במדעי הפיסיקה על ענפיהם השונים ולפני שמצא את הסיבה האמיתית למעשים של בני האדם. מהמצב הזה הוא החלים בכוחות עצמו, או לפחות ללא עזרת רופא, מאחר והציטוט ששמע מספרו של אנכסגורס עזר באופן חלקי בלבד, וגם החלק הזה היה החלק המשני שבו. בין כה וכה סוקרטס מת באופן מעורר קנאה ממש: בין ידידים, לאחר ששוחח איתם על דברים משמחים וחשובים ובדממת קודש.

ואכן מה יש לבכות על מותו של המאושר בבני אדם? הוא היה הטוב, הנבון והצדיק מכל בני דורו[25] ובמותו נפרדה נפשו שניטהרה די צרכה בפילוסופיה והגיעה אל מעונות שעולים ביופיים על כל מעון אחר ושלא קל לתארם.[26] יתר על כל זה, הוא השאיר אחריו צוואה שעמדה בפני אלפי שנות טלטלות ושינויים ושתעמוד בפני אלפי שנים נוספות, כל עוד יהיו בני אדם המסוגלים לכך – את הפילוסופיה האמיתית.

לקריאה נוספת:

אפלטון / אותיפרון

אפלטון / האפולוגיה

אפלטון / קריטון

אפלטון / פיידון חלק ראשון

אפלטון / פיידון חלק שני

אפלטון / פיידון חלק שלישי

[1] כתבי אפלטון (תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים: הוצאת שוקן, תשל"ה), כרך 2, עמ' 60.[2] כתבי אפלטון, כרך 1, עמ' 211-215.[3] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 61.[4] ויקרא י"ז, י"א.[5]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 61-62.[6]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 64.[7] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 66.[8] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 64-65.[9] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 67.[10]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 68.[11]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 68.[12] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 68.[13] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 69.[14] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 70.[15] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 70-71. המאזין המבולבל, שאפלטון שומר על האנונימיות שלו, מתייחס לנאמר בעמ' 25-28.[16] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 71.[17]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 74.[18]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 74.[19]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 75.[20]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 76-77.[21]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 77.[22]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 78.[23]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 87.[24]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 88.[25]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 90.[26]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 85.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג