אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היידגר ומשמעות החיים


" . . . הרי תודעה זאת לא חשה פחד מפני דבר זה או אחר, ואף ברגע זה או אחר, היא חרדה לעצמאותה בכללותה. שכן היא ידעה את אימת המוות, זה האדון המוחלט. בחרדה זו התפוררה תודעת העבדות בפנימיותה, נרעדה בתוך עצמה, וכל היציב שבה הזדעזע"[1]

המוות, "האדון המוחלט", תמיד נמצא בקרבנו כדי לאסוף אותנו אליו לכשלהבת התודעה תיפסק, הוא השלילה המוחלטת, 'מופיע' כדי לסיים את חיינו וכך מגדיר הוא אותם. אם כך, כיצד השלילה המוחלטת מסוגלת להעניק משמעות חיובית לחיינו? כיצד באמצעות ההרס נוכל ליצור? האם נוכל באמצעות המוות להפיח חיים, לברוא את עצמנו מחדש? במאמר זה אבקש לענות על השאלות הללו, אבדוק את הקשר בין המוות לשאלת משמעות החיים, וזאת דרך הגותו של מרטין היידגר.

הפילוסופיה של היידגר היא גניאלוגית, האדם הוא dasien"",[2] הוא מתקיים מתוך מציאותם של ה"הם", אך גם מנסה לחרוג אל מעבר לעצמו, אל האפשרויות אשר גלומות בו. על פי היידגר, אנו "נזרקים" אל העולם ללא שום בחירה,[3] dasien 'מושלך' אל העובדתיות הטראגית של קיומו ולכן רק הטרנסצנדנציה, שעליה ארחיב בהמשך, מאפשרת לו להתנתק מן ה'דטרמיניזם' שנכפה עליו, ולזכות בחירות. המצב הבסיסי של daseinהוא של "נפילה", זהו קיום לא אותנטי בו האינדיבידואל נבלע בתוך ה"הם". ה"הם" מייצגים את האופן הכללי של הקיום, את ה"ציבוריות" השקרית, ה"הם" דורשים מdasien להקריב את ישותו האותנטית למען הביטחון והנחמה שבציבוריות.

המוות אינו רק אופק של החיים, אינו חיצוני להם, אלא חלק אינהרנטי מהם, לפיכך dasienנמצא בתהליך של מיתה מיום היוולדו, הוא נולד למות.[4] המוות הוא אפשרות, אך לא המוות הפיזי אשר מכחיד את החיים, אלא ה'היות – לקראת – מוות'. ההיות – לקראת – מוות הוא אקזיסטנציאל,[5] הוא נתון לנו כאפשרות להיחשף לסופיותנו ולפיכך להשתחרר מן הסימביוזה שלנו בעולם, אך הוא גם האפשרות לא להיות אותנטיים, כלומר להתכחש לארעיותנו וחירותנו. ההיות – לקראת – מוות האותנטי, אינו המוות הממשי, אלא הקבלה המפוכחת של ה'לא להיות'. אין באפשרותו של dasienלהבין או לדעת את מותו אלא בהיות – לקראת – מוות האותנטי, ב'מצב' זה הוא חושף את ה'אפשרות של אי האפשרות', כלומר הוא מבין כי יום אחד הוא יפסיק להתקיים, ומודעות זו לסופיותו היא אפשרות לקיום אחר –

“death is the possibility of the absolute impossibility of dasein”.[6]

dasein תמיד נמצא בתוך העולם, הוא כרוך בתוך העולם באופן שאינו מאפשר לו פרספקטיבה חיצונית, לכן החקירה האונטולוגית של היידגר מבקשת לחשוף את המשמעות מתוך המציאות האונטית – 'ציבורית'. תפיסת היומיום של היידגר היא תפיסה אינסטרומנטלית, אנו מקיפים עצמנו בישים, שלהם יש קיום רק באמצעות הפן השימושי שלהם. העולם שלנו מורכב ממארג אינסופי של ישים, שעליהם אנו 'סומכים' כי לכל עצם יש שימוש פרטיקולרי ומוכר, העולם הוא קודם כל מרחב מוכר ולכן, לכאורה, מוגן. הישים מגנים עלינו מן הזרות המאיימת, ה'מלאות' של הקיום מסתירה מאיתנו את ריקותו, את עובדת היותנו יצורים סופיים, את המוות. האופן הפמיליארי של הקיום אינו קשור רק בהטמעות שלנו בעולם הישים, אלא גם בבני – אדם אחרים, ההטמעות שלנו ב"הם" מאפשרת לנו להרגיש וודאות וביטחון, בתוכם אנו חשים "בבית".[7]

בתוך 'המרחב הציבורי' המוות ידוע, הוא 'ארוע' אשר תמיד קורה לאדם אחר, הוא מתקיים בדיבור היומיומי וכך מורחק מאיתנו,[8] מן אי נוחות זמנית שעתידה לחלוף –

" . . . 'one of these days one will die too, in the end, but right now it has nothing to do with us'."[9]

ה"הם" מסתירים מאיתנו את המוות של עצמנו, לחשוב על המוות נתפס כמעשה פחדנות, סימן לחוסר ביטחון, כך ש, באופן פרדוקסאלי, המוות נתפס כבריחה מן הקיום ולא כהתעמתות עימו.[10] מותנו הפרטי, החוויה הכי אישית שלנו, מוסתר מאיתנו והופך לאירוע 'ציבורי' של ה"הם". אנו 'שוכחים' את מותנו, בתוך 'החיבוק המסמם' של הסובבים אותנו, מדחיקים את המוות הצפוי לנו, את העובדה המחרידה כי אנו יכולים למות בכל רגע.

הפילוסופיה של היידגר מגדירה את הימצאותו של האדם בעולם, ככזו שלעולם אינה מנותקת ממצבי – רוחו,[11] הם אלה אשר חושפים את האדם לעצמו, אך עם זאת גם הופכים את האדם לעיוור למצבו. בהלך - הרוח של החרדה היומיום המוכר והזמין חומק מאיתנו ואיתו כל מה שמגדיר את עולמנו. בחרדה dasienניצב נוכח האין הזר והמאיים, הוא חש "אי ביתיות מפלצתית"[12] ("uncanniness") ממצב כה זר לו עד שהוא מעורר בו פלצות. ב'חווית האין' נשמטים כל העוגנים הקוגניטיביים, dasien "מרחף",[13] וזאת מכיוון שנוצר נתק בינו לבין עולם המשמעויות שלו, אשר מגדיר אותו. בחרדה dasienנשמט לעצמו ונותר ללא יכולת המשגה והמללה, כך שפירוק עולם המשמעויות הוא פירוק טוטאלי ומסמל את "מותו הסימבולי" של dasien. החרדה נחשפת כסכנה כי בה המוכר הופך לזר, אך גם כסיכוי כי באמצעותה dasienניתק, לראשונה, מן הפן הציבורי אשר שולט בחייו, מלפיתתם של ה"הם", ולכן טוען היידגר כי "במהות הסכנה מסתתרת האפשרות של המפנה".[14] הסימביוזה שלנו בעולם מחריפה את תחושת הזרות בחרדה, אנו כה משוקעים במציאות המוכרת לנו, כך כשאנו ניצבים נוכח הלא נודע, כל עולמנו מתפרק.

האין הוא ההכחדה של היש, המוות של כל המוכר, הוא פועל את פעולתו ללא הרף, "האין מאיין",[15] איננו מבחינים בו בשצף היומיום, הוא נסתר מאיתנו אך תמיד מצוי קרוב. האין הוא אפשרות, 'כלי' שבאמצעותו העולם נפתח לאדם כדבר חדש, הוא מתקיים תמיד, אך נמצא עבורנו רק בהלך הרוח של החרדה. האופן בו אנו נטועים בתוך העולם, הוא כה עמוק כך שרק במצב קיצוני, בחרדה, יכולים אנו להיחשף אל האין. במילים אחרות, ככל שאנו משוקעים יותר ויותר במציאות האונטית, כך פחות אנו יכולים לאפשר את הישמטותו של היש, של העולם המוכר, ולפיכך גם את חשיפתו של האין. ה'ציבוריות' אמנם מעניקה לנו ביטחון, אך במחיר כבד, במחיר של איבוד האינדיבידואליות שלנו.

ה'מעבר' מן המוות אל האין, ממחיש כי היידגר אינו תופס את המוות הפיזי כאפשרות לאינדיבידואציה של dasien, אלא פונה אל 'המוות הסימבולי', אל ההיות – לקראת – מוות, שהוא ההיות – לקראת – אפשרות. ההיות- לקראת – מוות – אותנטי אינו יכול להתחמק ממותו, באמצעות הרציונליזציה של ה"הם",[16] הוא ניצב נוכח האין המאיים לכלותו ומבין כי זו אפשרות ליצור עצמו במנותק מן ההשפעות של הסובבים אותו.

dasienהוא הוויה 'פתוחה' מפני שהאדם, על פי היידגר, תמיד מסוגל לחרוג ממצבו הקיומי, הטרנסצנדנציה היא האפיון המרכזי של האנושי כי dasienמסוגל בכל שלב לחרוג מן ה'דטרמינזם' אשר נכפה עליו, אל עבר החירות היוצרת. המוות הוא ה'טריגר' לאינדיבידואציה משום, שרק באמצעותו ניתן באמת לבחור וליצור את עצמנו, ללא השפעות חיצוניות לנו –

"when, by anticipation, one becomes free for one's own death, one is liberated from one's lostness in those possibilities which may accidentally thrust themselves upon one, and one is liberated in such a way that for the first time one can authentically understand and choose".[17]

ההיות – לקראת – מוות – אותנטי הופך לחירות – לקראת – מוות, אשר מבטאת את החופש מהאשליות של ה"הם",[18] הקבלה המפוכחת של מותנו מאפשרת לנו באמת להיות.

המוות חושף בפני האדם את ריקותם של החיים ולפיכך גם את חוסר משמעותם, ומשום כך 'חווית האין' כה מזעזעת את עולמו של dasien. לאורך הדורות, האדם חיפש את משמעות החיים מתוך העולם המוכר לו, מן המסורת (אלוהים), מתוך קשרי היומיום (אהבה) וכדומה. משמעות החיים תמיד היא המשמעות של ה"הם", היא ניתנת לנו 'מוכנה', מתוך מסורת אנושית רבת שנים. המסע של היידגר מבקש אחר האותנטיות, שהיא ההגשמה של היצירתיות האינדיבידואלית. ללא הניתוק מן ה"הם" האדם לעולם לא יוכל ליצור את עצמו בעצמו, אלא תמיד יהיה כפוף ל'פרשנות' שהחברה מועידה עבורו.[19] המוות חושף בפנינו את מותנו שלנו ואת חוסר המשמעות שבחיים, אך חוסר משמעות זה הוא אשר מאפשר את האינדיבידואציה של היחיד ולכן הוא המשמעות האמיתית. המוות חסר כל תכנים, הריקות נקייה מן האנושי ולכן ניתן ליצור בה, היא מכילה כל דבר ולכן מאפשרת לברוא את החדש מתוכה. הנטישה המנטאלית של העולם המוכר היא רגע לידתו של החדש, וכך המשמעות הכללית נזנחת ומפנה את מקומה ליצירה האישית של האינדיבידואל. לפיכך, משמעות החיים היא המוות.

לכאורה, עמדתו של היידגר נתפסת כעמדה פסימית מכיוון, שהיא מציבה במרכזה תפיסה טראגית של החיים, בהם המוות נוכח והסופיות מאיימת בכל רגע לכלות את האדם. חוסר המשמעות של החיים והבריחה המתמדת של האדם מאימת המוות, יכולים להוביל לעמדה פסימית, בדומה להגותו של שופנהאואר. כמו כן, תפיסת האדם של היידגר, אשר רואה באדם כהוויה שאינה חופשית, אלא כזו ש'מתמזגת' בעולם אשר אליה היא 'הושלכה', גם היא יכולה להתפרש כפסימית. אף על פי כן, לדעתי, יש לפרש את עמדתו של היידגר, ביחס למשמעות החיים, כעמדה אופטימית. המוות אצל היידגר מוביל בהכרח אל החיים, אל הכמיהה האדירה לחיות את החיים במלואם ולממש את הפוטנציאל הגלום בנו. המוות 'מושך' אותנו אליו כדי שנהדוף אותו, כדי שנעצור את האוטומטיזציה של החיים, שביטויה הוא אדם 'חי – מת', את השגרה אשר הופכת אותנו ליצורים שעסוקים בבריחה מן הקיום ולא בקיום עצמו. הבריחה שלנו מן המוות היא הבריחה מן החיים, אל עבר ידיהם 'הבטוחות' של ה"הם", אשר מעניקים לנו ביטחון ומשמעות כוזבת ולוקחים מאיתנו את היקר לנו מכל – את עצמיותנו.

לדעתי, עמדתו האופטימית של היידגר, בנוגע לשאלת משמעות החיים, מתייחסת לאפשרותו של האדם ליצור בכוחות עצמו את משמעות חייו, כלומר עמדה זו מכוונת אל האפשרות של האדם לבחור. מותנו שייך רק לנו, אולם חיינו שייכים ל"הם" וכך אין לנו אפשרות לבחור את חיינו, אלא אנו 'נזרקים' אליהם ללא בחירה. המוות מעמת אותנו עם החופש האינסופי שלנו לבחור את חיינו בעצמנו, ומשום כך אנו 'נקראים' לאחריות, גורלנו עתה שייך לנו, לטוב ולרע. הבחירה היא ההגשמה של הטרנסצנדנטיות, אותה יכולת אנושית מופלאה דרכה אנו מתנתקים מכל מצב ובכל זמן מן הסיטואציה,[20] גם אם זו 'רק' התנתקות מנטאלית, אשר מגבילה אותנו. המודעות לטמפורליות מפנה את האדם אל עבר הזמן, אל תקתוקי השעון אשר נוגסים בחיינו, אולם חשיפת הכאוטיות אינה מכלה, אלא להיפך היא הפתח להגשמה של החיים. האדם הופך את ההרס ליצירה, את אימת המוות למעיין חיים שופע, באמצעות המוות האדם בוחר בעצמו, הוא פוקח את עיניו אל עבר המוות וצועק מתוכו את החיים.

[1]היגל, הדיאלקטיקה של האדון והעבד, ע"מ 71.

[2]dasienהוא ה'היות – כאן' וה'היות – שם', הוא אינו מוגדר וקודם לסובייקטיביות. ה 'da' מאפשר את החריגה מה'sein' , מההוויה. אולם, חריגה זו תמיד מתרחשת בתוך העולם.

[3]heidegger, m, being and time, p. 174.

[4]ibid, p. 289.

[5]סטרוקטורה אנושית 'פתוחה', יסוד משמעותי במבנהו הנפשי של האדם, שאינו מהות.

[6]heidegger, m, being and time, p. 294.

[7]ibid, p. 223.

[8]בישראל המוות כל כך מוחשי וקרוב, אך בה בעת גם רחוק וזר. כולם מתקשרים לכולם כשיש פיגוע, בצורה כזאת

המוות הופך לרגע של אי נעימות, שלאחריו חוזרים אנו אל השגרה.

[9]heidegger, m, being and time, p. 297.

[10]ibid, p. 298.

[11]heidegger, m, being and time, p.175.

[12]היידגר, מ, "מהי מטפיזיקה?", ע"מ 53.

[13]heidegger, m, "what is metaphysics?", p. 101.

[14]היידגר, מ, הישות בדרך, ע"מ 210.

[15]heidegger, m, "what is metaphysics?", p. 104.

[16]heidegger, m, being and time, p. 304.

[17] .ibid, p. 308

[18]ibid, p. 311.

[19]חשוב לציין כי היידגר מתנגד להתבודדות סולפסיסטית, ותופס את האדם רק בתוך המכלול של החברה בה הוא

חי. האדם מתנתק מן האחר, אך חייב 'לשוב' אליו. אנו 'נידונים' לחיות יחדיו, אולם יש באפשרותנו להגשים את

האינדיבידואליות שלנו גם בתוך החברה.

[20]אדם יכול לזכות בחירות, גם רגע לפני מותו.

תגובות

היידגר ומשמעות החיים- מאמר מאת ענרי אברמוביץ׳

היידגר ומשמעות החיים- מאמר מאת ענרי אברמוביץ׳

ובסוף הוא היה נאצי. אז מה זה חשוב?

כי גם הוא נפל בנופלים.

מאמר מצויין. תודה רבה!

תודה רבה על המאמר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמרי אברמוביץ'