אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפלטון / פידון (חלק שלישי)


אפלטון - פידון חלק ראשון

אפלטון פידון חלק שני

המשל עוסק באחת החיות המקודשות של האל אפולו, הברבור

השקט והשלווה מופרים בשלב כלשהו; השלום שהוכרז בין תבי לאתונה הופר ותבי יצאה בהתקפה מחודשת על אתונה, הפעם בשני ראשים. למרות שסימיאס וקביס מתלחשים ביניהם[1] ונראים כאילו הם מתאמים את העמדות שלהם, ההתקפה שלהם אינה מתואמת. סוקרטס עורך את כוחותיו אל מול שני הראשים, ולאחר שהוא שומע את הטענות של סימיאס וקביס, תוקף את הראש החלש קודם ולאחר מכן את הראש החזק. הקרב איננו חסר הגינות, כי אם להפך: סימיאס שואל את סוקרטס האם הספקות שלו יהיו עליו לטורח. סוקרטס צוחק ותוך שימוש בנבואה ובמשל הוא מרגיע את סימיאס. המשל עוסק באחת החיות המקודשות של האל אפולו, הברבור. פעם נוספת סוקרטס יוצא נגד הדעה המקובלת, כשהוא מדבר עם סימיאס: האנשים חושבים, שהברבור שר שירת צער וקינה על עצמו לפני מותו. אולם סוקרטס יודע – מאחר והוא שם לב על סמך תצפיות פשוטות בטבע, שאף ציפור לא שרה כאשר רע לה, אפילו לא ציפורים הידועות בשירתן –, שהברבור שר משמחה על הטוב המצפה לו לאחר מותו. סוקרטס מודה הפעם בפה מלא, שאם יש אל אותו הוא עובד, הרי שזה האל אפולו. הוא מוסיף ואומר, שהאל הזה זיכה אותו בנבואה לגבי מה שמצפה לו לאחר מותו, ולכן הוא לא יתנהג בצורה הפוכה מזאת של חיות הנבואה האפולוניות. ולכן לא צער, כי אם שמחה, יביא לו המשך השיחה עם השניים.

סימיאס הוא הראשון ששוטח את ספקותיו לפני סוקרטס. לפחות באומץ ליבו הוא עולה על קביס. התכונה הזאת של סימיאס משלימה את הזיכרון וההגיון החזקים של קביס. סימיאס מצהיר, שהוא למד מסוקרטס על הניגוד בין הנשמה לגוף. זאת אומרת הוא למד, שהנשמה שונה מהגוף בכל תאריה, יהיו אלה אלוהית, בלתי נראית או יפה. אלא שהוא מצליח לחשוב על עוד דבר בעל תארים זהים לחלוטין לתארים האלה של הנשמה: ההרמוניה, זאת אומרת המנגינה. זה מביא אותו לטעון כך: בעקבות דברי סוקרטס קודם[2] ובתוספת ההשוואה בין הנשמה למנגינה אפשר לחשוב, שהנשמה לא תמשיך להתקיים זמן רב, אלא תעלם עוד לפני העלמות הגוף. הרי המנגינה נעלמת לגמרי, זאת אומרת אי אפשר לנגן אותה או להראות בשום צורה שהיא קיימת, ברגע שכלי הנגינה נשבר ומתפרק. כלי הנגינה עצמו, לעומתה, עדיין נראה לעינינו, שבור אומנם, ולוקח זמן רב לחלקיו להעלם, או להירקב זאת אומרת להתפרק למרכיבים היסודיים ביותר שלו. הבעיה השניה של סימיאס עם הישארות הנשמה קשורה באופן עקיף עם אחד המשלים של סוקרטס לגבי הלא פילוסופים, אלה שלא יודעים את המקורות האמיתיים של הצער וההנאה.[3] סוקרטס אמר, שהצער וההנאה הגופניים מכבידים על הנשמה ומונעים ממנה להתנתק מעולם החומר לאחר המוות. אולם כל חיבור עם עולם החומר מצריך מאפיינים חומריים כלשהם של הנשמה. סימיאס מבין את המאפיינים האלה ככל מיני איכויות שונות של החומר, זאת אומרת תכונות, שאינן חומר בפני עצמן, אבל הן קיימות רק בחומרים כמו חום או יובש וההפכים שלהם. ואם יש איכויות חומריות לנשמה, הרי שקיימת סכנה, שהמעבר בין האיכויות האלה, זאת אומרת המעבר מנשמה חמה בשעת כעס לנשמה קרה בשעת אדישות, גורמות בלאי מסויים לנשמה, כמו שנגינה ממושכת על המיתרים גורמות להם בלאי מסויים, עד שבשלב כלשהו המיתרים של כל גיטרה נקרעים ודורשים החלפה במיתרים חדשים. כך גם הנשמה נקרעת. מאחר וסימיאס מכיר את החיים הסוערים של האדם כנראה מניסיון אישי, הוא מסיק, שהנשמה תבלה בשלב כלשהו, ואף תכלה מהר יותר מאשר הגוף.

הטיעונים של סימיאס לא מרגשים אף אחד ופחות מכולם את סוקרטס, שמקשיב להם בחיוך ומוכן לקראתם בעיניים פקוחות. עד כדי כך הם לא מרגשים, שסוקרטס, כאמור, מחכה לטיעונים של קביס, לפני שהוא פותח במהלך ההגנה בפני הטיעונים של סימיאס. הטיעון של קביס נראה פשוט בהרבה מזה של סימיאס; הוא בסך הכל מבקש, שסוקרטס ירחיב את ההוכחות שלו לגבי הישארות הנשמה לאחר מות האדם לזמן הרב ביותר, זאת אומרת לעד. הוא אפילו מוכן לוותר לסוקרטס ולקבל את ההוכחות הקודמות כולן: הנשמה קיימת לפני התחברה לגוף והנשמה נשארת לאחר מות הגוף. הוא מביא את משל הבגד, שככל הנראה סימיאס נתן לו, כשהשנים התלחשו קודם: למרות שמשך הקיום של אדם ארוך ממשך הקיום של בגד, תהיה זאת שטות להגיד, שהאדם קיים או חי לנצח. וכך גם הנשמה לעומת הגוף: הנשמה קיימת זמן ארוך יותר מאשר גוף זה או אחר. אבל כל עוד לא הוכח שהיא נצחית, לאף אדם – ובמיוחד לא לאדם הנבון – אין את הביטחון האמיתי, זה הנובע מהידיעה המוחלטת, שהגוף שלו איננו הבגד האחרון של אותה נשמה. זאת אומרת, במות הגוף המסוים שלו תאבד גם הנשמה. מה שמחליש אותה בכל זאת, מה שמאפשר את המצב של מות הנשמה לפי קביס, הן הלידות והמיתות, זאת אומרת ההתחברויות וההתנתקויות החוזרות ונשנות של הנשמה עם הגופים השונים במהלך הזמן. דווקא הטיעון הקצר והפשוט הזה של קביס מכניס חזרה את הספקות לליבם של הידידים המאזינים. לראשונה פידון מתערב בסיפור שלו באופן ישיר ומוסר את ההתרשמות האישית שלו: זאת הפעם הראשונה, שבה הוא הבין, ש"העניין עצמו אינו ניתן להכרעה."[4] שוב משתררת שתיקה. לעומת השתיקה הקודמת, השתיקה הזאת אמיתית יותר. השתיקה הזאת נובעת מהספק, והספק הוא המצב הבסיסי יותר או המהותי של הפילוסוף. השתיקה הקודמת, זאת שנבעה מהאמונה ומהסיפוק העצמי, הייתה מסוכנת הרבה יותר לגורי הפילוסופים.

אכקראטס מזדהה עם פידון. הוא ממשיך ומבאר: הטענה שהנשמה היא מעין מנגינה, תוקפת אותו – זאת אומרת משכיחה ממנו את הדעה הקודמת לגבי הנשמה[5] – כנראה, לאחר שהוא שומע עליה מפי סימיאס. ניגוד מסוים קיים בין פידון לאכקראטס, כי פידון מטיל את הספק שלו לעבר ולעתיד, בעוד אכקראטס מטיל את הספק שלו רק לעבר ומביע את תקוותו לעתיד. הפעם זהו אכקראטס, שמבקש מפידון להמשיך ולהכניס בליבו הוכחות חדשות.[6] קשה לתאב הידע, במעמדו של אכקראטס, לדמיין את הדיאלוג הזה מפסיק בנקודה הזאת. יכול להיות שפידון היה מסתפק בהחלט בנקודה הזאת ועוצר כאן את סיפורו. הוא ממשיך לבקשת אכקראטס ובכך, בעצם, מחקה את סוקרטס בצורה מושלמת. בדיוק כפי שסוקרטס ממשיך לשוחח בעניין עם סימיאס וקביס, כשהם דוחקים בו להמשיך הלאה, כך פידון ממשיך לספר על הנשמה, כשאכקראטס דוחק בו להמשיך הלאה.

צבאו של סוקרטס כאילו נפוץ מפני המתקפה המשולבת של סימיאס וקביס. סוקרטס נוהג כמצביא המושלם: הוא מבין למצב הידידים ששמעו את הדברים ומיטיב לרפא, או לשפר את המצב הזה. הוא קורא לצבאו להתכנס חזרה ומעודד אותו ללכת בעקבותיו. העידוד פותח בשינוי נוסף שסוקרטס מכניס בדברים שהאנשים רגילים אליהם, זאת אומרת במנהגים, ובמיוחד במנהג אחד, מנהג גזיזת השערות לאות אבל. השינוי הוא זה: במקום לגזוז את השיער לאות אבלות על אדם שמת, יש לגזוז את השיער אך ורק לאות אבלות על הפסד בקרב מהסוג הזה, בהפסד הטיעון ההגיוני. יש להישבע שבועה קדושה, כפי שאנשי ארגוס נשבעו לכבוש את העיר שאיבדו,[7] לחדש את הקרב ולנצח את הטענות של הצד השני, הצד הלא הגיוני. סוקרטס מוכן לקבל את מנהגי האבל רק לגבי האמת – לא האמת כשלעצמה אלא ידיעת האמת אצל אדם כלשהו – ורק כהקדמה להמשך הלימוד. פידון נענה לקריאה לחדש את הקרב, אך הוא עדיין נרתע מהעדיפות המספרית של השניים על פני האחד. סוקרטס אומר, שבכל רגע נתון הוא יכול לקרוא לו לעזרה. הוא עדיין מדבר מנקודת מבטו של פידון, כשהוא משווה בין פידון ל-הרקולס ובינו עצמו לאחינו, איאולאוס. פידון – אולי אפילו נפעם מהכבוד הרב, שעושה לו המורה שלו – מציע תיקון בהשוואה. סוקרטס הוא השווה ל-הרקולס ופידון לאיאולאוס. סוקרטס עונה, שלמען האמת, אין זה משנה כלל. כך סוקרטס אוסף חזרה את כל צבאו ומעודד את רוחו. הרי קודם לכן פידון לא השווה את עצמו לגיבור מיתולוגי, אפילו לא לאחינו של גיבור כזה.

סוקרטס ממשיך להתנהג כמצביא ומכניס בליבו של פידון אומץ לב אמיתי. סוקרטס מדגים את ההחלפה עליה הוא דיבר מוקדם יותר, החלפת מטבע במטבע. הוא משתדל להחליף את הפחד מפני הטעות בפחד מפני השקר. הוא מביא כדוגמא את שונאי האדם, מאחר והשנאה נולדת תמיד מהפחד. שונא האדם הופך לכזה בגלל חוסר הבקיאות שלו בבני אדם. הוא בוטח באדם שלא ראוי לבטוח בו פעם אחר פעם, עד שהוא מגיע למסקנה, שכל בני האדם רעים, ובכללם אלה שראוי לבטוח בהם. משם הוא מתדרדר במהירות לשנאת בני אדם. כך גם לגבי הטיעונים ההגיוניים. בני אדם יכולים להפוך לשונאי ההגיון אך ורק אם בחוסר בקיאותם הם מצאו הגיון במה שאין בו הגיון פעם אחר פעם, עד שהגיעו למסקנה, שכל הטיעונים ההגיוניים רעים, או לא אמיתיים או לא נכונים. סוקרטס מצייד את צבאו בהבחנה נוספת: בניגוד לשאר התארים כמו טוב, יפה, מהיר ואחרים, התואר נכון מכיל שני מצבים בלבד: נכון ולא נכון. לגבי התואר יפה, למשל, קיים מצב שבו קיימים שני קצוות – היפה מאוד לעומת המכוער מאוד – ולעומתם קיים הטווח האמצעי, זאת אומרת לא יפה במיוחד אך גם לא מכוער במיוחד, ומצב זה אף נפוץ יותר. לגבי התואר נכון הטווח האמצעי לא קיים. זהו הציוד,[8] שבו סוקרטס מצייד את הצבא שלו ועכשיו הוא פונה אל מול סימיאס וקביס.

סוקרטס מציין שוב את עמדותיהם של קביס וסימיאס בצורה הזאת: סימיאס טוען, שהנשמה אלוהית יותר מהגוף, זאת אומרת איננה חומרית או נמצאת בחומר, אלא שבכל זאת היא מתפרקת לפני התפרקות הגוף. גם המנגינה איננה חומרית ואיננה קיימת בשום חומר. החומר היחיד, שאפשר לייחס למנגינה הם הכלים שצריך כדי לנגן אותה, או להביא אותה לידי ביטוי. ומאחר וכל כלי יכול לנגן או לבטא מנגינות רבות ואכן מבטא מנגינות רבות, סימיאס מסיק, שהמנגינה אובדת הרבה לפני שאובד הכלי, או הכלים שבהם השתמשו לנגן אותה. בעוד הטענה של סימיאס היא טענה הגיונית במהותה, מתחילתה ועד סופה, הטענה של קביס היא טענה רגשית, שנשענת במידה מסוימת על ההגיון. המאפיין העיקרי של הצמד התהפך והפעם זהו סימיאס, שדורש מסוקרטס טענות הגיוניות וקביס דורש חיזוקים ללב. ההיפוך הזה מראה דווקא על סימיאס, שהוא עדיין לא הפנים את הטענות ההגיוניות הקודמות של סוקרטס בנוגע לקיום הנשמה, ובמיוחד לא לגבי קיומה, לפני שהיא מתחברת עם הגוף. סוקרטס מסביר לסימיאס את הסתירה שנוצרת בעקבות הזיהוי המוחלט של הנשמה עם המנגינה בין נשמה כהרכב של יסודות כלשהם – גופניים – לבין ההנחה, שהנשמה הייתה קיימת לפני התחברותה עם הגוף: המנגינה היא חיבור של יסודות מסוימים, זאת אומרת הצלילים הבודדים, שהיו קיימים לפני חיבורם יחד למנגינה מסוימת. ואם היסודות מהם הורכבה הנשמה הם יסודות כלשהם של הגוף, אז יוצא שהגוף קיים לפני הנשמה, שמתחברת אליו. כל דבר מורכב מתקיים רק אחרי שלקחו את היסודות שלו וחיברו אותם יחדיו; כל דבר מורכב קיים, אחרי שיסודותיו קיימים. אם סימיאס מחזיק בהנחה שהנשמה, המורכבת מיסודות מסוימים, מתקיימת, לפני שהגוף הופך לקיים, אז הוא טוען, שהדבר המורכב מתקיים לפני שהיסודות שלו קיימים, ובכך הוא סותר את עצמו. סימיאס מיד שם לב לטעות שלו ומתקן את עצמו בדרך הבאה: הטענה, שהנשמה היא הרמוניה, היא טענה יפה, או משברת את האוזן,[9] אבל באותו הזמן מתברר לו, שהיא איננה נכונה. וזאת בניגוד לטענות אחרות, שיכולות להיות יפות ונכונות בו זמנית, דוגמת הטענה של סוקרטס, שהנשמה דומה יותר לדברים כשלעצמם, או למהויות התארים הערכיים, כמו היפה, הצדק, הטוב וכדומה, מאשר לדברים הגופניים השונים, שמבטאים את המהויות האלה. רק עכשיו סימיאס מציין את היות הנשמה קיימת לפני הגוף, שאליו היא מתחברת, כמסקנה, הנובעת מההנחה היפה והטובה ההיא.

ההשוואה בין הנשמה למנגינה אפשר לחשוב, שהנשמה לא תמשיך להתקיים זמן רב, אלא תעלם עוד לפני העלמות הגוף. הרי המנגינה נעלמת לגמרי, זאת אומרת אי אפשר לנגן אותה או להראות בשום צורה שהיא קיימת, ברגע שכלי הנגינה נשבר ומתפרק.

סוקרטס ממשיך להביא את סימיאס להסכים איתו בנקודות הבאות: ראשית כל, המנגינה תלויה בצלילים מהם היא מורכבת. למשל, צלילים נעימים, שמותאמים באופן נעים, יוצרים מנגינה נעימה. אפשר לומר, אם-כן, שהמנגינה הולכת אחרי, או מונהגת על-ידי הצלילים – המורכב מונהג על-ידי היסודות שלו. לעומת זאת, קודם לכן הוסכם בין כולם, שהנשמה מנהיגה את הגוף.[10] אפילו במקרה של האדם המכור לתאוות הגופניות הבזויות ביותר אפשר לומר שנשמתו מובילה ומנהיגה את גופו, אלא שהגוף מצליח להטות אותה אליו ואל הגופני בכלל בתורת יועץ גרוע. שנית, אין דבר כזה מנגינה אחת, שהיא יותר מנגינה ממנגינה אחרת. קיימות מנגינות רבות, מהן יותר יפות ומהן פחות יפות, מהן יותר נעימות ומהן פחות, מהן הרמוניות ומהן דיסהרמוניות, אולם אף אחת מאותן מנגינות אינה פחות מנגינה מהשניה. בכך סוקרטס מבטל זהות מוחלטת בין הנשמה לבין דברים מסוימים כשלעצמם כגון היפה או הטוב או הצדק, מאחר וקיימים בהחלט דברים יפים יותר ויפים פחות בעולם, ולעומתם אין נשמה יותר מול נשמה פחות. הוא ממשיך וטוען, שזהות בין הנשמה למנגינה מבטלת את היכולת להבדיל בין נשמות – ובעיקר בין אנשים – טובות יותר או פחות, והבדלים אלה עמדו ביסוד הטיעון בעד ההתפלספות, שסוקרטס הציג בפני קביס. הנקודה השלישית שסוקרטס מעלה בפני סימיאס חוזרת על הנקודה הראשונה. סימיאס הבין לא נכון את התואר הראשון מבין ששת התארים, שסוקרטס הסביר לקביס, את התואר אלוהית. בעוד סוקרטס התכוון למנהיגה את הגוף, סימיאס הבין, שהנשמה אינה חומרית לעומת הגוף. סוקרטס מביא הפעם לחיזוק דבריו שורה משיר של הומרוס.[11] לסיכום הוא חוזר ואומר, שהטענה של סימיאס סותרת את עצמה ובכך היא פחות מכל הרמונית, שלא לומר דבר על כך, שהיא פשוט איננה נכונה.

[1] כתבי אפלטון (תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים: הוצאת שוקן, תשל"ה), כרך 2, עמ' 45.

[2] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 40.

[3] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 44.

[4] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 50.

[5]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 39.

[6]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 50.

[7]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 50, הערה 21.

[8]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 54.

[9] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 56.

[10] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 39.

[11] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 59.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג