אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אוגוסטינוס מול תומס אקווינס


התמונה של איתן גוטמן
תאריך פרסום קודם: 
16/06/2005
מחבר: 
איתן גוטמן
אוגוסטינוס מול תומס אקווינס
אוגוסטינוס הקדוש. ציור מאת ויטורה כרפציו

השוואה בין תומס אקווינס וסנט אוגוסטינוס בנושא המדינה וההנהגה

מבוא ורקע היסטורי

המנהיגות היא לב ליבה של המדינה. מנהיגות טובה יכולה להפוך מדינה נכשלת למדינה מתפתחת ואף להפוך אותה למעצמה כמו אלה של אלכסנדר מוקדון ו-יוליוס קיסר ומנהיגות גרועה יכולה לדרדר מדינה ולהרוס אותה כפי שעשו קיסרי רומא האחרונים. אופייה של המנהיגות תלוי באופיו של האדם כפי שהוא נתפס בעיני המנהיגות עצמה והתקופה. כאשר האדם נתפס כתבוני ועצמאי מתפתח משטר פתוח ודמוקרטי אולם אם הראייה של האדם כיצור חוטא ותלוי בחסדי האל אזי המנהיגות המתפתחת לא יכולה לזכות באמון רב ונוצרת מעין פטליות מסוימת שמגבילה את ההנהגה.

מטרת המאמר, זיהוי וניתוח תפיסת האדם על ידי תומס אקווינס והקדוש אוגוסטינוס מהיפו, שני הוגי דעות נוצריים שחיו בימי הביניים, ומכאן להשוות את סוגי המנהיגות והמדינה שהם מציעים על ידי קריאת שני המקורות החשובים שהם כתבו בנושא: 'עיר האלוהים' של אוגוסטינוס ו" על המלוכה" ON KINGSHIP של תומס אקווינס .

שני הוגי דעות אלו שחיו בהפרשים של יותר מ- 850 שנה נתנו תיאור משלהם לשאלה הפוליטית חשובה ביותר מהו אופי האדם וכיצד יש לבנות מדינה על סמך אופיו של האדם. בעוד אוגוסטינוס בונה על תחזית קודרת של אופי האדם שהוא נולד עם מה שהוא קורא לו החטא הקדמון ואופי החיים על פני האדמה הוא של רשע, אהבת הבשר, התענוגות המיניים ותשוקות אחרות ולמעשה בכך חיים האנשים חיים של חטא בניגוד גמור לחיים של אהבת האל שאוגוסטינוס מעריץ כל כך. למדינה כזאת אין סיכוי גדול כל כך להוביל את אנשיה לחיים טובים יותר. יתירה מכך האימפריה הרומית בעיניו של אוגוסטינוס שהייתה אז המעצמה הגדולה ביותר היא הוכחה לכך שכאשר חיים על פי החטא הקדמון מתדרדרים להיות כמו האימפריה הרומית שאוגוסטינוס, רואה בה את התגשמות העיר הארצית, וטוען שמעולם לא היה בה מידת צדק כמו שטוען גדול מהלליה, קיקרו[1].

לעומתו בא תומס אקווינס כמעט 1000 שנים מאוחר יותר וטען כמעט הפוך: לאדם יש הגיון שניתן לו על ידי האל והפוליטיקה ותהליך הסוציליזציה הם המבדילים בין האדם לשאר החיות. ההגיון, היכולת לדבר והיכולת לחיות בקהילה גדולה הן מתנת הטבע לאדם על מנת לעזור לו לשרוד במקום היכולות האחרות שניתנו לבעלי החיים האחרים ומכאן שמטרת השליט על פיו היא להגן ולהיטיב עם האנשים שעליהם הוא שולט.[2]


תומס אקווינס.

אולם יש לפני הכל להבין את הרקע לכתיבתם של השניים. שני הכותבים מבטאים את ההתלבטות בה שרויה הנצרות בימי הביניים. עם תחילת עלייתם של הנוצרים הם היו נרדפים בכל מקום החל מהאשמה של הקיסר הרומי נירון בשריפה שהרסה את העיר רומא בשנת 64 וכלה בכיבושה על ידי הוויזיגוטים בשנת 410. בנוסף לכך הנוצרים הטרידו את הרומאים בעוד נושאים תיאולוגיים - ביטול העבדות והרעיון של שוויון בין הגזעים והמעמדות השונים. אולם יותר מכול בלט חוסר הרצון שלהם להאמין באלוהותו של הקיסר הרומי. כך במשך 250 השנים הבאות נרדפים הנוצרים על כל צעד ושעל ומואשמים בכל האסונות שפוקדים את רומא. לעומת תחילת ימי הביניים כאשר הנוצרים הם מיעוט הרי שבסופם הם שליטי אירופה הבלתי מעורערים וכעת עליהם להצדיק את המדינה ואת קיומה. הרדיפה של הנוצרים הקדומים וההשתלטות על אירופה הביאה למעין סכיזופרניה ביחסה לרעיון של מדינה וממשלה. מצד אחד מספקי הסדר והחוק ומצד שני רודפים ומנגנון שמאפשר שליטה של אליטה מצומצמת ברוב העם[3]. דואליות זו ביחס למדינה היא המקור בעיני להבדלים בין תפיסותיהם של אוגוסטינוס ו-אקווינס . מצד אחד המדינה ככורח וכתולדה מחטא שיש לחיות אתו ומספק צורך זמני בעולם האכזר לפי אוגוסטינוס ומצד שני פאר היצירה האנושית שנעשית בברכת האל לפי אקווינס.

אותה דואליות מתבטאת גם במשל החרבות שהיה נפוץ מאוד ב-ימי הביניים שבא להסביר את הסדר השלטוני שטען שהנצרות היא בעלת שתי חרבות שלטוניות האחת חומרית בידי המלך והשנייה רוחנית בידי הכנסייה הנוצרית. המשל הביא לעולם את הטענה שהחרבות שולטות יחד כאשר אין לאחת החרבות עליונות על השנייה[4].

הראשון מבין השניים, אורליוס אוגוסטינוס נולד בצפון אפריקה בשנת 354 כבן לאם נוצריה ואב שעובד אלילים. הוא התחנך בקרתגו והצטרף לכת המניכאים (Manichcaenism ) שרואה את העולם כמחולק לשני עולמות אחד של אלוהים והשני של הרשע. אולם הוא מתאכזב כעבור זמן מחוסר יכולתם להשיב לו על שאלות ומצטרף לניאופלטוניסטים. בשנת 386 הוא מתנצר והופך לכומר ויותר מאוחר לבישוף של העיר היפו. מהילך הוא משקיע את זמנו בהפצת הדת הנוצרית, אז הא כותב את 'עיר האלוהים' וזאת כתגובה להתקפות על הנוצרים כנושאי האחריות בכיבוש רומא על ידי הוויזיגוטים ב- 410. הוא מת בשנת 430 כאשר 'עיר האלוהים ' משמש כמניפסט הפוליטי הראשי שלו לדורות הבאים.

תומס אקווינס נולד בעיר אקווינו בין רומא לנפולי ב- 1224 ונרשם למנזר מונטה קזינו. משם היגר לנפולי להמשך לימודיו וחבר למסדר הדומיניקנים. בשנת 1244 הוא עובר לפריס, על מנת לברוח ממשפחתו שהתנגדה להמשך לימודיו, שם הוא לומד פילוסופיה, תיאולוגיה והיסטוריה ומתחיל דיון בחשיבות של התנהגות האדם והטבע והיחס ביניהם לאלוהים. גם על תהליך ההיחברות האנושי והניסיון לפתור את הדואליות של שתי הערים כפי שטען אוגוסטינוס. לעומת האחרון הוא ניסה להראות שהן לא חיות אחת בניגוד לשנייה אלא מתקיימות יחד. בגלל דעותיו השנויות במחלוקת נקרא אקווינס להעיד בפני המועצה בליון והוא מגונה על ידי הכנסייה. בשנת 1274 מת אקווינס בדרכו לכנס שמכנס האפיפיור גרגורי העשירי כמרצה בכיר.

דמות האדם ותכונותיו.

האדם הוא היחידה הקטנה ביותר במדינה כפי שהאטום הוא בפיזיקה. מתוך נקודת האדם ותפיסת האופי שלו כך מתבטאת תפיסת המדינה וכיצד היא צריכה להיות מנוהלת. אפלטון שלא ראה באדם 'יצירה מובחרת' כל כך ודי זלזל בו, המשיל אותו כאחד היושב במערה ומסרב לצאת אל האור ומפחד מהצל של עצמו, הפקיד את השלטון בידי יחידי סגולה - 'אנשי הזהב' כפי שקרא להם או ה' מלך פילוסוף'. אותם מלכים- פילוסופים יוציאו את שאר האנשים מהמערה בה הם חיים. תומס הובס שיחיה יותר מ- 300 שנה לאחר מותו של אקווינס לא ראה באדם יצור כל כך טוב וטען שהאדם במצבו הטבעי הוא יצור פראי שרוצה רק לספק את תשוקותיו ושחי בחברה ככורח להישרדות ולכן עליהם ליצור מלך חזק במיוחד שיגן עליהם הלוויתן .

אוגוסטינוס כמו שני ההוגים הללו לא רואה באדם יצור מפואר כל כך. האל שיצר את כל העולם, הקוסמוס, החיות והנשמות יצר גם את החיה הארצית האדם בצלמו שלו. האל נתן לאדם היגיון ואינטליגנציה על מנת שיהיה מעל היצורים בים, ביבשה ובאוויר[5]. האדם היה אמור לחיות עם האלוהים בגן עדן אולם האדם עשה מעשה שאסור היה לו לעשות, הוא אכל מפרי עץ הדעת וזאת בניגוד להוראות האל שאסר עליהם לאכול ממנו. אולם אוגוסטינוס טוען שבני האדם היו מושחתים עוד מקודם ולמעשה הגאווה שהייתה בלב האדם הראשון היא המקור לחטא. מאחר ונשמתו של האדם הייתה נגועה בגאווה דרשה התרוממות רוח שלא הייתה ראויה לה ובכך הפילה את האדם לחטא. למעשה טוען אוגוסטינוס ביצוע החטא היה על ידי אדם שהיה מרושע עוד לפני שאכל את הפרי האסור. יתרה מזאת בגלל גאוותם מאשימים אדם וחווה אחרים בחטאם ולא את עצמם. אדם מאשים את חווה, חווה מאשימה את הנחש[6]. החטא היה כל כך קשה בעיניו של אוגוסטינוס שהוא קורא לו 'החטא הקדמון' והוא שיעבור אחר כך לכל צאצאיו של האדם. על כך מענישם האל ומגרש אותם מגן עדן ומעניש אותם בנוסף בתשוקות בלתי נשלטות וחוסר ביטחון בבני מינם. חוסר ביטחון כזה ש-אוגוסטינוס טוען שאפילו אריות או דרקונים לא ניהלו מלחמות נוראיות כל כך נגד בני מינם כמו שבני האדם ניהלו נגד עצמם[7]. מכאן מתחילה התדרדרות חמורה ביחסי האדם בינו למינו. האל אמנם התכוון להפוך את האדם ליצור חברתי שיחיה בהרמוניה ושלום ויקשור קשרי ידידות עם העולם אולם החטא הקדמון הפך את הכוונה הזאת. האדם שאולי חי בחברות ומדינות שונות אין ולו אפילו שתי ערים שיכולות להיקרא ערים כפי שכתוב במקורות של הנצרות[8].

החטא הקדמון נתפס בעיני אוגוסטינוס כבגידה הכי גדולה באלוהים ובגידה זו משפיעה כפי שאוגוסטינוס קובע על הדורות הבאים של כל בני האדם. בני האדם כאשר הם נולדים יורשים את החטא הקדמון מהוריהם. בני האדם לאחר החטא הקדמון הפכו בעיני אוגוסטינוס ליצורים של תאוות שמכוונים את חייהם לסיפוק תאוותיהם המידיות בצורה המהירה ביותר והתשוקה הכי חזקה בעיני אוגוסטינוס היא התשוקה המינית. בעיניו זוהי התשוקה המסוכנת ביותר ואם כל הבעיות של בני האדם. התשוקה :

"דורשת להגשמתה אפלה וסודיות היא בקלות מבטלת איסורים של החוק, חוסר בושה לא יכלה להניח צעיף הבושה" [9].

האדם התפצל לשני סוגי בני אדם שמסווגים לפי האהבות שלהם: אהבת האל ובוז עצמי והאהבה השנייה - אהבת הבשר. זיהוי נוסף של סוגי בני האדם הם כבניהם של הבל ששיכים לסוג הראשון של בני האדם ובניו של קין ששיכים לסוג השני. וזאת מאחר והילד הראשון שנולד, קין, נולד כתוצאה מרשעותו ותאוותו של אדם והילד השני, הבל, נולד מטוב לב של האל. בניו של קין יותר מאוחר יקימו את מה ש-אוגוסטינוס מכנה העיר הארצית ובניו של הבל יקימו את העיר האלוהית שעליהם אדון יותר מאוחר. אוגוסטינוס טוען שרוב בני האדם שייכים לזן השני של אוהבי הבשר בניו של קין. אלו אנשים שהתאוות שולטת בהם והתאוות לטענתו לובשות צורות שונות של חטאים:

ניאוף, תאוותנות, עבודת אלילים, כישוף, שנאה, מחלוקות, זעם, ריב, כפירה, קנאה, רצח, שכרות, וכו' ."[10]

אוגוסטינוס טוען שמקורו של החטא הוא בנשמה שהיא רקובה והביאה לריקבון בגוף ולא הגוף הרקיב את הנשמה. הגוף שאמנם יש בו גירויים לחטא אין לייחס לו אחריות על האופי התאוותני של האדם. אנשים אלו שכחו את מה שהיה בגן עדן והם נכנעים רק לתאוותיהם. כניעה זו לתאוותיהם מביאה אותם לשכוח את האל.

תוצאות נוספות של חטאו של האדם הראשון שבאו עליו במשך הדורות ואין הוא יכול להירפא מהם הם כאב, עבודה ופחד. אולם האל ברחמיו לא זנח את האדם לחלוטין וריסן את האדם מהרס טוטלי שלו ושל סביבתו, וזאת על ידי חוקים והוראות על כיצד יש להתנהג. וזאת הוא נתן לנו האל על מנת להגן עלינו מפני כל הסכנות שיש מסביבו של האדם מחוץ לביתו[11].

כאן אוגוסטינוס רואה באחת ממתנות של האדם קללה נוספת ההיגיון האנושי, הוא מסוכן בעיניו לא פחות מהגאווה. רצונו של האדם שההיגיון שלו והאינטלקט יאפשר לו לשמור על אורח חיים תקין ושליו אולם אותו היגיון, שאוגוסטינוס קובע שלא השגחה אלוהית עלול ללכת לאיבוד, למעשה הופך אותו למנותק מהאל הכל יכול שהוא יכול לציית לו ללא שום פחד ממה שיקרה, ההיגיון האנושי צריך את ההשגחה האלוהית על מנת שהאדם לא יאבד. לכן אוגוסטינוס קובע שכל עוד האדם כלוא בגופו הזמני הוא למעשה מנותק מהאל ולא יכול לתקשר עמו. האדם עובד על סמך אמונה ולא על פי ההיגיון שלו שמוגבל ביותר מאחר והוא נוטה לעשות טעויות בגין היותו בגוף של בן תמותה[12].

מיעוטם של בני האדם, צאצאיו של הבל, הם אלה שיקימו את העיר האלוהית ויחיו בה עם המלאכים. צאצאים אלו אוהבי האל ולא את הבשר שנראה שהם המפסידים בעולם. זאת מאחר ואין להם כסף הם נרדפים ומתים, אולם אוגוסטינוס טוען שאותם אנשים שמתים למעשה נחסכים מהם החיים בארץ של אוהבי הבשר והתאוות. למעשה הסבל שהם סובלים היום הוא ההכנה לקראת חיים הטובים שיהיו להם בעיר האלוהית לאחר מותם[13]. למעשה מתאר אוגוסטינוס את חייהם של אנשים אלו בעולם כמסע עלייה לרגל והוא רק חלק מחייהם למעשה אחרי כל התלאות בדרכם הם יזכו בנשמה שרופאה על ידי החוכמה וגוף שחודש על תחיית המתים. הם יחיו בעולם שבו המעלות לא יתחרו בפיתויים שונים או ברשע . רק בעיר האלוהים "הרפובליקה שמייסדה ושליטה הוא ישו" למעשה יהיה צדק אמיתי ובאף מקום אחר לא יהיה צדק אמיתי, ורק בעיר הזאת יהיה נכון לקרוא לה בשם רפובליקה כפי שהיא מוגדרת על ידי אוגוסטינוס[14]. יתרה מזאת הוא מבקר את רומא ואת הרפובליקה שלה וטען שאין בה שום מידה של צדק. בנוסף הוא טוען שרומא היא התגשמות של מה שהוא קורא לו העיר הארצית. מאחר ואוגוסטינוס מגדיר את המושג עם כאוסף של אנשים שהמשותף להם הוא מה שהם אוהבים, ברור לו שאנשי רומא הם אוהבי בשר[15]. בכך תוקף אוגוסטינוס את ההגדרה של קיקרו לרפובליקה כאושר של החברה וטוען שמעולם אושרם של תושבי רומא לא נחשב בעיני שליטיה .כדי להוכיח את טענתו שאין צדק בעולם מגדיר אוגוסטינוס צדק כמידה אשר מאפשרת לכל את המגיע לו. אוגוסטינוס שואל בציניות היכן נמצא הצדק האנושי כאשר הוא נוטש את האל הטוב ונכנע לשדים הטמאים[16].

האל בעיני אוגוסטינוס הוא כל יכול ויודע כל. כוחו כה גדול עד כדי כך שאפילו אויביו, שלא בחרו להיות אויבי האל אלא בגלל בחירתו של האל הם כאלה, אינם מסוגלים לפגוע בו אלא רק בעצמם כאשר הם מנסים לעשות זאת. אלוהים אפילו ידע שהאדם הראשון יחטא ואפילו ידע את נפילתם של חלק מהמלאכים מגדולתם יתרה מזאת ברצונו של האל אפילו הרוע מנוצל למטרות טובות בשמו של האל[17]. אלוהים בגדולתו לאחר שהקים את הממלכות במזרח הקים את האימפריה המערבית שהיא טובה יותר ומובלת על ידי אנשים טובים יותר שהעדיפו לתת מעצמם למען האדרת שמו של האל. האל נותן כוח למלכים הדתיים והלא דתיים לפי רצונו הצודק. האל הוא גם, אל נוקם, כאשר האדם חטא בחטא הקדמון הוא נענש על ידי האל שהפך אותו לבן תמותה והביא עליו מחלות, מגיפות, מלחמות ועוד רק כעונש על שהפר את פקודתו.

הרצון הוא התכונה האנושית שאוגוסטינוס מזלזל בה ביותר. אוגוסטינוס טוען שאם יש לאדם רצון חופשי משלו אז המסקנה שהוא מגיע אליה היא שאין ידע מוקדם לאדם על העתיד. ההיגיון שהוא בונה עליו הוא שאם יש רצון חופשי אז הכול לא מתרחש על פי גורל קבוע מראש ואם הדבר נכון אז אין לדברים סדר הגיוני לדברים ידועים ובוודאי לא לדברים הידועים לאל והדבר מובן שלאל ידוע הכול ולכן גם הרצון החופשי של האדם הוא מותנה ברצון האל[18].

בכתבים אחרים שלו מציג אוגוסטינוס את מתנת הרצון החופשי כמתנת האל לאדם לפעול בניגוד לרצון האל, בדיוק כפי שהאדם הראשון עשה כאשר אכל מהפרי האסור. כעת לאחר הנפילה מגן עדן הרצון החופשי לא קיים יותר הוא משועבד לחטא. האדם לא חוטא מרצונו אלא בגלל שרצונו כרוך בחטא. יתרה מזאת אוגוסטינוס טוען שלאדם אין את היכולת לקבל בחזרה את רצונו החופשי. פן נוסף של הרצון החופשי שהלך לאדם עם נפילתו מגן עדן הוא היכולת לעשות מעשים טובים או לחטוא[19].

מתמונת מצב זו של אופיו המושחת של האדם לא פלא שאוגוסטינוס מגיע למסקנה שהפוליטיקה היא כורח שיש לקבלו. הממלכות האנושיות קמות ונופלות מרצונו של האל. כפי שנאמר מתנות האל של ההיחברות של בני האדם למעשה עובדת נגדם כאשר הם נלחמים אחד בשני, וההתחברות היא על מנת להילחם ולא לקיים את מצוות האל. בני האדם הנגועים בחטא הקדמון נשלטים על ידי תאוותיהם ולא על ידי אהבתם לאל ורק מעטים הצדיקים אשר בזכותם מתקיים העולם. אוגוסטינוס טוען, שבעקבות כך קמות שתי ערים, האחת ארצית לבני האדם הרגילים ועיר אלוהית לצדיקים ולמלאכים.

בעוד אוגוסטינוס מצייר תמונת מצב די עגומה על אופיו של האדם, נותן לנו תומס אקווינס תמונה אחרת על אופי האדם . בספרו 'על המלוכה' שבו הוא כותב למלך קפריסין כיצד יש להיות מלך טוב ומהי מטרתה של המלכות מתבטא הפן השני של הדואליות של המחשבה המדינית של הנוצרים בימי הביניים. אקווינס לעומת אוגוסטינוס לא רואה באדם יצור בזוי שנפל בעיני האל, נהפוך הוא, הוא רואה בו יצור תבוני והגיוני, כאשר ההיגיון משמש לו כמצפן בפעולות שהוא עושה לקראת השגת מטרותיו. מטרתו של האינטלקט האנושי בעיני אקווינס היא חקר המטרות האנושיות והגעה לאמת ולכן אקווינס מסיק שמטרתו הסופית של כל בני האדם ופעולותיהם הוא לדעת את האמת הראשונה והאמיתית כלומר לדעת את האל[20]. האדם והאל בעיניו הם בתהליך התקרבות גם כשהאדם חי בעולם הזה ולא רק בעולם הבא. זאת בניגוד ל-אוגוסטינוס שטוען שהאדם והאל בעולם הזה בעיר הארצית לא יכולים להיפגש וזאת בעקבות חטאו הקדום של האדם.

בניגוד לאוגוסטינוס שרואה בתהליך ההחברות של האדם קללה מסוימת על האדם, אקווינס רואה בתהליך הסוציליזציה של האדם ברכה אלוהית שמבדילה את האדם משאר בעלי החיים. מאחר והאדם היחיד אינו מסוגל לספק לעצמו את כל צרכיו טבעי לו לאדם לחבור לאנשים אחרים על מנת לקיים חברה. להבדיל מבעלי החיים שלהם ניתן מידע מבעוד מועד על הצרכים שלהם בחייהם, אולם בני האדם מקבלים מידע חלקי בלבד ולכן החיים בקהילה הופכים בשבילם לכורח שיעזרו אחד לשני על מנת לשרוד[21].

סיבה נוספת לחיים של האדם בקהילה משותפת היא החיים של מידות טובות. בני האדם התכנסו לחיים משותפים על מנת לחיות חיים בצל האל ולפאר אותו [22]. וזהו שוני נוסף מ-אוגוסטינוס שטוען שרק בעיר האלוהית יכולים האנשים להתכנס למטרה זו, שאר האנשים חיים ביחד על מנת להתגונן מפני הרעות שהפיל אלוהים על הארץ .

בעיני אקווינס מה שמניע את העולם הוא לא היצר והתאוות של האדם אלא כמה רמות של חוקים שפועלים ביחד בעולם על מנת לאפשר לאדם חיים טובים יותר, חוקים אלו הוא מגדירם הוראות הגיוניות שבאות לטובת הכלל. בספרו "מכלול תיאולוגיה" (SUMMA THEOLOGIA ) מתאר אקווינס את החוקים הללו. מטרתם של חוקים אלו הוא לתת השראה לנתינים הנתונים למרותו לחפש את המידות הטובות בתוכם. ומאחר ומידות טובות, לפי אקווינס, גורמת לבעליהם להרגיש טוב, הוא מסיק, שהשפעת החוק היא רווחת כל אלה שהוא מקיף באופן רשמי. החוק על פי אקווינס ניתן על ידי ההשגחה האלוהית למלך. בעוד אוגוסטינוס רואה במלוכה כרצונו של האל המאפשר לאדם הבזוי בעיניו לחיות בצורה מספקת, בעיני אקווינס החוק הפוליטי של המלוכה היא מתנת האל לבני האדם:

“Since, then, the eternal law is the plan of government in the supreme governor, all schemes of government in those who direct as subordinates must derive from the eternal law. Consequently all laws, so far as they accord with right reason, [23]derive from the eternal law “

הראשון בחוקים אלו הוא החוק הנצחי ( THE ETERNAL LAW ) זהו ההיגיון האלוהי שבזכותו יש בעולם סדר ובעזרתו שולט האל בעולם בדיוק כפי שהנסיך שולט במדינה. השני בחוקים הוא החוק הטבעי ( NATURA LAW ) זהו היגיון שבו כל היצורים התבוניים משתתפים בחוק הנצחי ובכך הם משתתפים בגדולתו של האל. החוק האנושי (HUMAN LAW ) מוגדר על ידי אקווינס כנטיות הדשנות של בני האדם להבין את החוקים הטבעיים. אקווינס מצטט את קיקרו שאמר שהחוק נובע מהטבע ושאלה שנמצאים כיעילים הופכים למנהגים. על כל החוקים הללו יש את החוק האלוהי שבא לכוון את חיי האדם וזאת מכמה סיבות :

1. החוק האלוהי מכוון את האדם למטרתו הסופית.

2. ישנו חוסר אמון מסוים בכושר השיפוט האנושי ולכן יש עליו מספר סייגים.

3. יש צורך בהגנה על נשמתו של האדם מאחר והיא עדיין לא מובנת לכל ויש בה רבדים נסתרים והחוקים אמורים לפעול על עניינים חיצוניים בלבד.

4. מאחר והחוק האנושי לא יכול למנוע את כל הרשע יש למנוע ממנו במאבק נגד הרשע לעצור גם את הטוב[24].

תומס אקווינס רואה באדם יצור היכול לשלוט הוא קובע שהחוק האנושי יש לו איכות של חוק טוב כל עוד הוא עובד על פי היגיון פשוט. כל עוד הוא יסטה מההיגיון הוא יהיה חוק לא צודק ואין בו את האיכות של חוק אלא של אלימות. זהו שוני נוסף מ-אוגוסטינוס שקובע שרק החוק האלוהי הוא הנכון ולאדם את היכולת לחוקק חוקים נבונים ושכל מעשיו הם כתוצאה של תאוותיו. בנוסף לכך אקווינס הוא מאוד אופטימי בקשר לפעילות של האדם ושאר היצורים והכוחות בעולם:

Everything in nature moves and acts for an end that is good since the" end of something acting in nature is the result of a natural appetite. Therefore everything that acts for good.”[25]

הקשר בין האל לאדם נראה שונה אצל אקווינס מאשר אצל אוגוסטינוס. בעוד אוגוסטינוס טוען שהאל והאדם דרכיהם נפרדו כאשר האדם אכל מעץ הדעת, טוען אקוווינס שהקשר בין האל לאדם מעולם לא נשבר ואף האל הכל יכול נותן חסות לאדם בעזרת החוקים השונים שהוגדרו קודם. אקווינס גם משווה את המלך השולט בעיר לאלוהים השולט בעולם. אמנם הוא מסייג את ההשוואה בכך שלא כל המלכים יוצרים את המדינה שהם שולטים עליה ורק שומרים עליה אבל בעיניו ההשוואה מספיקה. אמנם את האל אי אפשר לתפוס בידע האנושי הרגיל וגם לא על החושים הרגילים שלנו אין האדם יכול להבין את מהות האל, אולם בגלל שיש השפעות שהן עם מטרה מסוימת ועם כיוון מסוים יש משהו שמנחה אותם מכאן אנו יודעים שיש יד אלוהית שמכוונת את העולם.

ידיעתנו את האל מובנת לנו יותר דרך הדרת הכבוד מאשר דרך ההיגיון הטבעי שלנו זאת מאחר וההיגיון שלנו דורש דמות והיכולת של האינטלקט להגיע למסקנות. הבנת האדם את האל היא מזערית ביותר האדם אינו יכול להבין שהאל הוא אחד ושלושה בו זמנית. מאחר והבנתו של האדם תלויה בחושים שלו מה שלא נתפס בחושים של האדם לא נתפס בכלל ולכן ישנם דברים על האל שעל האדם נדון לא לדעת[26]. אקווינס טוען שהא הפעיל על האדם מעין צנזורה מה שהוא אמור לדעת, מדרך הטבע הוא יודע וזוהי האמת המוחלטת .

האל בעיני אקווינס הוא ישות שמסייעת ונותנת, לא חסרת רחמים ונוקמת כמו אצל אוגוסטינוס. יתרה מזאת אקווינס טוען שהאל הוא אוהב את כל הדברים הקיימים זאת מאחר ובעצם קיומם יש מן הטוב מאחר ורצון האל הוא הסיבה לקיום כל הדברים הרי שכל דבר שקיים קיים לטובה. אקווינס מדגיש את הקשר עם האל לאדם באושר העילאי שלו. מאחר והאושר העילאי של האדם קשור בידיעת האל האמיתי שעוברים את הגבולות של היכולת האנושית לדעת, היה צורך לתת לאדם את היכולת להכיר חלקית על מנת לכוון אותו לידע המבורך שנותנת האמונה הנוצרית.

בין תומס אקווינס לאוגוסטינוס ישנן נקודות מחלוקת רבות על אופיו של האדם ומה הגורמים המניעים אותו, אולם שניהם מסכימים שהאושר העילאי של האדם לא יושג בעולם הזה בין אם זה בגלל החטא הקדמון של האדם כפי ש-אוגוסטינוס קבע, מה שמרחיק אותו מכל אפשרות להתקרב לאל. האושר היחיד שהאדם ידע הוא ספוק תאוותיו, וגם זאת באופן זמני. אקווינס טוען שמאחר ואושר הוא תוצאה של פעולה מסוימת היא לא המטרה הסופית של האדם. למרות שהאושר מלווה בפעולות גופניות מסוימות הן אינן המטרה הסופית של האדם ( אקווינס מציין מגע מיני על מנת להוליד ילדים ואכילה על מנת להתקיים פיזית) ולכן הוא קובע שבפעולות אלו אין אושר אמיתי, אלו הן פעולות שיש חובה על האדם לבצע אותן. הוא מוסיף יותר מאוחר שהאושר מפעולות אלו הן ההנאות רק של החיות. אקווינס מקצין את עמדותיו כאשר הוא טוען שהאושר האמיתי טמון בנשמתו של האדם כאשר הנשמה מבינה ולומדת וחותרת אל האמת, כך היא מתקרבת לאל והאושר שלה גדל. האושר העילאי של האדם לפי אקווינס לא מגיע בעולם הזה מאחר ובעולם הזה האדם יגביר את רצונו לעוד אושר גם אם הוא יגיע לנקודה אליה הוא רצה להגיע מההתחלה [27].

לסיכום החלק של דמות האדם, אצל שני ההוגים הללו ניתן לראות כמה נקודות השקה ביניהם אולם ניתן בבירור לומר שלמרות ששניהם תיאולוגים ניתן לראות שאוגוסטינוס הוא תיאולוג פונדמנטליסט, הוא אינו משאיר מקום לשיקול דעתו של האדם ולא רואה בו פאר יצירה אלוהית, נהפוך, הוא אפילו תקלה. הוא טוען שאל לו לאדם לפעול על פי שכלו מאחר וזה פועל על פי גאווה שהביאה אותו לחטוא בפני האל. לעומתו אקווינס תיאולוג שכלתני מצליח לבנות דמות אדם החי בצל האל. האדם בעיניו הוא פאר היצירה האלוהית. למרות שאינו חזק, מהיר או בעל חושים מחודדים משאר בעלי החיים אלא נמצא אפילו מדרגה אחת פחות מהם הוא מקבל תכונות חשובות אחרות: יכולת לחשוב, יכולת הבנה, רצון חופשי, יכולת ללמוד והיכולת החשובה מכל היכולת לחיות בחברה ולקיים חיים פוליטיים. כל התכונות הללו שאקווינס רואה בהן תכונות חיוביות ראשונות ממעלה מקבלות מאוגוסטינוס יחס מזלזל וטוען שתכונות אלו, במונחים של המאה ה- 21, וירטואליות. ליחס מזלזל ביותר זוכה האמונה של האדם ברצונו החופשי שאוגוסטינוס טוען שהביא עליו את החטא הקדמון. אמונה ברצונו החופשי הביאה אותו לחטא הגרוע מכל בעיני אוגוסטינוס הגאווה שהביאה אותו לאכול מהפרי האסור. שקול דעת אנושי היא מעלה אצל אקווינס מה שמאפשר לו להלל את חלק מהשיטות הפוליטיות הקיימות בעולם לעומת אוגוסטינוס אשר טוען ששיקול הדעת האנושי הוא לא קיים אלא רק שליטה של התאוות השונות של האדם כאשר התאווה המינית היא החזקה מכולן.

בעיני שניהם הסמכות היחידה אמנם היא האלוהים אולם אוגוסטינוס מקנה לו צביון של אל נוקם אשר הפך את החיים בעולם הזה למסע עלייה לרגל לצדיקים, כאשר רוב האנשים שהם אוהבי בשר ימותו ויגיעו לגיהינום ומעוטם יגיעו לעיר האלוהית גן עדן .לעומתו אקווינס מדמה אותו לאב רחום המנחה את ילדיו לעשות טוב בעולם וכל הנעשה בעולם נעשה על מנת לפאר את שמו הטוב. אופיים של האדם והאל משפיעים על הקשר בין השניים בעוד אצל אוגוסטינוס דרכי האל והאדם נפרדו כאשר הוא אכל מהפרי האסור בגן עדן והוא הפך לחוטא בעיני האל אין לו לאדם יכולת לתקשר עם האל ויחסים ביניהם הם יחסים של תלות האדם ברחמי האל. לעומתו אצל אקווינס האל והאדם קשורים אחד בשני כאשר האל הוא אב רוחני ומדריך וקיים בכל האספקטים של החיים של האדם.

דמות המדינה המנהיגות בראשה

כמו שראינו בפרק הקודם שני ההוגים תומס אקווינס וסנט אוגוסטינוס בנו שני דגמים של האדם האחד בנה דמות אדם נהנתנית חוטאת מיסודה שאין לה קשר עם האלוהים והיווסדות המדינה על פיו היא עניין של כורח על מנת שהאדם לא ימות מבעוד מועד. בעוד השני נתן לאדם דמות של יצור תבוני הלומד והקשר שלו לאלוהים הוא הדוק ולאורך כל ימי חייו. השלכת דמות האדם תראה גם את החיים הפוליטיים של השניים. בעוד אוגוסטינוס מראה תמונה עגמומית של החיים הפוליטיים של העולם האנושי ייתן אקווינס יריעה רחבה שבה הוא כותב מדריך למלך כיצד עליו לנהוג.

אוגוסטינוס לא נותן למערכת הפוליטית הערכה מרובה. כמו שראינו הוא רואה באדם יצור בזוי אשר נשלט על ידי התאוות שלו. מההיסטוריה האנושית כפי שאוגוסטינוס רואה אותה התפצלו צאצאי אדם וחווה לשניים צאצאיו של קין, אוהבי הבשר התפזרו בארץ וחיים במה שאוגוסטינוס מגדיר כעיר הארצית וצאצאיו של הבל, אוהבי האל זכו לחיות בעיר האלוהית. בדיוק כמו שהאדם נולד בחטא כך העיר הארצית נולדה בחטא מאחר ומייסדה היה רוצח אחיו. שתי ערים אלו חיים בניגוד אחת לשנייה. בעוד בעיר הארצית ישנם חיים טובים של העולם הזה והאדם אולי יכול ליהנות מתענוגות החיים קצרות הטווח וסיפוק תאוותיו, אך העיר הזו לא תאריך ימים מאחר והעיר תהיה מפולגת בתוך עצמה בגלל מלחמות וסכסוכים פנימיים. תושבי העיר אמנם ירצו לחיות בשלום עם סביבתם על מנת ליהנות מהנאות ארציות. אוגוסטינוס, מציין בציניות, שהעיר על מנת שתוכל לחיות בשלום תצטרך לצאת למלחמות. מה שבעיניו נראה כמובן כאבסורד[28]. כדי להוכיח את טענתו מראה אוגוסטינוס שני אחים היסטוריים, שאחד מהם רצח את השני, על מנת להראות שהחיים בעיר הארצית הם בעלי אופי רצחני. הוא משתמש ברמוס ורומולוס מייסדיה של רומא כדוגמא לטענותיו, בכלל רומא משמשת את אוגוסטינוס מטרה נוחה לחצי לעג וביקורת, כאשר הוא מראה אותה כעיר ארצית טיפוסית שבה השחיתות והתאוות שולטות במקום האמונה באל אמיתי ויחיד. תושביה של העיר הארצית הם בני האדם המלאכים שאכזבו את האל והשטן.

אוגוסטינוס לא נותן הערכה מרובה למדינה ולמנהיגיה מאחר ואין צדק בעיר הארצית לדעתו אין הבדל בין המדינה לבין כנופיה של שודדים:

“For what are robberies themselves but little kingdoms? The band itself is made up of men, it is ruled by the authority of a prince, it is knit together by the pact of confederacy, the booty is divided by the law agreed on." [29]

ככל שהכנופיה גדולה יותר כך היא מקבלת מעמד גדול יותר עד אשר היא נהיית מעצמה, כך שלמעשה ההבדל היחיד בין השתיים הוא הגודל.

העיר הארצית שרויה, לפי אוגוסטינוס, במעין מעגל קסמים. היא תצא למלחמות על מנת להשיג שלום ותנצח, אולם ניצחון זה יהיה גם אובדנה שכן היא תחטא בגאווה על הישגיה והגרוע מכל אין היא יכולה להיות הבעלים האמיתיים של מה שכבשה שכן הכל שייך לאל [30]. למדינות הללו אין שום משמעות מאחר והאל מקים אותן ומפילן לפי רצונו ולהישגים שלהן הן חייבות לאל:

He who gave power to Marius gave it also to Caius Caesar, he who gave it to Augustus gave it also to Nero … He who gave it to the Christian Constantine gave it also to the apostate Julian, whose gifted mind was deceived by a sacrilegious [31]

האבסורד הנוסף שאוגוסטינוס רואה ביציאה למלחמה של המדינות על מנת להשיג שלום הוא, כאשר הוא מסביר את ההיגיון של המדינות היוצאות למלחמה . הסיבה כפי שהוא רואה אותה היא לא אי רצונן של המדינות בשלום אלא ברצונן להשיג שלום שיתאים להן . עם הנהגה כזאת פלא שאוגוסטינוס מבקר את מנהיגי בעיר הארצית בצורה חריפה כל כך [32].

הבעיה של העיר הארצית בעיניו היא בחיפוש אחר השלום החומרי והזמני לכן העיר לעולם לא תגיע לשלום אמיתי [33]. על מנת להגיע לשלום הזמני, מאחר ואינה יכולה להגיע לשלום האמיתי והנצחי, מציעה העיר הארצית ספר חוקים נוקשה וחיים של צייתנות לשליט על מנת לרצות את רצונותיהם השונים של האנשים. אולם זה לא מספיק לשלום נצחי רק לשלום זמני ולא אמיתי.

רומא שמשה כמטרה לחיצי הביקורת של אוגוסטינוס, כפי שציינתי הוא רואה בה התגשמות של העיר הארצית, היא נוסדה על ידי רוצח אחיו, אנשיה הם רודפי כבוד ותהילה בצורה קנאית היא בעיניו המשך ביטויו של החטא הקדמון . על כל אלה יש להוסיף את אמונתו של אוגוסטינוס בכך שהאל נתן לרומא את כוחה וזאת בהתאם לרצונו . אוגוסטינוס מבקר את אחד ממהללי של רומא, קיקרו וספרו DE REPUBLICA "הרפוליקה", וטוען שרומא מעולם לא הייתה רפובליקה מאחר ואושרם של תושבי רומא מעולם לא נלקח בחשבון אצל מנהיגיה[34].

אוגוסטינוס מתייחס לשאלת ההנהגה הטובה במקום אחד בספר, הוא מתייחס לאב של המשפחה שמגדל את משפחתו, כאשר מי מבין המשפחה עושה שגיאה או חלילה חוטא ובכך מפר את ההרמוניה בתוך המשפחה, האב מלמדו על ידי הסבר או ענישה חינוכית המותרת בחברה[35]. המצב המצוין בעיר הארצית שונה לחלוטין מכפי ש-אוגוסטינוס מצייר את העיר האלוהית. בניו של הבל והמלאכים מקימים חברה אנושית טובה שבה השלום והעיר הם נצחיים. בעיר אין ילודה ואין מוות והשמש של הצדק מגינה על כל הטוב שבעיר [36] והכל מוקדש לאהבת האל ופאר שמו. אופי השליטים הוא שונה בין הערים בעוד בעיר הארצית השליטים מבצעים את תפקידם בגלל אהבת הכוח והגאווה בסמכות, שליטי העיר האלוהית עושים זאת מתוך תחושת אחריות לסביבתם ואהבת הרחמים[37].

תושבי העיר האלוהית עוברים בחייהם מסע עלייה לרגל בדרכם לעיר האלוהית ועוברים בעיר הארצית. בזמן מסעה קוראת, העיר האלוהית, לכל האנשים, מכל המדינות והעמים להצטרף אליה. העיר האלוהית אינה צריכה את השלום הארצי על מנת לאחד את תושביה, כמו העיר הארצית, לשם כך יש לה את האמונה באל והאהבה אליו והיא זו שתשמש כגורם להיחברות של תושביה.

מאחר ובעיני אוגוסטינוס ברוב המדינות ישנו רוב של חוטאים אוהבי בשר ומיעוט של צדיקים המסתובב בה וכך יהיה עד יום הדין שלאחריו תשרוד רק העיר האלוהית, ההסדר של המדינות על אף שהוא חיצוני לא טבעי משרת אנשים רעים, בעיניו, הוא עדיין הטוב ביותר. זאת מאחר ולמרות המנגנון המעוות של המדינה, המנגנון מצליח לספק בצורה זו או אחרת את הביטחון היחסי שמאפשר לנהל חיים רגועים בעיר הארצית שגם ככה החיים שם מסוכנים. למרות השימוש ביד קשה ואמצעי דיכוי רבים על מנת לשמור על הסדר, חשוב לזכור שאלו האמצעים היחידים שבהם אפשר להרתיע את האנשים מלפשוע ולהפר את הסדר בעיר הארצית.

אוגוסטינוס טוען שעל השופטים ואוכפי חוק נוצריים צריכים לזכור שהם בעצמם חוטאים הזקוקים לרחמי האל, ולכן עליהם לגלות רחמים בעצמם כלפי הנאשמים שהם שופטים. בנוסף עליהם לזכור שהמשרות הבכורות שהם נושאים עלולים לסכן את הרווחה הנצחית בדיוק כמו שהם מסכנים את האושר הארצי של האנשים[38].

חשוב לזכור שבתקופתו של אוגוסטינוס המעצמה השלטת היא רומא והנוצרים אומנם שולטים בה אך הם עדיין נרדפים בכל רחבי האימפריה. לכן אפשר להבין את הזלזול שלו במדינה ומוסדותיה והצביעות השלטת בה. הנוצרים במיוחד מואשמים בנפילתה של רומא בידי הוויזיגוטים בשנת 410 ועוד אסונות הפוקדים את האימפריה. הספר 'עיר האלוהים' הגיע ככתב התגוננות של הנצרות בפני האשמות הללו והוא מבטא פן אחד של הדואליות של המחשבה הנוצרית בימי הביניים שבו יש זלזול במדינה ומוסדותיה, עד כדי השוואת המדינה לכנופיית שודדים שההבדל היחיד הוא הגודל.

אולם כעת נשאלת השאלה החשובה מכל כיצד לציית לשני גורמים הללו שהם כמעט נוגדים אחד את השני המלך הארצי והאל הקדוש. הרי לכאורה מדבריו של אוגוסטינוס ניתן להבין שמאחר והנוצרי כפוף רק לאל היחיד אין לו צורך לציית לשלטון הארצי הרקוב. אולם אוגוסטינוס פותר את הבעיה בצורה חד משמעית:

Render therefore to Caesar the things that are Caesar's and to god the things that are god’s. If therefore anyone thinks that because he is a Christian, he is not obligated to pay taxes or imposts or does not have to render the honor due to those powers which deal with these matters, he is seriously mistaken. [39]

אוגוסטינוס קובע בנחרצות שלאיש אין את הזכות להתקומם נגד המלך או למרוד נגד השליטים מאחר שכמה שהם רעים או פושעים בעיני האל הכל הוא בגדר תוכנית אב של האל הכל יכול. הפתרון היחיד שמקבל אוגוסטינוס הוא מות קדושים מיתה בידי השליט תוך כדי סירוב לבצע את פקודותיו אשר גורמות לחילול קודש. כדוגמה מביא אוגוסטינוס את חייליו הנוצרים של הקיסר ג'וליאן שהיה עובד אלילים ואשר סירבו להשתתף בכל הטקסים השונים והמשונים שקיים והעדיפו את האמונה באל היחיד, אולם למרות זאת היו הראשונים בשורה להילחם בשמו של הקיסר. אוגוסטינוס אולי בלי ידיעתו, לפחות בעיני מצדיק כאן את הפרדת מן המדינה, רעיון שיתבסס רק כעבור 1000 שנים.

כמו ביחס לתפיסה על מהותו של האדם כך יש הבדלים מהותיים בתפיסת המדינה ומנהיגיה בכתביהם של סנט אוגוסטינוס ותומס אקווינס . אוגוסטינוס נותן למדינה צביון זמני ושל אנשים החוברים יחד על מנת להתגבר על הסביבה העוינת בעוד אקווינס רואה ביצירה הפוליטית דבר נשגב ונפלא. בספרו "על המלכות" שנכתב כמכתב למלך קפריסין על כיצד יש לנהוג מבטא אקווינס את הפן השני של הדואליות של המחשבה המדינית הנוצרית בימי הביניים. כאן המדינה היא פאר היצירה הנוצרית והמלך השולט עושה זאת בחסד האל . אקווינס מפרט בספר כיצד על המלך למלוך מהי השיטה הטובה ביותר למלוך ואת התכונות החשובות למלך.

אקווינס מפרט את שיטות השלטון השונות ומציין את מעלותיהן וחסרונותיהן. הוא מציין שתי שיטות מלוכה טובות אריסטוקרטיה ומלוכה לעומת שתי שיטות שלטו רעות רודנות ואוליגרכיה ההבדל בין שתי הקבוצות הוא בצדק שנעשה במדינות הללו. אם השליט הוא טוב וצודק אז הוא מלך ואם השליט מנצל את כוחו להזיק ומחפש רק את תועלתו האישית אז הוא רודן [40]. שיטה חמישית שאותה אני מפריד משתי הקבוצות העיקריות היא הדמוקרטיה שאקווינס קורא לה " שלטון של האספסוף" וכך לדעתו כל הציבור הוא רודן אחד[41] . אולם הדמוקרטיה מקבלת יחס קצת יותר טוב מהמשטרים הגרועים מאחר וכאשר השליט בוגד במשרתו אז עדיף בעיני אקווינס שהשלטון יהיה בידי ההמונים מאשר בידי רודן .

בעיני אקווינס השלטון הטוב ביותר הוא שלטונו של המלך ומנגד השלטון הגרוע מכל הוא הרודנות מאחר והרודן מחפש את טובתו האישית ולא את טובת הכלל[42]. וכך גם ממשלה אוליגרכית שפועלת לטובת המיעוט ששולט בניגוד לדרך פעולתה של אריסטוקרטיה. הרודן, טוען אקווינס, מדכא את נתיניו על מנת ליהנות ממנעמי השלטון והגדיל את רווחיו. הגרוע מכל הרודן גם מדכא את צרכיו הרוחניים של האדם וזאת על מנת שלא יגלו את דרכיו של הרודן.

אקווינס רואה תלות של רווחת העיר ובטחונה בשמירה על אחידותה על מנת לשמור על השלום בה. בעיניו הדאגה הראשונה של השליט היא לשמור על האחידות. אקווינס רואה בציבור מפולג בדעתו סכנה לשלום במדינה. בעיניו זו הסיבה שעדיף מלך אחד על פני שלטון של הרבה אנשים ( אריסטוקרטיה או חלילה דמוקרטיה). לטענתו עובדה היא שריבוי של אנשים מפריע לשמור על היציבות של המדינה מאחר והם יהיו חלוקים בדעותיהם כיצד יש לנהוג ויביאו לשיתוק של המדינה.[43]

למלך ישנם יתרונות רבים על הרודן. המלך בראשונה עומד במבחן על מידותיו, אקווינס טוען שככל שהשטח של המלך גדול יותר כך הוא זקוק ליותר מדות טובות. המלך הטוב מושווה על ידי אקווינס לאל רחום מאחר שמה שהמלך עושה במלוכתו עושה האל לאדם. זהו הדגש עד כמה חשובה המערכת הפוליטית בעיניו, המלך = אל. המלך שעומד בפני הפיתוי להפוך לרודן ולא עושה זאת הוא המלך הטוב שמקבל השוואה לאל. בנוסף על כך המלך הטוב יזכה לחיי נצח בגן עדן. כאן לראשונה מתייחס אקווינס להבדל בין החיים בעולם הזה לבין החיים בעולם הבא. אם עד עכשיו היה הבדל משמעותי בין תפיסותיהם של השניים הרי כעת גם אקווינס מתייחס לראשונה לחיים בעולם הזה כזמניים ושאסור להתפתות לשפר את החיים בעולם הזה על חשבון האחרים על מנת לא להרוס את החיים בעולם הבא[44].

השוואה נוספת בין המלך לבין האל נעשית כאשר אקווינס מדבר על תפקידי המלך. ההשוואה נעשית בשני תפקידים חשובים יצירה ושלטון לאחריה. אקווינס טוען שמבריאת העולם ניתן לראות כיצד יש להקים מלוכה ומקיים תהליך השוואתי מלא בין הבריאה להקמת מלוכה[45].

ההשוואה מעניינת נוספת היא השוואת המלך לנשמה בגוף כשם שהנשמה מקיימת את הגוף כך המלך מקיים את ממלכתו. הנשמה אצל אקווינס היא הקשר הישיר של האדם לאל והיא זו ששומרת על מידותיו הטובות של האדם, בה נעוץ ההגיון האנושי והרצון לחיות בחברה. אותה השוואה של המלך היחיד והנשמה השולטת בגוף מגיעה גם כאשר אקווינס מעוניין לבסס את טענתו שהמלך עדיף על האריסטוקרטיה. הוא טוען שכשם שרק הנשמה שולטת על הגוף האנושי כך רק על המלך לשלוט על המדינה. זוהי השוואה מעניינת במיוחד לאור עובדה שאוגוסטינוס מייחס לנשמה של האדם חלק מהבעיות האנושיות החל מהגאווה שהביאה אותו לחטא הקדמון והיא זו שגורמת לו להיות נשלט על ידי התאוות השונות בראשן התאווה המינית. כאן הנשמה גורמת לאדם לנתק את הקשר שלו עם האלוהים. פעם נוספת מתבטאת הדואליות במחשבה המדינית הנוצרית כאשר השאלה הפעם הוא על יכולתו של בן תמותה לקיים חיים של מידות טובות וצדק בארץ . האם הנשמה היא מחריבה את האדם או מובילה אותו אל האור האלוהי.

למלך יתרונות נוספים על פניו של הרודן, הוא נהנה מאהבת נתיניו שיודעים שהמלך דואג להגנתם ושלומם בצורה הטובה ביותר. המלך נהנה גם ממה שאקווינס מכנה "ההנאה הגדולה של החיים [46]" ידידות אמת, הידידות מאחדת אנשים טובים ומקדמת את הטוב בעולם. רודנים לא יכולים ליהנות ממתנות אלו מאחר ואופיים הנהנתני לא מאפשר לאנשים טובים להתקרב אליהם ונתיניהם אינם באמת חושבים שהרודן דואג להם. יתרונות נוספים למלך על פני הרודן הוא בפעולות המלוכה הבסיסיות של איסוף מסים וניהול אוצר המדינה שם המלך נהנה מהעובדה שהוא לא צריך לדאוג שתושביו ירמו אותו מאחר והם יודעים שהוא עושה מלאכתו נאמנה בהגנה עליהם והם ברצון רב משלמים את המסים שהם צריכים.

בנושא הניהול הפוליטי חולק אוגוסטינוס על אקווינס, הרי הוא רואה במלוכה והחיים הפוליטיים רוע הכרחי שיש לחיות עמו וזאת על מנת שבני האדם לא יפלו קורבן לחיים האכזריים שמחוץ לערים ולמדינות. בעוד אקווינס רואה בחיים הפוליטיים הוכחה ניצחת לאהבה האלוהית. למרבה האירוניה רואה אוגוסטינוס את ההוכחה לאהבת האל את העובדה שהאל לא הרג את האדם למרות החטא הקדמון.

אקווינס מייעד לממלכה תפקידים חשובים בחיי האדם. הוא רואה את המטרה הסופית בבחירתו של האדם בחיים הפוליטיים על מנת לקיים חיים טובים ומלאי מידות טובות, ההתכנסות היא לשם חיים טובים . אלו הם חיים טובים של כבוד על מנת לפאר את שמו ושל האל ו-ישו שליחו[47]. על המלך מוטלות שלוש משימות על מנת להבטיח את החיים הטובים בממלכתו:

א. ביסוס חיים של מידות טובות בנתינים הכפופים לו.

ב. שימור הבסיס החיים הללו.

ג. קידום אותו בסיס של חיים על פי המידות הטובות[48].

כאן מצוין עוד הבדל בין אוגוסטינוס ו-אקווינס. בעוד אוגוסטינוס רואה בחיים טובים מטרה שתושג בעיר האלוהית ולא בעיר הארצית. גם אם יושגו בחיים בעיר הארצית הרי אלו יהיו זמניים בלבד. וזאת בניגוד לאקווינס שטוען שלא רק שניתן להשיג חיים טובים של מידות טובות בארץ אלא אף ממנה לשם כך את המלך שישיג את החיים הללו לתושבי ארצו. זהו עוד היבט של הדואליות של המחשבה המדינית הנוצרית כאשר היא מתלבטת בין מקומו של האדם והמלך בעולם הנוצרי.

על מנת להשיג את החיים הטובים בממלכתו על נמלך להתגבר על שלוש סכנות עיקריות :

" א. ביסוס הטוב לא על בסיס חד פעמי על מנת שלא ישכח במשך הדורות.

ב. מאחר ואנשים עלולים להיות עצלנים מדי על מנת לשמר את החיים הללו הם עלולים לעבור על חוקי הצדק וכך יפרו את השלום שהושג.

ג. התקפות חיצוניות על ידי אויב חיצוני שיתקיף את הממלכה."

על מנת להימנע מהסכנות הללו מציע אקווינס למלך למנות יורשים טובים לאנשים שישרתו אותו במהלך השנים על מנת לא לאבד את הבסיס שנבנה לחיים הטובים. עצתו השנייה למלך היא עיצוב החוקים וההוראות ומערכת הענישה על מנת שתמנע מהאנשים לחטוא ותשמש כגורם מרסן לנתיניו. העצה השלישית למלך היא קיום הגנה נמרצת נגד האויב החיצוני שכן ללא הגנה זו יקומו עליו מתנגדים מבפנים.[49]

גם בנקודה זו מטיל אקווינס על המלך את האחריות על קיומם של חיי צדיקות בארצו. זוהי אחריות שבה המלך אמור לאפשר לנתיניו לחיות חיים נוצריים טובים והיות הוכחה לטוב ליבו של האל, שכן האל מעניק למלך הטוב מחסדיו. גם כאן חולק אקווינס על אוגוסטינוס, שכן מראייתו הפסימית על החיים הפוליטיים ועל כוחו הנשגב של האל טוען שהאל נותן את חסדיו לכל המלכים רעים וטובים הכל בהתאם לתוכנית אב גדולה, הוא הרי הפך את רומא למעצמה הגדולה בעולם והיא הרי הדוגמה לעיר ארצית מובהקת. בנוסף אל לנו לשכוח את העובדה שחיים של צדיקות אמיתית יתכנו רק בעיר האלוהית.

סיכום ומסקנות

למרות שאוגוסטינוס ואקווינס יוצאים משתי נקודות שונות של מחשבה על התנהגות האדם, מגיעים שניהם למסקנות די דומות במפתיע, אולי. שניהם למרות חילוקי הדעות ביניהם על איכותה של מערכת פוליטית מסכימים על כך שזוהי הדרך הטובה על מנת לשמר את האדם. בין אם זו הדרך הטובה ביותר, כפי שאקווינס רואה זאת, ובין אם זו הדרך הגרועה פחות, כפי שטוען אוגוסטינוס. מאחר ושניהם רואה בחיים הפוליטיים מתנה אלוהית לאדם על מנת שיוכל להתקיים בארץ רואה אוגוסטינוס בחיים הללו חלק ממסע של תושבי העיר האלוהית בדרכם אליה בעוד אקווינס רואה בחיים הפוליטיים מתנת האל על מנת לפאר את שמו ומתן אפשרות לאדם לחיות חיים של צדיקות.

הויכוח בין השניים למרות שהתרחש בהפרשים של כ- 850 שנים הוא מעניין בעוד אוגוסטינוס צריך להגן על התפיסה הנוצרית בתחילת דרכה במאה ה- 5 אל מול התקפות של השליטים השונים ורדיפות הנוצרים, הוא חייב למצוא פתרון למאמינים הנוצרים מדוע הם סובלים כעת בשל אמונתם, הדרך שלו הוא התקפה על המוסד שבעיניו משמש בסיס להתקפות אלו מוסד המדינה. מאחר והוא מבסס את הנאות החיים הארציות והתאוות אל לו לנוצרי המאמין לבסס את אמונו במוסד זה . הרי שכרו של הנוצרי הטוב יהיה בעיר האלוהית שם הוא יחיה עם מלאכים ולאחר יום הדין יהיו חייו טובים יותר כאשר העיר הארצית תושמד.

לעומתו אקווינס צריך להגיע למסקנה אחרת. הוא צריך להצדיק את המלכים הנוצריים שכן במאה ה- 13 הם השולטים במדינה והם צריכים להצדיק את המלכות ומוסד המדינה. הויכוח בין השניים הוא מעניין במיוחד לאור העובדה שהוא מבטא, כפי שאמרתי, את הדואליות במחשבה הנוצרית ביחס למדינה. כאשר מצד אחד היא זו שמספקת את ההגנה ומאפשרת חיים בטוחים באופן יחסי ולעומת המדינה שמאפשרת רדיפה של הנוצרים.

הדואליות הזו מתבססת החל בתפיסת האדם כאשר אוגוסטינוס רואה בו חוטא פוטנציאלי אשר מחפש רק את טובתו האישית וספוק תאוות. לעומתו אקווינס רואה בו יצור תבוני והגיוני שהחיים בארץ הם לא עונש אלא ברכה. אותה דואליות מתבטאת ביחס לחיים פוליטיים כברירת מחדל בעיני אוגוסטינוס או כברכה אלוהית בעיני אקווינס. היא ממשיכה גם ביחס למנהיגה של המדינה אשר אוגוסטינוס כמובן מזלזל בו ורואה בו חלק מתוכנית אלוהית גדולה כאשר הכוח של המלך ניתן לו כרצונו של אלוהים גם למלכים טובים וגם לרעים, ואקווינס רואה במלך הטוב ברכה אלוהית כאשר המך הטוב זוכה לחיים טובים בעולם הזה והבא.

היחס לאל הוא נקודה מאוד מעניינת אצל שניהם. הם רואים בו כל יכול ובורא עולם, אולם אוגוסטינוס רואה בו אל נקם, אשר נבגד על ידי האדם כאשר הוא חטא ומעניש אותו בחיים בעיר הארצית, רחמיו של האל הם רק כלפי הצדיקים הבודדים שיגיעו לעיר האלוהית . אל מול תפיסה זו מראה אקווינס אלוהים רחום אשר מטפח חיים טובים בארץ ומבטיח חיים בעולם הבא לכל אדם טוב. תפיסה זו של האל מעוררת שאלות שכן אמנם שניהם מייחסים לו את הגורם לחיים הפוליטיים של האדם אולם הדרכים אליה כאמור שונות לחלוטין.

נקודה נוספת מעניינת אצל שניהם היא היחס למרידה בשלטון, מאחר ושניהם מתנגדים לה . אוגוסטינוס טוען שאל לו לנוצרי הטוב להפר את מצוות מלכו אלא רק התנגדות קדושים. בעוד אקווינס גם כן אינו מעודד התמרדות נגד הרודן אלא מציע לנוצרי הטוב להתאפק שכן ימיו יהיו קצרים של הרודן. עילה נוספת למנוע התמרדות מציע אקווינס היא החשש שמרידה רק תחמיר את המצב שבו יהיו המאמינים, במקרה ותיכשל.

לסיום ברצוני להעיר שבכוונה בחרתי לא להתייחס לשאלת הכנסייה ומקומה במדינה וזאת משתי סיבות האחת המאמר התמקד במדינה והעומד בראשה ושנית חששתי מפני גלישה לנושאים שאינם יכולים להיות חלק מהמאמר בעיקר נושאי הדת והמדינה וההפרדה ביניהם והוויכוח על משל החרבות.

לקריאה נוספת:

יהודים ונוצרים בהחלטותיה של ועידת לטראן הרביעית
האם ישו היה בן יחיד?
תיאולוגיה ופילוסופיה בהגות ימי הביניים
קלווין: מוסדות הדת הנוצרית
מדריך הטרמפיסט לעולם הבא: המפגש בין דנטה לעמנואל הרומי

ביבליוגרפיה

1.Augustine, The Political Writings of St. Augustine, H. Paolucci (Ed.)

2.Leo and Crospey (eds.) A History of Political Philosophy

3.The Cambridge History of Medieval Political Thought, J.H. Burns (ed.) Cambridge University Press.

4.Deane ,H.A The Political and Social Ideas of St. Augostine

5. Sibley, M.Q. Political Ideas and Ideologies

6. The Political Ideas of St. Thomas Aquinas, D. Bigongiari (Ed.)

7. D’Entrves, Aquinas: Selected Political Writings.

8. Sigmund, Paul, E. St. Thomas Aquinan, On Politics And Ethics, Princeton University Press, (New York, 1988) .

 

[1]St. Augustine, THE CITY OF GOD, Marcus Dods (Trans), Random House, (1950), pp. 699-700
[2] St. Thomas Aquinas, ON KINGSHIP: TO THE KING OF CYPRUS, Gerald B. Phelan (Trans), The Pontifical Institute of Medieval Studies, (Toronto, 1950) p. 4.
[3] The Cambridge History of Medieval Political Thought, J.H. Burns, Cambridge University Press (1988), p.12.
[4] שם. ע' 372 .
[5] עיר האלוהים ספר 12 פרק 23 .
[6] עיר האלוהים ספר 14 פרקים 13-14 .
[7] עיר האלוהים ספר 12 פרק 22 .
[8] עיר האלוהים ספר 14 פרק 1 .
[9] עיר האלוהים ספר 14 פרק 18 .
[10] עיר האלוהים ספר 14 פרק 1 .
[11] עיר האלוהים ספר 22 פרק 22 .
[12] עיר האלוהים ספר 19 פרק 14 .
[13] עיר האלוהים ספר 1 פרק 10 .
[14] עיר האלוהים ספר 2 פרק 21 .
[15] עיר האלוהים ספר 19 פרקים 21-24 .
[16] עיר האלוהים ספר 19 פרקים 21-24 .
[17] עיר האלוהים ספר 11 פרק 17 .
[18] עיר האלוהים ספר 5 פרק 9 .
[19] Deanne, H.A the Political and Social Ideas of St. Augustine p. 25.
[20] Aquinas, Thomas, The Summa Against The Gentiles, book 3 ch. 25.
[21] ON KINGSHIP פרק 1 סעיפים 1-10.
[22] ON KINGSHIP פרק 3 סעיף 106.
[23] SUMMA THEOLOGICA Qu. 93.
[24] SUMMA THEOLOGICA QU. 91.
[25] Aquinas, Thomas, The Summa Against The Gentiles, book 3 ch. 3.
[26] Aquinas, Thomas, The Summa Against The Gentiles, ch. 3
[27] Aquinas, Thomas, The Summa Against The Gentiles, book 3 chs. 27,32, 37.
[28] עיר האלוהים ספר 15 פרק 4 .
[29] עיר האלוהים ספר 9 פרק 4 .
[30] עיר האלוהים ספר15 פרק 4 .
[31] עיר האלוהים ספר 5 פרק 22 .
[32] עיר האלוהים ספר19 פרק 12 .
[33] עיר האלוהים ספר 19 פרק 17 .
[34] עיר האלוהים ספר 19 פרק 21 .
[35]עיר האלוהים ספר 19 פרק 16 .
[36] עיר האלוהים ספר 5 פרק 16 .
[37] עיר האלוהים ספר 19 פרק 14
[38] Deane, H.A. The Political And Social Ideas Of St. Augustine, Columbia University Press, (New York, 1963) p. 138.
[39] Deane, p. 149.
[40] באותו יחס יש לעשות את ההשוואה בין אריסטוקרטיה לבין אוליגרכיה .
[41] ON KINGSHIP פרק 1 סעיף 12.
[42] ON KINGSHIP פרק 3 סעיף 23
[43] ON KINGSHIP פרק 2 סעיפים 18-19.
[44] ON KINGSHIP פרק 4 סעיף 10.
[45] ON KINGSHIP ספר 2 פרק 2 סעיף 100.
[46] ON KINGSHIP פרק 4 סעיף 10.
[47] ON KINGSHIP ספר 2 פרק 3 סעיף 110.
[48] ON KINGSHIP ספר 2 פרק 4 סעיף 117.
[49] ON KINGSHIP ספר שני פרק 4 סעיף 119.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת איתן גוטמן