אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפלטון / פידון (חלק שני)


לחלק הראשון - אפלטון פיידון חלק א

סימיאס, הקשוב מאוד לדעותיהם של אזרחי תבאי, מקבל את האפולוגיה של סוקרטס, בניגוד לאזרחי אתונה, שלא קיבלו את האפולוגיה שסוקרטס השמיע באוזניהם. דווקא קביס לא מרוצה עם עניין קטן, שלדעתו הכרחי להוסיף לאפולוגיה הזאת. הפעם הוא זה שמציג דעות של אנשים אחרים, דעות לגבי אחת התכונות המהותיות של הנשמה. הוא אומר שיש כאלה המחזיקים בדעה – וסוקרטס עצמו הצביע על הדעה הזאת באפולוגיה[1] – שהנשמה איננה נצחית, בדיוק כמו שהגוף איננו נצחי, ושיחד עם מותו של האדם היא מתנדפת באוויר כמו עשן. קביס דורש התייחסות מסוקרטס לשני הקצוות, שביניהם עומד הפילוסוף: לזה של הרגש ולזה של החוכמה, או ההגיון. בשביל כל אחד מהם הוא דורש את המדרבן שלו: בשביל הרגש הוא דורש את חיזוק הלב ובשביל ההגיון הוא דורש הוכחות. סוקרטס מסכים עם קביס ומציין את החשיבות הרבה שיש לדיון בנושאים האלה לגביו. הנושא המרכזי ביותר הוא מהותה של הנשמה, ואין שאלה בעלת אופי פילוסופי יותר מזה. אף אחד מהנוכחים בדיון, הידידים שבאו להיות עם סוקרטס ביומו האחרון עלי אדמות, לא מעז להטיל ספק בקיומו של דבר כזה: נשמה.

סוקרטס שואל את קביס מהי ההוכחה החזקה ביותר שיכולה להיות קיימת לכך שהנשמה נצחית וקביס מסכים איתו, שזאת תהיה גלגול הנשמות. זאת אומרת, אם הנשמה של התינוק שנולד מגיעה אחרי שהיא התנתקה מגוף אחר של מישהו שמת, או אם החיים נולדים מהמתים, אז אין שום צורך בהוכחה אחרת שהנשמה לא מתה עם מות הגוף.

סוקרטס פונה לבדיקת תארים מנוגדים: מסתבר שכל ניגוד ערכי נוצר מההפך שלו. זאת אומרת, דבר שלפתע פתאום נהיה טוב, בהכרח היה לפני כן רע. מה שעכשיו הוא יותר מהיר, היה צריך לפני-כן להיות איטי יותר. וכך גם לגבי גדול וקטן. התכונות מתהוות, אפוא, מתוך ניגודן. סוקרטס מתעלם במכוון מהמצבים הסופיים של הדברים, זאת אומרת מהמצב ההתחלתי ביותר ומהמצב הסופי ביותר. הוא מדבר בעצם על כל שלבי הביניים, שכוללים בתוכם חילופים ושינויים תמידיים, כפי שאפשר לראות מהסתכלות פשוטה בעולם הסובב אותנו. אין זה משנה אם סוקרטס נולד קטן, מאחר ובמהלך גדילתו, אפשר לומר עליו בכל מצב, שהוא גדול יותר מכפי שהיה קודם וקטן יותר מכפי שיהיה בסוף תהליך הגדילה שלו. סוקרטס מציין שתנועות השינויים האלה נעשות לשני הכיוונים המנוגדים של התכונות. גוף קר יותר יכול להתחמם וגוף חם יותר יכול להתקרר, ולעיתים התהליך הזה עובר על אותו הגוף עצמו. סוקרטס מדבר על התכונות, בעוד שאלת החיים והמוות היא שאלה על מצבים. חי ומת אינם תכונות, אלא מצבים. סוקרטס מוצא את ההקבלה היותר מושלמת לשני מצבים אחרים: ער וישן. אדם ער נרדם ועובר למצב השינה ולאחר מכן הוא מקיץ ועובר להיות ער. מסתבר שגם המעבר בין המצבים המנוגדים נעשה מהאחד לשני.

מההקבלה של סוקרטס בין מצבי החי והמת למצבי הער והישן עולה שמהמת מתהווה החי והחיים מתהווים מהמתים. קביס יכול להעיד, כפי שסוקרטס מדריך אותו, בוודאות לפחות לגבי המעבר הבא: אדם חי נהרג והופך למת. אלא שכפי שמול השינה אנו תמיד שמים את הערות ומול הערות את השינה, כך גם חייבים להיות עקביים ולשים מול המוות את החיים ומול החיים את המוות. שני המצבים האלה הם ההפכים אחד של השני. לכן המיתה היא מעבר מהחיים למוות והתחייה היא המעבר מהמוות לחיים. ברגע שקביס מסכים עם סוקרטס לגבי הנקודה האחרונה, סוקרטס מרגיש חופשי לשים את סיפורי השאול בצד ולהשאיר אותם למשוררים ולמספרי המיתוסים. נשמות המתים נמצאות באיזה מקום ממנו הן שבות ומתחברות לגוף הקם לתחייה.[2] סוקרטס בודק את המסקנות שאליהן הוא וקביס הגיעו באמצעות הנחת מקרה אחר, מקרה שבו אין התהוות מעגלית ממצב מנוגד אחד לשני. במקרה כזה, סוקרטס טוען, אין קיום לעולם אותו אנחנו מכירים, ולא רק לו, אלא אף למיתוסים שמספרים לנו המשוררים. זאת מאחר והמיתוסים חייבים להישען על הצורה שבה אנו רואים את העולם סביבנו ומיתוס כדוגמת סיפור אנדימיון[3] מתאר את המצב המיוחד, שנמצא בו גיבור מיוחד, החורג כל-כך ממצב שאר בני האדם. סוקרטס מסכם את ההוכחה שלו באמירה שיש קיום לנשמות המתים, ומאחר ושאלות של מקום אפשר לשאול רק לגבי גופים, הוא משמיט הפעם לחלוטין את שאלת המיקום שלהן.

קביס הלוגיקן כנראה לא יכול להסתפק בהוכחה הלוגית שסוקרטס סיפק לו ומעלה נקודה נוספת, שיכולה לדעתו לתמוך בעובדה שהנשמה קיימת לפני התחברותה עם הגוף. הוא גם ממשיך לדבר על קיומה במקום מסויים. הנקודה התומכת שהוא מעלה היא טענה, שסוקרטס השמיע פעמים רבות: הלמידה היא בעצם היזכרות. מהטענה הזאת נובע שהנשמה הייתה קיימת לפני שהתחברה עם גוף. וזאת משום ששיכחה היא המצב ההופכי של ההיזכרות, כמו שהמוות הוא המצב ההופכי של החיים. אפשר לשכוח רק דבר שיודעים אותו וכדי לדעת את הדברים שהאדם שוכח, הנשמה שלו הייתה צריכה ללמוד אותם מתישהו. מאחר ותהליך הלמידה מהותי לחיי האדם – וברמה מסויימת אף לחיי כל החיות כולן – והוא מקביל להיזכרות, הרי שהאדם משחזר את הידיעות, אותן הוא מאבד, בזמן כלשהו לפני לידתו. מהרגע שאנו נולדים, ואולי אפילו לפני כן: מהרגע שהנשמה שלנו מתחברת עם גופנו, אנו מתחילים ללמוד. סוקרטס שותק ונותן לקביס להניח במובלע את כל ההנחות האלה ולגזור מהן את המסקנות אותן הוא גוזר. אלא שסימיאס לא שותק: הוא מבקש לחזור וללמוד, מאחר שהזכרון שלו חלש מאוד, את הטיעונים בעד הטענה שהלמידה היא היזכרות. קביס, שבוי לחלוטין בצורך שלו למצוא חיזוקים לוגיים נוספים לקיומה של הנשמה לפני המוות, לא מלמד את סימיאס, אלא מרצה בפניו את הטיעון היפה ביותר התומך בטענה הזו: טיעון מתחום המדעים ובפרט ממדע הגיאומטריה. אלא שלמעשה הגיאומטריה איננה מהותית לטיעון, אלא מהווה בו בסך הכל דוגמא לתהליך דיאלקטי.

האדם שיודע לשאול מזכיר לנשאל דברים באמצעות השאלות, שהוא שואל אותו. הדבר נכון במיוחד לגבי המסקנות ההגיוניות שנגזרות מהנחות היסוד של הנשאל והשואל. השואל יודע, אם-כן, יותר מכל דבר אחר, להסיק מסקנות הגיוניות מטענות שונות. הגיאומטריה היא דוגמא מצויינת לתהליך הזה: במהלך ההוכחה ששני משולשים מסויימים זהים זה לזה, אנו מניחים הנחות יסוד גיאומטריות, ומשתמשים בתהליך הגיוני רציף לגזור מהן את מה שצריך לייחס אותו לגבי שני המשולשים האלה והיותם זהים זה לזה. אלא שעולה השאלה מהו הדבר שהיודע לשאול מזכיר לנשאל. לכל היותר הוא מזכיר לו – ולרוב התהליך הזה דווקא מוצנע במהלך הדיאלוג – את העקרונות הלוגיים של ההסקה והגזירה, או כיצד להפעיל אותם על הטענות המסויימות שהשניים דנים בהן. אבל את העקרונות הלוגיים אף אדם לא יכול לשכוח – אם יש דבר שלבטח שייך להגדרת האדם, יחד עם דברים אחרים כמובן, הרי שזה ההגיון. אם אדם היה שוכח את העקרונות האלה, דיאלוג אמיתי לא יכול היה להתקיים בינו לבין היודע לשאול, לא משנה עד איזו דרגה מגיעים כישורי השואל. למעשה, מעולם לא קורה שהיודע לשאול והנשאל חלוקים בדעתם לגבי העקרונות האלה. במקרה של אותיפרון, למשל, לא ניתן להצביע על הדברים שסוקרטס מזכיר לו. הדבר היחיד שסוקרטס מחדש לאותיפרון זה את המסקנות ההגיוניות, שנגזרות מההגדרות השונות, שאותיפרון נותן למושג החסידות. אין שום מקום בדיאלוג, שבו אפשר להגיד על אותיפרון, שהוא ידע בשלב כלשהו של חייו את המסקנות האלה ואחר-כך שכח אותן. הוא פשוט מעולם לא הטריח את עצמו להגיע אליהן. אפילו את נקודת המוצא להגדרה הנכונה של החסידות, זאת אומרת את היחס בינה לבין הצדק, סוקרטס לא צריך להזכיר לאותיפרון, אלא רק להביא אותו להכיר בכך שהחסידות היא חלק מהצדק, בדיוק כפי שמעשיו של אותיפרון מעידים.

קביס, הלוגיקן המושלם ובעל הזכרון החזק אינו יודע לשאול. סוקרטס, לעומתו, לוגיקן ברמה זהה ובעל זכרון חזק גם הוא, יודע לשאול, לכן הוא לוקח את מושכות השיחה לידיו וממשיך בדיאלוג עם סימיאס ובכך קביס, ששותק ויושב איתם, זוכה להדגמה מידי סוקרטס. סוקרטס מתחיל בשיחה עם סימיאס, כי הוא רואה שקביס לא באמת עונה לשאלה של סימיאס. סימיאס מסכים עם סוקרטס לגבי הגדרת ההיזכרות הבאה: ידיעה שבאה לאדם באמצעות ידיעה אחרת. זאת אומרת, הכרת כינור מסויים מזכירה לעיתים לאדם את בעל אותו הכינור. מאחר שסימיאס וקביס הם צמד חמד, הרי שלאנשים שמכירים את שניהם מספיק לראות אחד מהם כדי להיזכר בשני. ההגדרה הזאת תופסת לשני התהליכים יחד: למידה – ובמיוחד למידה של ידיעה חדשה – והיזכרות. כדי לייחד את ההגדרה הזאת רק להיזכרות, סוקרטס צריך להוסיף את השיכחה,[4] זאת אומרת שהאדם שוכח את מה שהוא למד. סימיאס מסכים עם סוקרטס, שקיימים שני סוגים של היזכרות: האחד מתוך הדומה, כמו להיזכר בסימיאס בגלל תמונה, ציור או סרט שבהם סימיאס מופיע והשני מתוך השונה, כמו להיזכר בסימיאס בגלל קביס. בעקבות הסכמת סימיאס סוקרטס יכול לעבור לשלב הבא.

מתוך הידיעה שישנם דברים דומים ודברים לא דומים, אפשר ללמוד שישנם דברים שווים יותר ופחות. השוויון בין סימיאס לתמונה של סימיאס רב יותר מאשר השוויון של קביס לתמונה של סימיאס. סימיאס מסכים ללא שום היסוס עם סוקרטס לגבי קיומו של השוויון כשלעצמו. ולא רק זה, הוא אף טוען שבני האדם יודעים מהו השוויון הזה כשלעצמו. לכן סוקרטס שואל את סימיאס לגבי ידיעתו את השוויון כשלעצמו: האם השוויון הזה יכול להכיל אי שוויון או לא? סימיאס טוען שהשוויון כשלעצמו לא יכול להיות באותו הזמן גם אי שוויון. על סמך הסכמה קודמת של סימיאס לגבי העובדה שהדברים השווים בעולם שלנו אינם שווים כשלעצמם, אלא רק באופן יחסי, סוקרטס טוען שהשוויון כשלעצמו לא נמצא בעולם. אפשר לומר עליו שזהו מושג מופשט. אין שום שולחן, עץ או טלוויזיה שעליהם אפשר להצביע ולומר שזהו השוויון כשלעצמו. סימיאס מסכים איתו. אלא שלמדנו על קיומו מתוך דברים שווים יותר ושווים פחות בעולמנו, דברים שראינו או שמענו או טעמנו. אם כך אנו מגיעים להכיר דבר מה מתוך דברים אחרים שאינם הוא עצמו, וזוהי הגדרת ההיזכרות והלמידה.

עכשיו סוקרטס צריך לקשור בין שני הדברים השונים האלו, למידה והיזכרות. סימיאס מסכים איתו שאנו לומדים להכיר את השוויון כשלעצמו מתוך הדברים השווים בעולם. זאת אומרת, ככל שדבר יותר שווה לדבר אחר, כך אפשר לטעון עליו, אליבא דסוקרטס, שהוא שואף אל השוויון המוחלט, או אל השוויון כשלעצמו. כדי שסימיאס יוכל באמת לטעון שהדברים השווים שואפים אל השוויון כשלעצמו, הוא חייב להכיר את השוויון כשלעצמו לפני שהוא מכיר את הדברים השואפים להיות קרובים אליו. הכרת הדברים האחרים, או הכרת העולם הזה תלויה בחושים והשניים הסכימו על כך לפני-כן.[5] אך ורק אם מניחים מראש שכל למידה היא היזכרות בלבד, יוצא שהכרת השוויון כשלעצמו קודמת בזמן להכרת הדברים השווים יותר ושווים פחות. סימיאס מסכים עם סוקרטס לעובדה שמיד עם היוולדו, האדם שומע וקולט את העולם סביבו באמצעות החושים. ולכן הידיעה שטומנת בחובה את הכרת השוויון כשלעצמו ושאר התכונות כשלעצמן, כמו טוב, יפה וצודק, מגיעה לאדם לפני שהוא נולד. ולא רק הידיעה הזאת, אלא אף השיכחה שלה מתרחשת לפני הלידה עצמה, מאחר שאין דרך אחרת להסביר את הצורך המתמיד של האדם מרגע הלידה והלאה בלמידה. המצב המנוגד למצב שכולל את השיכחה הוא מצב, שבו בני האדם נולדים כולם חכמים שלמים ויודעים תמיד את כל הדברים. בפעם האחרונה סוקרטס מציין את הזהות, שבין למידה להיזכרות במשפט תנאי: אם האדם לומד להכיר את הדברים כשלעצמם לפני לידתו ומיד עם לידתו שוכח אותם, ולאחר מכן הוא נאלץ ללמוד דברים אלה מחדש, אז אכן תהליך הלמידה השני זהה להיזכרות.

כדי להסיר ספק מסימיאס, סוקרטס ממהר להדגיש הנחת יסוד נוספת, שמלווה את הטענה שלו לגבי ההיזכרות. הנחה זו טוענת, שהאדם שוכח את כל מה שלמד לפני לידתו. הוא פונה למילה בעלת משמעות קרובה למילה יודע – הבקי. זאת אומרת, מישהו שלא רק יודע דבר מה, אלא יכול אף להסביר לאחרים מה הוא יודע. הבקי עדיף על היודע בדבר נוסף: לעומת היודע המחזיק בידיעה לזמן קצר, הבקי מחזיק בידיעה לזמן ארוך יותר. סוקרטס מתעלם כאן מגורם נוסף, שיכול להביא לעדיפות של המומחה על ההדיוט: הכשרון. יכול להיות שסוקרטס מתעלם ברגע הזה מהכשרון, בגלל שמכל המקצועות, הפילוסופיה היא היחידה, שלא דורשת כשרון מיוחד ומשתמשת אך ורק במה שטבעי לכל אדם. מאחר שלא כל האנשים יכולים להסביר את הדברים שסוקרטס הסביר לסימיאס עד עכשיו, סוקרטס גוזר, שלא כל האנשים זוכרים לתמיד את מה שהם למדו, לפני שנולדו. ולכן בהכרח הם שכחו את זה בזמן כלשהו. הזמן הזה לא יכול להיות לפני הלידה, מאחר שזה הזמן שבו האדם לומד את הדברים ולא אחרי הלידה מאחר שזה הזמן שבו האדם כבר שכח את שלמד. לכן הזמן היחיד יכול להיות זמן הלידה עצמו.

את המסקנה מכל הדיון עם סימיאס, מעלה סוקרטס באופן המשונה הבא: את העובדה, שנשמת בני האדם לומדת את המהויות הנצחיות של הערכים היחסיים כמו יופי וטוב, הוא שם רק במקום השלישי. קודם כל, הוא טוען לקיומן של מהויות ולאחר מכן הוא טוען לתלותו של העולם בהן. לאחר מכן, במקום הרביעי, הוא טוען לדמיון המסוים הקיים בין הנשמה לבין המהויות המופשטות. סימיאס שוכח את כל הדיון הקודם מרוב התלהבותו מהדיבור החדש אודות המהויות והטיעון באמצעותן: בגלל הדמיון בין הנשמה למהויות התכונות השונות, ומאחר שהמהויות קיימות לאורך זמן רב מאשר הגופים הנושאים אותן, זאת אומרת היופי קיים לאורך זמן רב יותר מאשר דוגמנית זו או אחרת, כך גם לנשמה יש קיום לאורך זמן רב יותר מאשר לגוף זה או אחר. ברוב התלהבותו סימיאס כופה על קביס מעין הסכמה שבשתיקה, למרות שקביס לא מסוגל לקבל את ההוכחה הסוקרטית מתוך תורת ההיזכרות, בגלל שהוא נוטה מאוד לכיוון ההוכחות ההגיוניות. סימיאס מביא לידי סיום מפתיע את הדיון החדש בשלב הנימוקים, שסוקרטס מעלה לקיום הנשמה לפני התחברותה עם הגוף. סימיאס, שאיננו בעל הגיון וזכרון חזקים, טוען בשם קביס, שההוכחה נכנסה בליבו של קביס,[6] זאת אומרת, שסוקרטס ענה על אחת הדרישות הקודמות, ונתן בעצם יותר חיזוק ללב, מאשר חיזוק לשכל. דברי קביס מיד לאחר מכן מאששים את תחושותיו של סימיאס.

אפילו

אפילו סוקרטס בכבודו ובעצמו מדבר בשלב הזה על הרגשות, הילדים הקטנים בתוכנו, שפוחדים מפני המוות כפחד מפני מפלצות ועל לוחשי הלחשים, שצריך אדם למצוא כדי להתגבר על פחדים אלה. ציור מאת שלומי ישראל.

לא רק קביס, אלא אפילו סוקרטס בכבודו ובעצמו מדבר בשלב הזה על הרגשות, הילדים הקטנים בתוכנו, שפוחדים מפני המוות כפחד מפני מפלצות ועל לוחשי הלחשים, שצריך אדם למצוא כדי להתגבר על פחדים אלה. לוחשי לחשים כאלה יכולים להימצא, לדבריו, גם בקרב עמים ברברים, זאת אומרת עמים שאינם יוונים, אולי משום שגם אצלם נפוצה הפילוסופיה במידה המספקת. כל הדיון הזה בא בעקבות ההוכחות של סוקרטס הנוגעות לקיומה של הנשמה לפני הלידה. עכשיו קביס הוא זה שלוחץ עליו להמשיך בחצי השני – מאחר ורק חצי אחד מציג טבע צולע ולא שלם – שאומר, שהנשמה ממשיכה להתקיים אחרי המוות.

את ההוכחה לגבי הישארות הנפש מפרק סוקרטס לשלבים הבאים: איזה דברים יכולים להתפזר בסופם, או לאיזה סוג שייכים הדברים שיכולים להתפזר? לעומת הסוג הקודם, איזה דברים לא יכולים להתפזר? לאיזה משני הסוגים שייכת הנשמה? ההמשך פשוט ביותר: הדבר שיכול להתפזר, או הדבר שיכול להתפרק חייב להיות מורכב; רק דבר, שמורכב משתי יחידות לפחות, שמהוות את חלקיו, יכול להתפרק לאותם חלקים. ולכן הסוג ההפוך לו הוא סוג הדברים שאינם מורכבים, או במילה אחרת: פשוטים. הדבר הפשוט לא משתנה לעולם לפחות מהבחינה הבאה: לא עוברים עליו שני התהליכים, שעוברים בהכרח על הדברים המורכבים: לא ההרכבה ולא הפירוק. הפעם קביס הוא זה שממשיך עם סוקרטס.

סוקרטס שואל אותו האם אותן מהויות נצחיות כמו היפה כשלעצמו או הצדק כשלעצמו משתנות או שהן קבועות. קביס קובע חד משמעית, ובצדק, שהן קבועות. הרי אין שום יכולת לדבר על מהויות, אם הן משתנות לעיתים. לעומת היופי כשלעצמו הדברים היפים השונים בעולם משתנים תמיד. למשל, יופיה של דוגמנית כלשהי משתנה עם הזמן – ולעיתים היא אף מאבדת אותו. אפילו הדברים השונים, המאפשרים לבן-אדם זה או אחר להיות יפה, שונים בינם לבין עצמם בתקופות שונות ובין חברות שונות – לרוב, אפילו בין בני אדם שונים בתוך אותה חברה. והנה, ההבדל הגדול ביותר בין הדברים השונים בעולם לבין המהויות נעוץ ביחסם לחושים השונים: בעוד שאת הדברים בעולם אנו קולטים באמצעות חמשת החושים: ראיה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, הרי שאת המהויות אנו קולטים אך ורק באמצעות הגיון המחשבה שלנו.[7]

על סמך ההבחנה הבסיסית הזאת סוקרטס מניח שתי קבוצות גדולות של דברים בעולם: הדברים המוחשים, שמשתנים תמיד, לעומת הדברים המופשטים הקבועים. קביס מסכים עם סוקרטס, ששני החלקים הגדולים ביותר, שמרכיבים את האדם, הם הגוף והנשמה. הגוף שייך לקבוצת הדברים המוחשים, שמשתנים תמיד, והנשמה שייכת לקבוצת הדברים המופשטים הקבועים. אלא שבשונה מהגוף, זוהי הנשמה שחושבת על הדברים השונים: היא זקוקה לגוף כדי לקלוט את העולם החיצוני לגוף ועוזבת אותו במנוחה, כאשר היא צריכה לקלוט את העולם המופשט.[8] ויותר מכך: מכיוון שהעולם המוחשי נתון לשינויים תמידיים, עד כדי כך שאי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים – או, כפי שכבר תלמידו של הרקליטוס המשיך אותו: אי אפשר להיכנס לאותו הנהר אפילו פעם אחת –, הרי שהנשמה נמצאת במנוחה רק כאשר היא קולטת, או עוסקת בדברים המופשטים והנצחיים ולא בדברים המוחשים. מצב המנוחה הזה, שבו הנשמה עוסקת במופשט, נקרא, אליבא דסוקרטס, חוכמה. קביס מסכים איתו לחלוטין בנקודה זאת. סוקרטס קובע, מבלי לשאול את קביס, שראוי יותר לנשמה להנהיג, זאת אומרת לקבוע לגוף מה טוב לעשות ומה רע. הוא שואל את קביס רק לגבי משמעות מאוד מסויימת של המילה אלוהי. קביס מסכים איתו, שהמנהיג והנצחי ראוי להיקרא אלוהי לעומת החולף, שראוי להיקרא נשלט. בכך סוקרטס משלים את רשימת התארים שראוי להצמיד לנשמת האדם: אלוהי, נצחי, מופשט, בעל צורה אחת, לא מורכב ולא משתנה. מבין התארים האלה, סוקרטס מוסיף את התואר בעל צורה אחת, מבלי שהוא וקביס ידונו לגביו קודם לכן.

לאחר שקביס מסכים, סוקרטס ממשיך לגזור את המסקנות המתבקשות: הגוף, ששייך לדברים המוחשים, צפוי להתפרק והוא אכן מתפרק, ואילו הנשמה לא צפויה להתפרק. תהליך התפרקות הגוף אורך זמן מסויים, לעיתים – במיוחד כאשר הגוף עדיין צעיר ועומד בשיא פריחתו – זמן ארוך. הגופות החנוטים מאריכים זמן רב מאוד וחלקים קשים של הגוף, כמו השרירים והעצמות, מחזיקים זמן רב יותר מאשר הבשר והאברים הפנימיים. לעומת הגוף המתפרק הנשמה האלוהית לבטח לא תתנדף כעשן מיד עם בוא המוות. עד כאן סוקרטס מדבר עם קביס לבדו. הוא פונה לשני החברים, כאשר הוא מעלה את האפשרות הבאה: ככל שהנשמה, שמופרדת מהגוף, טהורה יותר, כך היא פחות סוחבת איתה מהגופני. על הגופני, שהוא גם מוחשי, אפשר לומר בבטחון שהוא כבד, או בעל משקל. ולעומת הנשמה הטהורה ביותר, זאת שהיא חסרת משקל לחלוטין בזכות עיסוקה בפילוסופיה בדרך האמיתית, גם היסודות הגופניים הקטנים ביותר כבדים לאין ערוך. היסודות הגופניים, ששייכים לתחום הנשמה, לא יכולים להיות חומריים, מאחר וכל חומר שייך לדברים המוחשיים. ביסודות גופניים, סוקרטס מתכוון לתאווה אל המוחשי, כגון אוכל, רכוש ושתיה. הוא מדמה את מצבו של המכור לתאוות הגופניות למצב שבו הייתה יכולה להיות נתונה רוח הרפאים, אם זו הייתה באמת קיימת: לעומת המופשט, שאליו הנשמה הטהורה שואפת ומסתלקת עם המוות, נשמת המכור לתאוות נמשכת אל העולם החומרי, זה שבו מושא תאוותיו נשאר לאחר מותו. ולכן אפשר לדמות אותה למשהו, שעדיין נשאר קשור לעולם וממשיך לשאוף אליו, ולנסות להתקשר אליו, מכובד היסודות החומריים, שדבקו בנשמה, ממש כאילו חלק לה בנראה.[9] הפעם, קביס הוא זה שמסכים גם בשמו של סימיאס. אלו הן הנשמות שנקשרות חזרה לעולם, שהן כל-כך אהבו והיו מכורות אליו – אל עולם החומר –, באמצעות גוף חדש.

כאשר סוקרטס גוזר את המסקנה האחרונה שלו מהדיון: רק הנשמות הטהורות ביותר מצליחות להתנתק מכל קשר חדש שלהן אל גוף אפשרי חדש, קביס שואל אותו לגבי הדרך הנכונה לעשות זאת, או לגבי הפילוסופיה האמיתית. סוקרטס אומר לו, שאוהבי החוכמה הופכים להיות פילוסופים רק בגיל מאוחר יחסית ושלפני כן יותר מששלטה נשמתם על גופם, שלט גופם על נשמתם. רק לאחר שאוהבי החוכמה מגלים את הפילוסופיה, הם מתחילים להבין, שהקשירה למוחשי באמצעות החושים היא זו שמפרידה אותם יותר מכל ממושא אהבתם, החוכמה. זוהי הסיבה היחידה שסוקרטס נותן לשחרור הנשמה מהגופני ולכך שרק נשמת הפילוסוף לא מתנגדת לשחרור הזה אלא כמעט להיפך, מקבלת אותו בברכה. לאחר השחרור הוא מגיע להבנה הבאה: ההנאה והצער העזים – אותם שני רגשות, שסוקרטס דיבר עליהם כאשר חבריו נכנסו אליו להיפרד ממנו – גורמים לאדם לטעות ולחשוב שמה שגורם לרגשות, זאת אומרת העולם המוחשי באמצעות החושים והתחושות, אמיתי ונצחי יותר מהעולם המופשט ומהאמת המופשטת. כל עוד הנשמה לא מודעת לאמת פשוטה זו ולא פועלת לפיה, היא לעולם תישאר כבולה במחזוריות המאפיינת את עולם החומר המשתנה תדיר. סוקרטס ממשיך ומסביר לקביס, שזוהי הסיבה בגללה הפילוסופים מתונים ואמיצים, בניגוד לסיבות הרבות והמשונות, שמביאות את שאר בני האדם להיות אמיצים מדי פעם או מתונים מתוך ציפייה לטובות והנאות גדולות, שיצמחו להם לאחר מכן. מסתבר שאין נשמת הפילוסוף זקוקה לשחרור הכפוי והמוקדם מדי, שבא בעקבות ההתאבדות, מאחר וכל דאגתה נתונה לנצחי ולהתרחקות מהזמני. את הדאגה לרגע, שבו היא תיפרד מהגוף, היא משאירה בידי הגורל, יהיה אשר יהיה. חוסר הפחד מהמוות של הפילוסוף, אם-כן, הוא מסקנה ולכן דרושים לגורי הפילוסופים לחשים, כל עוד נשמתם לא הגיעה למסקנה הזאת בעצמה. לאחר הדברים האלה משתררת דממה. סוקרטס מצליח להשקיט בדבריו את סערת הרגשות העזה, שאחזה בחבריו, כשבאו להיפרד ממנו לקראת מותו. יותר מכך: הוא מצליח להביא את נשמתם אל המנוחה והנחלה ולו לרגע קט.

לקריאה נוספת - אימגו:

אפלטון / אותיפרון

אפלטון / האפולוגיה מאת נחום שטיינברג

אפלטון / קריטון מאת נחום שטיינברג

אפלטון / פידון (חלק ראשון) מאת נחום שטיינברג

התפיסה החושית ב"תאיטיטוס" של אפלטון מאת שרון בורנשטין

אפלטון / זמן ונצח

המשפט של סוקרטס

אפלטון במקום פרוזק מאת מתי שמואלוף

[1] כתבי אפלטון (תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים: הוצאת שוקן, תשל"ה), כרך 1, עמ' 236.[2]כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 27.[3] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 27, הערה 17.[4] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 30.[5] כתבי אלפטון, כרך 2, עמ' 30.[6] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 35.[7] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 38.[8] כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 39.כתבי אפלטון, כרך 2, עמ' 41.[9]

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נחום שטיינברג