אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ציד מכשפות: משפטי המכשפות במאה ה-17


התמונה של אלי אשד

מבוא

משך מאות בשנים הייתה אירופה נתונה בהיסטריה של ציד מכשפות שתקפה את הארצות המפותחות ביותר שלה, בכל פינות היבשת, הן באזורים הקתוליים והן בפרוטסנטים שבה. במרכז ההיסטריה עמדה האמונה כי ישנם בנמצא אנשים, לרוב נשים אך לא רק, המנהלים פולחנים המהללים את השטן ומקבלים בתמורה כוחות כישוף שדיים. התוצאה הייתה שמאות אלפי אנשים נאסרו, עונו והוצאו להורג באשמת היותם חברים בכת השטן. לצידם נאסרו גם רבים מבני משפחותיהם וממקורביהם. קהילות שלמות נפגעו כתוצאה מאותן האשמות והדבר לא קרה בימיהביניים דווקא, בניגוד לדעה הרווחת, אלא דווקא בתקופת הרנסאנס, ההגיונית כביכול, במאות החמש עשרה, השש עשרה ואפילו השבע עשרה.

התייש הגדול (או מכשפות השבת) שמן על טיח (הועבר לקנווס) 140 x 438 cm , 1821-3. גויה

אחד המשפטים הבולטים ביותר היה משפטן של שתי מכשפות במאה ה-17באנגליה, משפט שהיה יוצא דופן בהשוואה למשפטים שקדמו לו ושלו הייתה השפעה רבה על משפטים מאוחרים יותר ואולי אף על היעלמות האמונה בכישוף, שהייתה כה שלטת עד לאותה העת. נשאלת השאלה כיצד השפיעו האמונות בכשפים על השופטים והאם איבדו לחלוטין את הגיונם בטיפול בהאשמות הללו, או שמא ניסו להמשיך ולאחוז בו גם במהלך הטיפול במכשפות? בנוסף, האם ניכרו הבדלים באופן הטיפול בהאשמות בכישוף במקומות שונים בעולם באותה התקופה?

במאמר זה נספק בתחילה סקירה כללית אודות ציד המכשפות, בחלקו השני ננתח את משפט שתי המכשפות באנגליה ובפרק הסיכום נשווה את המשפט לשני משפטי מכשפות אחרים, שהתנהלו רק מספר שנים מאוחר יותר - האחד בסאלם, ארה"ב, והשני בצרפת, בחצר המלך לואי ה-14 (שם נשפטו מכשפות אמיתיות, באופן יוצא מן הכלל). נבחן את השינויים שחלו בציד ה-מכשפות ובעצם האמונה בכישוף במהלך התקופה המדוברת.

ציד המכשפות באירופה

בחלק זה נסקור את תופעת ציד המכשפות באירופה, שכתוצאה ממנה נהרגו אלפי אנשים, בעיקרן נשים, ונעשה בה שימוש כרקע וכבסיס להבנת משפטי המכשפות שבהם נדון ביתר פירוט בחלקים הבאים במאמר.

פטיש

בין ציידי המכשפות הראשונים היו הדומיניקאנים הינריך קרמר ויעקב שפרנגר, שפעלו כאינקוויזטורים בגרמניה ופרסמו בשנת 1487 חיבור תיאולוגי ומשפטי מקיף בשם "פטיש המכשפות". בספר ניתן אישור כנסייתי מפורש לאמונה בכוחם המסוכן של מכשפים ומכשפות ולהיותם עובדי שטן המקיימים פולחנים שתוארו בפרטי פרטים בשמו.

כשפים או מגיה הינן פעילויות שמהותן ניצול או הפעלת כוחות הנחשבים לא טבעיים או על טבעיים בידי אדם, על ידי מגוון של לחשים המזמנים רוחות ושדים מסוגים שונים המסוגלים לספק כוח על טבעי למכשף – את היכולת לשנות את צורתו, להפוך בלתי נראה, לעוף וכיו"ב. זוהי תופעה נפוצה מאוד בכל תרבות אנושית, מן הראשוניות שבהן ועד למפותחות ביותר שבהן. גם במאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת, הנחשבות מתוחכמות ביותר מבחינה מדעית, פורחת ומשגשגת תופעה זו כפי שהייתה מעולם. ראוי לציין כי למרות שהכישוף היווה חלק יסוד בתולדות המין האנושי לאורך כל התקופות, הרי שרוב החברות ראו בו דבר מזיק, מכיוון שלא עלה בידי נציגי השכבות השליטות לשלוט בו ובעוסקים בו. בתולדות התרבות המערבית ובייחוד בימי הביניים (אך לאו דווקא בראשית הזמן החדש, אזי התנהלו משפטי המכשפות, כפי שנראה בהמשך) לא הבדילו בין חכמת הכישוף ובין מדעי הטבע. מקצועות כגון האלכימיה נחשבו בדרך כלל לדבר מותר אם גם לא מקובל לחלוטין, ואילו הנחשדים במעשי כישוף נרדפו באכזריות שאולי לא היה לה תקדים בהיסטוריה האנושית. היה זה דווקא בשיאה של תקופת הרנסאנס, עם הופעת המחקר המדעי והניצנים הראשונים של ההגיוניות. בימי הביניים, לעומת זאת, המכשפות כמעט ולא נרדפו, והכנסייה לא התנכלה להן, למעט מקרים יוצאי דופן. בכל כפר קטן באירופה היו נשים שנחשבו בעלות כוחות "כישוף", כשלמעשה היה להן ידע בצמחי מרפא ואולי אף יכולות ניחוש בקלפים וכו', יכולות שאותן הנשים ניצלו לפרנסתן, כאשר נציגי השלטון, לרוב, העלימו מכך את עינם. גזירות ורדיפות המוניות של המוחזקים כמכשפים או חשודים בעיסוק בכישוף החלו במאה ה-13 והיו קשורים במאבק אותו ניהלו הנזירים הדומיניקנים בכופרים הולדנזים, שהיוו איום על שליטתה של הכנסייה. כתוצאה ניהלו הנזירים פעולות הסברה שונות בקרב המוני העם, בהן נכרכה המיניות במעשי השטן, המבוצעים בידי בני אנוש שהתמכרו לכוחות הטומאה. יש מקום רב מאוד לספק אם היה ממש כלשהו בטענות אלו ונראה כי אלו היו פרי המצאתם של הנזירים, שיצרו במו פיהם את "כת השטן", שלא הייתה קיימת כלל עד שהם העלו אותה על דעתם תוך שימוש רב בדמיונם הפורה ובפנטזיות מיניות מודחקות שונות. הממסד הכנסייתי התייחס לטענות אלו בהסתייגות בתחילה, מאחר והיה הגיוני למדי והעריך כי אין ממש בטענות הנוגעות לכשפים, וכי בכל מקרה אין בכוח המכשפות הבאות בברית השטן לעמוד בפני כוח האל. מכל מקום, נערכו רק משפטים בודדים שעיקרם האשמה בכשפים ואך מעט אנשים ידועים לנו כמי שהוצאו להורג בשל האשמה שכזו. אך ככל שהשתנה היחס למכשפים מ"פושעים" ל"כופרים ועובדי שטן" כן הלך והחמיר היחס אליהם, שכן דובר בעבירה חמורה בהרבה מפשע "רגיל". היה זה רק בסוף המאה ה-15, בשיא תקופת הרנסאנס, אז הפך ציד המכשפות לתופעה רווחת יותר. בשנת 1484 פרסם האפיפיור אינוצטסיוס, ככל הנראה כתוצאה מלחץ שהופעל מלמטה, בולה שהיכירה בכישוף כמעשה כפירה מסוג חדש (ובכך נעקפה השאלה מדוע לא פעלה הכנסייה כנגדו קודם לכן) ואף מסוכן ביותר שיש לבערו מן העולם באמצעים נמרצים. ומאז, במשך מאתיים וחמישים שנים, נרדפו כל מי שנחשבו בידי הכנסייה והציבור למכשפים בחרון אף. ככל הנראה, הסכנה אותה דימתה הכנסייה לראות בכפירה הייתה תוצר של כפירה אמיתית ביותר שאכן סיכנה אז את הכנסייה הקאתולית, הפרוטסטנטיות. אולם, באופן אירוני, גם הפרוטסטנטים קיבלו את דעת הקתולים בעניין ופעלו כמיטב יכולתם לבער גם הם את הכפירה מקרבם. בין ציידי המכשפות הראשונים היו הדומיניקאנים הינריך קרמר ויעקב שפרנגר, שפעלו כאינקוויזטורים בגרמניה ופרסמו בשנת 1487 חיבור תיאולוגי ומשפטי מקיף בשם "פטיש המכשפות". בספר ניתן אישור כנסייתי מפורש לאמונה בכוחם המסוכן של מכשפים ומכשפות ולהיותם עובדי שטן המקיימים פולחנים שתוארו בפרטי פרטים בשמו. בספר תוארו בפרוטרוט הסימנים השונים המחשידים את האדם, ובעיקר נשים, בהיותו מכשף, כמו גם השיטות להוכחת אשמת הנחשדים. נקבעו סדרי המשפט ועונשים אכזריים לנידונים, ממאסר עולם במקרים ה"קלים" ועד למיתה בשריפה למקרים ה"חמורים". (russel, עמ' 230). לאמיתו של דבר, רוב השיטות והמנהגים שיוחסו למכשפות היו פרי דמיונם הפורה של המחברים, שיצרו במו ידיהם את הדת אותה רדפו. אבל ספרם, אחד מן המזיקים ביותר שנכתבו אי פעם לצד המיין קאמפף והפרוטוקולים של זקני ציון, הפך מקור מוסמך בעיני הקאתולים והפרוטסנטים כאחד, למרות ששתי הקבוצות היו יריבות מושבעות בכל נושא אחר. הספר פשט בכל רחבי אירופה ונחשב כמדריך ציד המכשפות העיקרי, שהכול הסתמכו עליו. חוקים ברוח דרישות הספר נחקקו במרבית המדינות הנוצריות ויצרו בהן פסיכוזה של אימה מכוחם של המכשפים. וכך, בשנת 1532 הוכנסו לספר חוקיו של המלך קרל החמישי חוקים חדשים שהבדילו בין כישוף שחור ולבן אבל הענישו את שניהם. כישוף מזיק הוענש שם במוות בשריפה (בדומה להומוסקסואליות ולקיום יחסי מין עם בעלי חיים) ובשנת 1572 נחקקו חוקים דומים באנגליה. (guilev, 1999). למכשפים יוחסו כעת מעשי קניבליזם, "שבתות שחורות" שכללו אורגיות שונות עם שליחי השטן, רצח תינוקות, דחיית הנצרות וסמליה, זיהומם והשחתתם. האמונה בכישוף ובכוחם המזיק של המכשפים הילכה כעת אימים על האוכלוסייה לרבות (ואולי בעיקר) על השכבה המשכילה שבה, שנתקפה בדיבוק של ממש בכל הנוגע לנושא. השלטונות הכנסייתיים והדתיים החלו צדים במרץ אנשים שנחשדו בכישוף. ההאשמות בכישוף החלו לרוב בכישופים פשוטים ולחשים שנראו כמזיקים וכו'. לנאשמים היו לרוב ויכוחים ומריבות עם שכניהם, או שנשמעו בידי אחרים כמשמיעים תלונות או קללות. לרוב עונו לאחר ההאשמות באופנים הנוראים ביותר, עד שמתו או הודו בהיותם מכשפים שחורים ועובדי השטן. בני המזל נחנקו בטרם נשרפו, אבל לרוב נשרפו חיים. נראה כי במקרים רבים היו המשפטים תוצאה של רצון האינקויזיטורים להשתלט על רכוש הנאשמים, גורם רב השפעה באזורים שסבלו מן הרדיפות החמורות ביותר בגרמניה. אבל בדרך כלל היו הנאשמים בני המעמדות הנמוכים ואף קבצנים, שדבר ערך חומרי לא יכול היה להיות מושג מהמתתם. בתחילת המאה ה-16 דעכה במקצת רדיפת החשודים בכישוף, אולם חזרה והתלקחה ביתר שאת עם מלחמות הדת בין הקאתולים והפרוטנסטנטים. מבשרי הפרוטסטנטיות, כגון לותר,קלוין ורבים אחרים, האמינו באמונה שלמה בכוחם של המכשפים, לא פחות מהדומיניקאנים הקתולים, וראו במלחמה בהם מלחמת קודש שכחלק ממנה עודדו את מאמיניהם לשרוף את המכשפות. כך עשו הקתולים והישועים בראשם.

במחצית השנייה של המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17, עם הופעת ניצניו הראשונים של המדע הניסויי אצל חוקרים כגוןגלילאו גאלילי, פרנסיס בייקון וקפלר (שאימו נחשדה בכישוף) חבשה ההחשדה צורה של מגיפה פסיכו-חברתית שממדיה עצומים והתבטאה ברדיפות המוניות. החשד היה עשוי לפגוע בכל אדם שהיה זר לסביבתו או מוזר בעיניה, אם בשל אופיו ואם בשל התנהגותו או אי אהדתו בסביבתו, שכיחות מקרי האסון בסביבתו וכדומה. כן נפוץ החשד שהושתת תוך הוצאת דיבה זדונית מפי אויבים אישיים. תופעות פסיכוטיות פורשו באופן ממוכן כפעולת שדים השוכנים בגוף חולה. תופעה מרכזית הייתה עובדת היות אחוז הנשים הנחשדות גדול בהרבה מאחוז הגברים. כל חשד, ולו רק הקל ביותר, היה עילה מיידית להעמדה לדין וסיכוייו של הנאשם לצאת זכאי היו אפסיים. הודאות נסחטו מן הנאשמים בעינויים אכזריים ביותר, כשתוכנן היה בקביעות תיאורי טקסים מתועבים של עבודה זרה וגילוי עריות, שחלקם התאים לציפיות המענים, שיצרו במוחם תדמית של הטקסים הללו, וחלקם פרי דמיונם הפורה של הנאשמים. כן נאלצו נאשמים להלשין על שותפים לדבר עבירה, וכך החל והתרחב מעגל ההאשמות והמשפטים, שסופם היה גזר דין מוות של מיתה בשריפה (levack, עמ' 20). אמנם, מסתבר מדיווחים שונים שהיו גם מקרים של הוצאות להורג ללא עינויים גופניים ומסתבר כי במקרים אלה היו ההאשמות תוצאות הזיותיהם החולניות של חלק מן הנאשמים, שיתכן מאוד שאף האמינו באשמתם. אין כל דרך לדעת את מספרם המדויק של חללי המשפטים הללו. בשנת 1598 העריך סופר כנסייתי כי כ-30,000 בני אדם נשרפו במהלך תקופה בת 150 שנים, המספר המקובל בכל התקופה שבין סוף המאה ה-15 ועד ראשית המאה ה-18, כאשר הסיוט הגיע לסופו מנה בין 150 ל-200 אלף קורבנות, ויש הטוענים כי המדובר ב-300 אלף איש, מתוכם כמאה אלף מגרמניה, בה בוצע ציד המכשפות המקיף מכולם. ישנם אפילו אותם המגדילים את המספר למיליונים ויש הנוטים להנמיך ואכן, קשה להכריע בעניין. כך או כך, היו המספרים עצומים. בשני כפרים בהגמונות טרייר שבגרמניה נשרפו בשנה אחת 1585 בני אדם, כולם למעט שתי נשים ביניהן באשמת עיסוק בכישוף. (behringer, 1996). בשנים 1587-1593 נשרפו בעשרים ושניים כפרים באותה ההגמוניה 368 מכשפות, וכן הלאה. לוואק מעריך כי בסך הכול נערכו למעלה מ-10,000 משפטי מכשפות באירופה כולה וכ-50 אלף איש הוצאו להורג כתוצאה מהם, מספרים נמוכים בהרבה מהערכות קודמות. (levack, עמ' 21). מעניין לציין שציד המכשפות לא התפשט מעולם לארצות אירופה הדרומית ובראשן לספרד, בה הייתה פעילה האינקוויזציה עד מאוד, כנראה משום שזו הייתה עסוקה גם כך ברדיפה אחר גורמים שונים, האנוסים היהודים והמוסלמים, כך שלא היה כל צורך לצוד גם מכשפות. לאמיתו של דבר לא הייתה מטרת האינקוויזיציה רדיפת המכשפות ככאלו אלא ככופרים בנצרות ואויבי הכנסייה. נראה כי ציד המכשפות היה אמצעי רדיפה בידי מי שנחשבו לאויבי המכשפות, ולכך צורפו מניעים של איבה אישית ורצון לנקמה באויבים, במקרים של סכסוכים אישיים, שבמהלכם נהגו רבים להאשים את יריביהם (ובעיקר את יריבותיהן) בהיותן מכשפות וכאמצעי כללי להיפטר מאנשים שלא היו חביבים על הקהילה בה חיו (purkiss, 1996). מעניין, בנוסף, לציין כי במקור, עד אמצע ימי הביניים, היו הכפירה והכישוף חטאים שונים בתכלית. הכפירה נענשה בעונש מוות ואילו הכישוף גרר אחריו בדרך כלל רק קנסות, מאסר וגירוש, עונשים חמורים הרבה פחות. בשלב מאוחר יותר נעשו הבדלים בין הכישוף הלבן, שעסק בעיקר בריפוי ובחיזוי העתיד לבין הכישוף השחור שהיה פשע ומטרתו הרג, השגת רכוש באמצעים לא טבעיים וכיו"ב. מוקדי הרדיפות עד לאמצע המאה ה-17 היו באירופה המרכזית, בעיקר בגרמניה ובצרפת, אך הגיעו גם לאנגליה, לסקוטלנד ואף ליבשת אמריקה. גם שוודיה הייתה נקייה כמעט מהנגע עד שנות השישים של המאה ה-17, אבל הנגע תקף גם את ארצות אירופה המזרחית. (levack, עמ' 129).

ציד המכשפות הצמיח ספרות מקצועית ענפה שהתבססה על הודאות הנאשמים בכישוף, אולם למעשה יצרו החוקרים במו ידיהם את תת התרבות בה נלחמו. לראיה ניתן להציג את השאלות הזהות שנשאלו הנאשמים בכל מקום, תוך עינויים. בין מחברי הספרות מסוג זה היה גם מלך בריטניה, ג'יימס, שהאמין באמונה שלמה בקיומן של מכשפות. רק אנשי רוח מעטים העזו לצאת נגד הפסיכוזה וחייהם סוכנו בשל כך. אולם, גם הללו נמנעו מלטעון כי אין שטן ומכשפות אלא רק מתחו ביקורת על השימוש בעינויים ועל ההסתמכות על הודאות שנגבו באופן זה, כמו גם רמזו כי הנאשמים ברובם אינם אלא חולי רוח. גל רדיפת המכשפות נשבר בשלהי המאה ה-17 ושכך לחלוטין במאה ה-18, אם כי מקרים שונים של שריפות מכשפות עוד דווחו עד תום המאה. במערכות החוקים האירופיות, לעומת זאת, נמחק האישום בכישוף מרשימת הסעיפים הפליליים. עד עצם היום הזה מנסים חוקרים להסביר את הסיבות לתופעה. בתחילה תלו אותן בבערות, אמונות תפלות ותו לא, אולם רבים מן הרודפים היו אנשים מלומדים ובדרכם שלהם אף הגיוניים. הרדיפות הגיעו לשיאן דווקא בתקופת הרנסאנס וההומניזם ועם פריחת עידן המדע. חוקרים אחרים טוענים כי היה גרעין מסוים של אמת בהאשמות, אם כי זו הייתה שונה בתכלית מטענות הרודפים. אנשים דוגמת האנתרופולוג הידוע בן ראשית המאה העשרים, ג'יימס פריזר, מחבר הספר "ענף הזהב" והחוקרת מרגרט מורי, שטענה כי ציד המכשפות באירופה במאה ה-17 נוהל, למעשה, כנגד מאמינות בפולחן האם האלה הקדום, ששרידיהן התקיימו במחתרת באירופה מדור לדור, ולא כנגד מכשפות עובדות השטן, כפי שטענה הכנסייה. מורי, שהייתה ארכיאולוגית ידועה, פרסמה ספרים שזכו להצלחה גדולה בנושא והתקבלו בידי עמיתיה החוקרים כתיאוריה סבירה לחלוטין. אך כיום דוחים חוקרים את טענותיה וקובעים כי מורי התבססה במחקרה על מסורות והשערות ולא על עובדות בשטח (purkiss p, 62). האשימו אותה בשימוש בררני מאד בעובדות ובהתעלמות מכל מה שלא התאים לשיטתה. חוקרים שונים האשימו אותה ביצירת מיתוס חדש, כפי שעשו ציידי המכשפות מן הצד השני. החוקר האיטלקי קרלו גנזבורג טען כי מצא הוכחות לפיהן מספר מכשפות באיטליה בסוף המאה ה-16 אכן היו חלק מקבוצה שעסקה בפולחני פוריות, מה שנראה כמחזק את טענותיה של מורי או לכל הפחות מגלה בהן גרעין של אמת. (levack p. 17). אבל גם גינזבורג אינו מביא הוכחות לכך שהמכשפות אכן היו פגאניות של ממש, יותר מכפי שהיו נוצריות ונוצרים בעלי דעות יוצאות דופן, דהיינו "כופרים".

הסופר

הסופר והמשורר רוברט גרייבס

אך, אם כי תפיסה זאת של מורי אין לה כל ביסוס היסטורי, הייתה לה השפעה גדולה על אנשים שרצו ליישם אותה. כך היה גם לסופר והמשורר רוברט גרייבס (מחבר "אני קלאודיוס") שבספרו "האלה הלבנה" תיאר את הפגאניזם הקדמון כמבוסס על עבודת האלה, בדת שבה היה לנשים מקום מרכזי עד הופעת שבטי הברברים הבראשיתיים, (הן ביוון והן בארץ ישראל), שיצרו דת חדשה, אכזרית וקיצונית, עבודת האל האב, צמא הדם ושונא הטבע, שהתבססה על דיכוי הנשים. רוברט גרייבס תיאר את החברה שהתבססה על פולחן האלה האם בספרים כגון "רוח מצפון", שתורגם לעברית בשנות השישים, כמעט כחברה מושלמת, אוטופית. לרעיונותיו של גרייבס הייתה השפעה גדולה. כיום קיימים עשרות אלפי מאמינים (ומאמינות) "ניאו פגאנים" ברחבי אירופה וארה"ב שדתם מבוססת למעשה על עיבודים שונים לתפיסותיו של רוברט גרייבס ומורי, הרואים את עצמם כממשיכיהם של אותן "מכשפות" שנרדפו בראשית העת החדשה, על פי אנשים אלה מסיבות מוצדקות בעיקרן, אם גם לא אותן סיבות שייחסו להם הרודפים. המכשפות, לדעתם, לא היו עובדות שטן אלא עובדות האלה שנרדפו בידי זכרים מונותיאיסטים. בתפיסות אלו יימצאו לרוב יסודות פמיניסטיים רבי השפעה. היסטוריונים עכשוויים אחרים ביקשו הסברים חברתיים לתופעת ציד ה-מכשפות ופירשו אותה כתופעה של אי שקט חברתי, מן הסוג שהצמיח את האנטישמיות ואת רדיפות היהודים. בהקשר זה מעירים על כך כי בספרד, בה הקדישה האינקוויזיציה את רוב מרצה לרדיפת יהודים ומוריסקוס מוסלמיים, לא פשט ציד ה-מכשפות. אחד מראשי האינקוויזיציה, שחקר חומר אודות משפטי מכשפות שונים שבוצעו בנווארה, חיוה את דעתו בשנת 1611 שהנאשמים היו קורבנות לאמונות טפלות או לטירוף. לכן טוענים כי רדיפת היהודים ורדיפת ה-מכשפות לא יכלו להתקיים זה לצד זה, שכן הייתה בכך כפילות "מיותרת".

אחרים רואים ברדיפות את תוצר חששם של אנשי השכבות השליטות מן ההתחזקות במעמדם של בני המעמדות הנמוכים, כתוצאה משינויים חברתיים שונים וכן עקב התפשטות הדפוס ובאין אמצעי "להותיר אותם במקומם". (purkis p 65 ).

התופעה נותרה, עקרונית, חסרת הסבר, אם כי ניתן למצוא את שרידיה באפריקה ואף בארה"ב בתקופתנו אנו, בשנות השמונים והתשעים, כאשר הועלו האשמות שונות שנגעו להתעללות נציגי כת השטן בילדים, שככל הנראה היו דמיוניות והזכירו את ההאשמות בהן הואשמו ה-מכשפות בראשית העת החדשה.

משפט שתי המכשפות באנגליה

מכשפות נתלות באנגליה

חלק זה יעסוק באחד ממשפטי ה-מכשפות המפורסמים ביותר בבריטניה, משפטם של רוז קולנדר ואמי דני בשנת 1662. לאנגליה הגיעו משפטי ה-מכשפות באיחור יחסי מכפי שהגיעו לארצות מרכז אירופה ושגשגו ממש בתקופה ובאופן שונים ביותר. הדגש במשפטים לא היה על הכפירה באמונותיה ובמעשיה של המכשפה או המכשף, כפי שהיה על יכולתם לגרום לנזק לאחרים. כלומר, הדגש היה חברתי יותר ודתי פחות. עד שנת 1542 לא נחשב הכישוף לחטא חמור ועל המואשמים בו נגזרו עונשים מתונים יחסית, אלא אם נמצא כי אצילים השתמשו בשיטות כישוף על מנת להאריך את עתידם הפוליטי, מה שעשוי היה להיחשב לבגידה. (guiley, עמ' 368). בשנת 1542 העביר הנרי השמיני את חוק הכישוף שקבע כי מכשפות ישפטו ויענשו בידי המדינה (ולא בידי הכנסייה, כפי שהיה עד אותה התקופה). החוק קבע עונש מוות על העלאת רוחות ושימוש בלחשים מזיקים. עם זאת, רק אדם אחד נשפט תחת החוק המדובר וזה זכה לחנינה. החוק בוטל בידי יורשו של הנרי, אדוארד. חוק שני נגד כישוף הועבר בידי המלכה אליזבת הראשונה בשנת 1563, תוצאה של לחץ כנסייתי על המלוכה. חוק מקביל הועבר בסקוטלנד באותה השנה, בידי המלך ג'יימס, לעתיד יורשה של אליזבת. לג'יימס היה עניין עמוק בנושא ואף כתב ספר על האופן בו יש לאתר ולצוד מכשפות מזיקות. אין זה מקרה שלרגל הכתרתו בלונדון כמלך אנגליה חיבר המחזאי ויליאם שיקספיר את המחזה "מקבת" אודות אחד מאבותיו של ג'יימס, בו הוקדש מקום רב למכשפות מרושעות והרסניות המביאות בנבואותיהן לטרגדיה של הגיבור מקבת. בימי ג'יימס החלו משפטי מכשפות אכזריים, אם כי ג'ימס עצמו ניסה לקרר במעט את ההיסטריה. בשנת 1604, לאחר שהפך למלך אנגליה, העביר ג'יימס חוק חמור יותר כנגד הכישוף . בין השאר, נקבע שם כי יש להוציא להורג בתליה כל מי שנמצא אשם בכישוף, גם אם לא היה קורבן שמת כתוצאה ממעשיו. החוק קבע כי פשע הוא לעסוק בקשר עם הרוחות מאיזו סיבה שלא תהיה. החוק נותר על כנו עד שנת 1736 והיסטרית ה-מכשפות הגיעה באנגליה לשיאה בשנת 1640, תקופת סערת מלחמת האזרחים שבין תומכי המלוכה מבית סטיוארט ואויביהם הפוריטאניים בראשות קרומוול . ציד ה-מכשפות הפך אז מקצוע מכניס של ממש, בייחוד עבור אחד מתאו הופקינס, שנדד ברחבי אנגליה כשהוא צד מכשפות שונות על מנת לקבל את כספן ורכושן. הופקינס שפט והוציא להורג עשרות רבות של אנשים, בשיא ההיסטריה המדוברת, וכמעט בכל מקרה מצא שהאנשים שאותם "בדק" הם מכשפות או מכשפים. הוא זכה, כמובן, לקבל לידיו את רכושם לאחר שהביא להוצאתם להורג. עם זאת, ראוי לציין כי באנגליה, בניגוד לשאר היבשת, לא נשרפו ה-מכשפות אלא נתלו, עונש אכזרי פחות. גם מספרי האנשים שנהרגו ברדיפות היו מצומצמים למדי, בהשוואה ליבשת, כך למשל במחוז אסקס שבאנגליה, בין השנים 1560 ו-1672 נשפטו 291 איש, מתוכם הוצאו להורג 74, רק 24% ,מספר נמוך למדי (levack, עמ' 20). בסך הכול נערכו כחמשת אלפים משפטי מכשפות בבריטניה, מעל למחצית מהם בסקוטלנד. באנגליה אף לא היה מקובל להשתמש בעינויים כנגד חשודים בכישוף, בניגוד ליבשת, אם כי מתאו הופקינס השתמש באמצעים אכזריים ביותר כנגד חשודים שונים, כגון מניעת שינה וכיו"ב. אך היו אלה מקרים יוצאי דופן. אחד המשפטים המפורסמים והמשפיעים ביותר באנגליה היה משפטן של הנשים רוז קולנדר ואמי דני בכפר לואסטוף, משפט שהיו לו השלכות מרחיקות לכת על משפטי מכשפות מפורסמים עוד יותר שעתידים היו לבוא אחריו.

רוז קולנדר לא הייתה בת הכפר לואסטוף. המסמך הראשון אודותיה מציג אותה כרוז היקס, כאשר בשנת 1625 נישאה לויליאם קולנדר, בן המקום. לה ולבעלה היו במשך השנים הבאות לא פחות מתשעה ילדים, חמישה מהם מתו טרם הגיעם לגיל עשר, ארבעה מתוכם בשנות המגיפה, 1635 ו-1636. קולנדר עצמו מת בשנת 1642 אך אין בנמצא כל מסמך הנוגע למקום קבורתו. רוז חיה במשך עשרים שנה כאלמנה, יחד עם בנה תומאס, עד שבשנת 1662 נאסרה כמכשפה. היא הייתה שונה מרוב קורבנות משפטי ה-מכשפות (באנגליה, לכל הפחות) בהיותה זקנה ענייה (geiss and bunn, עמ' 31). אמי דני נולדה בכפר בקלס ונישאה לג'ון דני בשנת 1634. נראה כי עברו ללואסטוף בשנת 1643. בין השנים 1653 ו-1664 מופיע שמו של דני ב-69 מסמכים משפטים הנוגעים להשגות גבול, פגיעות באנשים שונים ואי תשלום חובות. הוא נפטר בשנת 1657, ולא מן הנמנע שהמשפטים הרבים שבהם היה מעורב והנזקים שעל פי הטענות גרם לשכנים שונים, גרמו לתחושה קשה של עוינות כלפיה, תחושה שהתפרצה לבסוף בהאשמתה כמכשפה. למזלה הרע היא גם הייתה מקורבת משפחתית ל"מכשפה" ידועה, מרגרט אקלסטון מלינסטיד, שנשפטה והוצאה להורג בידי אותו מתאו הופקינס, "הגנרל של ציידי ה-מכשפות", בשנת 1645. (geiss and bunn, עמ' 36). לעומת זאת, קשה לדעת מה בדיוק גרם לאנשי הכפר לחוש כי דווקא רוס היא מכשפה, אולם מן הרגע בו נוצרה השמועה קל היה למצוא לה "הוכחות". וכך, בשנת 1660, הועמדו שתי הנשים למשפט באשמת היותן מכשפות. לאחר חודשי משפט ספורים נמצאו אשמות ונתלו.

פרטי המשפט נרשמו וכעבור 20 שנה הוצאו לאור בחוברת בשם "משפט של מכשפות". חוברת זו היא אחד התיאורים המפורטים ביותר שהשתמרו של משפט מכשפות ומספקת לנו תיאור נדיר בפירוטו של התנהלות משפט שכזה, ודרך כך את האפשרות לחדור אל תהליכי החשיבה של המשתתפים בו. המשפט חשוב במיוחד בתולדות משפטי ה-מכשפות באנגליה ובאירופה בשל מספר סיבות. השופט הראשי היה סיר מתיאו האל, שמאוחר יותר הפך להיות השופט הראשי של אנגליה, אדם שהוערך מאוד בזמנו בזכות חכמתו ולמדנותו ועד עצם היום הזה נחשב לאחד המוחות הטובים ביותר של המשפט האנגלי. בכל זאת, האיש הזה, אינטלקטואל מבריק בתחומים שונים כגון רפואה, מדע ופילוסופיה ואחד המוחות המשפטיים הטובים של זמנו, מצא את שתי הנשים הזקנות אשמות בכישוף על סמך עדויות שכיום היו נמצאות מפוקפקות ביותר. במהלך המשפט נכנסו שתי נערות, האחת בת 11 והשנייה בת 9, בנותיו של סמואל פאסי, להיסטריה, בהפיקן עדויות וסיפורים שונים אודות מעשי הכישוף של שתי הנשים, כאשר הן פועלות כאילו שדים שולטים בגופן למראה הנשים המואשמות, דבר שחיזק את האמונה באשמת שתי הנשים, עליה העידו עדים שונים כי גרמו נזקים שונים לנשים בקהילה והביאו למות ילד. בית המשפט השתכנע שהשתיים פועלות כתוצאה מהשפעות הכישוף. כיום נהוג לחשוב שהייתה זו תוצאה של היסטריה או שהנערות שיחקו תפקיד והטעו את חברי הקהילה ובית המשפט. (beiss & bunn, עמ' 43) .יתכן ומקרים כאלה קרו גם בעבר, במשפטים של מכשפות אחרות, אך אין בנמצא פרטים אודות עדויות מסוג זה זכו לתואר "עדויות רפאים" (spectral evidence), שאינן מופיעות, אגב, באירופה, שם היו מענים את הנאשמים עד שהיו מוכנים להודות בכל דבר. ייתכן מאוד שלולא משפט זה והדו"ח המפורט אודותיו, לא היה מתקייםמשפט המכשפות הידוע בארה"ב, משפט סאלם, (אודותיו יפורט בהמשך). כאשר חיפשו שופטי סאלם תקדימים ל"עדויות רפאים" השתמשו בראש ובראשונה במסמכי משפט לואספורט, שסיפק להם את התקדימים אותם ביקשו. כאשר גילו שאישיות לא פחותה מסיר מתאו האל אישר את השימוש בעדויות אלו, היה בכך די עבורם על מנת לקבל את אמיתותן של עדויות מסוג זה ולהמשיך בעריכת המשפט, שכתוצאה ממנו הומתו בני אדם רבים. מה היו הסיבות למשפט ולתוצאותיו? יש להניח שהיה לכך קשר לתקופה המדוברת, בה יצאה אנגליה מתקופה של אי סדר וסכסוכים פוליטיים ודתיים רבים. בתקופות שכאלו תמיד שגשגו ופרחו משפטי ה-מכשפות תמיד שגשגו (beiss & bunn, עמ' 53). היה צורך בשעיר לעזאזל, גורם שנמצא כמעט תמיד בשורש משפטי ה-מכשפות וודאי שגם במקרה זה. תמיד היה קל להניח שיש סוכן שדי כלשהו העומד מאחורי צרות הקהילה. תמיד היה קל למצוא מישהו ולתלות בו את הצרות, ובכך להקל על הכול בהתמודדותם עם הטרדות היומיות. ככל שהלחץ היה חזק יותר על הקהילה, כן התחזק הצורך שלה למצוא שעירים לעזאזל ולהאשים אותם בבעיותיה, ובייחוד את אותם שהתנהגותם לא הייתה זהה לשגרות המקובלות, אותם שהיו מעורבים בסכסוכים, במריבות וברכילות בקהילה ובכך עוררו על עצמם שנאה מיוחדת. ומכיוון שמכשפה, בניגוד ליהודים ולכופרים "רגילים", ניתן היה למצוא אותן בכל ישוב אם רק "יחפשו" עמוק מספיק. שעיר לעזאזל, אחרי הכול, אינו חייב להיות זר. הוא יכול להיות אדם מוכר לכל שיש בו מאפיינים המעוררים כלפיו עוינות כללית, שעליה קל להוסיף האשמה בכישוף. כאשר ניתן היה "להוכיח" שמישהו אינו יצור אנושי רגיל אלא שליח השטן, שוחררו האחרים מן החובות החברתיים שנדרשו מהם עד כה וניתן להם לשחרר את עצמם (ניתן להשוות זאת, באופן מסוים, לקרנבלים, בהם ניתנה וניתנת היכולת לבני האדם לשחרר את עצמם משך יום אחד בשנה, על מנת שיהיו נאמנים יותר לחובותיהם משך השנה כולה (beiss & bunn, עמ' 132. דני וקוולנדר, שדרו בשכנות למאשימיהן והיו מוכרות היטב, היו גם נשים שנטו למריבות, בעלות אופי חזק ולא נעים. כנשים זקנות לא היו מוגנות וכך קל היה יותר להאשימן בהאשמות שונות שמטרתן הייתה שחרור לחצים וכעסים כאשר מת ילד אחד ואחרים חלו וכאשר עניינים שונים בקהילה נראו כיוצאים מכלל שליטה. האירועים השונים במשפט שימשו דגם, כאמור, למשפט בסאלם בצפון אמריקה כמו גם למשפט שונה מאוד בצרפת מאותה התקופה, בה כבר הסתיים ציד ה-מכשפות ודווקא בו היו ההאשמות בעלות ביסוס.

 

משפטי המכשפות באמריקה ובצרפת

נדון בשני משפטים, האחד שהושפע ישירות מן המשפט האנגלי והתנהל במושבה אנגלית פוריטנית בצפון אמריקה והשני שונה ממנו מאוד, בצרפת, שהראה עד כמה השתנו פני הדברים בארצות שונות בתקופה שחלפה מאז המשפט האנגלי.

המשפט האמריקני, המפורסם מכולם, התנהל בעיר סאלם במסצו'סטס, בין השנים 1692 ו-1693. במהלכו נאסרו 141 אנשים כחשודים, מתוכם נתלו (והאחד נלחץ למוות באבנים כבדות) עשרים בני אדם. המשפט היה תוצאה של התנהגותן ההיסטרית של חבורת נערות שהאשימו אנשים שונים במעשי כישוף ובקשרים עם השטן, באופן דומה לאשר התרחש במשפט האנגלי. השופטים ואנשים המקורבים למשפט, כגון הפוריטני הידוע קוטון מאטר, היו מודעים לכך היטב וראו במשפט האנגלי ובתוצאותיו תקדים שיש להסתמך עליו, בקבלתם את עדותן של הנערות. אין לדעת כיום אם הנערות העמידו פנים כתקופות שדים או שהיו באמת ובתמים נתונות בהתקפים של היסטריה קיצונית. יתכן כי היה כאן מן השניים גם יחד. (boyer, 1974, עמ' 87). ייתכן שהן פיתחו את ההתקפים ההיסטריים כולם בכדי להסתיר את מעורבותן במעשי כישוף קטנים של שיפחה שחורה מברבדוס בשם טיטובה, ולאחר מכן יתכן והעניין הפך למשחק שלא יכלו להשתחרר ממנו, ואף יותר מכך, משגילו כי ההתקפים נותנים בידיהן יכולת שליטה והפחדת בני אדם שונים. הפוריטנים, שהיו מודעים היטב למה שנעשה באנגליה ובאירופה בכל הנוגע למשפטי ה-מכשפות, היו משוכנעים ששדים השתלטו על הנערות וכי האשמותיהן כלפי אנשים שונים בעיר בהיותם מכשפים ומכשפות הן נכונות ויש לקבל "עדויות רפאים", כפי שנעשה במשפט האנגלי. העיר הייתה שרויה כבר בבעיות שונות ובסכסוכים פנימיים, וכמו באירופה, שימש המצב קרקע פורייה להאשמת אנשים בכישוף ואת השימוש בהם כשעירים לעזאזל. כך החל תהליך ארוך בו האשימו הנערות אנשים שונים בסאלם בכישוף ואלה, מצידם, האשימו אחרים בשיתוף פעולה עימם לאחר מאסר ועינויים, כפי שהיה מקובל במצבים כאלה מזה דורות באירופה. ההבדל הגדול בין משפט סאלם והמשפט באנגליה ובין כלל משפטי ה-מכשפות עד אז הייתה האופן בו הסתיימו, שבהחלט היה חסר תקדים. הנערות החלו, בשלב מסוים, להאשים אנשים חשובים מאד. אחד מהם מיהר להוציא פקודה למאסרן באשמת הוצאת דיבה, מה שגרם להרתעתןׁ(cervantes, עמ' 125). לאחר שכמה וכמה אנשים הוצאו להורג, הפכו מנהיגי המושבה חשדניים בכל הנוגע להוכחות "משמיים". מספר הנאשמים הגדול, מעל ל-50, גרם לספקות, אפילו אצל ציידי ה-מכשפות המושבעים ביותר, שתמהו כיצד יכולים כל כך הרבה מכשפים ומכשפות להתקבץ בעיירה קטנה מסוגה של סאלם. הנערות, שעזותן הלכה וגדלה כאשר ראו שמאמינים לכל מילה שהוציאו מפיהן, האשימו עוד ועוד אנשים בכישוף ולבסוף את רעייתו של המושל בכבודה ובעצמה. הייתה זו שגיאה חמורה. בכך, למעשה, חיסלו את אמינותן, שכן איש לא יכול היה להאמין שהמכשפים הגיעו גם לבית המושל (מה שיכול היה לסכן את חייו של מי שעלול היה לטעון דבר שכזה ברצינות. הרי יש לזכור שרוב משפטי ה-מכשפות עד כה התנהלו כנגד אנשים עניים, בעיקר נשים, שלא יכלו להגן על עצמן, ולא כנגד אנשים שיכלו לשלם לתוקפיהם כגמולם. למושל המושבה היה כעת כל עניין בעולם להילחם במשפט ובשופטים. הוא הורה לבית המשפט בסאלם, שתמך בכל מילה שהוציאו הנערות, להתפזר. הוא הקים בית משפט חדש שסירב לקבל את עדות הרפאים של הנערות כקבילה בבית המשפט (בניגוד לתקדים האנגלי), ובלעדי זו נמצאו רוב הנאשמים זכאים. אומנם, גם בישיבות בית המשפט הזה נמצאו עוד מספר בני אדם אשמים בכישוף ונדונו למוות, אבל המושל חנן את כולם. האמונה בכישוף התפוגגה כעת לחלוטין. הנאשמים הנותרים שוחררו, לבסוף, מבית האסורים. גם השפחה טיבה, שעימה החל הכול, שוחררה מהכלא, אבל על מנת לכסות את הוצאות אחזקתה שם נמכרה שוב לשפחה. האמונה במכשפים התפוגגה לחלוטין ולבלי שוב, (לפחות עד זמננו אנו, כאשר כיום צצים שוב מכשפים ומכשפות בהמוניהם, ובייחוד בעיר העכשווית סאלם, שהיא מעין בירת העולם הפאגני בשל ההיסטוריה הנ"ל). הפרשה כולה העמידה את המושבה בהתלבטות קשה. האם יתכן שמנהיגיה טעו באופן חמור כל כך כאשר נתנו את ידם לציד ה-מכשפות? התשובה הייתה חיובית. רבים מן המנהיגים נאלצו לעזוב את סאלם. אחרים איבדו את הכבוד שרחשה להם הקהילה. אחד מהם השמיע בפומבי נאום הלקאה עצמית בשל מעשיו. אחת הנערות המאשימות ביקשה מחילה באופן רשמי מבאי הכנסייה. קוטן מאדר הודה כי מאחר וכוחו של השטן הוא כה גדול, הרי שכנראה זו משימה בלתי אפשרית למצוא מכשף אמיתי. ג'ון האל, תומך אחר בכישוף, האשים את "התקדימים" (דהיינו המשפט הבריטי?) שגרמו לדבריו ל"חשיכה בה הלכנו בימים ההם ולסבלם של הנפגעים". (boyer, עמ' 183). משפט סאלם חיסל למעשה ככל אמונה במכשפות ביבשת אמריקה. מאז לא התנהלו שם עוד משפטי מכשפות.

סאלם.

סאלם. בחינת גופם של הנאשמות במטרה לאתר עדות ל"סימני כישוף"

אך מעניין להשוות פרשיות אלו לפרשייה שהתרחשה מספר שנים קודם לכן בצרפת, בה אכן הנאשמים אשמים דווקא בכל מה שיוחס להם. בפרשיה היו מעורבים אנשי חצר מן הדרגות הגבוהות ביותר, מחצרו של המלך לואי ה-14, ולא עוד נשים עניות ומסכנות. אחת הנאשמות הייתה פילגשו ואם בנו של לואי ה-14. הנ"ל פנתה למכשפה ידועה בפאריס, אחת מאדאם פילסטרה, על מנת שתשיג לה בלחשיה את המשך אהבתו של המלך, שכבר החל להתעלם ממנה ולהשתעמם בחברתה. מפקד המשטרה של לואי, לה ריני, שחקר את המקרה, גילה רשת שלמה של מרעילים אותה ניהלה מאדאם פילסטרה, שסיפקו לאצילים שונים (ובהם ככל הנראה המחזאי הידוע ראסין) רעלים על מנת לחסל באמצעותם יריבים ומתחרים שונים בחצר המלך. כמו כן התברר מעל לכל ספק שאנשי הרשת ניהלו טקסים בהם הוצאו להורג תינוקות ובהם בוצעו אורגיות שונות, במהלך מה שכונה "מיסות שחורות" שנוהלו בידי כמרים. (mitford, עמ' 99, 1994). מיסות שחורות אלו התבססו על תיאוריהם של אינקוויזיטורים את טקסי עובדי השטן, שהיו פרי דמיונם, אולם חברי הקבוצה הצרפתית האחראית הניחו כי מדובר בחומר "אמיתי" חיקו אותו במציאות. למלך התגלה לתדהמתו כי חלק מאנשי חצרו ניסו לרצוח את החלק האחר ו ניהלו לשם כך טקסי כישוף, בהם האמינו ככל הנראה באמונה שלמה. המלך מינה ועדה סודית לחקור את הפרשה בשנת 1679. החוקר הראשי, לה ריני, לא האמין כלל בכישוף, כמתברר ממסמכיו אודות הפרשה. הוא אף שילם למחזאי שיעלה על הבמה קומדיה ששמה ללעג את העניין בכישוף. לתדהמתו הוא גילה אנשים שאכן האמינו בכישוף שחור ושאפו לנצל אותו לצרכיהם, ובהם פילגשו של המלך ואצילים ידועים אחרים. כאשר התברר ללואי שאף פילגשו שלו מעורבת בפרשה, הורה להשתיק את החקירה. איש מן האצילים לא נפגע, אם כי קבוצת המכשפים כולה נאסרה והוצאה להורג בשריפה בשנת 1680. פילגשו של המלך יצאה מן העניין ללא פגע, אם כי לא התקרב אליה עוד. בין המעורבים בפרשיית חטיפת ורצח הילדים, התברר, היו גם לא מעט כמרים שהקריבו בטקסים תינוקות. לאור המסמכים, אין ספק כי המדובר במקרה זה בטקסי כישוף אמיתיים, דהיינו שאכן בוצעו בידי אנשים שהאמינו שהם עושים טקסים שמטרתם להבטיח את עזרת השטן וכוחות האופל בהשגת הישגים חומריים שונים בעולם הזה. כאן אכן היו אנשים שהיו אשמים באמת בדברים בהם הואשמו אנשים אחרים בהאשמות שווא בארצות אחרות. כאן היו חלק מאותם האנשים בני השכבות הגבוהות ביותר דווקא. לא דובר בחיפוש שעירים לעזאזל,

נהפוך הוא. כאשר התבררה למלך לואי זהותם של כמה מן המעורבים, שהיו בעלי דרגות גבוהות ביותר, ובכללם, כאמור, פילגשו שלו, החליט, בניגוד לרצונו המקורי, להשתיק את העניין בניגוד לעצת מפקד המשטרה שלו. ראוי לציין כי בצרפת באותה התקופה לא הייתה כל פסיכוזת ציד מכשפות, בניגוד לאנגליה ולאמריקה, לכן הייתה הפרשה מזעזעת עוד יותר. המשורר ראסין, שהיה אחד המעורבים בה, כתב עליה אחר כך אלגוריה שלבשה צורת מחזה תנ"כי אודות המלכה עתליה, שהקריבה לאלים זרים בימי התנ"ך, רמז ברור לפילגשו של המלך. דומה שהפרשה מראה מצד אחד את אי קיומו של הפחד מפני ציד ה-מכשפות בצרפת, בעיקר בקרב בני המעמדות הגבוהים, ומן הצד השני את אמונתם של רבים מהם, לפיה "אכן יש דברים בגו". זאת בעוד שבאמריקה ובאנגליה, המתוחכמות הרבה פחות מצרפת, לאנשים עוד הייתה סיבה לחשש וספק רב מאוד אם היו שם "מקרי כישוף אמיתיים", בניגוד לצרפת.

סיכום

משך מאות בשנים, אם כך, הייתה יבשת אירופה נתונה בהיסטריה של ציד מכשפות, שכתוצאה ממנה אלפי אנשים הוצאו להורג בעינויים קשים באשמה שהם עובדי השטן. במציאות לא היה לרוב אותם בני אדם כל קשר לעבודת השטן, אם כי יתכן ועסקו בכישופים מידי פעם, כגון ריפוי באמצאות צמחים, ניבוי העתיד וכיו"ב. למעשה, במספר רב מאוד של מקרים היו שעירים לעזאזל, קורבנות ללחצים השונים שהיו קיימים בקהילה ומחוצה לה. רובם היו נשים זקנות ועניות, קורבנות זמינים וקלים שלא יכלו להגן על עצמן. ציד ה-מכשפות פשט באירופה באופנים שונים. הוא היה חמור במיוחד בגרמניה, שם נהרגו ה-מכשפות הרבות ביותר, לרוב בעינויים קשים ותוך שריפה בעודן חיות. לאנגליה היגיע ציד ה-מכשפות מאוחר יותר ושם נהרגו אנשים מועטים יחסית. כמו כן, המשפט הבריטי היה קשוח פחות ולא אישר עינוי חשודים בכישוף. חשודים שהוצאו להורג הומתו בתליה. מכיוון שלא ניתן היה לענות נאשמים היה צורך במגוון של עדויות מחשידות, כאשר העדויות הראשיות הפכו להיות עדויות רפאים, מפיהם של עדים הטוענים כי ביצעו כנגדם מעשי כישוף שונים. בית המשפט, אם כי הורכב מאנשים הגיוניים ביותר בכל קנה מידה, שהיו מפורסמים באנגליה כולה, קיבל את העדויות הללו. הוא הושפע מן האווירה הכללית, שהאמינה במעשי כישוף ובו בזמן ראתה צורך במציאת שעירים לעזאזל בקרב החברים החלשים יותר והאהודים פחות בקהילות השונות.

בארה"ב, שהסתמכה משך תקופה קצרה ובמקרה מתועד וידוע אחד על אותן עדויות רפאים תקדימיות מאנגליה, לא התאפשרה, בסופו של עניין, אותה האווירה ההיסטרית שאפיינה את אנגליה ואפשרה בסופו של דבר את ציד ה-מכשפות.

בצרפת באותה התקופה, עידן המלך לואי ה-14, לא הייתה אווירה זו קיימת מלכתחילה, אפילו כאשר התברר, לאחר חקירה מפורטת, שאכן, אצילים שונים בממלכה היו קשורים במעשים שנחשבו לעבודת השטן בארצות אחרות, לא נפגעו הנאשמים עקב שאיפותיו הפוליטיות של המלך. הם היו ברובם חזקים מידי ולמלוכה לא היה רצון לפגוע בהם. יחד עם זאת, מכשפים בני המעמדות הנמוכים אליהם היו קשורים נשרפו למוות, ללא כל פרסום בציבור.

דומה כי המקרים הללו ממחישים כולם את חשיבות האווירה הכללית בחברה על מנת לאפשר את ציד ה-מכשפות ולספק לו את הקרקע לצבור תאוצה. אם בחברה קיימת אווירה כללית המעודדת ציד מכשפות וכן, במקביל, לחצים שונים עשויים למצוא את פורקנם בציד מכשפות, אזי יהיה קשה לעמוד כנגד האווירה והנטייה, גם אם המעורבים בפרשות עשויים להיות בני אנוש הגיוניים ומפוכחים. בחברה שבה אווירה פתוחה וחופשית יותר, כפי שהיה ביבשת אמריקה, עשוי "ציד ה-מכשפות" להתקשות יותר לצבור תאוצה. אם המדובר בנאשמים בני החברה הגבוהה שהפגיעה בהם תהיה מסוכנת לממשל, כפי שהיה בצרפת וכפי התברר לנערות מן הכפר סאלם שבארה"ב, סביר להניח שציד ה-מכשפות לא יצבור תאוצה כלל אלא ישמר בגבולות קפדניים מאוד. אין ספק, אם כך, כי כל זאת עשוי ללמד אותנו רבות אודות החשיבות שבתעמולה הרוחנית המביאה ליצירת האווירה המתאימה לציד ה-מכשפות. מיני ספרים ופרסומים שנכתבו בידי אנשים למדניים וכמרים שונים תיארו בפרטי פרטים את עובדי השטן וה-מכשפות. הם, אולי, יותר מכל אחד אחר, אחראיים להירצחם של אלפי בני אנוש חפים מכל פשע.

לקריאה נוספת אימגו מכשפות:

משפט המכשפות מסיילם

נשים מכשפות

שלוש מכשפות במבצע

ז'יל דה רה: רוצח סדרתי או קורבן ציד מכשפות?

הכישוף של רחל חלפי

המכשפה מאגם הקיכלים

ביבליוגרפיה

beis gilbert and bunn , ivan a trial of witches : a seventeenth –century witchcraft prosecution london , 1997

behringer , wolfang “ austria , germany and swizerland “ in witchcraft in early modern europe cambridge , 1996

boyer paul salem possessed : the social origins of withcraft cambridge 1974 .

cervantes ,pernando “the devil encounter with america “ in withcraft in earluy modern europe

guiley , rosemary ellen the encyclopedia of witches and withcraft new york , 1996

levack br. p. the witch –hunt in early modern europe new york, 1987 .

mitford , nancy the sun king london , 1994 .

purkiss , diane the witch in history : early modern and twenttieth –century representations london , 1996.

russel , jeffrey burton witchcraft in the middle ages london , 1977

תגובות

היום המכשפות רודפות

היום מכשפות צדים גברים . האשמות אותם האשמות השנאה והבורות יותר גרןעות.
יש לי כבר 3 שכנות שזרקו את הבעלים מהבית, 2 מהם גרות בדירות גן מרווחות.
גם אותי האחיות מנסות לזרוק לרחוב, בעזרת הרווחה והעובדות הסוציאליות. הם מספרות סיפורי זוועה בעיקר על פגיעה מינית עביכול ואלימות, אני הומו ופצפיסט וגם אוטיסט מוכר כנכה.
גם להשתלט על רכוש מה השתנה? כלום.
הרווחה זה אנקווזציה פמניסטית מי שנכנס לשם .אים הוא גבר . טוענים נגדו את כול הטענות של האנקווזציה של הפמניסטיות. קיצור לא השתמה כלום.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד