אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דבש אריות סיפור שמשון / דויד גרוסמן


התמונה של דן לחמן

דבש אריות סיפור שמשון / דויד גרוסמן.
דבש אריות סיפור שמשון / דויד גרוסמן. הוצאת ידיעות אחרונות.

 התנ"ך הוא מקור בלתי נדלה לדמויות מורכבות בעלות סיפורי חיים מדהימים. רובם זכו לצאת מבין דפי התנ"ך ולהפוך לגיבורי תרבות על כל צורותיה. ציירים גדולים דמיינו את דמותם. סופרים את מערכיהם הנפשיים הסוערים. כותבי מוסיקה נתנו להם פירוש צלילי. ומחזאים הפכו את גיבורי התנ"ך לגיבורי דרמות כבירות.

הוצאת ידיעות אחרונות הצטרפה למפעל בינלאומי בהוצאת ספרים שהנושא המשותף שלהם יעסוק במיתוסים שונים. סופרים מפורסמים התבקשו לכתוב על דמות מיתית המדברת אליהם ולנתח אותה מחדש. אצלנו נבחר לכתוב דויד גרוסמן והוא בחר להתעסק במיתוס של שמשון הגיבור, אותו הוא מנתח ומפרש שלא כדרך המקרא, אלא כדרך סופר מודרני המנסה לרדת לשורשי נפשו. צריך לזכור רק ששמשון הוא גיבורה של האופרה שמשון ודלילה, אופרה רומנטית ולא ממש מיתית אך ישנו ספר אחד, נשכח כמעט, זה של זאב ז'בוטינסקי, הרומן "שמשון" שמשון של הכוח. וגרוסמן גם מזכיר אותו בספרו. לכאורה שמשון איננו הדמות הראשונה בתנ"ך שאפשר לנסות ולהפוך אותה למיתית. מענייו שגרוסמן בחר דווקא בו, באיש האלים והטרגי.

לסיפורו של שמשון מוקדשים ארבעה פרקים קצרים בתנ"ך. וכמעט בכל אחד מהם מופיעה אישה כגיבורה נוספת לשמשון. תחילת הסיפור מוכר כבר מסיפור ישן יותר. אישה עקרה, מלאך נגלה אליה ומודיע לה שתלד ילד. מנחה אותה בגידולו. ומיד בפרק הבא הוא כבר גבר חזק לאין שיעור המחפש אישה. שמשון אוהב אותן זרות, לא מבנות עמו. הוא מעדיף את הפלשתיות. עם אחת הוא מתחתן ונלחם בבני עמה. עם אחרת, זונה, הוא מתהולל ואחרת מוציאה ממנו את סוד כוחו. ומשם להתאבדות האימתנית והרצחנית. שמשון היה שופט עשרים שנה. בשום מקום לא מוזכר שמשון כמנהיג צבאי. לא מוזכרת עבודת הנהגה, שיפוט, עם. שמשון הוא איש הכוח לכל הדרך. כאיש רב כוח, את כל הפעולות שלו עשה לבדו. הוא אלים באופן קיצוני. רק הפסוק האחרון בעניינו, ורק אחרי מותו מזכה אותו הכתוב במעמד שופט.

גרוסמן לוקח את מעט הפרטים מנתח אותם, ומרכיב מהם סיפור של ממש עם ביוגרפיה בעלת משמעות מיתית מיוחדת. בצרעה, ישוב גבול בין ישראל והפלשתים גרו זוג, הוא מנוח שמה לא ידוע, היא מוכרת כאישה עקרה. יום אחד מתגלה לה המלאך ומבשר לה לידה. לבעלה היא אמרת בשינוי נוסח, "איש אלוהים בא אלי" לא מלאך, בא אלי יש לו משמעות נוספת בתנ"ך מה קרה בין השניים, גם גרוסמן לא הולך בעקבות אפשרות הסיפור הנוסף. הוא מסתפק בשינוי הנוסח שבין המספר התנכ"י ובין מילותיה של האישה, ואינו בודק שמא מנוח היה העקר ואיש האלוהים, המלאך, בא על העקרה. אך הסיפור הוא שהיה מלאך ונקבל אותו כך. יחד עם הבשורה היא גם מקבלת הוראות גידול. לשמור טהרה, לא לשתות יין. כללי הריון בריא.

איש האלוהים שנראה לאישה בשדה אומר לה ש"נזיר אלוהים" יהיה בנה. ומעניין כאן, התואר נזיר אלוהים. בדרך כלל חושבים על נזיר כמתנזר ממשהו לא למשהו.נתן אלתרמן במחזהו פונדק הרוחות אומר על הכנר גיבור המחזה שהוא "נזיר של הכינור" ואיננו מתנזר מ... אלא מתנזר של... מכאן שאב אלתרמן את האמירה. בעיני, בימים ההם זה נתפס כחידוש מחשבתי עמוק. לא זכרתי את הפסוק בתנ"ך.

בתנ"ך כמו בתנ"ך ישנן אמירות וסיפורי עשייה ועובדות, אך לא סיפור הרגשות המלווים את המלים. גרוסמן לתאר עבורנו מה הרגישו האישה שאין לה שם ומתוארת רק כ" עקרה ולא ילדה" עקרה בהדגש כפול. לא רק עקרה גם לא ילדה. ומנוח ששומע בשורה על הריון פתאומי. שם בשדה. ולא אל הבעל מתגלה המלאך אלא אל האישה. מה הם מרגישים. את המשפט הבא שאמר לה המלאך לא סיפרה לבעלה, משכחה? מהתרגשות? "והוא יחל את ישראל מיד פלשתים" מנבא לה המלאך את עתיד בנה. ואת זה היא מעלימה מבעלה. אם כך, מה מרגישה אישה היודעת מראש שבנה עומד להיות "דמות לאומית" מציל ישראל. האם כבר מרגע זה היא מתחילה לגונן על פרטיות הריונה ופרטיות בנה. ואולי "העקרה ולא ילדה" פשוט שמחה עד איבוד עשתונות. אך מה מעיב על שמחתה אם לא המשך הנבואה, עד יום מותו, מותו של הילד. והשאלה הנשאלת בתוכה, האם ימות צעיר עם נבואת הלידה והמיתה באה בסמיכות בתוך דברי איש האלוהים. וכך, שמשון, הופך להיות אחד מהמעטים שעוד לפני לידתו נועד להיות לאיש אלוהים, להיות אחר, להיות כמעט זר על האדמה.

מה אמור להרגיש גבר, מנוח, מלה שהפכה אחר כך דווקא לתיאור המת בעברית, מה הוא מרגיש כשהמלאך נגלה בשנית עם עוד הוראות הפעלה לילד, ותמיד הוא מופיע בפני אשתו בלבד ולא בפני הבעל. הרבה שאלות אפשר להעלות על מספר פסוקים קטן, וגרוסמן בוחר בעין סופר דקדקן כל מלה ושוקל אותה ומנסה לאבחן דרכה ולהבין.

שמשון ודלילה. ציור מאת מתיאס סטום 1630

יחסי מנוח והמלאך הם מוזרים. מנוח אינו מכיר בו כלל כאיש אלוהים נורא כפי שתיארה אותו האישה לראשונה, המלאך מזלזל במנוח ומנוח אינו מאמין מיד "במלאכיותו" של האיש הזר. והנה בחזרה על ההוראות, הן המלאך והן האישה עושים לכאורה יד אחת ואינם מגלים למנוח את סוד שיערו שיתגלה בילד. לכל אורך המפגש האישה מעשית ונחשבת יותר מהבעל. יחסים כמעט לא מוכרים בתנ"ך. אפשר להגיד, לפחות לפי פרושי גרוסמן ששמשון נולד לאם פעלתנית התופסת מקום גדול ונכבד יותר במשפחה וכנראה שבהמשך גם בגידולו של הנער. וכדי לציין שאיננו הראשון המתרשם כך מהמעד והנוכחים בו מנתח גרוסמן את ציורו של רמברנדט על המפגש בשדה, בו האם נראית זקופה ואצילית ובעלה כנוע .

לילד שייולד יקראו שמשון. שם מוזר במקצת לעובדי אל אחד. שם המרמז על פולחן השמש אלילי המתחבר יותר למיתוסים של פרסאוס ופרומתאוס. ולא לחינם נדרשו מדרשים להסביר את שמו ולתרץ את זרותו.

"ויגדל הנער ויברכהו יהווה" למה צריך היה לחכות שיגדל הילד שנוצר כמעט אלוהי לברכה ובמה בורך? לדברי חכמי הגמרא, לאור התנהגותו בעתיד הם מפרשים שבורך באבר מין אלוהי וזרעו כנחל שוטף. ואכן הדבר הבא המסופר על הנער היא התלקחותו למראה אחת מבנות פלשתים אותה הוא רוצה לשאת ומיד. עדיין לא מוזכרת שם התאהבות, לא ממבט ראשון ולא בכלל, אך השתוקקות מידית, אכן. כן. לנזיר היהודי אין איסור מקיום יחסי מין. משתיית יין, כן, מאכילת טמא ומוצרי גפן, כן אך לא ממין. וכדי להצדיק את התלקחותו מבת פלשתים מוסיף המספר התנ"כי "כי מיהוה היא. כי תאנה הוא מבקש מפלשתים ובעת ההיא פלשתים מושלים בישראל" אכן התנהגות זרה ומוזרה המצריכה צידוק אלוהי. שהרי אחרת היה נחשד כמשתף פעולה עם האויב בכלל וצריך לטהר אותו ומיד. (מה, הוא טלי פחימה? ).

והגבר הצעיר, שנדלק בתשוקתו, ואולי התאהבותו לבת פלשתים, האם היה יכול להבין שתשוקתו הבוערת היא תכנית אלוהית? הוריו מנסים להתנגד, תהיה כמו כולם, תתחתן עם בת עמך. מה לך עם בת פלשתים. אך שמשון הרי איננו "כמו כולם" בשום צורה מרגע ייווצרו.

בדרך אל האישה מתגלה סיפור גבורתו הראשון. הוא משסע אריה בשתי ידיו. " ולא הגיד לאביו ולאמו את אשר עשה" הם הולכים יחד אל בית האישה. איך לא ראו. ואם נשרכו מרחוק כי הוא היה קל רגליים למה לא סיפר. האם סוד כוחו היה מובן לו כבר. האם הבין לראשונה אז שיש בו כוח ממין אחר. המקרא איננו מפרש רגשות. גרוסמן מנסה.

אחרי זמן, בדרכו אל האישה הוא סר לראות את גופת האריה ומגלה שדבורים יצרו בגוויה קן ומייצרות דבש. הוא מכניס ללא חשש יד ורודה לעצמו את הדבש בידיו, מלקק אותו ועוד מחזיק מספיק כדי לתת להוריו. איזו משמעות יש לסיפור הזה. מלבד העובדה שהוא הופך אותו לדבר חידה לשעשע את ידיד אשתו לעתיד " מעז יצא מתוק" מה קרה לו ליד הגווייה. מה חש לגבי כוחו. לגבי התוצאות.

שמשון של גרוסמן הוא איד מגודל וילדותי. קשור להוריו. אך אם להם לא סיפר כלל על המפגש עם האריה ( הם לא ראו כתמי דם?) הרי שבפני הפצרות אשתו לגלות את סוד חידת העז והמתוק איננו יכול לעמוד והוא מגלה לה. היא תבגוד באמונו ותגלה לחבריה הפלשתים שלא הצליחו כמובן לנחש את פתרון החידה.

שאלה אחרת שיכולה להירמז מהחידה. באופן לא מודע לחלוטין, האם האיש העז הזה מחפש להוציא מעצמו דבר מתיקות? העם הוא העז שממנו יצא מתוק ואיננו יודע. כשהוא מדבר עם אשתו הוא הרבה יותר פיוטי משיחותיו עם הוריו למשל. מתיקות של ממש.

אך כשהתשובה חוזרת אליו מהפותרים הוא מתכעס " לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתכם חידתי" שוב משפט פיוטי קטן עם רמז מיני, מששפט המביא אחריו מסע נקמנות ראשון בבני פלשתים. הוא עוזב את אשתו וחוזר להוריו. אלא שאחרי זמן הוא רוצה לחזור אליה ומגלה שניתנה לגבר אחר, למרות שאביה מציע לו כנהוג בימים ההם את אחותה הקטנה "הטובה ממנה" שמשון הנעלב יוצא למסע נקמות חדש קושר לפידים לזנב שועלים ושורף את שדותיהם. נקמה בקנה מידה אופראי. הוא צד שלוש מאות שועלים, קושר כל זוג האחד בזנב השני ומחבר לכל קשר כזה לפיד. הסבלנות, הלהט. מה עבר בראשו. וזו פעילות שאיננה קשורה לא בפעילות מלחמתית בין שני עממים במצב מלחמתי. זוהי נקמה אישית.

קשה לראות במעשים אלו " הושעת העם" גרוסמן מנסה לתרץ, לדעתי הוסיפו את התואר לפרחח האלים אחר כך. דמות טראגית שלא מדעת, שאפשר לנתח אותו לאור תיאוריות חדשות, העם אימץ את גבורתו. הוא אחד היחידים לאורך ההיסטוריה שעיקר פרסומו בכוחו.

כשעולים הפלשתים לנקום את נקמתם, שמשון נותן שיסגירו אותו לפלשתים. הוא איננו פוגע בבני עמו, אך רק הגיע לידי הפלשתים מיד הוא הורג אלף מהם בלחי חמור. מה חש הגבר המוסגר? זה שאחרי ששרף את שדות פלשתים הלך להתבודד במערה עד שבאו להסגירו.

שמשון הנודד בכל הפלך עד שאפשר כמעט לצייר מפה של האזור מגיע גם לעזה, שם הוא רואה אישה זונה ואליה הוא הולך. הגבר שזרעו כנחל, בודד, את האישה שאותה אולי היה יכול לאהוב לקחו ממנו. זונה לא תבקש ממנו אהבה. הפלשתים מגלים אותו אצלה, אך הוא בקסם כוח חדש "ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח וישם על כתפיו ויעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון" הלך רחוק עם שללו על כתפיו. מעזה לחברון מהמישור אל ההר. ושער העיר בוודאי גדל מידות.

"ויהי אחרי כן ויאהב אישה בנחל שורק ושמה דלילה" שתי נקודות חשובות מצטיירות מיד. האחת זו האישה היחידה שיש לה שם בכל הפרקים בנוגעים לשמשון, וחשוב יותר היחידה שכתוב שאותה אהב. והכול בפסוק אחד מצומצם. את השאר צריך לנחש ולבנות. מי היא, הרי לא מסופר עליה כלום. האם חיזר אחריה. האם אהבה אותו. כמה זמן היו יחד. איך מתנהג גבר שכזה כשהוא מאוהב. מבלי דעת בחר לו את האחרונה בשורת נשותיו הבוגדניות, זו שאהב ולה סיפר את סודו, זו שהביאה עליו את סופו.

בעקיפין,במודע או לא, גרוסמן מדגיש דרך חשיבותה של האם מקרב בעקיפין ומבלי להזכיר כלל את האפשרות של אם אחרת שילדה בן אחר, לנגר אחד בנצרת, בן שנצלב ושינה את פני העולם.

בהקשר לבחירתו של שמשון נשים בוגדניות מצטט גרוסמן מחקר הטוען שאמהות בעלות התנהגות בעייתית כלפי הילד כמקור להפרעה נפשית היכולה להתבטא בפרצי אלימות. האם משם ומכך אפשר לדמיין שמשון אחר מהמסופר, גיבור פחות ומתייסר יותר כל ימיו.

גרוסמן בודק לכל אורך הספר הזה אפשרויות שונות. הוא מנתח פסוקים ומנסה לדמיין לעצמו ולמעננו איך קרו, מה הרגישו אנשים שונים כשעמדו זה מול זה. שמשון מול הוריו. כל אחד מהם מולו מהמקום בו ידעו על בנם דבר מה שייתכן והוא אינו יודע, לפחות לא בהתחלה.

שמשון, הנער ואחר כך האיש השונה מכולם. הבודד. ילד שגם הוריו מפתחים בו ונגדו סוג של זרות. ילדות של גיבור אמביוולנטי, אכזיסצנטיאלי טראגי, למרות שתי תכונות יסוד, האחת כוח גופני רב, והשנייה תשוקה לא ניתנת שבעה לנשים, לאהבה שאיננו מכיר.

גרוסמן הולך וטווה את התחושות של המשפחה הקטנה הזאת, הורים פשוטים, אנשי טבע, איכרים, שנועדו לגדל בן אלוהים שיושיע עמו. איך מגדלים ילד כזה, איפה מוצאים אהבה פשוטה לתת לילד כזה. ילד "מיועד" כמעט לא שלהם. ילד שרק הופקד בידם.

האם הסיפור המסופר מחדש משכנע? כסיפור כן. כפרשנות זה עניין אישי של אמונה. זה כתוב היטב מביא הסברים ממקורות שונים. האם הוא יוצר מיתוס, מסביר מיתוס? מיתוס הופך לכזה ככל שמספרים יותר את הסיפור. והסיפור הזה מתקיים אלפי שנים והפך סמל ל"שועלי שמשון" לקבוצת כדורגל "שמשון" לפלוגת "שמשון" המיתוס בדרכו השקטה מתקיים. מיתוס גבורה שהיה כה נחוץ ליהודים נדכאים. וכמיתוס, ככל שיוסיפו לו פרטים בכל פעם שיספרו מחדש כך יעמיק ויהפוך למיתוס גדול ומשמעותי יותר. בהחלט מרתק ומעניין לקרוא.

תגובות

ספור שמשון ע״י דויד גרוסמן

מדוע התרגום לעברית כל כך גרוע ולא מובן

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן