מחולי למחול - סיפורו של הקבצן חסר הרגלים


התמונה של שי גיל
75 צפיות

מחולי למחול- סיפורו של הקבצן חסר הרגלים על פי " מעשה בשבעה קבצנים" לרבי נחמן מברסלב, מנקודת מבטו של מטפל בתנועה

תקציר

מעשה

מעשה בשבעה קבצנים

המעשייה "מעשה בשבעה קבצנים", עוסקת בתהליכי שבירה, תיקון וגאולה, המתחוללים הדדית בנפש האדם כמו גם בתוך עולם האלוהות. המעשייה אינה מביאה את סיפורו של הקבצן השביעי-הפיסח, שכשרונו המיוחד והפרדוכסלי הוא הריקוד ואשר בו תלויה השלמת תהליך הריפוי והגאולה של האדם והעולם.

המאמר הנדון מנסה לעמוד על המשמעויות הטיפוליות הנובעות מהעובדה שסיפורו של הקבצן הפיסח נותר חסר, ושריקודו נשאר בגדר פוטנציאל לא ממומש- ריקוד שלא נרקד.

לצורך כך, מתבונן המאמר בדמות הקבצן הפיסח דרך ארכיטיפ הגואל הפצוע וכן עומד על מאפייני תורת הריקוד אצל רבי נחמן מברסלב, שבאמצעות המחול, מתעל את האנרגיות המתעוררות באדם לעבר חלקיו הדכאוניים ומעוררי המחלוקת בנפשו פנימה. במקביל מפגיש המאמר בין עבודת המחול הייחודית לקבצן הפיסח, לבין תהליכים תנועתיים-נפשיים המתהווים בחדר הטיפולים, שם אנו עשויים לפגוש בריק, בשיתוק ובכאוס, כמו גם באפשרות לפרום, לרקום ולרקוד מחדש את סיפורי חיינו, בדרך לחוללות עצמית.

מבוא:

סיפור המעשייה שסיפר רבי נחמן מברסלב "מעשה בשבעה קבצנים"[1], מפגיש את הקורא עם שלל פרדוכסים וצמדי הפכים הלוקחים אותנו אל מסע גאולה רוחני- נפשי שלא בא אל סיומו, והמהדהד עבורי את מורכבותה של העבודה הטיפולית בכלל ואת הדינמיקה המאפיינת תרפיה בתנועה בפרט.

בתוך סיפור המסגרת (שקצרה היריעה מלהביאו בשלמותו), אנו שומעים על מלך שמסר את מלכותו לבנו בחייו ובהמשך מתוודעים אל שני ילדים בן ובת אשר לרגל חתונתם מקבלים מתנות וברכות משבעה קבצנים, שכל אחד מהם מתואר כבעל מום אשר מומו באופן פרדוכסלי, מקנה לו מעלה יתרה ותכונות מופלאות ועל אנושיות. הקבצן הראשון מתואר כעיוור שלמרות ואולי דווקא בשל עיוורונו, כל העולם אינו עולה אצלו אלא כהרף עין והוא התברך בראייה חודרת ומסוגל לראות את המציאות כולה מראשיתה ועד סופה במבט אחד.

הקבצן השני מתואר כחרש שחירשתו מעלה יתרה לה, שכן אינו שומע את חסרונות בני האדם.הקבצן השלישי מתואר ככבד פה שמתברר כבעל יכולת דיבור ומליצה מופלאים שבדבריו גנוזים חכמות נפלאות, אלא שאינו סובל את דיבורי העולם שאינם לשבח האל. הקבצן הרביעי מתואר כבעל צוואר עקום למראית עין, שמתברר כצוואר ישר ונאה המסוגל להוציא את כל מיני הקולות שבעולם. אלא שמאחר ואינו סובל את אוויר העולם המלא הבל, נדמה שצווארו מתעקם לבל ינשום את ההבל הזה.

הקבצן החמישי מתואר כגיבן שמתברר שהוא למעשה בעל שעור קומה ובבחינת מועט המחזיק את המרובה ומאחר והוא מחזיק את כל המציאות ומה שמעבר לה על גבו, הוא נידמה כגיבן.

הקבצן השישי מתואר כגידם חסר ידיים, אלא שמתברר שהוא בעל יכולת ניגון ורפואה מופלאה, ומאחר ואינו משתמש בכוחו בתוך העולם אלא בעניינים שמעבר לעולם הוא נדמה כגידם.

כאן אני מגיעים לסיפורו של הקבצן השביע שהוא עיקר עניינו של מאמר זה. הקבצן השביעי מתואר כחסר רגלים- פיסח, ואולם סיפורו לא מסופר על ידי רבי נחמן ואנו נותרים וחצי תאוותנו בידינו. רבי נתן שרשם את המעשייה מפיו של רבי נחמן מעיר כי "גמר המעשה היינו מה שהיה ביום השביעי היינו הבעטליר שהיה בלא רגליים…..לא זכינו לשמוע ואמר שלא יספרה עוד והוא הפסד גדול כי לא נזכה לשומעו עד שיבוא המשיח"( דן, 1975: 169 ).[2]

יוסף דן (1975) מציין, כי המעשייה אמורה הייתה ככל הנראה להסתיים בהשלמת הגאולה, וזו קשורה בפעילותו של הקבצן השביעי חסר הרגליים, שקרוב לודאי שיכולתו המיוחדת היא הריקוד[3] (בדומה ליכולתם הפרדוכסלית של יתר ששת הקבצנים שסגולתו הייחודית והנסתרת של כל אחד מהם עומדת ביחס הפוך למומו הגלוי). מיכל אורון והניה היידנברג ( 1986) מציינות כי ריקודו של הקבצן השביעי, אמור לרפא את בן המלך אשר נפל לעצבות ואפיקורסות[4].

הסיפור שעוד לא סופר:

האל

האל שיווה מפנתאון האלים ההינדים, שריקודו הנוראי בורא והורס בו בזמן את היקום על ריבוא עולמותיו

דומה שאין זה מקרי שסיפורו של הקבצן השביעי חסר הרגליים נותר בגדר תעלומה ואנו נותרים עם סקרנות שלא באה על סיפוקה השולחת אותנו אל עבר מחוזות הדמיון. אני יכול רק לפנטז על ריקודו העז והאוטנתי של הקבצן הפיסח, המתעלה קרוב לודאי לממדים מיתים. אין זה ריקוד שמתחולל כפשוטו בתוך העולם, מדובר בריקוד קוסמי של הבריאה כולה, המזכירה לנו את נאטארג'- האל שיווה מפנתאון האלים ההינדים, שריקודו הנוראי בורא והורס בו בזמן את היקום על ריבוא עולמותיו[5]. דומה כי הקבצן השביעי שנותר עלום ונסתר, מרמז על ראשית ההוויה ואחריתה, על הרטט של החיים עצמם, על הכאוס הבראשיתי של טרם התהוות ומה שנותר אחר הכיליון. במונחים של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי לאקאן, ניתן לומר שמתוך הריקוד הנעדר של הקבצן הפיסח מציצה אלינו נשגבותו של הממשי, שלעולם נותר בלתי נגיש, לא ידוע ומאיים.

דומה כי הקבצן הפיסח כמסמן של החסר-סירוס, מעיד על הפוטנציאל התנועתי שנפגם בהווית האדם- המיקרוקוסמוס ובמקבילתו, קומת "אדם קדמון"- ההוויה האלוהית האנתרופומורפית.

פרשנים שעסקו בביאור המעשייה בהקשרה לאילן הספירות הקבלי, עמדו על הקשר בין שבעת הקבצנים לבין שבעת הספירות התחתונות בהיררכיה האלוהית. הקבצן השביעי בו עסקינן, מסמל לפיכך את הספירה השביעית- ספירת המלכות אשר דרכה פועלת ומתגלה השכינה (הפן האלוהי הנקבי) המסמלת את הממשות הגופנית-חומרית בכללותה ובפרט את פלג הגוף התחתון באדם והאופן בו הוא מנכיח את עצמו בפעולה בעולם הפיסי- עולם העשייה הקבלי. מומו של הקבצן השביעי, רומז אם כן על הפגימה בספירת המלכות האלוהית ובמקבילתה האנושית- ההוויה הגופנית- תנועתית של האדם.

בו בזמן, ככל שמתבלטת מרכזיות דמותו המיתית של הקבצן הפיסח בהבנת הנראטיב, כן גואה בקורא תחושה של החמצה ותסכול אור לעובדה שסיפורו של קבצן זה לא סופר. נדמה לי שהמציאות שאנו נקראים להכיר בה מבעד לנראטיב החסר שנגדע באיבו, חורגת מעבר למסקנתו של יוסף דן על כך שזמן הגאולה טרם הגיע. עם עובדה זו אנו יכולים להשלים, אלא שהאמת שלא ניתן לספרה מאחר וגרעין ישותינו התגבש סביב הכחשתה, היא עובדת היות "המלך עירום", כלומר הקבצן השביעי, ספירת המלכות-הגוף שאנו מתהדרים ובו בזמן מתביישים בו, מלעיטים אותו מחד במיני מזונות ועינוגים להכביר ומאידך מסתירים, מכסים ומכווצים אותו במיטב המחצלות ודפוסי התנהגות ותנועה נוקשים, הגוף הזה משווע לאיכויות אחרות; למזון עשיר בתחושות, אמוציות ואסוציאציות ומתוך כלא דימוייו העצמיים ומילון תנועותיו הדל והמוגבל, זועק הגוף המשותק והמקובע לתנועה וחוללות. ואולם המפגש עם הריק, ההעדר והחוסר, הוא חוויה כל כך מאיימת ומשתקת שכל שנותר לנו הוא להדחיקה ביד אחת, בשניה להמשיך ולקבץ אחר חלקי נפש פזורים ומשולכים, ובתווך לחוות אי נחת כרוני- תולדת הסמפטומים הנוירוטים והפסיכוסומטים. האמת צריכה להיאמר, הטענה שסיפורו של הקבצן השביעי חסר ופגום, היא שגויה ומטעה, ההפך הגמור, רקמות הגוף המיוסר נושאות בגבורה את סיפורנו, אף פרט לא נעלם מהן. יתר על כן, מערך הגוף- נפש מעיד את סיפורו השלם ללא הפסק, רק שאנחנו אטמנו אוזנינו מלשמוע ועצמנו עיניים מלראות, והגוף הוא ממשיך לקרוא לנו לעזרה בשתיקה רועמת ומכווצת. אם כן הסיפור מסופר, הנראטיב קיים, אך הוא חסר אותנו – העדים, הנוכחים/נעדרים בו בזמן.

במונחיו של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי לאקאן, היינו אומרים שהבחירה של רבי נחמן בדמות חסרת רגליים, והעובדה שסיפורה- "הטלנובלה" של הגוף הנגוף, נעדר מן המרקע, מעידים יותר מכל על כך שהגוף הוא מסמן ריק העוצר בתוכו עודף בלתי נסבל ובלתי נתפס. זוהי התנודה הראשונית- דופק החיים, הרטט הבלתי פוסק שקפא באחת. בדומה למים בתוך גביש השלג- הממתינים לבואו של האביב, בדומה ליפיפייה הנרדמת הממתינה בארמונה לעוררות, כך גם התנועה הנפשית- גופנית, הזרימה שנחסמה, מחכה להשתחרר, להתחייות ולהתיילד מחדש.

הקבצן הפיסח וארכיטיפ הגואל הפצוע

המלך

בדמותו של הקבצן הפיסח שיש המכנים אותו הקבצן "שתוק הרגליים"[6], מהדהדים מיתוסים עתיקים העוסקים בארכיטיפ הגואל הפצוע. במסורת המיסטית היהודית נתפס המשיח "הגואל את ישראל... שיהיה איש מכאובות וידוע חולי...לעולם ימצאו בו יסורין..."(שי,2002:34 )[7]. בנצרות מתגבש ארכיטיפ הגואל הפצוע סביב דמותו של ישו המדמם על הצלב ומושיע את מאמיניו. במסורת האלכימית בימי הביניים אנו פוגשים בשקנאי (הפליקן), המתואר כמי שפוצע את עצמו על מנת להזין בדמו את גוזליו. הפיכולוגית היונגיאנית רות נצר (2004), מציינת כי השקנאי הפצוע מסמל את הפסיכותירפיסט "שחווה את פצעיו האישיים מחדש בתוך המפגש הטיפולי עם פצעי המטופל"[8]. ברצוני להתבונן מקרוב בארכיטיפ הגואל הפצוע באמצעות הקבלה בין דמות הקבצן הפיסח שבמעשיה למיתוס נוצרי-קלטי מקובץ אגדות המלך ארתור, העוסק בדמותו האניגמטית של ה-fisher fing (להלן: "המלך הדייג "). האגדה (שיש לה גרסאות רבות) מספרת על מלך מדמם (המזוהה לעיתים עם ארתור עצמו) הפצוע בירכיו והמחזיק בגביע קדוש (המכיל את טיפות הדם האחרונות של ישו), אשר בכוחו לגאול את האדמה החרבה ואת האומה הבריטית. המלך המרותק לכיסאו שנים רבות, מחכה לאביר שיגאל אותו באמצעות שאלה נכונה, על מנת שישחרר את פוטנציאל הריפוי האצור בגביע הקדוש המוחזק בידיו הנאמנות. בשני הסיפורים אנו עוסקים בדמות זכרית הפגועה ברגליה ובכך אנו נרמזים על בעיה באיזור החלציים שמשמעה סירוס- פגיעה או חסימה של האנרגיה המינית-יצירתית. שתי הדמויות מחזיקות בפוטנציאל לרפא את זולתם: הקבצן הפיסח אמור לרפא את בן המלך שנפל לעצבות באמצעות תורת הריקוד המרפא ( ראה להלן), ואילו המלך הדייג אמור לרפא את הארץ השוממה ולאחד את האומה הבריטית המפולגת באמצעות טיפות דמו של ישו שמוחזקות בגביע הקדוש. הקבצן, כמו גם המלך הדייג, שהנם גואלים בפוטנציה, זקוקים לזולת שיאפשר את מימוש יעודם: הקבצן הפיסח נזקק להשלמת סיפורו החסר, ואילו המלך הדייג ממתין לאביר המיועד – גאלאהד, שישאל אותו את השאלה הנכונה. שתי הדמויות ממחישות לנו את מורכבות האינטראקציה הטיפולית. מחד כמטפלים אנו מסוגלים לגלות רגישות ולפגוש בכאבם של מטופלינו מתוך היכרותינו עם החסר, הפצע והמכאוב שלנו. בו בזמן כמטופלים אנו נזקקים לנוכחותו של המטפל שיכיר בפצע שלנו ויחד עם זאת, יזכיר לנו את פוטנציאל הריקוד הטמון ברגלינו המשותקות, או את העובדה שבתוכנו גביע קדוש - מיכל עצמי שיכול לשאת את חלקי נפשנו המפוזרים ולאחדם.

ובחזרה לסיפור המעשיה שלנו. נדמה לי שבדומה לקבצן הפיסח הממתין בסבלנות לחוללות רגליו, בדומה למלך הדייג המדמם בציפייה לגאולה, יחד עימם גם אנו הקוראים, ממתינים להשלמת סיפור המעשה בשבעה קבצנים, ואולם רבי נחמן, כמו כל מטפל היודע לתסכל את מטופליו במידה הראויה, נמנע במכוון מלסיים את סיפור המעשיה. אולי אנו נרמזים על כך שהשריטה הפרטית של כל אחד, סיפור המעשיה הלא גמור שלנו, יוכל להיכתב רק משנזנח את התקווה שהגאולה תבוא מבחוץ, ויחד עם זאת כמו באופן פרדוקסלי, האינטראקציה עם הזולת- המטפל, היא בסופו של דבר זו שמשחררת את פוטנציאל הריפוי ( הגביע הקדוש, הריקוד ) שהיה אצור בידינו מלכתחילה.

לא בכדי הותיר רבי נחמן את המעשייה בחלקיותה, פצועה ומדממת, בכך הוא מסמן את מצבו הקיומי של האדם המחפש מזור ומרפא לנגעיו, ואולי זו דרכו הייחודית, של רבי נחמן לזמן את נפש האדם הקורא או השומע את המעשייה, להיות שותף להשלמתה-גאולתה, כמו גם להיזכר בפוטנציאל הריפוי העצמי שממתין להתממש בו.

סיכומו של דבר, נדמה לי שמבעד לדמות הקבצן הפיסח, כמו גם מדמות המלך הדיג הפצוע, משתקפת מסכת חייו התקועה של כל אחד מאתנו ואנו מוזמנים להכיר בחסר, בפצע ובשיתוק האוחז בנו ולקבל אחריות על השלמת הסיפור, כלומר הסיפור של כל אחד מאתנו ממתין למספר בגוף ראשון על מנת שישלימו באמצעות ריקוד חייו.

דינמיקת הריקוד המרפא:

מונק

ריקודו הנעדר של הקבצן הפיסח פוגש את גופי הנוקשה המשווע לחוללות, חודר את בטני וקרבי, בדומה לזעקה הלא נשמעת בציורו של מונק, זעקה שממש נתקעת לנו בגרון הפעור לרווחה כמו חור שחור שמבטינו נבלע בתוכו

מכל האמור לעיל, מתברר לנו מדוע התיקון המיוחל של האדם חייב להתחוללדרך ריקודו של הקבצן הפיסח-מהמקום התקוע, החסר והריק משם ורק משם יכולה להתרחש צמיחה וגדילה. הפרדוקס הוא שעצם הנכונות לפגוש בריק - פתיחת התיבה הסודית הטמונה במרכז הווייתנו הפסיכופיזית, (שמאז ומתמיד עמלנו על נעילתה באין ספור מנעולים ומערכי הגנה זוללי אנרגיה ), רק אקט זה מאפשר לאנרגיה הדחוסה לפעפע לכל רובדי הגוף- נפש וכך המפגש עם הריק שאמור היה להיות טראומתי ומפרק הופך למלאות מחייה ומאפשרת.

ריקודו הנעדר של הקבצן הפיסח פוגש את גופי הנוקשה המשווע לחוללות, חודר את בטני וקרבי, בדומה לזעקה הלא נשמעת בציורו של מונק, זעקה שממש נתקעת לנו בגרון הפעור לרווחה כמו חור שחור שמבטינו נבלע בתוכו. הדיאדה פיסח – רקדן, תמשיך ותלווה אותנו מאחר ומיזוג המצבים הקוטביים מהווה חלק מתהליך שלם של שבירה ותיקון. קבלת האר"י לימדה אותנו שאת הבריאה מקדים שלב שבו האלוהות מצטמצמת אל תוך עצמה, צמצום זה הכרחי על מנת לפנות מקום להתהוות העולמות ולשחרור מבוקר של האנרגיה היצירתית. גם בחיו של כל אחד מאתנו, הטראומה, השיתוק, המודחק והקפוא, מקדים את הריקוד היצירתי והמשוחרר. כך גם בתהליך היווצרותו של ריקוד, בין תנועה לתנועה קיים תמיד חלל ריק, מאיים ומשתק. בתוך רצף התנועות של המתנועע המתהווה מרגע לרגע, מרחפת כל הזמן עננת החידלון, השיתוק ואי הידיעה מאין תבוא התנועה הבאה.גם בחייו של רבי נחמן, הריקוד לא נועד לשרת את היצר או לשמש ערוץ לביטוי של רגעי התלהבות והתעלות, שכן:

"מעלה יתרה להתאמץ ולרדוף אחר המרה השחורה דווקא, להכניס אותה ג"כ בתוך השמחה באופן שהמרה השחורה עצמה תהפך לשמחה..."[9]. בעניין זה מציין גרין( 1979), כי עבור רבי נחמן, השמחה האמיתית היחידה היא תולדה של מאבק עם צער החיים, כלומר היא תוצאה של תהליך דיאלקטי שבו השמחה והצער נמזגות ועל ידי כך נולדת שמחה ממין חדש, מורכב יותר[10].

מבחינתו של רבי נחמן, המחול נתפס כעבודה דתית המצריכה מהאדם מאמץ פנימי לתיעול האנרגיות המתעוררות בו לעבר חלקיו הדכאוניים ומעוררי המחלוקת בנפשו פנימה על מנת להכלילם ולצרפם, מה שאמור לאפשר טרנספורמציה ו-קתרסיס[11]. האופן שבו מעגן רבי נחמן את תורת הריקוד ב-קבלת הזוהר וב-קבלת האר"י הינו מאלף ומן הראוי שנעמוד עליו בתמציתיות. על פי תפיסתו, שורש הרע בכלל והעצבות בפרט, הוא "בדינים" שבספירת הבינה המסמלת את האם האלוהית בקומת "אדם קדמון", אשר מקבילתה האנושית מצויה בלב האדם. מכאן יורדים שורשי הדינים דרך הירכיים והרגליים של הגוף האלוהי- ספירות נצח והוד, ומצטברים בספירת המלכות התחתונה. בהקבלה אנושית ניתן לומר, שהרגשות השליליים מתפשטים מהלב לשאר חלקי הגוף ומצטברים בפלג הגוף התחתון ובעיקר בכפות הרגליים ובעקבים. מכאן נובע שלדידו של רבי נחמן, הפעלה דינמית של הגוף ובפרט של הרגליים תוך כדי ריקוד, היא הכרחית על מנת לסנן את המשקעים הרגשיים השליליים וכ"ו[12]. חשיבות כל האמור לעיל, הוא בהבנה שטרנספורמציה רגשית- נפשית, הינה תהליך הקשור באופן מהותי באופני תנועת הגוף הפיסי ואיבריו השונים. יתר על כן, בכוחה של עבודת תנועתית-גופנית לחולל שינוי פנימי מהותי בנפש האדם. עכשיו אנו יכולים גם להבין יותר את סוד ריקודו של הקבצן השביעי ואת האופן שבו התכוון לרפא את דכאונו של בן המלך (המהדהד אולי את דכאונו של רבי נחמן עצמו[13]), בסיומה של המעשייה.

בהתחשב בכל האמור לעיל, ניתן לשער (בזהירות יש לאמר), שרבי נחמן, בלא שידע על כך, היה מעין סנונית המבשרת על לידתה של התרפיה בתנועה המורדנית.

ובחזרה אל התהליך התנועתי-טיפולי שלנו, רק במידה ונקבל את הדממה את רגעי העצירה, את חלקינו העצובים והדכאוניים, רק במידה ונשכיל להתרווח באותו המרווח, להרפות מהמושכות ולהמתין בסבלנות בעתות השפל לגאות הרגש והגוף, אזי נילקח בבטחה אלי חוף, תוך כדי התהוות ריקוד אוטנתי ומשוחרר שבו מתחולל דיאלוג מתמיד בין הידוע והגלוי לבלתי ידוע ולנסתר, בין "מימי הנפש" הרוגשים, הסוערים או הדוממים לעיתים, לבין "חופי הגוף" המתעצבים ומתכיירים מחדש עם כל מגע של גל. ריקוד זה שכל תנועה שלו צרובה בחותם האמת, בכוחו לצרף ניגודים, לשחרר חסימות וכיווצים, להפגיש בין חלקי נפש וגוף שהיו רדומים או משותקים ולפנות מקום לנוכחות מלוא שיעור "קומת האדם", עצמותו ועוצמתו. אכן ריקוד מסוג זה הנו חוויה רוחנית כולית, המהדהדת את תיאורו הייחודי של רבי נחמן עצמו:

"אילו היו שומעין רק תורה אחת שאני אומר עם הניגון והריקוד שלה, היו כולם בטלים בביטול גמור... הכל היו מתבטלין בכלות הנפש מגודל עוצם התענוג המופלא והמופלג מאד מאד"[14]

תהליך מופלא זה הוא לעיתים גם חוויה קשה ומתסכלת. המטופל המוזמן לנוע, נתון לחוסר ודאות וידיעה מהיכן יתחיל ואנא פניו מועדות, הכלי היחיד שנותר בידו הוא קשב הגוף והיענותו המוחלטת לצו הרגע. כל שבידו לעשות הוא לעקוב אחרי עצמו בסבלנות בחן ובתשומת לב פתוחה ולא מסתגרת ולאפשר לתחושותיו לפעפע בגופו, בדומה לבועות אוויר המבעבעות מקרקעית האוקיינוס ומותירות מסלולי תנועה עד להתפוגגותן והיעלמותן מהעין.

הריקוד הלא נרקד:

הנעליים

סיפורו של הרקדן הפיסח פונה לריקוד הלא נרקד של כל אחד מאתנו שהוא בחזקת נעדר כל עוד לא העזנו לתת דרור וחופש לגוף- נפש. בתוך כך עשויים להתעורר פחדים קמאיים וחששות. אכן כן, גם לאל המרקד שיווה קיים צד הרסני ודמוני, שחרור לא מבוקר של אנרגיות האיד שהיו עצורות זמן רב עשוי להיות כאוטי והרסני לאגו. הדבר מזכיר לי את האגדה "הנעליים האדומות" של אנדרסן, המספר על ילדה שכאשר היא נעלה את נעליה האדומות, לא יכלה להפסיק לרקוד. רגליה רקדו ללא הרף בניגוד לרצונה ועל מנת להפסיק את המחול המטורף היא נאלצה לבסוף לכרות את רגליה.... כך גם מספר המקרא, כי פתיינותו המינית שלהנחש מספר בראשית,היתה מאיימת כל כך, שהאל סירסו על ידי כריתת רגליו.

כאן עלינו לשאול את עצמנו בכנות, האם ניתן לפחד מפני הטירוף לשתק אותנו ולהפוך אותו לנכים רגשית ותנועתית, או שנסתכן ונשחרר את "השדים" שהיו כלואים בבקבוק הצר של גופנו ונתנסה בעוצמה ובמימוש הפוטנציאל היצירתי שטמון בנו. בעניין זה מזכירה לנו תורת הריקוד של רבי נחמן כי עלינו לספוג מחדש, לספוח ולמזג את מה שנתפרד או נאטם ונחווה ככאוטי, ולא לשאוף לנטרל את האנרגיות השליליות, או לכרות את חלקי הנפש המאיימים. בהיבט טיפולי, אין ספק שכל עוד ניזקק למנגנוני פיצול דיכוטומיים, נמשיך לקרבן את עצמנו: רגע אחד משותקים- מסורסים חסרי רגליים, ורגע אחר אנו פוצחים במחול כאוטי חסר שליטה וטראומטי. מטרתה של העבודה הטיפולית חייבת אם כן, לכלול את יצירת התנאים בהם יוכלו בהדרגה הפיסח והרקדן שבתוך כל אחד להיפגש סוף סוף, לשוחח ולהתיידד, אזי פתאום הם עשויים לגלות שהם שניהם בעצם מאותו הכפר ואף מאותה "משפחה גרעינית שהתפצלה".

כאן יכול לבוא לעזרתנו המטפל, אשר בנוכחותו הלא כופה והמאפשרת, בעדותו המכילה והמגוננת, בחלל שהוא מפנה לנו להיות, ובדיאלוג התנועתי/ מילולי שמתהווה בתוך גבולות בטוחים ומובנים, כל אלה יחד מאפשרים לגוף לנשום בבטחה ולשחרר לחלל הטיפולי את סודותיו הנצורים טיפין טיפין. בתהליך זה אנו עשויים אולי לגלות את השתקפות הבנתו של טולקין ( 1993) באשר להשפעת הפנטזיה על הנפש :

"פנטזיה יוצרת ... עלולה לפתוח את מטמונך ולהניח לכל הדברים שהיו נעולים שם להתעופף, כציפורים כלואות בכלוב. אבני החן כולן הופכות ללהבות או לפרחים.. הדברים היו חופשיים ופראיים, הם לא היו שלך יותר מכפי שהיו חלק ממך"[15].

מחול ומחילה:

נדמה לי שסיפורו של הרקדן הפיסח קורא לכל אחד לשים לב היכן הוא תקוע ומשותק ולפנות מקום לתנועה ומחול- מילה אשר לא בכדי היא חולקת שורש משותף עם המלה מחילה. מסופר כי ביום הכיפורים בו אנו נקראים לחשבון נפש לבקשת סליחה ומחילה, דווקא ביום זה היו בנות ישראל יוצאות בבגדי לבן לחולל בכרמים[16]. אין זה מקרי, שכן המחילה לעצמי ולזולתי, היכולת להתגמש, לשנות מקום ועמדה היא המפנה מקום להיווצרות תנועה שבכוחה להפגיש ביני לבין נקודת מבטו המופנמת של זולתי. זאת בדומה לדינמיקה המאפיינת אימפרוביזציה, שבה בכל רגע אני חופשי לבחור בתנועה חדשה ובמסלול חדש, אין ספור אופציות פתוחות ונתונות לבחירתו של מי שיודע את סוד מתיקותה של המחילה ומסוגל לנוע מתוך החלל שבקרבו, מהמקומות הלא ידועים והלא פתורים מהמחילות האפלות, מתוך המצוקה והקושי, שם ממתין לנו הריקוד שעוד לא נרקד, שם גם מביט בנו בעיניים חומלות הקבצן הפיסח ומזמין אותנו לנוע יחד אתו אל עבר חוללות עצמית.

סוף

ביבליוגרפיה:

1. שטיינמן, א. (תשי"א ) כתבי רבי נחמן מברסלב.. תל-אביב: כנסת: 125-140.

2. דן, י. ( 1975) הסיפור החסידי.תל-אביב: כתר: 169.

3. אורון, מ.וג' היידנברג, ה. (1986) מעולמו המיסטי של ר' נחמן מברסלב, מעשה בשבעה קבצנים. תל-

אביב: פפירוס בית הוצאה באוניברסיטת תל-אביב: 133.

4. hindu godesses, california: university press: 47-48 kinsley, d. (1988)

5. ליקוטי מוהר"ן ב, כג.

6. גרין, א. ( 1979) בעל היסורים. תל-אביב: עם עובד:139.

7. פישביין, מ. ( תש"ס) מחול לצדיקים: תורת הריקוד אצל רבי נחמן מברסלב, במעגלי חסידים, קובץ

מחקרים לזכרו של פרופסור מרדכי וילנסקי (אטקס, ע. אסף, ד. ברטל, ישראל. ריינר אלחנן עורכים).

ירושלים:מוסד ביאליק: 335-349.

8. אנקורי, מ.( 1994) מרומי רקיעים ותחתיות שאול, מסע הנפש של רבי נחמן מברסלב. תל-אביב: רמות: 12, 14.

9. חיי מוהר"ן ב', תורה שם

10.טולקין, ג.ר.ר.( 1993) עץ ועלה על סיפורי פיות. תל-אביב: זמורה ביתן: 72.

11. שי, א.(2002) משיח של גילוי עריות, הסטוריה חדשה ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית היהודית. תל-אביב: מודן: 34

12. נצר,ר. (2004) מסע אל העצמי, אלכימיית הנפש- סמלים ומיתוסים. מושב בן שמן:מודן: 445

[1] שטיינמן, א. (תשי"א ) כתבי רבי נחמן מברסלב.. תל-אביב: כנסת: 125-140.[2] דן, י. ( 1975) הסיפור החסידי. תל-אביב: כתר: 169.[3] שם: 169[4] אורון, מ.וג' היידנברג, ה. (1986) מעולמו המיסטי של ר' נחמן מברסלב, מעשה בשבעה קבצנים. תל-אביב: פפירוס בית הוצאה באוניברסיטת תל-אביב: 133.[5] hindu godesses, california: university press: 47-48 kinsley, d. (1988)[6] אורון, מ.וג' היידנברג, ה. הערת שולים 4 לעיל.[7] עדות מתלמיד האר"י, רבי חיים הכהן מארם צובא, מובא בספרו של שי,א.(2002) משיח של גילוי עריות, הסטוריה חדשה ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית היהודית. תל-אביב: מודן: 34[8] נצר,ר. (2004) מסע אל העצמי, אלכימיית הנפש- סמלים ומיתוסים. מושב בן שמן:מודן: 445[9] ליקוטי מוהר"ן ב, כג[10] גרין, א. ( 1979) בעל היסורים. תל-אביב:עם עובד:139.[11] פישביין, מ. ( תש"ס) מחול לצדיקים: תורת הריקוד אצל רבי נחמן מברסלב, במעגלי חסידים, קובץ מחקרים לזכרו של פרופסור מרדכי וילנסקי (אטקס, ע. אסף, ד. ברטל, ישראל. ריינר אלחנן עורכים). ירושלים: מוסד ביאליק: 335-349.[12] שם, 340-341.[13] . אנקורי, מ. ( 1994) מרומי רקיעים ותחתיות שאול, מסע הנפש של רבי נחמן מברסלב. תל-אביב: רמות: 12, 14.[14] חיי מוהר"ן ב', תורה שם.[15] טולקין, ג.ר.ר.( 1993) עץ ועלה על סיפורי פיות. תל-אביב:זמורה ביתן: 72.[16] מסכת תענית ד' ח.

קטגוריה: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר