אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השאמאן - המרפא, הרופא האליל


במאמר זה אציג את דמותו של השאמאן, המרפא, "הרופא אליל". אציג את דמותו כדמות מעוררת מחלוקת פרשנית- כיצד יש להבין את התופעה ולאור איזה מדדים ניתן לפרש אותה. האם המדדים הפסיכולוגיים המערביים, או שמא דווקא המדדים הפנים תרבותיים. בכל אחד מהם תתגלה דמות שונה- לאור הראשונים, השאמאן יתגלה כחולה, ולאור האחרונים, הוא יתגלה כרופא.

מבוא

התופעה השאמאנית היא תופעה אוניברסלית במרחב ובזמן, ואי אפשר להתעלם ממנה הן מבחינת הדומיננטיות שלה בחברות ארכאיות, והן מבחינת ה"מוזרות" שלה בתקופה המודרנית. במאמר זה אראה כיצד "מוזרות" זו מקבלת פירושים שונים דרך סוגי מחקר שונים אשר מביאים לידי מסקנות הפוכות זו מזו. וכוונתי היא למחקר הפסיכולוגי אשר יפרש את התופעה כמחלת נפש, ולמחקר הדתות, אשר מנסה להימנע מרדוקציות מסוג זה והבוחן את התופעה ביחסה כעיקר דתי. אציג את תפיסות העולם השונות, שהן המסגרות הממשמעות, אשר מקנות לתופעה מעמד זה או אחר בהתאם להתייחסות של תחום המחקר למה שאכנה ה"פורטל"- שער הכניסה, אשר דרכו עובר השאמאן במהלך הטרנספורמציה שלו מאדם רגיל ויומיומי אל השלב של מימוש תפקידו- האכסטזה, הטרנס, הריקוד וכן הלאה. אתייחס בדבריי לדיווח על המעבר הזה ולא למעבר עצמו מכיוון שכל הידוע לחוקר אשר שומע או רואה את השאמאן בפעולתו הוא הדיווח על מצבו של השאמאן מפיו.

השאמאן כחולה במחקר הפסיכולוגי-פסיכיאטרי

כבר מתחילת המפגש בין תרבות המערב, הנצרות האירופית של סוף ימי הביניים, עם התרבויות של אמריקה, הייתה התייחסות שלילית לתופעת השאמאניזם(1). יש קשר מסוים בין הוקעתו של השאמאן כאדם בעל התנהגות חריגה, כמשרתו של השטן, ומקור החטא, כפי שנקבע על ידי הכנסייה הקתולית, לבין הקביעה הערכית בגנותו של השאמאן כחולה פסיכוטי ולכן מוקצה.הנטיה לבחון את השאמאן כמושא פסיכולוגי נובעת מכך שאין הוא עולה בקנה אחד עם תפישת הדת הקתולית- הוא אינו תואם שום דוקטרינה דתית או חברתית מוגדרת, הוא חסר גבולות שניתנים לאבחון וממילא מתוך זה אין התופעה מסתדרת עם קטגוריות דתיות מוכרות. גישה זו אומצה גם על ידי הממסד הפסיכולוגי. הבחינה הפסיכולוגית, הרואה בשאמאן "סוג של אדם" עם "סוג של מחלה", ראתה בדת והחוויה הדתית הפרטית והשבטית כתוצר של הפרעה נפשית המשותפת לכל הקבוצה אשר בה השאמאן שהוא החולה ביותר הוא גם המרפא ההכרחי.הגדרתו של השאמאן כחולה פסיכוטי קיימת מרגע גילוי התופעה והחלת מדדים פסיכיאטרים עליה. מהבחינה הפסיכולוגית, השאמאן חולה במחלה שנובעת מגזעו, מורשתו ומתנאיו הסביבתיים המיוחדים. הוא הובחן כחולה בהפרעה נפשית נוירוטית או פסיכוטית בהתעלמות מההיבטים התוך תרבותיים שבה הוא פועל ומהם הוא ניזון.(2).לעומת זאת המחקר האתנוגרפי והאנתרופולוגי הציג את השאמאן כבודד חריג אשר קיומו הכרחי לשבט, בתור היותו המרפא השבטי.כך שהוא מוצג כמופרע אך הכרחי, כאיש מקצוע אך שרלטן, מודע לעצמו אך לא שולט בהפרעה, נוירוטי ובעל שליטה בדיסוציאציה, ואף כפסיכוטי, משמע- סכיזופרן וחסר שליטה בתודעתו.כאשר בוחנים את תופעת השאמאן- סיפוריו על עולם הרוחות ומסעותיו שם, צורת ריפויו את מחלות השבט, הפעולות המאגיות שבהן הוא נוקט לצורך שמירת ההרמוניה, וכן הלאה- במסגרת פסיכולוגית אשר רואה את הפרט, הוא נתפס כחסר יכולת להבדיל בין מצבו השפוי לבין מצבו ה"הזוי", בכך שהוא ממשיך את סיפור הזייתו אל העולם הנורמאלי, בצורה של המחשה קונקרטית של הזיה המופרכת מיסודה. ויותר מכך, לא רק הוא מואשם במחלת נפש, אלא כל שבטו התומך בו, מקבל את סיפוריו, ומקבל את מעמדו כמרפא, גם הם יתפסו כחולים וכמופרעים נפשית, בכך שהם מוכנים לקבל כאמת מוחשית את סיפורו הדמיוני. כאשר בוחנים את דימויי האלוהיות מחד ואת אופיו של השאמאן מאידך, מגיעים למסקנה שהאל הוא המקבילה של השאמאן בסיפורו. האל מתנהג כמו השאמאן, הוא חי- מת (רוח, אב קדום המשתתפת בחיי השבט), משתמש ביכולות מיוחדות בכדי להשפיע על הטבע (שליטה במזג אוויר), שותה משקאות מיוחדים באירועים מיוחדים אשר משנים את טבעו (אמברוסיה, נקטר, טאבק), לאלים יכולת להתגלגל לאדם (מצבי טרנס אלוהיים?!), על כל אלה טוען ווסטון שהאלים מחקים את השאמאן, ולאור העובדה שהשאמאן הוא זה אשר מדווח על האלים הוא מגיע למסקנה שהאלים הם השלכה של מצבו הפסיכוטי של השאמאן בזמן הטרנס לאחר אכילת או שתית חומר משנה תודעה (משנה את סידור התודעה) או לאור מצב רגשי שנובע ממוזיקה, ריקוד או מדיטציה- השאמאן מבלי שהוא מודע לכך מדווח למעשה על עצמו.הניתוח הפסיכולוגי השלילי את התופעה בוחן את תפקידו של השאמאן כמתווך בין עולם האלים והרוחות לבין עולם האדם. אך כאשר עולם האלים מוטל בספק הרי גם תפקידו כמתווך מוטל בספק, והדיווחים על המסעות מקבלים משמעות שונה מהראשונה, הם נשארים ריקים מתוכן ריאלי ומקבלים את משמעותם ממצבו של המדווח, או דרך הסמלים והמטאפורות שהוא משתמש בכדי לדווח על ההזיה. וכך השאמאן עומד אמנם כמתווך אך לא עוד בין שני עולמות אלא בין עולם הזוי, פרטי ושבטי לבין העולם הריאלי. גם הניתוח האנתרופולוגי יראה בעולם המדווח כהזיה, אך יטען שכל עוד השבט מוכן לקבל את הסיפור כאמת, והסיפור משיג את מבוקשו (לרפא, לשמור על ההרמוניה), אין לבטל את הסיפור ולחפש לו פירושים דרך מצבי התודעה אלא לראות אותו בתיפקודו, עד כמה הוא ממלא את תפקידו בחיי השבט והשאמאן.לפסיכולוגיה המערבית אין מדדים אובייקטיבים כמו לרפואה שניתנים למדידה, כגון מדידת חום או דופק. לכן ההכרעה בדבר "חולי נפש" היא רלטוויסטית ואינה מבשרת על מציאות של מחלה. ובכך אמות המידה של הפסיכיאטריה הם לא יותר מנגזרת תרבותית אשר אין להם תוקף כלפי חוץ(6). ניתן לומר זאת כך- הפסיכיאטר או הפסיכולוג אשר יתיימרו לקרוא את שפתו ה"תת מודעת" של השאמאן הריהם מחילים קונספציות חיצוניות למערכת בה פועל השאמאן. כך נוצר מצב אבסורדי בו השאמאן יציג, יספר, ידווח על מסע, שתוקפו הוא בתוך המיתוס השיבטי שלו, והפסיכולוג השומע יוכל לומר לו שאין הוא אלא שר מיתוס אחר, של שבט אחר, של ה"שבט המערבי"- את מיתוס אובדן האב הקדמון או מיתוסים המבטאים תסביכים אדיפאלים וכן הלאה. זאת אומרת-לא רק שהפסיכולוג לא מבין את שירו של השאמאן, הוא יטען שגם השאמאן עצמו לא יודע מה הוא שר.

השאמאן כרופא ועל הפורטלים

אם כן, עלינו להיזהר לבל ננסה לפרש תופעות זרות של חברות אלו במונחים של הפסיכולוגיה המערבית ועלינו לגבש שיטות מחקר טובות יותר(6). אפיק חקירה שני הוצע על ידי מדע הדת. הנחת ייסוד של מדע זה היא אי הרדוקציאביליות של הדת אל מדעים אחרים. חוקרי דתות יחקרו את השאמאן בפעולתו- כרופא. לפי זה, עלינו לראות לא איך הוא עושה שימוש בהזיה בכדי להעניק משמעות למציאות, אלא לראות את ההזיה, המסע, כחלק בלתי נפרד מהמחלה המטופלת, ובכך היא חלק מהמציאות, משמע- המציאות מעניקה משמעות לדיווח. במילים אחרות- המציאות לא מקבלת משמעות דרך סיפורי רוחות, אלא סיפורי הרוחות מקבלים משמעות דרך המציאות, וכך קיומם לא עומד בספק מכיוון ששאלה זו לא עולה כלל במסגרת המחקר, ואין אנו יוצאים חוטאים כלפי מושא המחקר. חקר התופעה במסגרת מדע הדתות צריך לעסוק ביחס בין התופעות ולא בניסיון לשלול את קיומן על ידי רדוקציה כזו או אחרת. ניסיון להסביר את התופעה השאמאנית במושגים של פסיכולוגיה זה למעשה שלילת התופעה כבעלת קיום עצמאי, תוך כדי בדיקת היחס בין מצבו של האיש החולה, השאמאן, לתפקודו הנגלה. אנו צריכים לראות את היחס הפנימי, ההיגיון הפנימי של התופעה והקשרה לתופעות אחרות. יש להסביר עובדות אלו, קיומו של השאמאן ושל הרוחות ושל הטיולים המדווחים, במונחים של המכלול החברתי והתרבותי שבו הם נמצאים, כזיקה בין חלקים של מערכת קוהרנטית אחת. אם כך, כיצד זה ניתן לעשיה?. נוכל לומר שהמחקר הפסיכולוגי רואה את הדיווח של המסע כדיווח על הזיה שנוצרה בעקבות שינוי מצב תודעה. קבלת הדיווח כאמת על ידי השאמאן עצמו, מעמיד בספק את שפיותו של המדווח ויכולתו השיפוטית להפריד בין דמיון ומציאות. גם אם הנושאים והדברים עליהם השאמאן מדווח הם מציאותיים, לדוגמה שבילים, מערות, בתים ופעולות, הרי אין הם אלא השתקפות המציאות בנפשו המעוותת של המדווח- השאמאן. וניתן לומר- השאמאן בזמן הזייתו אין הוא אלא צופה במראה מעוותת של המציאות. ומתוך כך הפירוש לחיזיון צריך להמצא במה שמשתקף, משמע המציאות עצמה. אם נמשיך בדימוי המראה המעוותת נוכל לומר שכל מראה היא עיוות מסוים של המציאות, היא משקפת חלק דינאמי של המציאות אשר משתנה בהתאם לצופה ולנקודת מבטו. הכאן ועכשיו המשתקף הופך להיות בלתי מושג ולא אפשרי בתוך המראה, ובזה עיוותו מכיוון שאין זה כך במציאות, אך בנוסף לכך, כל עוד החיזיון הוא מראה, אין לו שום קיום אם לא צופים בו והוא בר ביטול כל עוד יודעים את המציאות כשלעצמה. המראה כפורטל, כשער כניסה לעולם אחר- ההזיה, היא ממשיכה את המרחב בלבד, אך למרחב זה לא ניתן להיכנס, כי אין לו קיום משל עצמו, ולמעשה הוא קטיעה של המציאות על ידי שיקופה, אין הוא שער כניסה עוד אלא מחסום. וזוהי למעשה סוג ההסתכלות הפסיכולוגית בנושא- שלילת הריאליה שמשתקפת במראה.אך ניתן להמשיל את הכניסה לטרנס בדימוי פורטל מסוג אחר- דלת זכוכית. גם היא שקופה כמראה עצמה, גם היא מהווה מעבר לעולם אחר, אך היא, גם בהיותה סגורה וגם בהיותה פתוחה, מאפשרת את קיומו האובייקטיבי של מקום שהוא אחר מטבעו. אך "האחר" הזה הוא גם האפשרי, הוא יציב וקבוע, ואינו תלוי במסתכל, הוא המשך של הזמן והמרחב הממשי- הוא המשך של המציאות. בדימוי זה לא ניתן לבטל את קיומו הריאלי של המסע המדווח, אך גם לא ניתן לאשר אותו, מה שכן ניתן לעשות זה לבדוק את היחס בין העולמות- משני צידי דלת הזכוכית. ישנם מספר דוגמאות של פורטלים מסוג דלת הזכוכית- אש בתחילת ריטואל או בכניסה למרחב קדוש, נגינת ושירת השאמאן, הסמים והמשקאות המשכרים. הם אלו שמפרידים בין הפכים- מוכר/ לא מוכר, בטוח/ מסוכן, יומיומי/ קדוש, אך שוב, כל האחר הוא גם אפשרי- מי שעבר את השער בשלום שוהה למעשה עכשיו במרחב-זמן קדוש, אחר אך לא נפרד מהמציאות, אלא המשכה של מציאות-על קוהרנטית ושלמה. לפי דימוי זה, עולם הרוחות השאמאני אין הוא עולם נשגב ואין לו עדיפות על המציאות. הוא גם אינו נערץ כמו בתרבות הנוצרית. כמושא לפולחן הוא מכובד וגורם חשוב בשבט, ואף שותף מלא בחיים החברתיים. משמע- אין הפרדה של יראה ופחד בין העולמות אלה שיתוף פעולה שהמעבר ביניהם הוא דרך הפורטל השאמאני. גם לגבי "הידע הנוסף" של השאמאן אשר עוזר לו למלא את תפקידו, ניתן לפרשן באופן חדש. כאשר השאמאן חודר אל מעבר לפורטל, אין זו חדירה פיזית בלבד אלא גם מיזוג של שני העולמות. כשם שהמציאות הרגילה חודרת ל"אחר", ה"אחר" עצמו חודר למציאות, וכך למעשה הוא מתמזג איתה. ומתוך כך נוצרים ערכים מוספים אשר הם מקנים לשאמאן כלים לבצע את פעולותיו. לדוגמה, הידע המוסף אשר מקבל השאמאן מהאבות או מהרוחות אכן מועבר אליו מהאבות על ידי המורשת שידעה לברור את התרופות המתאימות למשברים אשר מביאים לידי יציאה למסע. על ידי המעבר אל ה"אחר" ומיזוגו עם המציאות הקונקרטית יודע השאמאן לברור את התרופה מתוך מאגר הידע השבטי.דוגמה נוספת-, ניתן לשאול עדיין מה כוחו של השאמאן כמרפא או מאגיקן לאור מיזוג העולמות? זוהי שאלה על היחס בין מצבו המיוחד של השאמאן לעצם ביצוע תפקידו. אם אמרנו שישנה נטייה לראות את השאמאן כמתווך בין עולם הרוחות ועולם האדם, ניתן לומר כעת שלאור דימוי הפורטלים מתהפכים הגורמים. מי שממלא את פונקצית המתווך הוא לא השאמאן אלא האלים והרוחות עצמם, הם המתווכים בין השאמאן לבין הטבע בפעולתו לשימור ההרמוניה. כאן צריך להמשיך את הדימוי. העולם ה"אחר" יכול להתפש כעולם הסיבות הנסתר והקדוש, העולם שבו נקבעים מהלכי העניינים כפי שיבואו לידי ביטוי במציאות הקונקרטית, שהיא עולם התופעות. כאשר השבט עומד נוכח מחלה, משבר או אסון טבע, אלו מקבלים את משמעותם במסגרת של עולם הרמוני שבו כל דבר משפיע על דבר אחר דרך קשר שעובר בעולם "האחר", כשבירה והפרה של האיזון. בכדי להחזיר את המצב למסלולו- על השאמאן לפעול באותה מסגרת של משמעות- עליו להגיע אל עולם הסיבות ושם לתקן את המצב בכדי שעולם התופעות יחזור לפעול בתקינות. זוהי אמנם ראיה מכניסטית על העולם, אך דואלית- הסיבות והתופעות הן לא באותו מקום של קיום- הסיבות נמצאות מעבר לפורטל השקוף. ההשוואה בין האלים ובין הסיבות מתבקשת מאליה לאור דברים אלו- באשר השאמאן יודע לקרוא את הקשרים בין התופעות הוא יודע גם לשלוט בהם על ידי סיבותיהם, משמע- על ידי הפעלת האלים האחראים לתופעות או אל ידי קבלת ידע מעשי מהם. אך גם אם האלים מזוהים כאן עם הסיבות של התופעות , הרי לא נשלל קיומם במסגרת המערכת הקוהרנטית, אלא נמצא להם משמעות פרגמטית- לצורך מה הם משמשים: יכולתם לעזור לשאמאן לשמור על ההרמוניה או להחזירה לתקינות. לא ניתן לסתור או לאשר את קיומם אך כן אפשר להבחין בתפקידם כאלים, ובתפקידו של העולם "האחר", שמעבר לפורטל. כך לדוגמה, כאשר השאמאן יוצא למסעו בכדי להלחם ברוח החיה שהשבט יוצא לצוד או בגונב נשמתו של החולה, הרי הוא יוצא למסע אל עולם הסיבות, שם הוא נלחם בסיבה שהביאה לקלקול או שתביא לתיקון או להצלחת הצייד. על ידי מסעו לשם והפעולות המתקנות שהוא נוקט הוא נלחם בעל-טבעי בעזרת העל-טבעי, נשמתו ורוחו העוזבת את גופו עוברת את הסף ומגיעה לעולם הרוחות והנשמות שם היא יכולה לבצע את "הבקרוב" של מה שיקרה בעולם התופעות. המסע הוא בכך הכנה למה שיתרחש בעולם, ועל ידי פעילות קונקרטית ההכנה באה לידי מימוש.ישנה כאן הגדרת "טבע" רחבה. הטבע כולל גם את העולם ה"אחר", זה אשר מעבר לפורטל, לא כמראה מעוותת אלא כבעל קיום משלים למציאות הקונקרטית. במסגרת ראית עולם זו המאגיה מקבלת משמעות של התערבות בעולם הסיבות, ובהקשרים בין תופעות, דרך מעבר אל המקום שבו נמצאות הסיבות. בשפתנו נקרא למקום הזה "על טבעי", אך המסגרת הממשמעת של פעולות השאמאן תראה בפעולת המאגיקן, בגילומו על ידי השאמאן, כחלק מהטבע מכיוון והם מקבלים את "המעבר" של הפורטל כבעל קיום ממשי ולא כדמיון. אם הטבעי יוגדר כמערך של סיבות ותוצאות, מבחינת השבט והשאמאן הפעולה המאגית היא טבעית בהיותה סיבה הכרחית לתוצאה ניצפת. מוות ממעשה כשפים הוא מוות מסיבות טבעיות!!.

התייחסתי במודע לפעולת השאמאן כפעולה מאגית, מתוך הנחה שהמאגיה היא סוג של פעילות שמטרתה לשנות מצבים בעולם, שעל פניו הם אינם נשלטים, על ידי שינוי משהו אחר, נשלט, בתוך מסגרת של אמונה, אשר ממשמעת את הפעולה כהתערבות בעולם הסיבות או בהרמוניה(9). זה יכול להתקיים רק כאשר ישנה השקפת עולם אשר מכירה באפשרות שזה יקרה ושזה אכן קורה במציאות ולא כאשליה ילדותית. כאשר השאמאן יוצא למסע לאתר את שולח החץ או מכשף אשר מטיל קללה על אויבו של המזמין, הוא פועל במסגרת עולם אשר מאפשר את הפעולה. כאשר המחקר הפסיכולוגי טוען שאין זה אלא ראיה מעוותת של העולם כתוצאה מסם או ממצב רגשי מסוים הוא מבטל לא את הפעולה אלא את מסגרת העולם בה היא מתבצעת, ועל ידי כך שולל את הצלחתה ומקנה לפעולה מעמד בטל.

סיכום

בעבודה זו התייחסתי לתופעה השאמאנית משני כיוונים- המחקר הפסיכולוגי ומדע הדתות, מתוך ידיעה שאלו הם שני תחומי מחקר מנוגדים, וניסיתי להראות את המסקנות שעולות מתוך מחקרים אלו. המחקר הפסיכולוגי רואה בשאמאן כחולה, והוא נבחן במושגים של מחלות נפש למיניהם תוך כדי התעלמות מעצם תפקודו. לגבי הפסיכולוגיה, העולם האחר הוא אילוזיה.מדע הדתות יתייחס לשאמאן כרופא, כתופעה בין שאר תופעות וינסה למצוא את ההקשרים בין התופעות ללא ניסיון לבטלן. השאמאן בפעולתו מתייחס למושאי הסגידה השבטית- טוטם, רוחות, אלים, אבות קדושים- ואין להבין את פעולתו אלא בהקשר הכולל של תמונת העולם שבו הוא פועל. ניסיתי להראות את המסגרות הממשמעות של התופעה אשר יאפשרו לבצע מחקר מסוג זה. המסגרות הממשמעות הן תפיסות העולם אשר בהם התופעה באה לידי ביטוי וקיום ומקיימת יחסי גומלין עם תופעות אחרות. ומתוך כך תמונות עולם שונות יציגו את התופעה באספקטים שונים, ויתכן גם משלימים, אך יתכן גם שונים עד כדי כך שיהיו הפכים, מצד אחד השאמאן הוא חולה ומצד שני הוא רופא.

מראי מקום

1 barbier jacques, barbier- locquard catherine,19922 mitrani philippe , 19923 la barre weston ‚ 19644 ibid.p- 1315 רוטנברג מרדכי , 19986 אוואנס- פריצ'ארד, אדוארד ‚1998 עמוד 121.7 mackdonald george f. , core john l. , laughlin charles d. , mcmanus john ,1989.8 hamayon n. robert, 1992.9 מגד נחום, 1998,עמוד 24.

ביבליוגרפיה

אוואנס- פריצ'ארד, אדוארד / תורות של דת פרימטיבית / תר' – עמנואלה ברש-רובינשטיין, ביאליק, י"ם 1998 מגד נחום / שערי תקווה ושערי אימה / מודן, 1998 רוטנברג מרדכי / נצרות ופסיכאטריה / אונברסיטה משודרת, משרד הביטחון 1998barbier jacques, barbier- locquard catherine / shamanism and psychoanalysis / “diogenes”, 1992, 158, 165-167la barre weston / the narcotic complex of the new world / “diogenes” 1964 no.48 125-138 hamayon n. robert / stake the game: life and death in siberian shamanism / “diogenes” , 1992 , no.158, 69-86. mitvani philippe / a critical overview of the psychiatric approaches to shamanism / “diogenes” , 1992, no. 158, 145-164. mackdonald george f. , core john l. , laughlin charles d. , mcmanus john / mirrors, portals and multiple realities / “zygon” 1989, vol. 24, no1 , 39-64.stealman lyle b. , palmer craig t. / visiting dead ancestors, shamans as interpreters of religious tradition / “zygon”, vol.29, no.2, 173-189.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ירון כהן צמח