אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אוניברסיטאות לנביאים? על מצב חקר הקבלה בישראל


התמונה של אלי אשד

כותב שורות אלו נכח בדיוניהקונגרס העולמי ה-14 למדעי היהדות בירושלים. בין ההרצאות המעניינות שהועברו במהלך האירוע (בתחומים שונים כגון ספרות, היסטוריה יהודית, ארכיאולוגיה ומיסטיקה) הייתה הרצאתה המרתקת שלבשמת אבן זוהר, שסיפרה אודות הקבוצה הזעירה בת חמישים יזמי התרבות (מורים וסופרים) שיצרו את התרבות העברית בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה-20 על ידי כך שלימדו אותה לתלמידים בבתי הספר, אלה העבירו אותה למשפחותיהם וכך הפכה העברית לשפה המובילה בהשפעתה בישוב היהודי בארץ ישראל. כדאי גם להזכיר את הרצאתה של רימה שיכמנטר, שדנה בהבדלים שבין עיתוני הילדים השונים בשנות החמישים. מסתבר כי "דבר לילדים" ו"משמר לילדים" היו אידיאולוגיים הרבה יותר מן "הארץ שלנו", החופשי ממסרים בהשוואה אליהם. המרצה הסכימה, יחד עם זאת, כי למרות כל האידיאולוגיה שבהם, עיתונים אלה עלו לאין ערוך על עיתוני הילדים הקיימים כיום כספקי מידע ובידור. שמעתי הרצאות בחקר התנ"ך, על פולחן נחש הנחושת בארץ ישראל ובסביבותיה. מפגש מצמרר במיוחד שעסק בנושא "תסמונת ירושלים: דמיון ומציאות", במהלכו השמיעו החוקרים שרינה חן, שהרצתה על "עלייה להר הבית: מאיסור כרת למצוות עשה" ומוטי ענברי, שדיבר על "הציונות הדתית והדילמה של הר הבית: מגמות עיקריות" .הרצאות מזעזעות, שדיברו על גידול העניין בבנייתבית מקדש שלישי בקרב הציבור הדתי, כתוצאה מפעילות נמרצת מצידם של יזמי תרבות שונים. התוצאה היא גידול עצום בכניסת יהודים לאותם המקומות, למרות שהדבר אסור באיסור "כרת" מבחינת ההלכה. ההשלכות הן נוראות מלהעלות על הדעת (מלחמה גרעינית, גי'האד עולמי וכיו"ב). הרצאות אלו ראויות לדיון מפורט בפני עצמן. מרתק במיוחד היה דיון על "כיצד מלמדים מיסטיקה באקדמיה", דיון שזכה לתשומת לב גדולה בעיתון הארץ,בכתבה של שירי ארי, ולא בכדי.

המיסטיקה ביהדות, בישראל ובעולם בכלל זוכה היום לפריחה מחודשת שאולי לא הייתה כדוגמתה מימי ראשית החסידות וזאת לאחר תקופת שקיעה, היעלמות כמעט מוחלטת. את הפריחה הזו ניתן לזהות בראש ובראשונה בתחום חקר הקבלה. גרשום שלום, אבי התחום, החל את עבודתו הענפה בתחום המיסטיקה לא כחוקר אלא כאספן ספרים כמוסים שעסקו בכישוף וקבלה, ותו לא. רק בהדרגה, כאשר התברר לו כי אין בנמצא ולו אדם אחד הבקי בתחום איסופו, או אף מתעניין בו, החל חוקר אותו, מחוסר ברירה, בעצמו. ידוע הסיפור לפיו הלך לבקר אספן גדול אחר של ספרי קבלה ושאל אותו משהו בנוגע לתוכן אחד הספרים שאסף. האיש התפרץ ושאל אותו אם הוא באמת חושב שהוא קורא "את הזבל הזה".כאשר יצא שלום לדרכו היה יחיד בתחומו. חקר הקבלה היה מוקצה מחמת מיאוס, פשוטו כמשמעו, בעיני חוקרי היהדות השונים, שהתביישו בו בשל "חוסר ההגיוניות" שבו. נראה כי למרות שהכחיש זאת, העניין אותו גילה שלום במיסטיקה היה יותר מעיוני. היו שהאשימו אותו בנטייה למיסטיקה בעצמו (וידוע שלמד קבלה בצעירותו אצל אחד מן המקובלים המועטים שהיו אז בנמצא).

כיום השתנה המצב מן הקצה אל הקצה. כל מקצועות חקר היהדות נמצאים במצב בירידה בכל הנוגע למספר החוקרים בהם והפונים אליהם, עם היוצא מן הכלל האפשרי של חקר הקבלה והמיסטיקה, שזוכה לפריחה ועניין חסרי תקדים. המוני חילונים באים ללמוד את התחום וחוקריו מעוררים עניין גם בקרב שכלתנים ידועים בעולם הרחב. את כל זאת לא ניתן לאמור כיום אודות שום תחום אחר בחקר היהדות, אולי אף במדעי הרוח בכלל. מה שהיה פעם מוקצה מצוי כיום במרכז המפה העיונית של מדעי הרוח. חוקרי הקבלה והמיסטיקה מסוגם של יוסף דן, רחל אליאור, יהודה ליבס והבולט והמפורסם מכולם, משה אידל, נחשבים היום בין הבולטים, המרכזיים והמוכרים ביותר לציבור החילוני המשכיל מבין חוקרי היהדות באופן כללי. מעבר לכך, בזמנו של שלום היו המקובלים מועטים מאוד, שרידיו של עולם ההולך ונעלם. כיום השתנה המצב, כאמור, מן היסוד, כידוע לקוראי העיתונים שבינינו. המיסטיקה על זרמיה השונים, המזרחיים והמערביים, התפשטה מאוד בציבור הישראלי, הן בקרב חלקיו החילוניים "המתקדמים" (הנוטים מאוד לזן ההודי האקזוטי) והן בחלקיו הדתיים (השומרים על מורשת אבותיהם ופונים לקבלה. יסודות רוחניים שונים חדרו לעולם הבידור, התקשורת והספרות היפה, ואפילו לתחומי האפנה והפרסום, מה שממחיש את מידת השפעתם של היסודות המדוברים. לפחות עד לפריצת האינתיפאדה היו מורים רוחניים מזרחיים ומערביים שונים מרבים לבקר בישראל. לא פעם הקימו כאן "חצרות" מקומיות וישנם מספר מורים מחו"ל המלמדים רק בארצם, ולפחות עד הזמן האחרון אף בישראל, משום שחלק גדול מתלמידיהם ישראליים. בכל קבוצה רוחנית ואצל כל מורה רוחני ברחבי אסיה, אפריקה, אמריקה ואירופה תהיה תמיד נציגות ישראלית משמעותית. הקבלה כיום בעלת השפעה ואהודה בישראל יותר מכפי שהייתה אי פעם, אולי אפילו בתקופתו של שבתאי צבי. ארגונים כגון "המכון לחקר הקבלה" אהודים מאוד ומפיצים את ספריו מלאי הרעיונות המדעיים/בדיוניים של מייסדם, פיליפ ברג, בקובעם כי הגיע הזמן להפיץ את הקבלה לכל אדם, מאחר והזמנים "מתאימים" לכך. למה? ככה. בקרב החסידות הפכה קבוצת חסידי ברסלב המיסטית במיוחד, שהייתה פעם קבוצה קטנה ונרדפת, לתופעה חברתית ותרבותית אדירת מימדים, אגב המתנתם לתחייתו של רבי נחמן מברסלב, המשיח המת. גם בחסידות חב"ד קיימת קבוצה הממתינה לתחייתו המשיח הרבי מלובביץ', תופעה שהייתה מביאה להוקעתם ולהחרמתם ככופרים רק לפני מספר שנים. היום מתנוססים שלטיהם בגאווה בראשי חוצות. אפילו אצל החרדים הליטאים, ההגיוניים בדרך כלל (אם כי אין לטעות, גם הם הושפעו מרעיונות הקבלה) מאמצים רעיונות שונים של המיסטיקנים, וישנם גדולי תורה ליטאיים שהחלו מחלקים ברכות וסגולות למאמיניהם, דבר שלא היה עולה על הדעת בעבר, בהתחשב בזלזול הציבור בחסידים ובמקובלים למיניהם. ואגב, ראוי לציין כי פוסק הדור הליטאי הנוכחי, הרב אלישיב, הוא נכדו של מקובל ידוע, מה שבהחלט לא מזיק ללגיטימציה של התחום. הרב עובדיה יוסף אינו אהוד, בלשון המעטה, בציבור החילוני, אבל איש זה היה דווקא אחד מנציגי עולם התורה הקלאסי ההגיוני, שאינו אוהד את המקובלים (מה שהיה תמיד ברור, למרות ששיתוף הפעולה עם המקובל כדורי נכפה עליו ממש בידי אריה דרעי, שהושפע רבות מעולם המקובלים) והדבר ניכר מפסיקותיו. אפילו הוא, כידוע, החל עוסק בגלוי בגלגולים ושאר מרעין בישין של המקובלים בהרצאותיו, דבר שלא היה עולה על הדעת לפני כמה שנים. התעצמותם של המקובלים ניכרת גם בעולם הציונות הדתית, שם ניכרת התגברות בשיח הרוחני שמקורו עוד בתורת מייסד הזרם, הרב קוק, שהיה מיסטיקן. אך בשנים האחרונות דומה כי ישנה נטייה להתעלם מהיבטים אלה ביצירתו ולהשכיחם. כיום מושם עליהם הדגש. רבים ממנהיגי הזרם הציוני הדתי בן זמננו, כגון הרב שלמה אבינר, אינם אנשי הלכה במובן המקובל אלא ידועים כמי שיוצרים בעיקר דברי הגות רוחנית. בישיבות שונות השייכות לזרם זה כמו ברמת גן, בעתניאל ובמכינות קדם צבאיות שונות, מחליפים כתבי הרב קוק, החסידות וחיבורים לא הלכתיים רוחניים שונים את לימוד ההלכה והתלמוד המקובל. ייתכן וזאת גם משום שנמצא שלימודים מסוג זה זוכים ליתר "חשיפה", כפי שמצאו כבר האוניברסיטאות בכל הנוגע לתחום לימודי הקבלה והמיסטיקה? ראוי לציין כי באוניברסיטאות אושרו בשנים האחרונות מספר רב יחסית של עבודות דוקטוראט בתחום זה, אולי יותר מכל תחום אקדמאי אחר במדעי היהדות. וכמובן, גם בציבור זה, בדומה לציבור החילוני והליטאי, נרשמת פניה גוברת והולכת לקבלת ברכות וסגולות מבעלי מופת מסוגו של הרב אליהו. יותר ויותר מאנשיו נמנים על תנועות כגון חב"ד וברסלב. ספרי מקובלים דתיים וחילוניים, שבזמנו של גרשון שלום נחשבו תופעה שעברה מן העולם, רואים כיום אור בזרם הולך וגובר, לצידן של הדפסות חדשות לספרי קבלה קלאסיים. עותק של "הזוהר" נמצא כיום כמעט בכל בית וחילוניים רבים מכירים אותו הרבה יותר מכפי שהם מכירים את התנ"ך. ספרים אהודים בחוגי הקבלה, כגון ספריו של יגאל אריכא, זוכים לתפוצה ולתהודה רחבה. למקובלים יש כיום כוח פוליטי. המקובל המפורסם מכולם, הרב כדורי, נחשב אדיר כוח מספיק כדי להקים סביבו מפלגה, אותה ייסדו בני משפחתו. המקובלים נוטלים חלק באירועים פוליטיים וצבאיים. כמה מהם ערכו טקס "פולסא דנורא" כנגד יצחק רבין, בו קיללו אותו למוות, ולאחרונה הוצא פסק דין כזה כנגד אריאל שרון. (טקס הפולסא דנורא עצמו הוא המצאה מאוחרת, שנחשפה לראשונה באמצע המאה ה-20). מקובלים מסוגו של ישועה בן שושן נטלו חלק בפעילות מחתרתית של המתנחלים וכמובן, קבוצות שונות של מתנחלים ותומכיהם, שלהם פוטנציאל אלים, שואבות את רעיונותיהם מרעיונות רוחניים שונים ובהם הצורך להקים את בית המקדש השלישי בהר הבית למען "תיקון העולם" וכיו"ב. לסיכום, רעיונות רוחניים הפכו כיום חלק מכובד בזרם המרכזי של החברה הישראלית, הדתית והחילונית, כפי שהיו בחברה היהודית ערב הופעתו של שבתאי צבי במאה ה-17. ניתן להסביר את כל הפריחה הזו בתחום הרוחניות ובקבלה כחלק מתופעה עולמית של עליית הדת ו"הניו איג'", כתוצאה מהתערערות ה-"אמונה" במדע ובטכנולוגיה ככוח שביכולתו להביא לחיים טובים יותר לכל. אבל ככל שהרוחניות והקבלה עולים, מתפתחים וצומחים, כך הם מכינים את הלבבות והמוחות לשבתאי צבי חדש. וליתר דיוק, לשבתאים צבים רבים.

גולם: מסורות מאגיות ומיסטיות ביהדות על יצירת אדם מלאכותי.

הדיון בקונגרס היהדות היה מרתק ומדהים. המרצה אברהם אלקיים, מנהל מכון מוסיוף לחקר הקבלה באונ' בר אילן, קרא שם לשנות מן היסוד את מבנה ומטרת האוניברסיטה, לנטוש את הגישה המערבית הביקורתית ולחזור לשיטה המזרחית במחקר, של חקירת דבר מתוך עצמו ולא מחוצה לו. לחזור לימי אפלטון ולהקים בתי ספר לנביאים. כאשר נשאל אם יש צורך להקים בתי ספר למכשפים אמר שאינו מכיר את הנושא. לטענתו חלק גדול מן התלמידים במחלקות הרוחניות באוניברסיטה הם בוגרי אשרמים מהודו וכמותם, שהתנסו כבר בחוויות רוחניות שונות ומשונות, שוב אינם יכולים לעבור את הקורסים העיוניים הרגילים בעלי האופי ההיסטורי העיוני היבש, ויש להעביר אותם חוויות התנסותיות יותר. ההרצאה שלו הוקדמה בתרגילי מדיטציה שהועברו בידי תלמידתו והוא סיפר על רקדניות המלוות את שיעוריו על מנת להדגים עקרונות קבליים באונ' בר אילן. יש להניח שהשיעורים הללו אהודים מאוד. מר אלקיים ידוע כמומחה בשבתאות ורמז במהלך הרצאתו כי היו לו בחייו קשרים עםחוגים שבתאיים שונים. הוא הבטיח לספר על כך ביתר פירוט בבוא היום, כשיפרסם יומן רוחני אודות התנסויותיו. מעניין היה לעקוב אחר הבעות הפנים של המרצים הנכבדים שישבו לצידו. אלה נראו כמי ששואלים את עצמם, במהלך שיעור המדיטציה שניתן לקהל, מה הם עושים שם בכלל. אחריו דיבר אברהם הוס שטען בדיוק את ההפך. אין כל קשר בין התופעות הרוחניות השונות. הן כולן קשורות בגורמים היסטוריים ותרבותיים פרטניים ואין בינן אחידות. גם הוא קרא לביטול לימודי הרוחניות כפי שהם, אבל מתוך אותה הבנה, לפיה כולן מהוות תופעות נפרדות, תלויות תרבות, שאין בינן כל קשר. אחריו דיבר חוקר הקבלה הידוע מכולם, ד"ר משה אידל, שטען שאין שיטה נכונה, כולן גרועות ובכל אחת יש להשתמש בזהירות כי מכולן אפשר להפיק משהו. אידל התפרסם לראשונה כמי שהעז לתקוף את שיטתו של מייסד חקר הקבלה, גרשום שלום. הייתה זו משימה קשה ביותר, שכן זאת יש לדעת, עד עצם היום הזה, בדיונים בין חוקרי קבלה, מוזכר שוב ושוב שמו של גרשום שלום, שדבריו מצוטטים כמו מנטרות (צלילים והברות החוזרים על עצמם באופן מעגלי במהלך תרגול המדיטציה),באופן שאין לו שום מקבילה בשום תחום אחר בחקר היהדות, משל היהלכל הפחות רבי נחמן מברסלב או הרבי מלובביץ', במעין סוג של פולחן אישיות. אידל עצמו חושב כי אחרי עשרות שנים במחקר הקבלה הוא מוצא שכל הקבלה היא בגדר כאוס אחד גדול. לאור העניין הרב בהרצאות החליט כותב שורות אלו לראיין את פרופסור אידל ולאחריו את דוקטור אילנה גומל, ראש המחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב.

משה אידל הוא פרופסור בקתדרה למחשבה יהודית על שם מקס קופר, בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, עמית מחקר בכיר במכון הרטמן וחתן פרס ישראל.הוא חיבר ספרים ידועים רבים ובהםגולם: מסורות מאגיות ומיסטיות ביהדות על יצירת אדם מלאכותי.ככל הנראה הוא חוקר הקבלה המפורסם והמוערך ביותר בישראל ובעולם כולו שעודו בחיים.

א.א. : פרופסור אידל, אתה שמעת את הרצאתו של מר אלקיים. הסכמת עם דבריו?

אידל : לא. לא הסכמתי עם דבריו ואמרתי זאת. גם לא ידעתי שהוא עומד להשמיע דברים אלה בהרצאה. מכל מקום, אני חושב שראוי שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, כל זמן שהוא יכול להוכיח לי שמה שהוא עושה תורם להבנה של דברים...בכלל אני נגד ההנחה המקובלת בחקר הקבלה,שיש תיאולוגיה שלמה שקבורה כאן וצריך לחשוף אותה. בניגוד לאברהם הוס אני חושב שדווקא ישנן תופעות רוחניות משותפות לחלקים מן העולם היהודי, הנוצרי והמוסלמי, והיו חוויות דומות. אבל אין חוויה אחת אושתיים,יש המון. אני מנסה לקטלג את האסכולות הקבליות השונות ולהשוות. ניתן לומר שאני נמצא באיזו שהיא נקודת אמצע בין אלקיים להוס. הם רואים את הדברים בשחור ולבן, אני רואה אותם באפור.

א.א. : אתה חושב שצריך להקים בתי ספר לנביאים ולמקובלים עיוניים?

אידל : אני לא חושב שהאוניברסיטאותצריכות ליצור מקובלים חדשים, רק חוקרים. אתה חוקר ספרות ילדים. אתה לא צריך להיות ילד כדי לעשות זאת, נכון?

א.א. :האם יש גידול במספר הלומדים את תחומי הרוחניות היהודית בשנים האחרונות? אידל : מדעי הקבלה מושכים יותר תלמידים מזה כחמש עשרה שנים. כל שנה עולה מספר התלמידים ב-5 אחוז. זה לא גידול משמעותי באמת, אבל נכון שזה הרבה יותר מכל תחום אחר במדעי היהדות.

א.א. : אתה לא חושב שיש לזה השלכות מסוכנות? הרי בכל פעם בהיסטוריה בה החלו יותר מדי אנשים להתעניין ברוחניות, התוצאה הייתה אסון.

אידל : יש יותר התעניינות כללית בצבור, כפי שפעם התעניינו בארכיאולוגיה או בהיסטוריה יהודית.זו אופנה. לכל דבר שבעולם יכולות להיות השלכות מסוכנות כאשר מגזימים בו, לא רק לרוחניות.

ד"ראילנה גומל, ראש המחלקה לספרות לאנגלית באוניברסיטת תל אביב מגיבה -

אני מזועזעת מכל מה ששמעתיוקראתי על המושב הזה. זה דבר איום. לא מספיק שיש כאן הרס של המערכת של ההשכלה הגבוהה, יש כאן הרס מתוך מערכת ההשכלה הגבוהה עצמה, כפי שאומר הפתגם "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". הנחת היסוד של תרבות המערב היא שאפשר לנתח חוויות מן ההיגיון, מתוך נקודת מבט מרוחקת. אם נוותר על דבר זה נכנסנו לעידן חדש של אמונהואל תרבות אחרת, תיאוקרטית, אל ימי ביניים חדשים. אפשר להפוך את האוניברסיטאות לסוג של ישיבות חדשות ולבטל בהן את יכולת הביקורת כלפי מה שנלמד. אם נצמצם את המרחק בין ישיבות ואוניברסיטאות, אז בשביל מה צריכים בכלל אוניברסיטאות, שמייצגות גישת עולם של ההשכלה ושל המאפיין הראשי והחשוב ביותר של התרבות העכשווית המערבית : הביקורתיות. השאלה היא כמה אנשיםטובים יישארובהן אז. יש כאן נקודת השקפה כל כך שונה שאין אפילו מה להתווכח עליה. אבל שלא תטעה, זה לא אוניברסיטה וזה לא אקדמיה, זה דבר אחר.

א.א. : הטענה היא שכל בוגרי האשרמים מהודו שוב אינם יכולים ללמוד במערכת אקדמאית רגילה. את מסכימה עם זה?

גומל: אלו שטויות. זה שאנשים נסעו להודו, חוו מי יודע מה בהודו, זה לא אומר שהם ניתחו את הדברים שחוו בהיגיון ותתפלא, יש דבר כזה. גם לא צריך להיות שום קשר בין חוויות אישיות ובין ניתוח הגיוני, מדעי, אקדמאי, האחדאינו קשור בשני. אז הם חוו כל מיני דברים בהודו. אז מה? אבל אתה יודע מה הדבר הנורא באמת? שזוהי רק סנונית ראשונה. לצערי אנחנו נשמע יותר ויותר דברים כאלה בעתיד ובהקצנה גוברת והולכת. ההפרטה תלך להשפיע בכיוון הזה. מה שהסטודנטים רוצים הם יקבלו. וברור שאצל סטודנטים תמיד תהיה חשיפה גבוהה יותר לראות רקדנית בכיתה מאשר לשמוע הרצאה על מוצאו של ספר היצירה ועל הנזקים שגרמה השבתאות. וזה דבר איום ונורא, כי צריכות להיות אמות מיד מסוימות של לימוד והאיש הזה וויתר על אותן אמות מידה. בסוף יהיו לנו בתי ספר לכישוף, כמו בהארי פוטר. מה שהתחיל בשוליים חודר עכשיו למרכז והאיש הזה הוא לא מהשוליים. הוא כנראה נחשב כשייך לאליטה של חוקרי הקבלה, אחרת מה פתאום נתנו לו לדבר באותו מושב? אני רואה בחומרה רבה את עצם השמעת הדברים הללו בכנס אקדמאי המתיימר להיות מקום מפגש של חוקרים רציניים. זה מייצג השקפת עולם שאין לה מקום במוסד אקדמאי מכובד.

"הסיפור הזה עוד לא הסתיים, הוא עוד לא הפך להיסטוריה, והחיים הסודיים שהוא מכיל יכולים להתפרץ מחר, בי או בך."(גרשום שלום ,מילות הסיום מתוך הספר "זרמים עיקריים במיסטיקה היהודית", 1941).

מחבר: אלי אשד

שירי בן ארי על ההרצאה

פרטים על משה אידל

הגולם של משה אידל בבוקנט

יהודה ליבס על מחקר הקבלה והזוהר

המשיח מאיזמיר חלק א'

חלק ב'

הר הבית הווירטואלי

פרטים על אילנה גומל

אילנה גומל ב"נתיב"<

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד