|
בימים אלה עולה על המסכים סרטו של הבמאי טרי גיליאם, "האחים גרים", בו מוצגים שני האחים, אספני סיפורי האגדה המפורסמים, כצמד נוכלים. לכאורה המדובר בפגיעה קשה בשמם הטוב של שני חוקרים רציניים, אולם כיום מתברר כי גם במציאות היה מדובר בצמד מפוקפק לפי כל קנה מידה שהוא. הסרט, מכל מקום, מבוסס על הדמויות האמיתיות של מלקטי האגדות המפורסמים רק באופן רופף ביותר. הם מוצגים שם כשני נוכלים הנודדים מכפר לכפר ומשכנעים את הכפריים כי ביכולתם לספק להם הגנה מיצירי דמיון שונים פרי יצירתם, עד שהם נאלצים להתמודד עם כמה יצורים פנטסטיים אמיתיים מאוד, שכאילו ויצאו מתוך האגדות השקריות אותן הם מפיצים. לכאורה, פנטזיה נחמדה ותו לא, שדומה ואין לקחת אותה ברצינות גדולה מכל סרט אחר של הבמאי המוטרף טרי גיליאם. אולם המחקר העכשווי הראה כי האחים גרים האמיתיים הפיצו שורה של טענות באשר לאגדות אותן פרסמו, שהפכו למפורסמות ברחבי העולם כולו, שהיו, בלשון המעטה קיצונית, רחוקות מאוד מן האמת, שהטעו דורות שלמים של קוראים, חוקרים ומבקרים. אגדת האחים גרים האחים וילהלם ויעקב גרים, פילולוגים וחוקרי ספרות במקצועם, פרסמו בשנת 1812 קובץ "אגדות עם" בשם "סיפורים לילדים ולבית", ספר שהפך רב מכר ענק, אחד מן הספרים הנמכרים ביותר בתולדות השפה הגרמנית וכלל אגדות מפורסמות כגון סינדרלה, כיפה אדומה, היפהפייה הנרדמת, הנזל וגרטל (הידועים יותר כעמי ותמי בעברית) ורבים רבים אחרים, שיצא מאז בעוד מהדורות רבות, כל אחת מורחבת מקודמותיה. הספר תורגם ליותר מ-140 שפות. חלק גדול מן הפרסום וההצלחה הביקורתית ניתן לייחס לטענות האחים באשר למקור הסיפורים. השניים סיפרו כי אין המדובר בסיפורי פיות לילדים ומבוגרים "סתם", מן הסוג שהיה מקובל מאוד אז, פרי יצירתן של נשים שונות, בנות המעמדות הבורגניים והגבוהים בצרפת ובגרמניה, כי אם תוצר רוחם של בני העם הגרמני השורשי. המעשיות האחים גרים סיפרו שנדדו לכל אורכה ורחבה של גרמניה בחיפוש עיקש אחר כל אגדה גרמנית מקורית, לטענתם (כפי שהיא מובאת בספרו של אוריאל אופק "משלגיה ועד אמיל"), במשך חמש שנים רצופות נדדו ברחבי המדינה, עברו מעיר לכפר, מעיירה לבקתות נידחות, ביערות ולחופי נהרות, סרקו יחד את הכפרים והעיירות של חבל וסטאפליה או כל גרמניה, ישבו בשווקים ובחדרי מלאכה, בבקתות איכרים, דייגים, אורגות, ציידים,כובסות, מוזגים במרתפי בירה וסתם סבתות, ישישים ופשוטי עם, בחיפוש אחר מספרי סיפורים שזכרו אותם, על מנת להצילם לפני שישכחו חלילה. הם ישבו עם כל אדם שהיה מוכן לספר באוזניהם מעשייה ורשמו הכול בדייקנות מופתית, מילה במילה, את המעשיות כפי שנשתמרו בזיכרון המספרים, ללא שינויים ושיפוצים. פעמים רבות שימרו גם את ניבי הדיבור המיוחדים של המספרים. רוב הסיפורים, סיפרו האחים, סופרו להם על ידי נשים זקנות, נשות איכרים, שזכרו מאות סיפורים כל אחת. האגדות היו, לדבריהם, תמצית נשמתה המזוקקת של האומה הגרמנית. "מטמון נעלם" שהיה חבוי משך דורות בקרב פשוטי העם, שאיש לפניהם לא טרח לחשוף אותו ולאמיתו של דבר היוו הוכחה לקיומה של האומה הגרמנית, שכן אותן כפריות זקנות שימרו סיפורים שהיו, פרטנית, גרמניים. לכל אגדה צירפו האחים הערות אודות אזור פרטני כלשהו בגרמניה, בו שמעו, לטענתם, את אותה האגדה. הם הקפידו תמיד לציין שהם מביאים את האגדות בדיוק כפי שסיפרו להם אותן, להוציא מספר תיקוני סגנון מועטים וחיוניים. אחר כך נטען ש- "האחים היו הראשונים שהכירו בחשיבותו של כל פרט הקשור במעשיות העם – סגנון המספרים, אופן הגשת הסיפור, חילופי הגרסאות של אותה האגדה במקומות השונים וכן פרטי זהותו של המספר". אגדותיהם של האחים גרים הפכו גורם מאיץ בהתפתחות הלאומיות הגרמנית בתקופה בה ליקקו הגרמנים את פצעיהם לאחר כיבושם בידי נפוליאון והצרפתים, שכן אלה שימשו "הוכחה" לקיומו של הלאום הגרמני, כאמור. וזאת משום שהאיכרים חסרי ההשכלה של אותו הלאום יצרו ושימרו סיפורים המיוחדים לרוח הלאומית הגרמנית.
אגדותיהם של האחים גרים סייעו במידה
מכרעת, יותר מכל יצירה גרמנית אחרת, ליצירת תדמית כל-גרמנית חדשה בעיני הגרמנים
עצמם, שהחלו רואים את עצמם כאומה אחת, בעלת מאפיינים מיוחדים משלה, גם תודות
לאותן האגדות. יש הרואים באחים גרים, כתוצאה, את האבות המייסדים של האידיאולוגיה
המייחסת לעם (ובאופן פרטני לעם הגרמני) סגולות מיוחדות, על-טבעיות ממש,
אידיאולוגיה שהייתה קרובה מאוד, זהה כמעט, לאידיאולוגיה של הנאצים. האחים יצרו
אופנה של ממש באירופה, אופנה של מחפשי אגדות נלהבים, בני ארצות שונות, שיצאו
לחפש אגדות נשכחות בקרב בני הכפרים, אגדות שתהוונה הוכחה לקדמות הלאום שלהם. על
פי הערכות מלומדות: כל זה מרשים מאוד ועל כך גדלו דורות שלמים של חוקרי ספרות פולקלור וספרות ילדים. עד עצם היום הזה ניתן למצוא את הטענות הללו ברשימות העוסקות בפועלם של האחים גרים, כמו ברשימתה של מבקרת הספרות אריאנה מלמד. השקרים המציאות, מסתבר, הייתה שונה מאוד.
שקר שני: מספרי האגדות שעליהם הסתמכו היו, ברוב המקרים, מספרות, ולא בנשים ישישות מדלת העם דובר, כפי שטענו האחים, אלא במספר מצומצם ביותר של נשים צעירות, משכילות ויפות, בנות החוג החברתי שלהם, ובכללן אחותם לוטה, שנהגה לשבת עם חברותיה, בנות השכנים ואחיותיהן של חבריה, ולהחליף עימן אגדות. ייתכן מאוד כי אותן נשים צעירות נשכחות הן הן היוצרות האמיתיות של אגדות האחים גרים, יצירה שעליה לא קיבלו כל אזכור בה בעת שהאחים הפכו למפורסמים ברחבי העולם. וילהלם נישא למספרת הפורייה ביותר מסוג זה, דורותיאה וילד, שמפיה רשם עשרות אגדות ידועות, ומספרת אחרת, אנט וון דרוס הוסהולף, הפכה לסופרת גרמניה ידועה. גם עליה הניח וילהלם את עינו משך תקופה, עד שהחליט לבחור לבסוף בדורותיאה, כאמור. אחיו, יעקב, נותר רווק, אולם המשיך לגור בביתם של וילהלם ודורותיאה כל חייו, במעין הסדר מוזר. היא סיפרה תמיד שהיא נשואה לשני האחים גרים. שקר שלישי: האגדות לא היו כולן "סיפורים גרמניים שורשיים". חלק מן המספרות, הסתבר, היו בכלל ממוצא צרפתי, וסיפוריהן הגיעו מצרפת במקורם, שם נוצרו בידי מספרי אגדות ידועים מסוגו של שרל פרו, כך שלא ניתן ללמוד מהם דבר וחצי דבר אודות הלאום הגרמני שכביכול יצר אותן. סביר מאוד שחלק מאותן האגדות, למרות טענות האחים, היו פרי דמיונן של אותן צעירות משכילות. שקר רביעי: האחים כלל לא פרסמו בדפוס את האגדות בדיוק כפי ששמעו אותן בסוג של "חרדת קודש לשימור דברי העם", אלא ערכו, שכתבו, ניסחו מחדש ושינו אותן באופן קיצוני, כדי שיתאימו ל"טעם הקהל" של זמנם ולערכים הלאומיים הגרמניים בהם תמכו. הם שינו אותם שוב ושוב בכל מהדורה של ספרם, מחקו קטעים נועזים ואכזריים מידי כאן, סגננו שוב ושוב קטעים אחרים שם, וכן הלאה. כל מי שקרא את המהדורות השונות של אגדות האחים גרים בימי חייהם יכול היה לראות כי מדובר ביצירות העוברות שינויים בלתי פוסקים. כך שיצירות עממיות אין כאן ומעולם לא היו. מכל מקום, חלפו שנים רבות עד שעובדות אלו התגלו, משום שהאחים נהגו להשמיד את הנוסחים המקוריים של האגדות לאחר הדפסתן, כנראה בגלל שחששו מתוצאות ומשמעויות הגילויים האפשריים באשר לחוסר הדיוק בו נקטו במסירת הנוסחים המקוריים מפי בני העם כביכול. אולם, הנוסחים המקוריים של אגדות ששלחו לידידם, הסופר קלמנס ברנטנו (משורר וחוקר פולקלור אנטישמי קיצוני שפואמה שלו שימשה בסיס לסרטו של מל גיבסון אודות צליבתו של ישו) ניצלו מהשמדה והשתמרו. מהם ניתן היה ללמוד עד כמה היו אגדותיהם של האחים רחוקות מכל מסירה מדעית מדויקת של טקסטים עממים אותם שמעו, כביכול, בכפרים שונים. ניתוח האגדות מראה שהאחים גרים הקפידו להכניס בהם התייחסויות שונות לערכים אותם רצו להדגיש ולקדם, בדומה לציות לסדר הקיים, אמונה במעלות המשמעת, כפיפה לסמכות, סגידה למנהיג הגיבור, הערצת הגבורה ורוח הלחימה, השלמה עם מעשי אכזריות ללא תגובה, אלימות ושפיכות דמים. כן מופיע בקובץ שלהם סיפור אנטישמי בשם "יהודי בין הקוצים", שהדמות הראשית השלילית שבו הייתה במקורה נזיר נוצרי, אלא שהאחים הפכו אותה ליהודי. כך הכניסו נימות אנטישמיות ארסיות לקובץ ולכל בית בגרמניה אליו הגיע הספר. שלטונות הכיבוש בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה הטילו צנזורה קפדנית על האגדות, בטענה שאלו מכילות תיאורים אכזריים, סאדיזם ומעשי זוועה שחינכו את בני העם הגרמני מילדותם לראות באלה האחרונים דבר טבעי ותרמו להתפתחות האלימות והרצחנות שאפיינו את בני העם הגרמני בתקופות קודמות. אך חרם זה הוסר כעבור שנים מועטות. האחים גרים בשפה העברית
חומר המחקר אודות האחים גרים בעברית הוא מועט. ניתן למנות את ספרו של אוריאל אופק "משלגיה ועד אמיל" (1967), שבו, כמו בלקסיקון ספרות הילדים שלו, הוא מציג את הגישה המסורתית העוסקת באחים גרים. ניתן למנות גם את החלק השני בסדרת "אירופה - ערש הלאומיות" של האוניברסיטה הפתוחה. בכרך זה, "מעשיות האחים גרים", אותו כתב הנרי וסרמן, מוצגות בפירוט הטענות המחקריות העכשוויות כנגד האחים גרים ופעילותם ליצירת לאומיות גרמנית. האם יש בכלל אגדות עם? מעבר לכך, כיום מושמעות טענות כנגד עצם התזה המקובלת לפיה האגדות הינן "עממיות", תוצר של בני העם, פרי יצירתם של מספרים עממים, חסרי השכלה, בני הכפרים, שהועברו מאב לבן ומאם לבת עד שהגיעו לידי מספרים שליקטו אותם והעלו אותם על הכתב כפי ששמעו אותם. טענה הצוברת תאוצה כיום היא שהאגדות, כפי שהן מוכרות לנו לפחות, הן תוצר דמיונם של סופרים בני המעמדות העליונים, שפרסמו אותם בדפוס. אמנם "אוספי" אגדות וסיפורים עממיים כמו אלה של האחים גרים, שרל פרו ואליאס לנרוט, יוצר הקלוולה בפינלנד, טענו תמיד שהאגדות הן כולן תוצר של בני העם, איכרים ומשרתים, שהעבירו אותן כפי שהן, כמעט ללא שינויים, מדור לדור, ושהם רק ליקטו וערכו אותן, "מפי בני העם". לטענות אלו היו השלכות גדולות על יצירת רגשי הלאומיות בארצות כמו פינלנד וגרמניה, על ידי כך שהראו את "האופי הלאומי השונה" של אגדות האומה שלהם כפי שנוצרו בכפרים. חוקרים יצרו, כתוצאה, תיאוריות מפורטות של "חוקים" לסיפורים אותם מצאו בארצות רחוקות ושונות זו מזו, שהיו דומים זה לזה. החוקר ברונו בטלהיים, בספר משנת 1975, הסביר את מוצאם העממי של הסיפורים בכך שהם משקפים התנסויות כלל אנושיות. חוקר בשם רוברט דרנטון טען עוד בשנת 1984 שהאגדות העממיות של אירופה מספקות לנו דלת נדירה לעולמם הנפשי של האיכרים בראשית העת החדשה, אליו אין לנו כל דרך אחרת לחדור, שכן לא הותירו אחריהם כל כתבים, וכי על פי הגרסאות השונות שלהם ניתן להעריך מאפיינים לאומיים והבדלים בין לאומים שונים. לטעון שחלילה האגדות לא היו תוצר דמיונם של בני העם, כפי שקבעו האחים גרים, יכול היה להיות אף מסוכן. ברוסיה הסובייטית של סטלין, היה בגדר פשע לרמוז כי אגדות המלקט הרוסי המפורסם אפנסייב אינן תוצר של מספרים עממים, בני העם, "מוז'יקים", אלא פשוט סיפורים אותם ליקט אפנסבייב מקבצי סיפורים רוסיים ישנים יותר, כפי שאכן היה. מי שהעז לטעון דבר כזה נאסר ואף הוצא להורג. כך היה גם בגרמניה הנאצית בכל הנוגע לערעורים על מקורן העממי של אגדות האחים גרים. אולם כיום מתברר יותר ויותר, לרוב לאחר דיונים סוערים, שכל אתון יצירות שייכות יותר או אף לחלוטין לאנשים שטענו שהם רק עורכיהן, מאשר לבני העם הפשוט. שכמו במקרה של האחים גרים, הכניסו אותם עורכים שינויים קיצוניים ליצירות אותן ליקטו כדי "לשפר" אותן מבחינה ספרותית. כי בכל מקרה המקורות שלהם לא היו דווקא מספרים מן העם אלא ספרים שהיו מוכרים לאותם עורכים ואספנים. ובכלל, אין ברור כלל כיום אם סיפור סיפורים ואגדות היה אכן מקובל אי פעם בקרב הכפריים, בניגוד למה שנהגו לטעון במאה ה-19. כיום מסתבר שטענות אלו באשר למקורם העממי של הסיפורים לא היו המצאה של האחים גרים דווקא, אלא של מוכרי ספרים גרמניים שונים בני המאה ה-18, שמסיבות מסחריות רצו להסתיר את העובדה שמקור הסיפורים האגדיים בספרונים שאותם מכרו לכל דורש היה צרפת, והעדיפו להציג אותם כיצירות עממיות גרמניות. לאורך השנים קיבלו הטענות המסחריות הללו מעמד של עובדה שאין לערער עליה. ייתכן שגם האחים גרים הלכו שולל בתום לב והאמינו שהסיפורים אותם ליקטו מנשות החברה בעירם היו סיפורים אנונימיים שעברו מדור לדור, אך למעשה, כיום ברור כי היו אלה ברובם סיפורים נפוצים שראו אור בספרים זולים ובספרונים שונים כבר עשרות שנים קודם לכן. טענות אלו צברו עוצמה בשנים האחרונות, תודות לרשת האינטרנט, דרכה ניתן כיום להגיע לרשימות ולתכניהם של ספרים שלא היו נגישים כלל לחוקרים טרם קיומה. ההתפתחויות בשטח הקטלוג האלקטרוני הביאו לידיעת החוקרים אלפי ספרים שלא היו נגישים להם קודם לכן, בשל מצבם הגרוע או משום שנחשבו לא ראויים לקטלוג בידי הספריות הגדולות, שעד השנים האחרונות לא נכללו בביבליוגרפיות של ספרי התקופה, ספרונים וספרים בפרוטה, אוספי בלדות, שירים ושאר יצירות של "ספרות זולה" שהודפסו בדפוס זול במיוחד ונועדו למעמדות הנמוכים ולגבוהים יותר כאחד, החל מן המאה ה-17, והמשך ב-18 וה-19, שכללו אגדות וסיפורים. תשומת הלב הוסבה לקיומם רק בשנות השמונים והתשעים, כאשר עד אותה העת הונח כי רוב האגדות מסוג זה, שלוקטו בידי האחים גרים, נוצרו בידי איכרים אנונימיים. המחקר הראה כי כל אותן אגדות אהובות היו נגישות היטב ל"בני העם" עוד בתקופות מוקדמות ביותר, דרך ספרונים שונים שלא היו זמינים למחקר עד אותה העת. אלה היו המקור האמיתי של האגדות, ולא אותם מספרים עממיים כביכול. אמנם, נכון כי בחברות שאינן יודעות קרוא וכתוב, מועברים סיפורים שונים בעל פה מאב לבן, אולם אין זה נכון באשר לחברה האירופאית, בה הייתה הקריאה נפוצה הרבה יותר משסברו, עוד בתקופות מוקדמות יחסית. כיום נראה כי מקור רוב האגדות הידועות לנו אינו איכר אנונימי אלא סופר פרטני, בן המעמדות הגבוהים, שלא בהכרח שמע את הסיפור ממשרתת זקנה אלא פשוט ישב והמציא אותו. אמנם ייתכן כי גם איכרים חסרי השכלה יצרו, מדי פעם, סיפורים שהפכו להיות ידועים, אולם אלה לא היו זוכים לפרסומם ללא קיום גרסה מודפסת. לכל זה יש, כמובן, השלכות עצומות באשר לחקר הספרות והלאומיות. לאחרונה (2005) ראה אור ספרה שובר המיתוסים של חוקרת הספרות הגרמית ואלרי פרדיס, Clever Maids: the Secret History of the Grimm Fairy Tales , בו היא מראה כיצד ביצעו האחים גרים את איסוף האגדות שלהם בקרב קבוצה קטנה של ידידות ומאהבות, כאשר אלו האחרונות זכו לאזכור מועט מאד. חבל על ניפוצו של מיתוס נוסף, אך מה לעשות... מסתבר כי תיאורו הבדיוני של גיליאם את האחים גרים כצמד נוכלים אינו מנותק לחלוטין מן המציאות... האחים גרים והגולם בשנת 1808 פרסם יעקב גרים בכתב עת לנזירים את הגרסה הידועה הראשונה בספרות הגרמנית לסיפור הגולם מפראג. על פי סיפור זה, הרב אליהו בעל שם מהעיר חלם (כן, אותה חלם שהתפרסמה בפולקלור היהודי כעיר הטיפשים, עובדה שאינה מוזכרת בסיפור המדובר) יצר גולם כמשרת, אולם מידי יום הלך הגולם וגדל, עד שהרב החל חושש ממנו ומהמשך גידולו. הוא ציווה על הגולם להתכופף ולחלוץ את מגפיו, וכך יוכל הרב להגיע אל מצחו, שם הייתה חרותה המילה "אמת" ולמחוק את האות "א", כך שתיוותר המלה "מת", ובכך להשמיד את היצור, שלא ניתן, לפי גרסה זו, להשמידו בכל דרך אחרת. בגרסא של יעקב גרים, הצליח הרב למחוק את האות, אולם הגולם נפל עליו, קבר אותו תחתיו והרגו (בגרסא היהודית המקורית, לעומת זאת, נשרט הרב, אמנם, קלות, מגושי עפר שנופלים עליו מגופו של הגולם, אולם כל רע אינו מאונה לו מעבר לכך. הוא לומד מניסיונו וחוזר ליצור גלמים בטוחים יותר). משום מה לא כללו האחים גרים את הסיפור בקבצי האגדות שלהם, אולם הייתה לו השפעה גדולה על ידידם לודויג וואן ארנים, (שהוא ורעייתו עודדו את האחים בפרסום אגדותיהם), שכלל דמות של גולם באחד מסיפוריו, "איזבלה ממצרים", שראה אור לראשונה בשנת 1812, בעת פרסום קובץ "אגדות האחים גרים". סיפור זה הוא אחת הדוגמאות הראשונות בספרות ליצור מלאכותי הקם על יוצרו, ובו מודגשת לראשונה הסכנה בניסיון האדם לחקות את מעשי הבריאה. לסיפור הייתה גם השפעה גדולה על מרי שלי, מחברת הספר המפורסם אודות היצור המלאכותי, מעשה ידיו של ד"ר פרנקנשטיין, שעל שמו קרוי ספרה. כתב: אלי אשד
יהודה בלו על האחים גרים
|
