אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ההיסטוריה של הכישוף - קוסמים, מכשפות ופגאנים


התמונה של דן לחמן

ההיסטוריה של הכישוף - קוסמים, מכשפות ופגאנים
ההיסטוריה של הכישוף - קוסמים, מכשפות ופגאנים / ג´פרי ראסל וברוקס אלכסנדר . הוצאת רסלינג. תרגום: אילת אטינגר ואהד זהבי

מכשפים ומכשפות. מה עולה לנו בזיכרון מהמלה הזאת. בדרך כלל מכשפות, אותן נשים שיכלו להפוך נסיך לצפרדע. שהיה להן בית ממתקים לפתות ילדים קטנים. כאלו שיכלו להפוך עכבר לסוס ודלעת למרכבה. ועוד מיני כוחות על-טבעיים. הרוסים קראו לה בבה יאגה. זקנה כפופה אוחזת במקל ובעקבותיה חתול שחור. בוודו קראו לו הרוזן סמדי. עם הצילינדר, המכשף שאין מעצור לכוחו. בסאלם העלו אותן על המוקד. גם האנגלים, שלא יכלו להרשות לעצמם לחשוב שהוכנעו על ידי צבא שמונהג על ידי אישה הכריזו עליה כמכשפה ואנו יודעים מה היה סופה של ז´אן דארק.

היום התבגרנו. אנו יודעים שמכשפות, אלא אם כן הם רבנים מדתות שונות אינם יודעים לכשף. לא במובן ההוא. למכשפים של היום יש עיני רנטגן. יש להם מדריכים חוצניים והם מקבלים הודעות מהמתים. הם יכולים לברך או לקלל. להחזיר אהבות. המכשפות, בדרך כלל, כי יש גם מכשפים, קוראים עתידות בקלפים ובקפה. יודעים מה מבשרים הכוכבים. ועוד מיני מידע מדויק מהסוג הזה. להפוך זקן חזרה לצעיר יפה אין להם יכולת, לבעלי הסגולה של היום. השטן הופיע מול פאוסט רק פעם אחת, והוא לא היה קוסם.

כעת יצא ספרם של ג´פרי ראסל וברוקס אלכסנדר "ההיסטוריה של הכישוף" ומנסה לעמת אותנו עם הידע הלא נכון שיש לנו בנושא. לברר מה באמת היו מכשפות ומה ההבדל בין מכשפה לקוסם.

ראסל מתחיל את המחקר שלו בהגדרה מהי באמת מכשפה, מהו כישוף. הוא מנסה לנתץ דעות קדומות. לב הספר ועיקרו הוא עולם הכישוף באירופה. עולם הקסמים שהפך לעולם של כישוף שמקורו בשטן, ואחר כך התפתח לעולם של מינות, מכשפים נגד אלוהים. איך נראות לנו מכשפות בדמיון, כתוצאה מתיאורים ואמונות עתיקות? זקנות כפופות, שומה על יד האף, מקל הליכה גדול, חתול שחור, ובעיקר צחוק מרושע.

הדימויים הללו מקורם במאה ה13 ימי הביניים אך המכשפות אף פעם לא תאמו את הדימוי הסטריאוטיפי הזה. יש מכשפות, הן קימות, טוען ראסל בעקבות מחקרו, אך הן שונות לחלוטין מהדימוי שלהן ולא רק בצורתן כמובן. אלא בעיקר בכוחן. מכשפות אינן קוסמות, אינן סוגדות לשטן ולא לאלים עתיקים, אינן עוסקות במאגיה שחורה.

השאלה מהי מכשפה הוא עניין של הגדרה תרבותית. אבל צריך לנתץ עוד כמה דעות קדומות. רופא אליל איננו מכשף. להיפך, הוא נלחם בכוחות כישוף שאחזו באדם. יש הבדל בין כישוף בתרבויות שונות. הדיבוק עוסק בכישוף. אחוז דיבוק הוא מי שרוחות רעות תקפו את נשמתו. רבנים במקרים אחדים, רופאים המקרים אחרים, מרפאים מהכישוף. הם אינם מכשפים בעצמם. יש דיבוק שהרוחות תקפו אותו מבפנים, וישנו דיבוק שהרוחות הרעות תקפו אותו מבחוץ. האיש אחוז הדיבוק לא כרת ברית עם הרוח הרעה.

מכשפות אינן עורכות "מיסה שחורה" בכלל, אין כל קשר בין עבודת השטן וכישוף. וישנן לא רק מכשפות, גם גברים עוסקים בכישוף. האינקוויזיציה לא רדפה מכשפות, כפי שנדמה, לפחות לא בשלב המאוחר. להפך, היא העמידה כל כך הרבה סייגים ודרשה כל כך הרבה הוכחות כך שרוב הנאשמות שוחרו. אמונה תפלה היא מונח לא נכון לשימוש. מה שאנו קוראים לו אמונה תפלה תלוי בתרבות ובזמן. מה שנראה ככזאת היום ייחשב לאמונה מקובלת בזמן אחר, אולי בעתיד הלא רחוק.

המונח על טבעי המיוחס לכישוף גם הוא איננו מדויק. הטבעי משורטט מדי פעם מחדש. המושג בלתי מדעי גם הוא שגוי בעיקרו. לא כל מה שאי אפשר להוכיח היום יישאר כזה בעוד זמן.

תיאוריה שהתחילה במאה השמונה עשרה אמרה "האנושות מתקדמת באופן טבעי מקסמים לדת ומדת למדע". יש הממשיכים לטעון כך גם בימינו. חלק גדול משורשיו של המדע נעוצים במ אגיה. כל המדענים במאה 16 – 17 עסקו במגיה כדי לקדם מחקרים ורעיונות.

המאגיה והמדע צמחו ממקור משותף, אך ההבדל ביניהם עמוק, המדע נבחן בכלים אמפיריים ודורש הוכחות. ולמרות שהמדע איננו מוביל בהכרח לאמת יש אפשרות להוכיח את רוב התיאוריות שהוליד.

העוסקים במאגיה אינם טורחים כלל להוכיח ולבנות ת יאוריה. הם מאמינים. אנו לא מוכרחים להאמין למי שטען שחוצנים מדריכים אותו עד שיוכיח, אך לא בהכרח לזלזל. היום המאגיה חותרת לידע אך עדיין אינה מגיעה להוכחות.

ראסל מחלק את העולם הזה לכמה קטגוריות. המכשפים, הקוסמים, ומאגיים. את המאגיים הוא מחלק למ אגיה נמוכה ומ אגיה גבוהה. הכישוף מתחבר במידת מה למגיה הגבוהה דרך האמונה המשותפת שקיימות זיקות סמויות בין כל היסודות ביקום. המכשפים והמאגים חושבים שיש להם את הידע להפעיל את הזיקות הללו.

אלמלא היה לקוסמים תפקיד מועיל בחברה הם היו נעלמים. בזמנים קשים רדיפתם נותנת לקהילה תחושה גדולה של אחדות במלחמה נגד רוע לא מוגדר. בימים אחרים הם עוזרים להפיג מיני מועקות מהאדם הפרטי. לעתים הקוסם מספק סיבה למאורעות לא מובנים. כל המחקרים הנעשים בארבעים השנים האחרונות מראים שהכישוף עדיין אתנו והוא הולך ומתפתח בהתאם לדפוסים ההיסטוריים.

ההיסטוריה של הכישוףהכישוף איננו חד משמעי. הוא שונה ממקום למקום. יש כישוף אירופאי, כישוף אפריקאי כישוף דרום אמריקאי ועוד ועוד. המכשפים משתנים לא רק בתרבות שבין מדינה למדינה, אלא לעתים בתוך אותה מדינה באפריקה למשל, ואז אפילו בין מחוז למחוז.

יש כישוף טוב וכישוף רע. כישוף להשגת דברים. לנקמה או להשגת אהבה. במקום אחד יספרו שהמכשף ישן בלילה עם בת זוגו ושולח את נשמתו לאכול בשר קורבנות. יש קוסמי יום ויש קוסמי לילה. אלו של הלילה הם המפחידים. בעיקר נשם זקנות מלוות בינשופים והן מתעופפות על מיני מקלות, מתאספות באיזה מקום ורוקדות ערומות.

מכשפות יכולות לעזוב את גופן או לשנות צורה. מכשפה מוצצת דם ילדים. הן ומקיימות אורגיות שוות. מקיימות את טקס "שבת המכשפות". יש שוני רב בתיאור המכשפות היכולות והמעשים.

דבר אחד מתמיה בכל זאת. במחקר שנעשה מסתבר שיש דמיון בין דימויי המכשפות בכל מקום בעולם. הדימוי של הזקנה הרוכבת על מטאטא מופיע בכל מיני פינות בעולם ובתרבויות שונות ובלתי מקושרות.

נשאלת השאלה איך נוצר הדמיון הזה. צירוף מקרים? פעפוע תרבותי? ירושת מבני ארכיטיפ, קיומה של דת כישוף עולמית עתיקה מאוד ולכידה. העדויות מוכיחות שמקרה אין כאן.

רוב המכשפות הן נשים. רופאי האליל הם לרוב גברים. אך יש ארכיטיפ נוסף המופיע כמעט בכל התרבויות בקצות העולם. זה של הזקן החכם היודע כל. (גנדלף?) ומופיעה בעת צרה לעזור.

האיטי הוא מקום שאפשר לראות היטב את ההשפעות השונות. המקומיים, העבדים שהובאו מאפריקה והנצרות של האדם הלבן. שם התערבבו להן האמונות השונות כך שתושבי האי מגדירים את עצמם כנוצרים קתוליים אך עדיין מאמינים גם במערך שלם של כישופים.

מניחים שהכישוף האירופאי השפיע על תורות כישוף במקומות אליהם הגיעו צבאות הכיבוש הראשונים. אך אין כמעט סימנים של יחסי גומלין בין כישוף מקומי על זה האירופאי.

צריך להפריד בין הכישוף ובין הדמונולוגיה. הדמונולוגיה הייתה תורה שהתבססה באמונה בשדים. ובמקומות שונים התייחסו אליה בצורות שונות. כוחות מאגיה גויסו למלחמה בשדים. המחשבה היוונית – רומית יצרה קשר בין הדמונולוגיה והכישוף. כך נוצר הקשר בין השימוש בכוחות הדיימון DAIMONES) ) היווניים שהפכו באנגלית לדמון.

קורבנות אדם זכו להדים ספרותיים אך לא מוכרים במציאות. לעומת זו הבכחנליה של דיוניסוס מוכרת גם מוכרת. היא הפכה להיות כל כך מופקרת עד שהוצאה אל מחוץ לחוק.

העולם היהודי הכיר קסמים. בתנ"ך כתוב "מכשפה לא תחייה.". כשהתנ"ך תורגם לשפות אחרות המלה שנבחרה הייתה תמיד זו הקרובה לכישוף רע. שאול המלך מבקר את "בעלת אוב" מכשפה בעלת רוח נבואית. אך בתרגום של המלך ג´ימס לאנגלית היא מתורגמת להיות מכשפה. וכך שונו וזרמו אמונות והשפעות האחת על השנייה.

זרתוסטרה היה כנראה הראשון שהפריד בין האלוהי יוצר הטוב ובין כוח אחר, רע ואפל. דעה שהלכה והתפרשה בעולם.

השטן נולד ביהדות הרבה אחרי זה. בתחילה היה מלאך משחית חסר שם. רק אצל איוב הוא מקבל דמות ושם, והשטן הפך להיות מנוגד לאל. כשלכל אחד מהם ממלכה משלו הנמצאת במאבק מתמיד. אלוהים שהוא הטוב והמיטיב והשטן הרע. כך הפכו לאיטם המכשפות לעובדות השטן ושימוש בכוחו השלילי.  בעוד שביהדות תפקידו של השטן הלך והצטמצם ורבנים נטו להעלים ולוותר עליו דווקא בנצרות כוחו עלה והשטן קיבל כוח משמעותי במחשבה האמונית הדתית.

אוגוסטינוס טען שהמאגיה והקסמים הם המצאה של השטן. ומטרתו להלחם בנצרות. חלק מהקסמים הם אשליה, אמר. הממשות והאשליה, שתיהן תולדה של השטן. לדעת חוקרים הכישוף לא היה קיים במציאות. הוא המצאה של הכנסייה הנוצרית ולמעשה היא רק עוד פרק במסורת הדיכוי והאכזריות שלה.

היו שטענו שהכישוף הוא תולדה של דת פריון עתיקה המבוססת על סגידה לאל דיאנוס בעל הקרניים. מכשפים בני זמננו טוענים שדת הפריון התמקדה באלת האדמה ולא באל בעל קרניים.

 

יש לזכור שהנצרות סיימה את השתלטותה על אירופה במאה השתיים עשרה פחות או יותר. אמונות פגאניות רבות ממקומות שונים המשיכו להתקיים. טקסים ואמונות חלחלו לתוך הדת החדשה. ורבות מהחגיגות העממיות היו מושפעות מהאמונות הישנות. ואולי הן המקור לאמונה בטקסי "שבת המכשפות.".

 

התייש הגדול (או שבת המכשפות) שמן על טיח (הועבר לקנווס) 140 x 438 cm , 1821-3. גויה

התייש הגדול (או שבת המכשפות) שמן על טיח (הועבר לקנווס) 140 x 438 cm , 1821-3. גויה

 

תיאורים של טקסי כישוף לא הופיעו בסיפורים לפני המאה החמש עשרה. הכישוף איננו מחובר יותר לדת פריון אלא כמינות הנלחמת בנצרות ומוצאה מהשטן. אך באגדות עם עתיקות המכשפות מתחברות לטבע ולא לשטן. הן יודעות לנצל את כוחות הטבע לטוב או לרע.

בתרבות הנורדית, מהאחרונות שנכנסו אל מתחת כנפי הנצרות הפכו האגדות על הפיות, הטרולים, והגמדים מכוחות שהיו מקושרים לטבע לחלק מהכוח השטני, כי הכנסייה לא הייתה יכולה להכיל כוחות טבע שונים מאלו שהטיפה להם.

בימי הביניים נוצרה הפרדה בין דיבוק לכישוף. הדיבוק הוכר כהשתלטותו של השטן על נפש האדם באופן לא רצוני וללא שיתוף פעולה, בעוד הכישוף משרת את השטן מרצונו החופשי. כך הפכו המכשפות לבנות ברית של השטן. אגדת פאוסט מקורה בימי הביניים. סיפור העוסק באיש המגיה המוכר את נשמתו לשטן עבור טובות הנאה שונות, בעיקר מיניות.

 

 

מעניין מאוד הקשר הישיר שבין כישוף ובין מיניות, כזו הנתפסת כפרוצה, במקומות שונים ובזמנים שונים. בשנת 1022 הוצאו להורג על ידי מלך צרפת קבוצה גדולה של מכשפים, שיצרו את אחת ההיסטריות הציבוריות הראשונות עד שאי אפשר היה למלך להתעלם מהן. האשמות כללו קיום אורגיות מיניות, והילדים שנולדו כתוצאה מאורגיות אלו נשרפו שמונה ימים אחרי לידתם.

גלגולי האשמות כאלה מוכרות לאורך ההיסטוריה הנוצרית. הסורים האשימו בהם את היהודים, הרומאים את הנוצרים, הנוצרים את הגנוסטיקאים עד שהגיעו לימי הביניים בשינוי צורה. פריצות והתהוללות מינית היו על כל פנים תמיד חלק חשוב בהאשמות.

הקתרים בלבלו את היוצרות כשטענו שאת העולם הגשמי, זה שיצר אלוהים, יצר לכאורה השטן. הוא הרוח הרעה שיצרה את עולם החומר והתענוגות. בעוד שאלוהים האמיתי הנסתר ומרוחק מהעולם. ישו נשלח על ידי אלוהים להביא את האור, הוא היה רוח ולא סבל מהצליבה. גופו היה אשליה. החטא הגדול ביותר הוא הפריה והרבייה כי ההתעברות כולאת עוד רוח בעולם הבשר. השטן החל למלא תפקיד יותר יותר מרכזי.

בתחילה היו מכשפים ומכשפות. לא הייתה הבחנה מגדר. אך לאט לאט מספרן של המכשפות עלה. ובמאה ה 13 הן נחשבו לרוב. ההסבר חוזר אל השטן. עולם הכישוף הפך להיות עולמו של השטן. השטן בהיותו מלאך, רע אמנם, אך עדיין מלאך נתפס כגבר, כשם שאלוהים נתפס כדמות גברית כך שהפעילות המינית בהתכנסויות שבת המכשפות בהשתתפות השטן הייתה מוכרחה להיות בעיקרה עם נשים. למרות שהייתה גם פעילות הומוסקסואלית, המלאך הרע, גם אם היה יכול ללבוש כל צורה ולהחליף צורות כרצונו נשאר באיכותו הפנימית גבר. רק נשים קיימו יחסי מין ישירים עם השטן. לכן מספרן הלך ועלה. ומלבד זה נשים הרי טיפשות חלשות וניתנות להשפעה בקלות.

חלוקה נוספת קרתה כשבתי המשפט החלו דנים בעולם הכישוף. במאה ה12 חולק העולם הזה לשניים, למכשפים ולאלו העוסקים במינות. באנגליה למשל תלו את המכשפות, כי נשפטו לפי דין אזרחי, במקומות אחרים הועלו על המוקד כי נשפטו לפי דין דתי נגד העוסקים במינות נגד האל.

ההלכה המשפטית נעשתה חמורה יותר ויותר. כל הרשעה חדשה הצדיקה אמצעים אכזריים יותר. עינויים שהביאו להודאות וההודאות הביאו לרשעות גדולה יותר. כל אלמנה בודדת או זקנה ערירית חייתה בצל האיום.

היסטריית הכישוף הגיעה לשיאה ב 1314 – 1305 במשפטי הטמפלרים. הטמפלרים היוו מסדר אבירים שנוסד כדי לשחרר את ארץ הקודש. אך הידרדרותו המוסרית, התעשרותו המהירה והכוח שצבר הפחידו את הכנסיה. אנגליה צרפת והאפיפיור העמידו אותם למשפט באשמת מינות, טענו שהשביעו את השטן ונעזרו בו.

באלפי משפטי הכישוף והמינות השטן לא בא אף פעם לעזרת נאמניו. הכנסייה העדיפה להאמין שהסיכוי היחידי של הנאשם לזכות בגאולה הוא להכות על חטא, לתת את הדין חמור ככל שיהיה ובלבד שהנשמה תטוהר. כך הוצגו המשפטים הללו כאילו הם לטובת הנאשם.

באיים הבריטיים הכישוף נתפס אחרת לגמרי. הוא לא קושר כלל לשטן אלא בעיקר לקסמים. באנגליה לא הייתה אינקוויזיציה ולא פעילות שנתפסה כמינות. גם למכשפות הבריטיות היו מלווים שונים. בעיקר חתולים. אך הם יכלו להחליף צורות, להיפך לכלב או לגבר שחור.

ב 1442 נחקק חוק נגד מעשי כישוף וב1547 הוא בוטל. ב1563 נחקק חוש חדש שקבע עונש מוות למכשפים. משפט מפורסם שהתקיים היה נגד אישה שהואשמה בכישוף. אישה שקיבלה חתול בשם סייתן מסבתה, החתול הבטיח לה בעל, והיא התמסרה לגבר ששמו ננקב על ידי החתול, אך משנכנסה להריון ממנו סירב להינשא לה. כך עזר לה סייתן להפיל וולדות. אחרי שש עשרה שנים נתנה אותו במתנה לאחותה, זו הפכה את החתול לקרפדה בעזרתה הטביעה פרות הרגה אווזים וקלקלה כדי חמאה. שתי האחיות נתלו בהתאם לדין הפלילי ולא נשרפו כדין הכנסייתי.

ב1603, כשג´ימס הראשון עלה על כסא המלכות תם עידן הסובלנות. ג´ימס הכיר את ההתייחסות האירופית וייבא אותה לאנגליה. אך לאחר כמה שנים ביטל את החוקים שחקק. מפעם לפעם התקיימו משפטים נגד מכשפות. לא באותה כמות כמו באירופה. אך האנגלים לא זנחו את האמונה, קלושה ככל שתהייה בכישוף ומאגיה.

לאמריקה הגיע הכישוף מאוחר יותר. המקרה המפורסם ביותר הוא זה של משפטי המכשפות בסיילם ב1692. קבוצת נערות צעירות נכנסו להתקפי פרפורים ועוויתות. עד היום אין הסבר ברור לעניין. ייתכן שזה היה התקף פסיכוטי שהתפשט, ייתכן שבדרך כל שהי מצאו שזו דרך לקבל התייחסות וחיבה. התופעה עברה מהכפר סיילם גם לעיר. רופא שבדק אותן לא מצא סיבה פיזית והעלה השערה שהן קורבן של כישוף שבמרכזו משרתת שחורה בשם טיטובה.

הנערות לא עשו מעשי כשפים בעצמן. החשד היה שהשטן השתלט על גופן, אך הן הועמדו למשפט כמכשפות בכל זאת. 19 אנשים נתלו כתוצאה מהמשפט.

לאחר זמן החלו להישמע קולות של אלו שחשבו שהמחיר היה גבוה מדי ודחו את הטענות. ההתייחסות לכל עניין הכישוף היה קרוב יותר ברוחו לתפיסה האנגלית ולא האירופית. האמונה במכשפות וכישוף נוצלו לעתים קרובות על ידי בני אדם לצרכיהם הפרטיים. הנרי השמיני האשים את אן בוליין שזה שכישפה אותו להתאהב בה ולכן לשפוט אותה למוות.

אינקוויזיטורים הצליחו על ידי האשמות כאלה לשים יד על רכושם של עשירים. קל יותר להאשים כוח חיצוני בצרות פרטיות כמו מחלה פתאומית, מות פרה,. אין אונות או מיני חוליים לא נעימים אחרים. מחקרים מראים שהאמונה בכישוף הייתה יכולה לרפא אחרי שהאשם הומת. סוג של אוטוסוגסטיה.

אין טעם לייחס לאנשים הבודדים פסיכופתולוגיה. להשפעת התקופה והאמונה הרווחת בתקופה ישנה השפעה גדולה מאוד. כך אפשר לראות את רוב הגרמנים שאימצו את התורה שחיו בתוכה בשנות ה40. כך אפשר לפרש גלי אנטישמיות.

איבות אישיות ותופעות טבע חריגות היו יכולות להעלות גל של חרדות מכישוף. אך צריך לזכור שהמכשפות נחשבו תמיד למעורבות בקנוניה נגד הדת. הנצרות.

הכישוף נתפס היום כשוביניסטי, סקסיסטי ומיזוגיני. רוב העוסקים בכישוף היו נשים. ועד היום הכינוי מכשפה רעה (מכוערת) לעולם אינו מופנה כלפי גבר. בכל החברות העתיקות נשים תפסו מעמד נמוך. נשים שלא נישאו היוו סימן שאלה והיה קל להאשים אותן בדברים שלבשו לאיטם את צורת הכישוף. הדת היהודית העמידה את האישה במעמד נמוך מול הגבר. ובנצרות ישנה התייחסות מיזוגינית ברורה. נשים נקשרו לתאוות, פיתויים, ותאוות הבשר. כל אלו תכונות מכשפתיות. הדת, המשפט והספרות נשלטו בידי גברים.

ההיסטריה סביב המכשפות החלה לדעוך במאה ה17. האליטות החברתיות החלו להבין את הנזק ואת חוסר ההיגיון. לכפרים הגיעה הרגיעה מאוחר יותר. ככל שאנשי הרוח והמחשבה התרחקו מהכישוף כך ירדה האמונה גם למעמדות הנמוכים יותר.

היום מנסים להסביר את הדעיכה בשינוי האמונות התפלות. בזמנו גם האינטלקטואלים האמינו בכישוף, כשהם הפסיקו ואחרי שהשתנה כל עולם המחשבה גם בנושאים אחרים האמונה התפלה השתנתה. השינוי שחל במחשבה עם דקרט ואינטלקטואלים אחרים הביאה לשינויי אמונה.

המחשבה שיש סדר ביקום, שלרוחות רעות אין השפעה עליו הלכה והתפתחה. הדת החלה להבין שאלוהים לא ירצה להכשיל את החוקים שהוא עצמו יצר. האמונה במאבק בין האל והשטן השתנתה. צלינו כבר מספיק בני אדם, אמר מונטיין עוד קודם לכן. שופטים החלו להבין שהאשמות בכישוף הן נקמנות של אנשים בשכניהם והחלו להבין את הנזק שנגרם למרקם החברתי במעמד הפשוט.

בעולם שהחילוניות הלכה והתפשטה בו הכישוף איבד את מקומו, אך לאט ובלי לשים לב התחילה לעלות האמונה המיסטית. ככל שהתפשטה החילוניות הפך הכישוף לאמונה תפלה. הכישוף כשלעצמו נעלם אך במקומו באו תורות הנסתר, והמאגיה.

הרציונליסטים של המאה השמונה עשרה היו מופעים לו היו מגלים את האמונה בכישוף של המאה העשרים ועוד קודם לכן. התעוררות התנועה הרומנטית, בעיקר הגרמנית החזירה אמונה באגדות המכשפים ויצרה עולם של כישוף חדש. בנושא הזה הרציונליזם נראה כאילו ניגף במערכה.

חלקו האחרון של הספר עוסק בכישוף המודרני. לא חשבתי שיש צורך להרחיב. מי שמתעניין יקרא את הספר המאוד מעניין. כמובן שהספר מכיל פירוט והרחבה של דברים שכאן כמעשה כישוף רק ריחפתי מעליהם. אם הצלחתי לגרות סקרנות או עניין אשמח. אך גם קיצור תולדות הכישוף נראה לי מעניין בפני עצמו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן