אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השתטחות על קברי נביאים בימי קדם


כשנודע לי כי ישנה כוונה להפסיק את זרימת מי הגיחון אל נקבת השילוח לצורך שיפוצה, תהיתי אם הדבר יצלח. לפי המסורת, נקבר ישעיהו הנביא ליד מוצא המים שאטם המלך חזקיהו, עת הקים את הנקבה. האגדה מספרת שעצמותיו הקדושות מבטיחות זרימה רצופה של מי המעיין.

האם תוכל משאבה מודרנית לגבור על כוחות נצחיים? לפני כמאה שנה ייבשה משלחת המחקר של מונטגיו פרקר את הנקבה, והדבר צלח. אין להתפלא על כך, האגדה מספרת כי כאשר גויים קרבים אל הגיחון הוא מתייבש מיד. הזרימה הרצופה מובטחת רק אם יהודים שואבים ממימיו. מכאן יש להסיק כי כוונת הרשויות היא ללכוד תיירים מזדמנים מארצות נכר ולהציבם כנגד פי המעיין. האמונה העממית בדבר כוחן של עצמות הקדושים והטקסיות הנלווית לה, הפכו זה מזמן למפעלות צדקה בצד תעשיית הונאה משגשגת ופורחת. אזרחים תמימים, צאצאי רבנים שנשבו בלידתם ושאר כסילים, נוהרים בהמוניהם להשתטח על קברות צדיקים ומפללים לישועה ולחסדים טובים. נשמות המתים נענות לתחינת המבקרים לפי גובה תרומתם, ומטהרות את נפשותיהם מחטאים על פי ערך המנחות שנלקחו מהם.שורשן של מסורות פולקלוריות אלה נטוע בימים רחוקים, כשבית המקדש השני עמד על תילו.

בין המקורות החשובים לידיעת התפתחותן של המסורות, משמש מדריך לקברות קדושים בארץ ישראל מן המאה ה-1, מעין יומן מסע לקברי הנביאים סביב ירושלים ובית גוברין. חיבור זה הקרוי "חיי הנביאים" (vitae prophetarum) שרד בין כתביו של איש הכנסייה אפיפניוס, שפעל במאה ה-4. על פי הקדמת המחבר, מטרת הספר הינה למסור את שמות הנביאים, מועד לידתם ומקום קבורתם. למידע בסיסי זה הסתפחו אגדות על חיי הנביאים וניסים שנעשו ליהודים בקברות הקדושים. בתקופה מאוחרת התווספו גם השלמות נוצריות. בין המעשיות על ישעיהו מצויה האגדה אודות הפלאים שעצמותיו מחוללות במי הגיחון, וגם אגדה מוזרה שאין לה כל אחיזה במקרא, בדבר הריגתו במיתה משונה בפקודת המלך מנשה. מוזרה היא כיוון שפעילותו המדינית והחברתית של ישעיהו לא עוררה תגובת נגד חריפה ואלימה - כזו שבה נתקלו נביאים אחרים - ומעולם לא נרדף על ידי המלכות או העם בשל נבואותיו הקשות. מיתתו המשונה של ישעיהו מופיעה כבר בספר החיצוני "עליית ישעיהו" (ascensio isaiae): מנשה גוזר דין מיתה על הנביא משום שטען כי ראה את ה' ככתוב בספר ישעיהו ו' א. לשמע הבשורה הרעה נמלט ישעיהו מביתו ומסתתר בתוך גזעו הרחב של עץ רם. לבלכירע השומרוני נודע מקום מחבואו, ולאחר שהשטן מסיתו הוא מלשין את דבר הסוד למלך. מנשה שולח מיד את חייליו ואלה מנסרים את העץ. או אז תובע בלכירע מישעיהו שיחזור בו מנבואתו על חורבן מלכות מנשה, אך הוא מבכר למות בעינויים קשים בתוך גזע העץ ולא להיעתר לדרישתו. לשמע סירובו פורצים בצחוק נביאי השקר ובראשם בלכירע ושמחים לאידו. פרשה זו ב"עליית ישעיהו" נכתבה עברית או ארמית בידי יהודי שחי בימי הבית השני, ונפוצה במסורות שונות בנות התקופה. היא מצויה בנוסחאות דומות בספרות חז"ל - בשני התלמודים, במדרשים ובתרגומים הארמיים, ואף נרמזת בברית החדשה (האיגרת אל העברים י"א, לח). מאוחר יותר תורגמה ללשונות אחדים, ונוספו לה פרקים חדשים שהשפעת היהדות ההלניסטית והנצרות הקדומה ניכרת בהם.יש הסבורים שסיפור זה מהווה מפתח לתולדות כת מדבר יהודה ולחייו של מורה הצדק, מייסדה של הכת. חברי הכת לא הכירו בסמכות אנשי הממסד הירושלמי לנהל את פולחן בית המקדש, וביניהם לבין השלטונות התגלעה יריבות מרה, שבעטייה נאלצו לברוח למדבר. גם במקום מסתורם חרדו לקיומם מפני ידה הארוכה של ההנהגה המרושעת - לפי ראותם.

דמותו של מורה הצדק באגדה מיוצגת על ידי נביא האמת, שחשש לחייו ונמלט אל מקום מחבוא, לאחר שהסתכסך עם מלכות הרוע ועם כוהני הרשע שהשתלטו על המקדש. אלה מיוצגים באגדה על ידי מנשה ובלכירע. גם שם כוחות החושך אינם מניחים לו, הם רודפים אותו ומתעתדים להורגו באכזריות. אפשר כי למעשה ההקרבה של הנביא היה תפקיד חברתי, ובאמצעות העלאת זכרו התעודדו אחרים ללכת בדרכו ולמות על קידוש השם.גרסאות האגדה בשני התלמודים שונות במעט מן הכתוב ב"עליית ישעיהו", ואף אינן זהות זו לזו. בתלמוד הבבלי (יבמות מט ב) מסופר כי תנא שמעון בן עזאי מצא מגילת יוחסין בירושלים וכתוב בה כי מנשה הרג את ישעיהו. על דבריו הוסיף רבא וטען: מנשה דן אותו והרג אותו. בדברי האישום אמר המלך לישעיהו: משה רבנו אמר כי "לא ראני האדם וחי". ואתה אמרת "ואראה את ה' ישוב על כסא רם ונישא". משה רבנו אמר "את מספר ימיך אמלא" ואתה אמרת "והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה". לשמע הצגת סתירות אלה השיב ישעיהו: יודע אני מהיכרותי עם המלך שלא יקבל את הסברי, ואם אעשה כן רק אזיק למצבי. אמר ונבלע בתוך עץ. ובאו אל העץ וניסרו אותו. כאשר הגיע המסור לפיו יצאה נשמתו משום שאמר: "ובתוך עם טמא שפתים אנוכי יושב". מן הגרסה התלמודית אנו למדים כי המלך מוצא סתירות כביכול בין דברי ישעיהו לדברי משה רבנו. אך יודעים אנו שאין זהו אלא תירוץ: הוא נרדף בשל נבואותיו על חורבן ירושלים, לאחר שמנשה הכניס צלם להיכל. בנוסח הבבלי פותח גם המוטיב "מידה כנגד מידה" - מותו של הנביא נעשה דרך האיבר שעימו חטא. הוא מת רק כאשר הגיע המסור אל פיו, כיוון שאמר דברים קשים על עם ישראל. התלמוד הירושלמי (סנהדרין י ב) מוסיף ומספר כיצד נתגלה מקומו של הנביא לרודפיו: משנבלע גופו בתוך העץ, נותרו ציציותיו גלויות מחוץ לגזע. ההבדל העיקרי בין נוסח הספר החיצוני לנוסח התלמודי הוא התפקיד שממלא בלכירע. בעוד שהינו הדמות המתועבת ביותר ב"עליית ישעיהו", הרי שבגרסאות התלמודיות נעדר לחלוטין נביא השקר השומרוני. אם בספר החיצוני היה זה בלכירע שגילה את מקום מחבואו של נביא האמת ודחף את מנשה להורגו, אזי את מקומו של הכוח המרושע בתלמוד ממלא המלך לבדו: הוא הרודף אחר הנביא, מעליל עליו אשמות שווא ופוקד להוציאו להורג.בתלמוד הפליגו בתיאור רשעותו של מנשה והשווהו לירבעם ולאחאב. היה זה מנשה שביטל את תיקוניו הדתיים של חזקיהו אביו והחדיר עבודה זרה לבית ה', והדבר היה כרוך במאבק פנימי ובשפיכות דמים. בלכירע כבר לא העסיק את חז"ל ולכן נפקד מקומו בנוסח התלמודי. המטיף השומרוני המחיש באישיותו - על פי תפישתה של כת מדבר יהודה - את אופיים הזדוני של כוהני המקדש שהסיתו את המלכות נגדם. כאשר התגלגלה האגדה לתקופת התלמוד לא התקיימו עוד הכתות הפורשות של מדבר יהודה. בתודעת העם לא גילם את האויב נביא שקר כלשהו, אלא השלטון עצמו הוא שרדף את המאמינים, גזר עליהם גזרות קשות והוציאם להורג על קידוש השם. המתיחות הסיפורית הוסטה מפנים החברה היהודית, מן העימות בין הזרמים שבתוכה, כלפי חוץ, לעבר המשטר הרומי המעיק והמייסר. התפתחות העלילה על מיתתו המשונה של ישעיהו מעמידה בפנינו קושיה מורכבת: כיצד התרחש באופן ממשי מעברה של מסורת הסיפור מתקופה לתקופה? במקרה זה נמסר בידינו רמז מפורש: תנא שמעון בן עזאי מכריז שמצא מגילת יוחסין בירושלים ובין השאר כתוב בה שמנשה הרג את ישעיהו. אין לדעת מה היה ייחודה של אותה מגילה. הסיפור על מיתת ישעיהו אינו נמסר ישירות מפי שמעון בן עזאי אלא מפיו של רבא, בזמנים מאוחרים יותר. האם רבא שב במדויק על דבריו של בן עזאי או מרחיבם על פי מקור אחר?

בסיפורת העממית של ארצות המזרח מסופר על נביא שברח למדבר מפני רודפיו. הם דלקו אחריו וכשעמדו להדביקו, פער עבורו האל פתח בעץ הקרוב ובו ישב בסתר. אך השטן הורה לרודפים על מקום המחבוא, והם ניסרו אותו למוות בתוך הגזע. המקבילות העתיקות של הסיפור מורות שבמקורו אין הוא יהודי. אפשר שמחברה של אותה מגילת יוחסין הוא שהטמיע את קורות הנביא הנוכרי אל תוך המסורת היהודית, או שהיו אלה מספרים אחרים מבני כת מדבר יהודה. בדרכים עקלקלות אלה הגיעה הגרסה היהודית של האגדה אל "עליית ישעיהו" וגם אל "חיי הנביאים".בספר "חיי הנביאים" שרד אוצר בלום של מסורות עממיות, שמחברו אסף מפי יהודים בארץ ישראל בשלהי הבית השני והעלה על הכתב, מעין האח גרים היהודי. מכל מקום, על פי עדות חד-פעמית זו, התופעה הפולקלוריסטית העוסקת באישים שמתו על קידוש השם רווחה בארץ כבר בתקופה קדומה זו, והיא עשויה לבאר את התפתחותה בסיפורת היהודית של הדורות הבאים.בצד סיפורי מות הקדושים של הנביאים, ישנה ל"חיי הנביאים" חשיבות פולקלורית רבה גם לגבי דיווחי הניסים שנעשו לכאורה על קברי הנביאים: עצמותיו של ישעיהו מונעות מן הגויים את הגישה למי הגיחון; ירמיהו נקבר במקום שבו ניצב ארמונו של פרעה, ואפילו המצרים מכבדים את שרידי הנביא כיוון שהללו מונעים את התקרבותם של נחשים הארסיים; יחזקאל נרצח על ידי ראש הגולה לאחר שהוכיחו על עבודת אלילים, ומאז רבים נהגו לפקוד את קברו. פעם אחת, כאשר התכנסו שם יהודים רבים, זממו הכשדים להתנפל עליהם ולהורגם. עצמות הנביא עצרו את זרימת הנהר העובר ליד הקבר, כך שכל היהודים נמלטו לגדה השנייה. כאשר החלו הרשעים לחצות אף הם את הנהר, נתחדשה זרימת המים והם טבעו. סוגיית סיפורי הניסים שמחוללות עצמות הקדושים מעוררת קושי במחקר הפולקלורי, בנוגע לזמן התהוותם. ברי כי הידיעות - מפוקפקות עד כמה שתהיינה - על מיקומי הקברים הן מוקדמות מימיו של מחבר "חיי הנביאים", וכך גם קדומים התיאורים על התרחשות מותם. הן ידוע כי זמן רב לפני חורבן הבית השני כבר היה חביב על חכמים העיסוק הקפדני בחקר חיי הנביאים ותקופת פועלם. מעט מאד ידוע היה עליהם מן המסורת העתיקה, ואת מרבית ידיעותיהם שאבו חכמי התורה מתוך מדרש שמות הנביאים או של אבותיהם, וכשהתקשו במלאכתם ניסו מזלם אפילו על יסוד השפה היוונית. ימים כלילות היו מכלים בחיפוש אחר רמזים חיוניים בנבכי המדרשים והפסוקים, בתקווה לדלות מידע אבוד החבוי בתוכם, וכשלא עמדה להם יכולת הפירוש, היו פונים אל הסיפורת העממית במזרח הקדמון, ובצר להם גם אל כישורי הדמיון.

ברם, חלוקות הדעות לגבי מועד התגבשותם של נפלאות הקברים במסורת העממית. האם התפתחו בד בבד עם האגדות האחרות על אודות הנביאים או שהינן מאוחרות מהן, ונוצרו רק לאחר חורבן בית שני? המצדדים בדעה השנייה נאחזים באפיפניוס, אב הכנסייה היווני, שתרגם ועיבד, על פי הסברה, את החיבור "חיי הנביאים". אפיפניוס, שהיה בקיא בעברית ובארמית, נולד בכפר בית סנדוקי שבקרבת בית גוברין להורים יהודים. בספרו "חיי הנביאים" מופיעות לראשונה מסורות קברים מסביבת בית גוברין, ומשום כך משערים מקצת מן החוקרים כי כדרכם של תושבי הפריפריה, השתדל אפיפניוס לקשר את מקום הולדתו בזיכרונות מימי קדם, על ידי הגייתם מהמיית ליבו, ואולי בדה בשיטתו זו עוד כמה מסורות שקשורות לאזורים אחרים.מנגד, יתכן כי אפיפניוס לא היה אלא עד למאורעות זמנו, וכמי שנולד בסביבת בית גוברין, הכיר היטב את המסורות הקשורות במקום, והעלה את תיאורן על הכתב בצד מסורות נודעות יותר. אם כך הוא הדבר, הרי שלא בדה מראשו דבר. תיתכן גם האפשרות המקובלת שלפיה הופיעו כבר בחיבור המקורי של "חיי הנביאים" מסורות רבות יותר, והמעבד ניפה לא מעט מהן, והשאיר בכתב ידו רק את הידועות מכולן ואת אלה הקשורות לבית גוברין ולסביבת הולדתו. מרבית החוקרים אינם מייחסים לאפיפניוס שלב מכריע בהתפתחותן של מסורות הקברים, וסבורים כי הן קדומות מזמנו. מכיוון שמגילת היוחסין הנזכרת נתגלתה בירושלים, יתכן שכבר בימי הבית השני הועלו מסורות כאלה על הכתב, אף שבדיווח על מציאת המגילה לא נמסר תיעוד של אף אחת מהן. עם זאת, קיימות ראיות נסיבתיות המצביעות על התופעה. כמה דורות לאחר חורבן בית המקדש כבר מוזכרת בכתובים המחלוקת על מקום קברות הנביאים. חכמי ישראל אומנם אינם מרבים לדבר על הביקורים בקברי הקדושים, אך דעתם לא היתה נוחה ממסורת עממית זאת. מפי רבן שמעון בן גמליאל נאמר כי "אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם". דבריו אלה מכוונים כנגד המנהג בן אותם הימים, לציין את מקום קברות הקדושים בבניין של נפש. אולם, חרף התנגדות החכמים, בחוגי הציבור הרחב נפוצה דעה אחרת. המון העם בישראל ביקש לדעת את מקום קבריהם של גדולי הדורות ולהשתטח עליהם. ואם כך הוא הדבר, כי אז אין עוד להטיל ספק במילים החריפות שהושמו בפי ישו בכתבי הנוצרים, אשר מגנים את הסופרים והפרושים שבונים את קברי הנביאים, ואת מצבות קברות הצדיקים מפארים (מתי כ"ג כט; לוקאס י"א מז-מח).הנה כי כן, בדרך השתלשלות זו נוצרה, לדעתי, המסורת על ניסים ונפלאות שמחוללות עצמות המת: מאן דהוא שהתגורר בירושלים בתקופה קדומה, חיבר מגילת יוחסין ובה טען כי מנשה הרג את ישעיהו. אולי סבר הכותב האלמוני כי כפי שהרג המלך החוטא אנשים רבים, כך נפרע מן הנביא הסורר לטעמו בדרך לא טבעית. האגדה המזרחית בדבר נביא נוכרי שניסרוהו למוות כשהסתתר בתוך גזע העץ, אף היא היתה נפוצה בפי העם בזמנים ההם, ודומה כי במועד כלשהו איחדו את שני הסיפורים לכדי מעשייה אחת. זו שימשה, כפי הנראה, את אנשי כת מדבר יהודה, שניסחוה לצרכיהם.

עין הגיחון היה ליבה המפעם של ירושלים בעת העתיקה, ושימש לה מקור מים ראשי. כל תושבי העיר ביקרו בו פעמים רבות במהלך חייהם והכירו היטב את קרבתו. ליד המעיין ודאי צמחו עצים כבירים, ובחלוף השנים נרקמו סביבם גם אגדות. ללא צל של ספק, אחד מן האילנות הללו נכרת, וגדמו הושאר שם לזכר צלו הרחב. בזמן כלשהו עשוי היה פלוני לטעון כי הגדם העתיק שניצב במקום, הוא מקום מסתורו של ישעיהו. ואיה הוטמנה גופת המת, שאלוהו? במערת קבר החבויה בתוך נקבתו של המלך חזקיהו, ענה. טענה זו הינה מרכיב בלתי נפרד מן האגדה הנזכרת.הגיחון, כשמו כן הוא, הינו מעיין שמימיו מגיחים בפעימות קצובות. בימים קדומים היתה זרימתו הבלתי סדירה בגדר תעלומה, ואף מקור לדאגה כללית בגלל התלות הייחודית של הציבור בנביעתו. איש לא ניחש, כמובן, כי סיבת הדבר נובעת ממבנהו התת-קרקעי, אולם פרשנויות שגויות רבות ביקשו לבאר את התופעה. אחת מהן, כפי שידוע מאותה האגדה, היתה ההנחה כי אלה הן עצמותיו של ישעיהו המת שמשפיעות בדרך כלשהי על התפרצות המים. מכיוון שהיהודים קשרו את גורלם עם מעיין הגיחון לטוב ולרע, סופר כי רק הם מורשים לגשת אל מימיו, ואילו לצבאות האויב הצרים על העיר, לא תאפשרנה העצמות ליהנות מנביעתו.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.