אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היפהפייה הנרדמת - ארבע בתולות נמות ושושנת החוחים


התמונה של משה גנן

האחים גרים

ארבע בתולות נמות ושושנת החוחים

מוטו: "לי משלי אין כלום, מלבד המעט שאני יכול לפעמים להוסיף על דברי קודמיי".

הסיפור ושושנת החוחים לקוח מסיפורי אלף לילה ולילה. מאמר זניח למדי שעיקר בו כי הוא הביא את תרגום הסיפור כולו בשלוש ואריאציות הביאני לעסוק בסיפור. ואמנם מוטיב היפהפייה הנרדמת מקורותיה לוטים בערפל העבר, וקיימות עוד גרסאות. (כגון במיתולוגיה היוונית ובסיפורי אלף לילה ולילה[1]. גרסאות אלה אינן מוזכרות בידי רוב החוקרים)[2].החומר הנוגע במחקר לסיפור אם כן רב ולא ביד אדם אחד להקיפו. ראוי אם כן – לצורך סקירה זו הראשונית למדי - להישאר במסגרתסיפור היפהפייה הנמה, היא dornröschen בגרמנית או brier rose באנגלית[3] ולא להרחיב אל עבר תולדות האחים גרים, הדרך בה הם החלו לאסוף סיפורי עם, תולדות קשריהם עם achim von arnim אוclemens brentano השכחן והמפוזר שאמנם ביקש את האחים לאסוף עבורו סיפורי עם,אך כשאלה עשו זאת ומסרו לו את כתב היד (כמה טוב שדאגו קודם להעתיקו ולהשאיר את ההעתק אצלם( הוא איבד עניין ועימו את כתב היד - יותר נכון שכח אותו במנזראולנבורגבְּאֶלְזַס בו ביקר באותה שעה. לא נעקוב אפילו אחר תולדות אוספי סיפורי העם של האחים גרים, שעבדו יחד, בעצה אחת, ורק בחטף נזכיר כי עבודתם המשותפת הולידה גם חיבור בשם "תולדות השפה הגרמנית", "מחשבות על הקשרים בין אגדות לשירה" ועוד,כמו גם את המילון הגרמני הגדול (כשמתו הגיעו בו רק עד האות f), ועוד כ-40 יצירות, שחלקן כתבו יחד וחלקן לחוד (כך גם את תולדות השפה הגרמנית,כרכים על שירי עם גרמניים עתיקים, מחקר על חוק מעתק ההגאים של הלשונות וכו'.

לא נעסוק במצב הפוליטי של גרמניה בתקופת האחים, בהשפעות על גרמניה – והאחים – של מלחמות נפוליון, או עם השפעות הכיבוש הצרפתי את ווסטפליהוהסן, השפעות תבוסתו של נפוליאון והחזרת האצולה הישנה לשלטון. כל אלה אכן השפיעו על חייהם ועבודתם, אך לא נתעכב על כך כאן כלל. על כל פנים, למען שלמות התמונה, ראוי אולי להזכיר כי האחים החלו בעבודה בשליחות אחים פון ארנים וברנטנו, אך המשיכו בעבודת האיסוף והפרסום כל ימי חייהם באופן עצמאי. הם הוציאו מִסִּפְרָם 10 מהדורות, כל אחת עשירה ומורחבת ומשופרת לטעמם מהקודמת. הם ייעדו את הסיפורים לילדים, לא רק להוריהם, ובעיבודיהם לסיפורים בלט טעמם האישי ונטייתם להעדיף גירסאות אלימות ואכזריות, על פני אלה הממותנות והסלחניות. (טעם זה מוצא את ביטויו הגס גם ביחסם לדמותו של היהודי).

אמנם הם טענו שהם מוסרים את הסיפורים בלשון מספריהם הראשונים - בני ביתם וקרוביהם (מהם ממשפחות ההוגנוטים שהכניסו לסיפורי העם הגרמניים הטהורים האלה אלמנטים מארצם ואמונותיהם הדתיות: (אחות של האחים גרים התחתנה עם חתן ממוצא צרפתי), וכן ספרים, כגון פרו ובזילה giambattista basilea, charles perrault)), ומקורות ספרותיים נוספים. כבר מכאן ברור שאין לטעון שהסיפורים הם פרי רוח העם הגרמני: "בדיקה מדוקדקת באשר לזהותם של המספרים "העממיים" מעלה, שפשוטי העם, הזקנים והבורים הללו. ששימרו את גחלת המסורת שהועברה אליהם בעל-פה מדור-דור. לא היו אלא נשים משכילות בנות המעמד הבינוני, שהיו מיומנות בקריאה ובכתיבה, צעירים אריסטוקראטיים מאחוזת הקסטהוסן(haxthausen) שבווסטפאליה. שהשתעשעו בסיפורי מעשיות,נשות בית האסנפפלוג (hassenpflug) שמוצאן ההוגנוטי מסגיר את היכרותן עם מעשיותיו הסאלוניות הכתובות של שארל פרו הצרפתי" (משיח, עמ' 41). כל חייהם האחים גרים עבדו על שיפור המעשיות, בנו אל תוכם אלמנטים נוצריים,השתדלו לעשות את הסיפורים מושכים ומשופרי- ביטוי יותר וככל יכולתםעיצבו אותםלטעם הנפש הבורגנית העולה, כגוןבנטיותיהם בסיפורים לסדר ולניקיון ולדיוק. הם מלאו את הסיפורים מרוחם: הוסיפו, גרעו (קטעים מיניים מדי לטעמם, למשל, שלא ראום נאותיםלקריאה לילדים, השמיטו): הם שיפרו את השפה, ועל פי zipes.הם טוו אל תוך הסיפוריםאתחוויותיהם האוטוביוגרפיות. זה לא מנע מהם אמנם להותיר בסיפורים כמה קטעים נחמדים, לא נוצריים במיוחד,של שריפת מכשפות בתנור מיד אחר הרקדתן על גחלים לוהטות, אכילת ילדים, קיטוע אברים, קניבליזם ועוד. אך כל אלה שימשו אותם רק להוספת מתח ועניין לסיפורים. לדעת חוקרים אחדים קטעים אלה הם מהרובד העמוק ביותר של הנפש הגרמנית (עוד מימי הוולהאלה והאל wotan, בו הגרמנים נשבעו,יערות העדהחשוכים והאימתנים של אירופה או הארץ חמורת הסבר של הצפון הרחוק) אך יש הטוענים שלהד"ם,דווקא יסודות אימתניים אלה בסיפורים יש להם כוח פורקן הרע מנפש האדם, מלמדים את האדם מה הוא הרע ומאמנים את הנפש להיזהר ממנו: או על כל פנים לא כאן יש לחפש את המקורות ליכולת הנאצית לזלזל באדם ולהתאכזר אליו, ללעוג לו ולהשפילו ככל הניתן בידם.ואם כי ראוי בבואנו לעסוק בסיפור-עם (או, כבמקרה זה, בסיפור-אגדה שעיקרו הוא מקורו בספרות) להגדיר לאשורו את הז'אנר בו אנו עומדים ולעמוד על תכונותיו, כאן נתעלם מהצורך הזה ולא נעסוק בהגדרת סיפור העם כסיפור שעיקרו השתנות, למשל, או עולם של קסם, או המלחמה בין הטוב והרע: לא נאפיין, על פי פרופ, (proppאת אופי גיבוריו כדמויות שטוחות, בלתי מתפתחות מעיקרן, (בדומה לַטַּבָּח בסיפורנו הנותר בתנוחתו המוכנה להכות את הנער במשך מאה שנה), או דמויות עזר המקדמות את העלילה(הצפרדע), פותרות בעיות ומתירות סבכים. לא נצביע על תכונת הסיפור märchen) להיותקשור בלא-מקום ולא זמן היסטורי, היותו מושתת על עלילות פלא: לא נעמוד על תכונת הסיפור להתגורר באזור שגם קהל שומעיו יודע שאין הוא בגדר האפשרי ובל-ייאמן: ועוד.

אך נוסיף כאן כי העלילה ה"מעשית" שבסיפור מתרחש לא על המישור המעשי, כי אם הסימבולי בעיקרו, (כפי שנראה להלן כשנבוא לדון בפרטי הסיפור שברובם רומזים לדבר אחר מעבר לקיומם ומהותם במישור הארצי-מיידי). גם סיפור היפהפייה כך, עם הצצה אל העולם המעשי, כגון עולם תעשיית הצמר והפשתה וגורל הנשים להיותן טוות כל ימי חייהן. (לפי פטשר - (ראה ביבליוגרפיה), הטוען כי סיפורי האגדה מסופרים תמיד באותן מלים ועל כן הוא מחליט לחרוג ולהביא סיפורים בקצת גיוון, – האב שֻׁחַד בידי נפוליון להכחיד מארצו את כל הכישורים כדי ליצור מחסור בבדים, כך שלמרות הבלוקאדה שנפוליון הטיל על נמלי אירופה נגד חדירת סחורות אנגליות ליבשת לא תהיה לאנשים ברירה אלא להזדקק למוצרי הבד ולתעשיית הבד המפותחת של אנגליה וכך הם יפרו את הסגר הימי ויוציאו את אנגליה מבידודה הכלכלי). לא נעסוק אם כן בצד המרכנטילי-תעשייתי-מקצועי של הסיפורים, בעובדי המלאכה הזעירה הנוטלים שכרם בתום השנה ושבים לביתם ("הנס בר המזל"), טוחנים, חייטים איכרים וכו' וכו: בסיפורנו הרי אין חייטים ובעלי מקצוע אחרים, גם לא ענקים שמקצועם בכך וכו', אלא רק נסיכים ומלכים. ולא נעסוק באביזרים של הסיפור שאינם כאן לענייננו – כגון תפקיד השילוש (שלשה אחים, שלשה ניסיונות לעבור מכשול וכו'). נתעלם גם ממירב היחסים הקיימים במשפחה (אם חורגת, אם הורגת, אב אלמן, נישואין מחדש, אם קנאית ביפי בתה, כלומר בעיות של פער דורות וכו' וכו'. הזכרנו את כל אלה רק כדי לנקות את השולחן לפנינו מדברים משניים).עם זאת לא נוכל להתעלם מיחסי הסיפורים האלה אל הלאומיות הגרמנית (זו שהפכה ללאומנות). האחים גרים ביקשו ולחדש את רוח הלאומיות הגרמנית והיו גאים בה: הם פעלו רבות בשטח זה, ראו את אחדות האומה בשפה בשירים וסיפורי העם, לרוב עתיקים ובעלי שורשים עמוקים בעבר.

הם הפכו תחומים אלה למקצועם, ובייחוד אחר תבוסת נפוליון, כשהנסיכים הקטנים של גרמניה שאוחדה בידי נפוליון דרשו להחזיר את המצב לקדמותו מחדש. חוקרי פולקלור רבים ניסו להקיש מהסיפורים על אורחות החיים האוטנטיים בגרמניה מקדמת דנא,והם נהגו בסיפורי גרים כבמסמכים אוטנטיים ועדויות לחיי האומה המסורתיים מהעבר. הם התעלמו מקיום מנהגים דומים בארצות אירופה האחרות, קיום שלא הותיר למנהגים בגרמניה ייחוד, ומהעובדה כי האחים גרים מילאו את סיפוריהם בהמצאותיהם הם. כל זה הוביל לאריאניזציה של הסיפורים,מגמה מלאת גזענות ואפלייה.בהתאם. ראוי לנו אולי לא לעסוק גם באלמנטים האנטישמיים שבסיפורי גרים:(כגון סיפור היהודי בשיח האטד, וכיו"ב). אין ספק שהיות האחים נוצרים טובים, שומעי דרשות ימי ראשון בכנסייה השפיעה על ערכיהם ותפיסת עולמם.במקום לעסוק אם כן בכל האספקטים האלה של הסיפורים - נעסוק בסיפור האחד עצמו, שהוצע לבחירה.לצורך זה נגייס לא את ניטשה דוקא,ככל שהוא לא ראה את כוחם הפואטי של הסיפורים, או של הסיפור "היפהפיה הנרדמת" בפרט: (ראה ,perkins עמ' 134,) עד כי נפלה עליו השראה בגין הסיפור וכתב אליו שיר (אוֹדֶה), אלא את בטלהיים (עם שנעזוב מאחורינו את פרויד עם הקומפלקס האדיפלי), את פטשר, את zipes ועוד. ונא לעיין ברשימה הביבליוגרפית. ובכן, ענין לנו באב ואם שלא בורכו בפרי בטן. המוטיב של האם העקרה ידוע, אגב, כבר מהמקרא, שם מבשר מודיע לאם על הלידה העתידה להתרחש במהרה – תוך כשנה. מבשרים כאלה יש לנו כאמור במקרא – מלאך בא אל אברהם, אל אשת מנוח ואל מריה: אלא שבסיפורנו השליח המבשר הוא צפרדע, ולפי zipes הצפרדע איננו צפרדע באמת אלא אולי איכר הממלא את מקומו של המלך חדל האישים וחסר כוח הגברא - בדומה למה שאמרו גם על אשת מנוח שנמצאה לבדה בשדה, (וראה יוספוס פלביוס, עתיקות היהודים, 5.8.3) או על מריה הקדושה שהעלילו עליה כי שכבה עם חייל רומאי, בהיות בעלה, יוסף, זקן ובא בימים. וזאת נדע: זה מסוכן לאישה להיות לבדה בשדה, או אפילו ליד מקור מים, ואחר כך להיכנס להריון, במיוחד אחר תקופת עקרות, שלא יעלילו על בעלה שמועות רעות. ומי יודע כמה זמן אחר הגיעה של רבקה אל אוהלי בעלה יצחק נולדו תאומיה, במיוחד אם נזכור כי בדרך הארוכה מחרן אליעזר דרמשק ליווה אותה בנאמנות, ושהיה לה עניין גם עם סודר ומטפחת כלתמר בשעתה, כשהיא התלבשה בצעיף כזונה. (ראה זקוביץ-שנאן, "ותפול מעל הגמל", (בראשית כד, 64), "לגלגוליה של מסורת סיפורית תמוהה", הספרות 29, עמ' 104).המלכה אם כן עושה צעד מוטעה כשהיא שוכבת עם הצפרדע ויולדת בת: מעתה היא נזהרת ושומרת על בת זו שלא תטעה ותעשה צעד דומה וייוולד לה ילד מחוץ לכבלי הנישואין.לפי פטשר הסיפור הוא כי

ein königspaar wunschte sich sehnlichst ein kind. nach langem vergeblichen warten begegnet der königin im bad ein frosch (hier ist die verbindung mit dem märchen »froschkönig« angedeutet) und verkundet ihr, »ehe ein jahr vergeht, wirst du eine tochter zur welt bringen«. es soll dabei offenbleiben, ob dieser frosch selbst der biologische vater der königstochfer war oder ob sich lediglich um einen jungen mann handelte, der die seelische verkrampfung der konigin im liebesspiel zu losen wußte, so daß sie anschließend auch von ihrem mann ein kind empfangen könnte”.

ובעברית: זוג מלכותי השתוקק בכל מאודו לילד. אחר צפייה ארוכה בלי תוצאות המלכה פוגשת במרחץ צפרדע (כאן קשר לסיפור "מלך הצפרדעים") המודיע לה כי בטרם תחלוף שנה, היא תלד בת. לא ברור אם הצפרדע הוא האב הביולוגי (ודאי לא החוקי), או אולי איש צעיר הוא הצפרדע הזה, המתיר את הקרירות המינית של המלכה עד כי היא נכנסת להריון מבעלה.

אולי זה המקום להזכיר את תפקידו של הצפרדע וקשריו עם הריון (ראה frog-test ). אנו מתייחסים אליו במין זכר, לצורך הענין, למרות שלפי המילון המילה מופיעה בעברית רק בלשון נקבית) .וכך נולדת בת יפהפייה שליד עריסתה עומדות 13 – סליחה, רק 12 פיות, כמספר חודשי השנה.יש התלבטות לגבי מספר חודשי השנה - האם החדשים נקבעים על פי מהלך השמש או הירח. חדשי הירח עשויים מ-28 יום, (ראה בטלהיים עמ' 183) מהלך הַוֶּסֶת של האישה. החודש ה- 13 על פי מהלך הירח – פוקד את הנערה רק בהגיעה לבגרות מינית. כל החדשים – קרי הפיות מברכות את הנערה המתבגרת במתנות שמים – יופי, נימוסים טובים וחכמה: אך את המתנה העיקרית מביאה כמובן רק בגרותה המינית, כאמור. מעניין להביט בסיפור המביא בסמיכות את הארוס והטנטוס, (eros & tanatos) הלידה והמות, לא עלינו: כי עם ההתבגרות וקרבת הלידה אנו הופכים למודעים גם לקץ הפריחה: הלידה יש בה שמינית מבשורת הנבילה.

המוות תמיד דו-משמעי: בקונטקסט כשלנו הוא מסמן כידוע גם את האקסטזה המינית. הפיה השנים עשר מבטיחה כי מות היפיפייה פירושו חיים ולא מות. האחים גרים יצרו מהחומרים הנתונים לפניהם סיפור חיים משלהם the old spinning lady.עתה אנו עומדים בפני תולדות התפתחותה (המינית, לצורך זה) של היפהפייה, ודרך הגעתה למודעות ייעודה. לפי בטלהיים, למשל,הבא לדון בשלשת גרסאות הסיפור (זה של בזילאה ושל פרו), משאן המרכזי של גרסאות "היפהפייה הנרדמת" הוא שחרף כל ניסיונות ההורים למנוע את ההתעוררות המינית של ילדם, היא בכל זאת תתרחש (בטלהיים, עמ' 183). גם הכחדת זֵכֶר הכישורים מהארץ לא תעזור (הכישור הוא כמובן סמל לאבר המין הגברי, והדם הוא איזכור לדם הבתולים, ראהגםויטגנשטין). יש המפרשים את מאה שנות שנתה של הנסיכה-הילדה-הנערה בצורך להמתין להגשמה המינית, בתקופת הבשלתה האיטית של הנערה ועוד. "מה שנראה כתקופת פאסיביות דמוית מוות בתום הילדות, אינה אלא תקופה של צמיחה והכנה שקטה, שממנה יתעורר האדם הבוגר מוכן לאיחוד מיני" (בטלהיים, עמ' 183). ההמתנה היא מצרכי הגוף והנפש, אך כרוכה גם באילוצי החברה. ואין גדר הקוצים נפתחת עד שלא יגיע – לפי האמונה הנוצרית – הגואל המיועד, הנסיך, בחיר לבבה של הנערה.אך הקדמנו את המאוחר בסיפור. הנערה גדלה וחיה באי-ידיעה מינית, (innocence), עד שיום אחד מה עושה הדיבוק? נקלעת אל החדר הסודי שבארמון – במגדל. המגדל גם הוא כמובן סמל מיני – קוראי אגדות יכלו לפגשו בסיפורו של שלום עליכם, סיפור שהוא כתב בעקבות גרים, על הנערה הסגורה במגדל עד שהנסיך מצליח לשחררה משם. היא עולה במדרגות ופוגשת שם זקנה טובה שעסוקה כמובן בטווייה. הנערה רואה את הכישור המתקפץ, גם שואלת מה הוא "הדבר הזה המתקפץ שמח כל כך". אין האישה מסבירה לה כמובן שזה אבר המין הגברי השמח לקראתה, שהיא כל כך חיפשה ותרה אחריו בכל הארמון השומם כולו, והתפעלה למראהו כשסוף סוף מצאה אותו: אין הזקנה המנוסה בחיים מונעת מבעדה לעסוק בחפץ הגורם לה ליפול על המיטה המזומנה בקרבת המקום, - בחדר של זקנה טווה, כאילו אין היא אלא אביזר טווייה, אך למעשה יש בכוחו להפיל אישה למיטה בערגון ומיתה משונה. המיטה נמצאת בחדר, אם לצורך מעשי האהבים הצפויים מעתה ואם לצורך הלידה הממשמשת ובאה בהכרח.

– יש מקומות בחיי נערה אליהם ההורים אינם מגיעים, שמהם הם נעדרים, שהשגחתם מעליהם סרה. ("והנה אירע שביום שמלאו לה חמש-עשרה שנה, לא היו המלך והמלכה בבית...":( האחים גרים, מעשיות, מגרמנית: שמעון לוי, ספריית הפועלים הקיבוץ הארצי השומר הצעיר).

הנערה נרדמת אפוא ל-100 שנה, ועימה נרדם כל הבית. גדר חוחים נוראית גדלה סביבה, גדר קוצים ואיסורים, המעכבת מלבוא אליה את כל החפצים לראותה. נסיכים מסכנים אכולי תאווה ואהבה נתקלים בגדר הקוצים, נשארים לנצח תקועים באהבתם וגעגועיהם, עד שהם מוציאים את נשמתם – עד בוא הנסיך גואלה, מנשק על שפתיה (לא כמו בסיפור הזוועות של בזילאה בו המלך עצמו בא אליה למגדל, מוצא אותה ישנה ואונס אותה ועובר עוד הרפתקאות. הסיפור בידי גרים הופך מאולף וסאלוני – וחסר מין כביכול, ונשאר במסגרת של משפחה נורמלית).

עתה הזבובים מתעוררים על הקיר, הסוסים והפרות שוב יוצאים למרעה, ואפילו הלהבה שעסקה בצליית הבשר מתעוררת שוב. על פי המפרשים גם להבה זו היא סמל התשוקה המינית. גם הטבח שיכול סוף סוף – אחר מאה שנות עמידת דום – לסיים את מעשה הגבורה ולסטור על לחי שוליית הטבחים הוא סמל הגבריות העליזה. לפי פטשר (עמ' 147)

…auch das anorganische (wie die verbrennung) steht in unserer erzählung ganz offfenbar als symbol für den eros selbst. selbst die freisetzung von männlicher aggressivität (hier durch die ohrfeigen austeilenden koch symbolisiert) hängt mit der erotischen befreiungstat des prinzen zusammen.

בעברית: גם האנורגאני (כמו השריפה, האש) ... הוא סמל לארוס. שחרור התוקפנות הגברית (כבמקרה שלנו סטירת הלחי שהטבח מחלק) קשור לשחרור הארוטי של הנסיך.פלטשר מאיר כי הזמן בסיפור עמד – וזו רק לטובה: נתאר נא לנו – הוא כותב, שהזמן לא היה עומד, במשך 100 השנים שעברו הנערה הייתה מזקינה והייתה עתה בת 115: האם הנסיך היה בא לראותה?

כך אם כן בא הכל על מקומו בשלום, והסיפור הופך ביד האחים גרים לסיפור יפה של התבגרות ונעורים – ואחר המתנה ארוכה, מפגש אוהבים מלא הגשמה ותשוקה.. אי לכך אך מזל הוא שמאה השנים שהפיה ה"רעה" מביאה באו אל קצן בדיוק ברגע הנשיקה שהנסיך נְשָׁקָהּ: שאם כן, לו התעוררה ולא היה איש מנשק אותה, היה משעמם לה ולא יכלה למלא את ייעודה הנשיי. לעומת זאת אם 100 השנים לא היו נגמרות עת הִתְעוֹרְרָהּ, היא היתה ממשיכה לישון למרות הנשיקה- ומה היה אז עֶרְכָּה של אותה נשיקה? ומה היה קורה – תתארו לכם – עם הסיפור?

הערה: את הסיפור עצמו - לא נחזור כאן עליו – תמצאו בספרים, וכן במאמרה של פרי.ביבליוגרפיה:

1.fetscher, iring, wer hat dornröschen wachgeküsst? – das märchen-verwirrbuch,fischer taschenbücher, 19742.perkins, richard, the reception of grimm’s fairy tales, wayne state university press, 19933.tatar, maria, the hard facts of the grimms' fairy tales, princeton university press, 19874.zipes, jack, introduction to the complete fairy tales of the brothers grimm, bantam books, 19875.בטלהיים, ברונו, קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד, הוצאת ספרים רשפים, 19876.האחים גרים, מעשיות, מגרמנית: שמעון לוי, ספריית הפועלים הקיבוץ הארצי השומר הצעיר7.זקוביץ, יאיר ואביגדור שנאן: "ותפול מעל הגמל", (בראשית כד, 64), "לגלגוליה של מסורת סיפורית תמוהה", הספרות 29, עמ' 104:8.יוספוס פלביוס עתיקות היהודים, 5.8.3 : 9.משיח, סלינה, האחים גרים: אמת או אגדה, מאזנים ס"ז, גליון מס' 9, יולי 1993

[1] there is the story from 1001 nights (untranslated): the ninth the ninth captain's tale1001 nightsthere was once a woman who could not conceive, for all her husband's assaulting. so one day she prayed to allah, saying, "give me a daughter, even if she be not proof against the smell of flax!" in speaking thus of the smell of flax she meant that she would have a daughter, even if the girl were so delicate and sensitive that the anodyne smell of flax would take hold of her throat and kill her. soon the woman conceived and easily bore a daughter, as fair as the rising moon, as pale and delicate as moonlight. when little sittukhan, for such they called her, grew to be ten years old, the sultan's son passed beneath her window and saw her and loved her, and went back ailing to the palace. doctor succeeded doctor fruitlessly beside his bed; but, at last, an old woman, who had been sent by the porter's wife, visited him and said, after close scrutiny, "you are in love, or else you have a friend who loves you." "i am in love," he answered. "tell me her name," she begged, "for i may be a bond between you." "she is the fair sittukhan," he replied; and she comforted him, saying, "refresh your eyes and tranquilize your heart, for i will bring you into her presence." then she departed and sought out the girl, who was taking the air before her mother's door. after compliment and greeting, she said, "allah protect so much beauty, my daughter! girls like you, and with such lovely fingers, should learn to spin flax; for there is no more delightful sight than a spindle in spindle fingers." then she went away. at once the girl went to her mother, saying, "mother, take me to the mistress." "what mistress?" asked her mother. "the flax mistress," answered the girl. "do not say such a thing!" cried the woman. "flax is a danger to you. its smell is fatal to your breast, a touch of it will kill you." but her daughter reassured her, saying, "i shall not die," and so wept and insisted, that her mother sent her to the flax mistress. the white girl stayed there for a day, learning to spin; and her fellow pupils marveled at her beauty and the beauty of her fingers. but, when a morsel of flax entered behind one of her nails, she fell swooning to the floor. they thought her dead and sent to her father and mother, saying, "allah prolong your days! come and take up your daughter, for she is dead." the man and his wife tore their garments for the loss of their only joy, and went, beaten by the wind of calamity, to bury her. but the old woman met them, and said, "you are rich folk, and it would be shame on you to lay so fair a girl in dust." "what shall we do then?" they asked, and she replied, "build her a pavilion in the midst of the waves of the river and couch her there upon a bed, that you may come to visit her." so they built a pavilion of marble, on columns rising out of the river, and planted a garden about it with green lawns, and set the girl upon an ivory bed, and came there many times to weep. what happened next? the old woman went to the king's son, who still lay sick of love, and said to him, "come with me to see the maiden. she waits you, couched in a pavilion above the waves of the river." the prince rose up and bade his father's wazir come for a walk with him. the two went forth together and followed the old woman to the pavilion. then the prince said, "wait for me outside the door, for i shall not be long." he entered the pavilion and began to weep by the ivory bed, recalling verses in the praise of so much beauty. he took the girl's hand to kiss it and, as he passed her slim white fingers through his own, noticed the morsel of flax lodged behind one of her nails. he wondered at this and delicately drew it forth. at once the girl came out of her swoon and sat up upon the ivory bed. she smiled at the prince, and whispered, "where am i?" "you are with me," he answered, as he pressed her all against him. he kissed her and lay with her, and they stayed together for forty days and forty nights. then the prince took leave of his love, saying, "my wazir is waiting outside the door. i will take him back to the palace and then return." he found the wazir and walked with him across the garden towards the gate, until he was met by white roses growing with jasmine. the sight of these moved him, and he said to his companion, "the roses and the jasmine are white with the pallor of sittukhan's cheeks! wait here for three days longer, while i go to look upon the cheeks of sittukhan." he entered the pavilion again and stayed three days with sittukhan, admiring the white roses and the jasmine of her cheeks. then he rejoined the wazir and walked with him across the garden towards the gate, until the carob, with its long black fruit, rose up to meet him. he was moved by the sight of it, and said, "the carobs are long and black like the brows of sittukhan. o wazir, wait here for three more days, while i go to view sittukhan's brows." he entered the pavilion again and stayed three days with the girl, admiring her perfect brows, long and black like carobs hanging two by two. then he rejoined the wazir and walked with him towards the gate, until a springing fountain with its solitary jet rose up to meet him. he was moved by this sight and said to the wazir, "the jet of the fountain is as sittukhan's waist. wait here for thee days longer, while i go to gaze again upon the waist of sittukhan." he went up into the pavilion and stayed three days with the girl, admiring her waist, for it was as the slim jet of the fountain. then he rejoined the wazir and walked with him across the garden towards the gate. but sittukhan, when she saw her lover come again a third time, had said to herself, "what brings him back?" so now she followed him down the stairs of the pavilion, and hid behind the door which gave on the garden to see what she might see. the prince happened to turn and catch sight of her face. he returned toward her, pale and distracted, and said sadly, "sittukhan, sittukhan, i shall never see you more, never, never again." then he departed with the wazir, and his mind was made up that he would not return. sittukhan wandered in the garden, weeping, lonely and regretting that she was not dead in very truth. as she walked by the water, she saw something sparkle in the grass and, on raising it, found it to be a talismanic ring. she rubbed the engraved carnelian of it, and the ring spoke, saying, "behold here am i! what do you wish?" "o ring of sulaiman," answered sittukhan, "i require a palace next to the palace of the prince who used to love me, and a beauty greater than my own." "shut your eye and open it!" said the ring; and, when the girl had done so, she found herself in a magnificent palace, next to the palace of the prince. she looked in a mirror which was there and marveled at her beauty. then she leaned at the window until her false love should pass by on his horse. when the prince saw her, he did not know her; but he loved her and hastened to his mother, saying, "have you not some very beautiful thing which you can take as a present to the lady who dwells in the new palace? and can you not beg her, at the same time, to marry me?" "i have two pieces of royal brocade," answered his mother, "i will take them to her and urge your suit with them." without losing an hour, the queen visited sittukhan, and said to her, "my daughter, i pray you to accept this present, and to marry my son." the girl called her negress and gave her the pieces of brocade, bidding her cut them up for floor cloths; so the queen became angry and returned to her own dwelling. when the son learned that the woman of his love had destined the cloth of gold for menial service, he begged his mother to take some richer present, and the queen paid a second visit, carrying a necklace of unflawed emeralds. "accept this gift, my daughter, and marry my son," she said; and sittukhan answered, "o lady, your present is accepted." then she called her slave, saying, "have the pigeons eaten yet?" "not yet, mistress," answered the slave. "take them these green trifles!" said sittukhan. when she heard this outrageous speech, the queen cried, "you have humbled us, my daughter. now, at least, tell me plainly whether you wish to marry my son or no." "if you desire me to marry him," answered sittukhan, "bid him feign death, wrap him in seven winding-sheets, carry him in sad procession through the city, and let your people bury him in the garden of my palace." "i will tell him your conditions," said the queen. "what do you think!" cried the mother to her son, when she had returned to him. "if you wish to marry the girl, you must pretend to be dead, you must be wrapped in seven winding-sheets, you must be led in sad procession through the city, and you must be buried in her garden!" "is that all, dear mother?" asked the prince in great delight. "then tear your clothes and weep, and cry, 'my son is dead!'" the queen rent her garments and cried in a voice shrill with pain, "calamity and woe! my son is dead!" all the folk of the palace ran to that place and, seeing the prince stretched upon the floor with the queen weeping above him, washed the body and wrapped it in seven winding-sheets. then the old men and the readers of the koran came together and formed a procession, which went throughout the city, carrying the youth covered with precious shawls. finally they set down their burden in sittukhan's garden and went their way. as soon as the last had departed, the girl, who had once died of a morsel of flax, whose cheeks were jasmine and white roses, whose brows were carobs two by two, whose waist was the slim jet of the fountain, went down to the prince and unwrapped the seven winding-sheets from about him, one by one. then "is it you?" she said. "you are ready to go very far for women; you must be fond of them!" the prince bit his finger in confusion, but sittukhan reassured him, saying, "it does not matter this time!" and they dwelt together in love delight. source: the book of the thousand nights and one night, rendered into english from the literal and complete french translation of j. c. mardrus by powys mathers (london: routledge and kegan paul, 1964), v. 4, pp. 390-394. .

[2]there are earlier elements that contributed to the tale, in the medieval courtly romance perceforest (published in 1528), in which a princess named zellandine falls in love with a man named troylus. her father sends him to perform tasks to prove himself worthy of her, and while he is gone, zellandine falls into an enchanted sleep. troylus finds her and gets her pregnant in her sleep; when their child is born, he draws from her finger the flax that caused her sleep. she realizes from the ring he left her that the father was troylus; he returns after his adventures to marry her.[5]earlier influences come from the story of the sleeping brynhild in the volsunga saga and the tribulations of saintly female martyrs in early christian hagiography conventions. it was, in fact, the existence of brynhild that persuaded the brothers grimm to include briar rose in latter editions of their work rather than eliminate it, as they did to other works they deemed to be purely french, stemming from perrault's work. /p>

[3] בהונגרית csipkerózsika

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גנן