אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זכריה בן יהוידע


התמונה של משה גנן

בעמ' 31 של ספרו "אגדות ותולדותיהן" מביא פרופ' היינימן את "האגדה על רצח זכריה בן יהוידע בחצר בית ה' במצות המלך יואש" (סיפור המבוסס בעיקרו על דבה"י ב כד יט ולהלן): פרופ' היינימן מסכם כבר בראש דבריו את עיקר ממצאיו: לדבריו, חז"ל ראו בסיפור האגדה "מעשה בקרב עם ישראל ולא על מה שעולל להם האויב". אחר מובאות והרחבות מביא הוא את סיפור האגדה המרכזי, וזאת בגרסאות אחדות, אם כי אין הוא מונה את המקומות כולם בהם הסיפור מופיע. היינימן מעמיד את עיקר מגמת פני האגדה הזו על כוונתה לחפש סיבות לחורבן.[1] ואמנם הוא מפרש כי רק בסיפור אחד יעסוק: ובמאמר זה אבקש מעט להשלים על דבריו (כולל גם סקירתם החטופה) בגרסאות נוספות, שמצאתים ראויים לעסוק בהם, כדי לעמוד על פנים נוספות של אגדה זו, וזאת ע"פ הביבליוגרפיה שהוא עצמו מביא לרוב בהערות (מס' 37, מס' 51 ועוד). ויש פריטי ספרים שלא מצאתי. סיפור דמו של זכריהאביגדור שנאן במאמרו "גלגולה של אגדת חז"ל" (מחניים 7) כותב:

"מן הנושאים המרתקים במחקר ספרותם של חז"ל הוא ההתחקות אחר גלגוליו של סיפור אחד כלשהו, העובר מהקשר להקשר, מחיבור לחיבור, תוך שהוא לובש ופושט צורה"[2]. בפרק על אגדת דמו של זכריה אשתדל לפעול על פי המשתמע מדברים אלה. ואלה דברי אגדה זו בגטין נ"ז ע"ב: אמר רבי חייא בר אבין: אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים: [פה שילוש מסירה] בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים [של נבוכדנאצר מלך בבל[3]]מאתים ואחת עשרה רבוא [נפש] (ובאיכ"ר פתיחא אייתי שמונים אלף פרחי כהונה וקטל יתהון) ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא על אבן אחת, עד שהלך דמן [של ההרוגים] ונגע בדמו של זכריה[4], לקיים מה שנאמר (הושע ד') ודמים בדמים נגעו. [וכך היה המעשה]: אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק [מצא {נבוזראדן} את דם זכריה רותח ועולה[5]. אמר - מאי האי [מה זה?]אמרו ליה: דם זבחים דאשתפוך [שנשפך]: אייתי דמי ולא אידמו [הביא דם בהמות ולא דמה הדם לדמם]: אמר להו אי אמריתו לי מוטב ואי לאו מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי, [אמר להם: תגידו לי את האמת, ולא, את בשרכם אסרק במסרקי ברזל]. אמרי ליה מאי נימא לך? נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא קמינן עילויה וקטלינן ליה והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה [הודו וסיפרו לו את האמת, שנביא היה ש"היה מוכיח אותנו בדיני שמים", נ"א "שהיה מנבא לנו עליך ומה שתעשה לנו", ולא שמענו לו, וזה כמה שנים אין הדם נח" וגו']: אמר להו אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה [הביא את סנהדרין הקטנה ואת הסנהדרין הגדולה][6] קטל עילויה ולא נח: בחורים ובתולות קטל עילויה ולא נח: אייתי תינוקות של בית רבן קטל עילויה ולא נח: [הביא תינוקות והרג אותם על אותו מקום, והדם לא נח]. א"ל :זכריה, זכריה! טובים שבהן איבדתים! ניחא לך דאבדינהו לכולהו [האם נוח לך שאאבד את כול העם?] כדאמר ליה הכי נח [כשאמר לן כך, חדל מלבעבע ולרתוח].[7] בההיא שעתא הרהר תשובה בדעתיה. אמר: ומה אם על נפש אחת [זכריה] כך, ההוא גברא דקטל כל הני נשמתא [אותו אדם, אני, שהרג כל אותן נשמות] על אחת כמה וכמה [שיהא עונשו מרובה: ברח, הלך ושלח שטר צוואה לביתו והתגייר[8]]: ערק אזל שדר שטר פרטתא בביתיה ואגייר[9][9]. ואמנם העורך מביא סיפורי ביניים של נחמה כיו"ב:

תנא נעמן[10] גר תושב היה: נבוזראדן גר צדק היה: מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק: מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים: מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים. מאן אינון שמעיה ואבטליון [מהם יצאו שמעיה[11] ואבטליון]. הכתוב ממשיך ומסכם כאן את סיפור דמו הרותח של זכריה: …",היינו דכתיב (יחזקאל כ"ד) נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הִכָּסוֹת".בסיפור זה עסקו חוקרים אחדים. נפנה בראשונה לדברי פרופ' יוסף היינימן, בספרו, אגדות ותולדותיהן, עמ' 31 ולהלן. וכבר בראשית דבריו פרופ' היינימן מסכם: מדובר כאן על מעשה בקרב עם ישראל, ולא על מה שעולל להם האויב. והוא מביא כאן אחד מהמקורות הנוספים: (מדרש איכה רבה, כג ומקבילות: פתיחתא : מדרש רבה איכה פרשה ד): "ר' יודן שאל לר' אחא: היכן הרגו ישראל את זכריה? בעזרת ישראל או בעזרת נשים? אמר לו: לא בעזרת ישראל ולא בעזרת נשים, אלא בעזרת הכוהנים: ולא נהגו בדמו לא כדם איל ולא כדם צבי, שבדם צבי ובדם איל כתיב (ויקרא י"ז) 'ושפך את דמו וכסהו בעפר', ברם הכא כתיב (יחזקאל כ"ד) כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע לבלתי הכסות"; וגו'[12][12]." וגם לאו בק מתייחס לענין זה ומסביר (baeck, leo, secharja ben berechja, monatschrift etc. (mgwj) 1932, seite 317: “aber hier steht geschrieben: ‘das blut ist in ihr, auf nackten felsen hat sie gefliessen, usw.”: כלומר, המקרא מצווה כי אם מישהו הרג חיה, עליו לכסות על דמה. ומכאן מצוות עשה של כיסוי הדם (ראה מאיר נתיב, ערך ",כסוי הדם"): "לפי שהנפש תלויה בדם, לפי זה ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואה…" וגו': וכאן דווקא לא הסתירו והדם צעק. משמע, עברו על המצווה. על כך מלין בעל האגדה הזו כאן.בענין שאלת חז"ל החוזרת בגרסאות השונות, איה הרצח התרחש, ראוי לפנות גם לכתוב בהערה 6.3): "ר' יודן שאל לר' אחא היכן הרגו את זכריה, בעזרת ישראל או בעזרת נשים? א"ל לא בעזרת ישראל ולא בעזרת נשים אלא בעזרת כוהנים. ולא נהגו בדמו לא כדם צבי ולא כדם איל. תמן כתיב (ויקרא י"ז) 'ואיש איש מבית ישראל אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו' וכסהו בעפר'; ברם הכא כתיב (יחזקאל כ"ד)[13][13] כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר. וכל כך למה? להעלות חמה ולנקום נקם". [כל כך כעסו עליו שאפילו לא ביקשו לכסות על דמו. ולכן, במקום "נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות", ולא התכסה – נאלצו "לכסות" על דמו לפני הצורר שחיפש אף הוא את נפשם, כעונש על שלא כיסוהו בראשונה. ועיקר גרסה זו היא המידה כנגד מידה – לא כיסו את הדם ועתה היו רוצים לכסות מפני נבוזראדן ולא יכולים לכסות: שבראשונה בקשו להבליט – מתוך נקמה – ועתה היו רוצים להשכיח ואינם יכולים. ואולי לכאן שייכים דברי פרופ' דיבואה – jean-daniel dubois, “la mort de zacharie: memoire juive et memoire chretienne”, revue des etudes augustiennes, 40 (1994) על חשיבות הזיכרון שסיפור זכריה מבקש להפנות אל ענינו את תשומת לבנו ]. פרופ' היינימן ממשיך את המובאה: "שבע עבירות עברו ישראל באותו היום: הרגו כהן ונביא ודיין ושפכו דם נקי וחללו את השם וטמאו את העזרה ושבת ויום הכיפורים היה". סיפור הדם הרותח אין לו בסיס במקרא – מציין פרופ' היינימן. "לא זאת בלבד שסיפור זה אין לו יסודות של ממש במה שנמסר במקרא, …אלא שהוא מתעלם ממה שמסופר במקור, שכן לפי עדות ספר דבה"י גופו בא העונש על מעשה הרצח…עוד בימי יואש עצמו, בבוא עליו חיל ארם", ככתוב: דברי הימים ב כד, כד "כי במצער אנשים באו חיל ארם, ויהוה נתן בידם חיל לרוב מאוד—כי עזבו את יהוה אלוהי אבותיהם; ואת יואש עשו שפטים. ובלכתם ממנו, כי עזבו אותו במחלויים רבים, התקשרו עליו עבדיו בדמי בני יהוידע הכוהן, ויהרגוהו על מיטתו וימות. ויקברוהו בעיר דויד, ולא קברוהו בקברות המלכים." ואלו בשפע מקורות אחרים נשכחה פורענות זו שבאה על יואש עצמו (ההדגשות הן שלי), ובמקומה מסופר כי עם ישראל כולו נענש על רצח זכריה בימי חורבן הבית. ואמנם לכאורה מדובר על חורבן בית ראשון, אולם הכוונה ללא ספק לחורבן בית שני והשואה שבאה בעקבותיו…[14][14] עצם התיאור המופרז של נהרות הדם בא לשקף את השואה והפורענות שעברו על יהודה במלחמות עם הרומאים, לפני החורבן ואחריו, עד לשמד ועד בכלל".

פ' היינימן מונה את המוטיבים הבאים בסיפור במקרא ובאגדה (ע"פ aarne-thompson):

51.1 profaning the shrined 1318 magic object reveals guiltd1318.5.6 blood boils at place of murdere 761.1.5.1 blood stops boiling

פרופ' היינימן מונה עוד בסיפור יסודות סיפר אלה: אלמנט השילוש, דו-שיח, נוסחאות חוזרות,ההגזמה. חילופי הגרסאות הרבים של הסיפור מעידים על תוכן חדש שהדורות העוקבים ידעו לצקת בסיפור: אך אלמנט הכאב, האובדן, הפורענות, שפך הדמים היה קיים בסיפור מדור לדור. לפי פרופ' גלית חזן-רוקם בספרה רקמת חיים "הסיפור נידון במחקר דווקא מנקודת מבט העוסקת בדו-שיח בין יהודים ונוצרים במאות הראשונות לספירה"."נוכחותו הבולטת של הסיפור בתודעה היהודית בת התקופה עשויה לנבוע מן השימוש שנעשה בו בטקסטים נוצריים[15] (מתי כג 35[16]), שם מואשמים בני ירושלים היהודים במותם של נביאים ושליחים חפים מפשע, למן הבל בן האדם הראשון ועד זכריה."ניתן לאמר כי כל שעסקו בסיפורנו במשך הדורות ראו בנרצח פרוטוטיפוס, דוגמא-אב לעצמם ולדמות המרכזית של אמונתם וחווית חייהם: כן בני תקופת בית שני, הנוצרים, מעמדות, בני תקופות אחרות, כפי שעוד נראה. הכהנים ראו בזכריה כהן (ונביא ודיין) שנהרג על קידוש ה'. הנוצרים ראו בו אדם חף מחטא, איש אלהים שמת למען הרבים על לא עוול בידו, הפך מרטיר שדמו נשפך חינם – וכיו"ב. סיפור שונה – סיפור שלא נוכל לייחסו אלא לתקופה זו עצמה, התקופה הרומאית –מובא ע"י גינזבורג בספר the legends of the jews:

this good fortune befell jehoiada himself, the son of benaiah, commander-in-chief of the army under solomon. so long as joash continued under the tutelage of jehoiada, he was a pious king. when jehoiada departed this life, the courtiers came to joash and flattered him: " if thou wert not a god, thou hadst not been able to abide for six years in the holy of holies, a spot which even the high priest is permitted to enter but once a year." the king lent ear to their blandishments, and permitted the people to pay him divine homage. but when the folly of the king went to the extreme of prompting him to set up an idol in the temple, zechariah, the son of jehoiada, placed himself at the entrance, and barring the way said: " thou shalt not do it so long as i live." high priest, prophet, and judge though zechariah was, and son-in-law of joash to boot, the king still did not shrink from having him killed for his presumptuous words, nor was he deterred by the fact that it happened on a day of atonement which fell on the sabbath. the innocent blood crimsoning the hall of the priests did not remain unavenged. for two hundred and fifty-two years it did not leave off seething and pulsating, until, finally, nebuzaradan, captain of nebuchadnezzar's guard, ordered a great carnage among the judeans, to avenge the death of zechariah. joash himself, the murderer of zechariah, met with an evil end. he fell into the hands of the syrians, and they abused him in their barbarous, immoral way[17]. before he could recover from the suffering inflicted upon him, his servants slew him.

סיפור זה נוצר כנראה כתגובה לשלטון קליגולה[18], קיסר רומא בשנים 37-41 לספה"נ. קיסר זה היה ידוע על אכזריותו, גם על חטאיו המיניים. הוא התחזה בציבור כאל, (או אף אֵלָה), דרש לקיים לכבודו פולחן-אל וגם הקים מקדש לעבודת עצמו. דרישתו לעבוד לו לא עוררה התנגדות בפרובינציות, שכן פולחן הקיסר היה מקובל כביטוי של נאמנות לרומי: רק היהודים סירבו.באלכסנדריה שידלו היוונים, אויבי היהודים, את הנציב הרומי להוציא צו להקים פסלים של קליגולה בבתי הכנסיות. הסכסוך הפך למהומות דמים…[ואז] קליגולה ציוה להציב את פסלו בבה"מק בירושלים. אגריפס i, שהיה מידידי קליגולה שכנעו למשוך את ידו מכך. (האנציקלופדיה העברית, ערך "קליגולה").סיפורו של אגריפס הראשון זכה לעיבוד ספרותי בספרו של רוברט גרייבס, "אני קלאודיוס", כרך ב', עמ' 50-51. גרייבס, שספרו מתוחקר ומבוסס על מסמכים היסטוריים מספר כי אגריפס i היה ידיד קליגולה: הוא שכנעו להימנע מלהקים את הפסל על ידי ששכנע את קליגולה שהצבת הפסל לא יהיה לכבודו.“so long as joash continued under the tutelage of jehoiada, he was a pious king”.ראשית שנות שלטונו של קליגולה הצטיינה בתבונה. אחר חלה וקלקל דרכיו. הוא מינה עצמו לאל, דרש שיעבדוהו (,(permitted the people to pay him divine homage ודרש להקים את צלמו בהיכל. כאן מעמידים את זכריה כסמל כל העם שיעמוד בפתח המקדש ויחסום בפני הצלם את דרך. ניתן היה לאמר כי הוא ממלא כאן גם את תפקיד פטרוניוס, המצביא הרומי, שעמד כנגד הדרישה האמורה של קיסר. [19] ניתן כמובן לזהות את זכריה עם פטרוניוס – אם הוא אכן פטרוניוס – רק בעירבון מוגבל, שהרי פטרוניוס שעמד בין העם לבין קליגולה לא נהרג על מדרגות בית המקדש, או בין העזרה למזבח ממש: אך חייו היו בסכנה על דבר בית המקדש.יואש עצמו בסיפורנו הוא כמובן קליגולה: כי שניהם מתו בידי קושרים: ככתוב בדבה"י ב כד, כד: "כי… אנשים באו חיל ארם ויהוה נתן בידם חיל לרוב מאוד… ואת יואש עשו שפטים. ובלכתם ממנו, כי עזבו אותו במחלויים רבים, התקשרו עליו עבדיו,… ויהרגוהו על מיטתו וימות. – גם קליגולה נחשב כמי שחלה ואיבד כתוצאה מכך את שפיותו: על כן הרגוהו. בסיפור זה חזרנו אפוא לימים שלפני המרד. הסיפור מגיב על קורות העתים ועל דמויות היסטוריות שהותירו את רשמם בעם – כמו גם בעמים. הסיפור מגיב על מאורעות פוליטיים-דתיים ודמויות הקיסרים. מדרך הסיפור, האגדה, לשקף את חיי העם – הפוליטיים, המתרחש בעולם הסובב, וגם ובעם עצמו פנימה: יחסי המעמדות. לעניין זה נהיה עדים במובאה הבאה, המשקף בהכרח את תקופת החורבן, את היחסים הפנימיים בין שכבות העניים-עשירים, שליטים-נדכאים בעם ישראל בארץ ישראל במאות הראשונות של הספירה, כנראה.

מדרש רבה איכה פתיחתא): " זה עוונו של זכריה. הה"ד (ד"ה ב' כ"ד) 'ורוח אלהים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן ויעמוד מעל לעם': וכי מעל ראשי העם היה? דאת אמר: 'מעל לעם', אלא שראה עצמו גבוה מכל העם: חתן המלך וכהן גדול ונביא ודיין. התחיל מדבר גדולות; הה"ד (שם ) 'ויאמר להם; 'כה אמר האלהים; למה אתם עוברים את מצות ה'? ולא תצליחו, כי עזבתם את ה' ויעזוב אתכם': ויקשרו עליו וירגמוהו אבן וגו'. ולא נהגו בדמו לא כדם הצבי ולא כדם האיל, דכתיב (ויקרא י"ז) 'ושפך את דמו וכסהו בעפר'; ברם הכא, כי דמה בתוכה היה. וכל כך למה? (יחזקאל כ"ד) להעלות חמה לנקום נקם. ר' יודן שאל לר' אחא; היכן הרגו ישראל את זכריה, בעזרת נשים או בעזרת ישראל? אמר ליה לא בעזרת נשים ולא בעזרת ישראל, אלא בעזרת כוהנים : ולא נהגו בדמו לא כדם הצבי ולא כדם האיל, דכתיב ביה; 'ושפך את דמו וכסהו בעפר', וברם הכא 'על צחיח סלע' וגו': כל כך למה? להעלות חמה, לנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלע וגו'. שבע עבירות עשו ישראל באותו היום, הרגו כהן ונביא ודיין ושפכו דם נקי וחללו את השם וטמאו את העזרה ויום השבת ויום הכיפורים היה. וכיון שעלה נבוזראדן התחיל הדם תוסס. אמר להם; מה טיבו של דם זה? אמרו לו - דם פרים ואילים וכבשים שהיינו שוחטין. מיד שלח ואייתי דמי זבחים ולא אידמו ליה. אמר להם: אין אמריתו מוטב ואם לאו סריקנא לבשרייהו דהנהו אינשי במסרקי דפרזלא אמרי ליה מאי נימא לך נביא הוה דהוה מוכח לן קמינן עליה וקטליניה והא כמה שני דלא נייח דמיה אמר להו אנא מפייסנא ליה אייתי קומיה סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה וקטלינהון עד שהגיע דמם לדמן של זכריה לקיים מה שנאמר (הושע ד') פרצו ודמים בדמים נגעו ועדיין הדם תוסס. אייתי בחורים ובתולות וקטל עילויה ולא נח. אייתי תינוקות של בית רבן וקטל עילויה ולא נח. אייתי שמונים אלף פרחי כהונה וקטל יתהון עד שהגיע דמם לדמו של זכריה ועדיין היה הדם תוסס. אמר: זכריה, זכריה! כל טובים שבהם איבדתי! ניחא לך דליכלינהו לכולהו? כדאמר ליה הכי מיד נח. בההיא שעתא הרהר לעשות תשובה בנפשיה ואמר ומה אם על נפש אחת כך ההוא גברא דקטל כל הנהו נפשתא על אחת כמה וכמה ערק ושדר פרדשנא לביתיה ואגייר". (וכאן אנו שומעים את סיבת הרצח באופיו של זכריה זה, והאגדה מקבלת כאן, בקטע א' של הסיפור (תיאור רקע הרצח שאירע ביום שבת ויו"כ המגביר לא רק את החטא שברצח נביא וכהן וכו' אלא גם את תיאור מידת התוקף של המניע לרצח.

וכשמביאים סיפור כזה ובו מורגשת התקוממות עממית רבה נגד המטיפים שאינם נחים ומוכיחים את העם השכם והערב ועל העם בסוף נמאסות ההטפות, ההאשמות, הפיכת השומעים לחוטאים ללא תקנה וללא מוצא וכו', עד כי דמם רותח בהם והם הורגים את הכהן-נביא ביום קדוש, סימן שיש בעם התנגדות למעשי שליחיו-למצווה ויחסם של אלה אל העם. דהיינו הרקע לסיפור לא אגדת החורבן אלא מתחים חברתיים. חלק ב' של הסיפור מעיד על הרגשת אשמה כבדה, בדומה לחטא שחשו אחר המעשה אלה שהרגו את האב (על פי תיאור זיגמונד פרויד בטוטם וטאבו).ואמנם ראוי להעיר, כי לכל האגדות בגיטין (ואולי בכל התלמוד???) גוון נוסף חברתי: מתחת לרובד-העל של סיפורי החורבן מסתתר רובד נוסף של מחאה חברתית, של עשירים מול עניים, עמך ישראל מול מעמד המנהיגות – הדתית בעיקרה (הסנהדרין, מעמד הכוהנים הגדולים. הסיפור קמצא ובר קמצא, הסיפור (להלן) של העשיר המבקש לגרש את אשתו (אך קמצא הוא ובר קמצא, שחושב את כתובתה מרובה ומחפש "דרך זולה", תרתי משמע, כדי להיפטר ממנה: אף סיפור עשירותם המופלגת של נקדימון, כלבא שבוע וכו' מנקרת עיניים: סיפור האיש שלכד את אשת הנגר: ועוד - סיפורי עושר וסיפורי זימה, כולם מספרים לא-טובות על התנהגותם ומנהגיהם של העשירים: מתחים חברתיים כבדים מתגלים, ומכאן הטענה כי החורבן בא כעונש על אי-צדק חברתי, על נישול וניצול. גם סיפורה של מרתה בת בייתוס, אף כי אין הוא נקי מפאתוס ורחמים, יש בו מין שמץ של תמיהה ושמחה לאיד: "ועוד גרסה:)מדרש רבה איכה פרשה ד): וכיון שעלה נבוזראדן חזייה לדמיה דזכריה דהוה קא רתיח. אמר להון: מאי? אמרו ליה: דם פרים וכבשים. אייתי פרים וכבשים ולא אידום. אייתי כל מיני דמים ולא אידום. אמר להון: אי אמריתו לי מוטב, ואי לא אנא מסריקנא לבישרא דהנך אינשי במסריקין דפרזלא. ולא אמרו ליה. והשתא דאמר להו לית הכי אמרו ליה מה נכסי מינך? נבייא כהנא הוה לן והוה מוכיח לן לשום שמיא קבילו לא קבילנא מיניה אלא קאימנא עילויה וקטלינן ליה. אמר להון אנא פייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה שחט עילויה ולא נח: שחט סנהדרי קטנה עילויה ולא נח. אייתי פירחי כהונה שחט עלויה ולא נח. שחט תינוקות של בית רבן עילויה ולא נח. גחין עילויה. א"ל: זכריה, טובים שבעמך איבדתי. רצונך שיאבדו כולם? לאלתר נח. והרהר נבוזראדן הרשע תשובה ואמר: ומה מי שמאבד נפש אחת מישראל כך כתיב בו (בראשית ט') שופך דם האדם באדם דמו ישפך, [כדרכו, נבוזראדן קורא פסוקים מהמקרא], אותו האיש שאיבד נפשות הרבה עאכ"ו. [ואין נאמר שהתגייר!] מיד נתמלא הקדוש ברוך הוא רחמים ורמז לדם ונבלע במקומו. [ועל כך אמר האומר {פרופ' היינימן) כי חז"ל התנגדו לאגדה השדית-דימונית, שהפכה פניה בידם והיתה – כי מוטב קצת מאוחר מדי מאשר בכלל לא -, לאגדה עם רחמי ה']. על אותה שעה הוא אומר מחטאת נביאיה עונות כוהניה השופכים בקרבה דם צדיקים.

אם באגדה זו יש מקום נכבד לרחמי ה', אין הם בנמצא באגדה המובאת ע"י ילינק, בית המדרש: מדרשים קטנים וישנים ומאמרים שונים, חדר ה', עמ' 117, המופיעה במדרש בשם "מעשה דניאל ע"ה", בתרגומו של אברהם הכהן קאפלאן. ענין זה נידון בהרחבה ע"י מרמולשטין במאמרו "האגדה על דמו של זכריה", ספר היובל לפרופ' שמואל קרויס.וזה נוסח האגדה (כפי שהיא מופיעה בהוצאה שבידינו):… "ואצל מפתן בית אלהים נראה דם רותח תמיד בארץ, ויצו נבוזראךן להביא את הראשים ואת הזקנים ואת ירמיהו ויאמר להם : מה הדם הזה ? ויענו : דם בקר וצאן היא אשר הקרבנום לה', ועתה בטלו הקורבנות. ויצו נבוזראךן להביא צאן ובקר הרבה וישחטם על הדם הזה, אבל הדם לא נח מרתיחתו. כי אם הוסיף עוד לרתוח. ויאמר נבוזראדן : לא דם צאן ובקר הדם הזה, ואם לא . תגידו לי דבר אמת, כי אז אמית את כולכם גם יחד. אז ענה גדליהו בן אחיקם[20][20] ויאמר : הוי אדוני, מה אומר ? בושנו מאד ממעשנו. איש היה בקרבנו ושמו זכריהו, כהן ונביא לה'. ואותו הרגו ביוה"כ בבית ה', כי הוכיחנו ויקומו עליו ויהרגוהו, וזה הוא דמו אשר יענה בנו לפניך . ויחר אף נבוזראדן ויצו להביא שלשת אלפים חכמים וישחטם על הדם הזה, ורתיחת הדם לא חדלה... וישחט שלשת אלפים כוהנים, ורתיחת הדם לא חדלה. ויביאו עוד שנים אלפים לוויים וישחטום, והדם לא חדל מרתיחתו. ויוסיפו להביא שנים אלפים חתנים וכלותיהם וישחטום על הדם, ורתיחת הדם לא חדלה. וינבאו עוד שנים אלפים תינוקות של בית רבן ויכרכם בספרי התורה וישליכום באש , ורתיחת הדם לא חדלה גם עתה . אז נכמרו רחמי הצורר (! רחמי הצורר כן נכמרו!) ויאמר : היי זכריה! החפץ תחפוץ בהרג כל ישראל על דמך? ומסיים כאן: רק הדם לא נח גם עתה".מרמולשטין במאמרו (עמ' 163 למטה מציין) "…חזון דניאל נתחבר בזמן מסעי הצלב": הוא מוצא בכתוב רמז ברור למסעי צלב של 1099. כך ראינו אגדה זו מתגלגלת בדורות, מגמות והבנות שונות. סביר להניח כי הוא מופיע בלבושים שונים גם באגדת העמים – אך אליהם לא נגיע כעת.ביבליוגרפיה1)baeck. leo, “secharja ben berechja”, monatschrift fur geschichte und wissenschaft des judentums, 1932, m. & h. marcus verlag, breslau2) blank, sheldon, “the death of zechariah in rabbinic literature”,huca xii-xiii, cincinatti 1937-19383)dubois, jean-daniel, “la mort de zacharie: memoire juive et memoire chretienne”, revue des etudes augustiennes, 40, (1994)4)ginzberg, louis, the legends of the jews, iv & vi, philadelphia, the jewish publication society of america5)grant, michael, the world of rome, weidenfeld & nicholson 19606) thompson, stith, motif-index of folklor-literature, revised and enlarged edition, indiana univ. press, 19667) אריאל, שלמה זלמן, אנציקלופדיה מאיר נתיב להליכות, מנהגים, דרכי מוסר ומע"ט, הוצ' מסדה, ר"ג, תשכ"ה8) האנציקלופדיה העברית, ערכים שונים.9) הברית החדשה, תרגום חדש, החברה, 1976 10) היינימן, יוסף, אגדות ותולדותיהן, , בית הוצאת כתר, ירושלים, 197411)טרן-ישראלי, ענת: אגדות החורבן, בקיבוץ המאוחד, 199712)יודאיקה אנציקלופדיה, הוצאת דבר. אין שנת הוצאה.13)יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים ברומאים, תרגם י. נ. שמחוני, הוצ' מסדה, תשט"ז14)ילינק, אהרון, בית המדרש: מדרשים קטנים וישנים ומאמרים שונים, ירושלים, במברגר את וואהרמאן, תרצ"ח.15) מרמלשטיין, ב.,"האגדה על דמו של זכריה", ספר היובל לפרופ' שמואל קרויס, הוצ' ראובן מס, ירושלים, תרצז16)שנאן, אביגדור, "גלגולה של אגדת חז"ל", מחניים 7, 70-75, 199417)גרייבס, רוברט, אני, קלאודיוס, הוצ' מסדה, 1977[1] ("בשפע של מקורות אחרים, נשכחה הפורענות שבאה על יואש עצמו, ובמקומה מסופר שעם ישראל כולו נענש על רצח זכריה בימי חורבן הבית. כבר עמדו על עניין זה החוקרים. הם קבעו, שבעלי-האגדה קשרו דווקא ברצח זכריה את החורבן … משום שביקשו למצוא תשובות לשאלה הנוקבת והמטרידה : חורבן הבית ושפיכת דמם של רבבות מישראל, שבאה לפניו ובעקבותיו - על-שום מה ? ודוק : אמנם לכאורה מדובר בחורבן בית ראשון; אולם הכוונה ללא כל ספק לחורבן בית שני והשואה שבאה בעקבותיו. … חורבן בית שני …היה תעלומה בעיני חז"ל ובעיני העם ועורר שאלות חמורות וכאובות, ולא מעט התלבטו חכמים להשיב עליהן") .[2] ולמה הדבר דומה? דומה הדבר לנוסע המגיע לעיר ומבקש להתאכסן במלון האגדה. ומראים לו אולי מקום עני, ובו חדר יחיד שאין בו אפילו קישוטים.

מבקש הוא מקום אחר – ומראים לו מלון אורחים לשעה, שהוא ארמון, על מכלול חדריו, ובכל חדר תמונות מתמונות המקום, עין לא ראתה ולב לא ישבע: והוא נכנס לכל חדר וחדר וּמִתָּמֵהַּ על עושר המקום. כך מי שמתחיל לשוטט ולו רק בחדרי אגדה אחת – וכך יוצא לדרך לתור את המקום.[3] מלכים ב כה, ח: ובחודש החמישי, בשבעה לחודש--היא שנת תשע עשרה שנה, למלך נבוכדנאצר מלך בבל: בא נבוזראדן רב טבחים, עבד מלך בבל--ירושלים. וישרוף את בית יהוה, ואת בית המלך; ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש. ואת חומות ירושלים סביב נתצו כל חיל כשדים אשר [עם] רב טבחים. ואת יתר העם הנשארים בעיר, ואת הנופלים אשר נפלו על המלך בבל, ואת יתר ההמון—הגלה… מלכים ב כה, יח: וייקח רב טבחים את שריה כוהן הראש, ואת צפניהו, כוהן משנה; ואת שלושת שומרי הסף… [משמע היה לכתוב על מה לסמוך, שהיה לו עניין בכהני דת ישראל ודאג לצורכיהם הדתיים של עם ישראל הַמֻּגְלֶה לבבל. ותיתכן שאלה – אם הוא ריחם על כהני ישראל, הכיצד ישראל לא ריחמו. על כל פנים אין המקרא מציין במפורש כי הרג רבים. אמנם סביר הוא, אם שרף כל כך הרבה].[4] בן יהוידע הכהן, שהרגוהו שרי יהודה במצות יואש: ככתוב בדברי הימים ב, כד, יז: ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך; אז שמע המלך אליהם. ויעזבו את בית יהוה אלוהי אבותיהם, ויעבדו את האשרים, ואת העצבים; ויהי קצף על יהודה וירושלים, באשמתם זאת. וישלח בהם נביאים להשיבם אל יהוה; ויעידו בם, ולא האזינו. ורוח אלוהים לבשה את זכריה בן יהוידע הכוהן, ויעמוד מעל לעם; ויאמר להם כה אמר האלוהים, למה אתם עוברים את מצוות יהוה: ולא תצליחו - כי עזבתם את יהוה, ויעזוב אתכם. ויקשרו עליו, וירגמוהו אבן במצות המלך, בחצר בית יהוה. [ונראה כי כוונת המובאה בתלמוד היא לאשש את מעמד ההנהגה הכוהנית על העם].[5] גלית חזן רוקם מתייחסת בספרה _רקמת חיים לספור זה. בעניין הדמיון המוטיבי בין הסיפור על המרטיריון של יעקב לבין הסיפור על הריגת זכריה הנביא (כהן ונביא, במתחם המקדש, ההמון צמא הדם, הפונקציה של מקומה המרכזי של ירושלים במסורת) – היא מפנה לעבודת הדוקטור של עודד עיר שי (הערה מס' 69, עמ' 257). [6] אין כדאי לעמוד על חוסר אוטנטיות היסטורית של סיפור זה: מלבד שאפשר כי אין לעורך ולמספר כאן עניין כלל בבבלים, שהיו מזמן – והרי באכזריות של עם רומי הוא עומד, (ואולי אליהם בסיפור זה הוא רומז? על כל פנים הריגת ה"סנהדרין" בימי שלטון רומי בארץ הכי קרוב בעניינו לעניין 10 הרוגי מלכות,) – גם אין, כידוע, בימי הבבלים בארץ סנהדרין, שהרי הסנהדרין נוסד בידי הרומאים בימי פומפיי: על פי האנציקלופדיה העברית, כרך כו, עמ' 153, ערך "סנהדרין", מוסד דתי-שיפוטי זה נוסד בסביבות שנת 50-60 לערך לפה"ס, בוודאי ביזמת השלטון הרומי, והיה המוסד השיפוטי העיקרי בתקופה הרומית. ואמנם ייתכן שהבבלים ששרפו בנינים כה רבים גם הרגו הרבה מן היישוב, אם במלחמה, אם בפעולות עונשין, אם כאמצעי זהירות של שליט חדש ההורג את המתנגדים לו מקרב האוכלוסייה ואף את ה"סנהדרין", כלו' את שכבות המנהיגים של היישוב שיכולים ללכד את העם נגדם.[7]על פי עדותו של נוסע נוצרי מיה"ב הוא ראה את עקבות דמו של זכריה וכן עקבות מגפי רוצחיו. ולפי עדות אחרת ייחסו סגולות של ריפוי (!) למקום. אין עדות נוסע נוצרי על עקבות דם נרצחים יהודים אחרים כלשהם שם, אגדתיים או אחרים. חומר זה מובא ע"י מרמלשטיין, "האגדה על דמו של זכריה", ספר היובל לפרופ' שמואל קרויס, הוצ' ראובן מס, ירושלים תרצ"ז: וכך שם נאמר:"בנוגע לבניינים הנקראים templum et porticus salomonis (מקדש שלמה ושעריו) מצאנו השם פעמים רבות בספרות מסעות הנוצרים לאה"ק". (וראה המשך הערה זו בדף הבא).מסעות הנוצרים אל מקום רצח זכריה, עליו שואלים לא אחת גם חז"ל – מוזכרים כאמור על ידי פרופ' גלית חזן רוקם. המקור ממנו היא שואבת זאת הוא blank, sheldon, p. 337, note no. 16:

“after a visit to jerusalem in the year 333 c.e. the pilgrim from bordeaux wrote… in the building itself where stood the temple which solomon built, they say that the blood of zacharias which was shed upon the stone pavement before the altar remains to this day. there are to be seen also the marks of the nails in the shoes of the soldiers who slew him…(quoted by ze’ev vilnay from the itinerarium (ספר מסעות) burdingalese in legends of palestine, philadelphia, 1932).

להלן מספר המחבר כי הוא ראה בין ההריסות מרצפות שהיו עדין אדומות מדם זכריה. [8] ישראלי-טרן בספרה מאירה (לגבי הפיכת נירון קיסר לר' מאיר: כמוהו בעניין זה כנבוזראדן) כי אין כאן אלא הנטייה הבבלית (מול הנטייה הנוקמנית הארץ-ישראלית) לבקש את נקמת רוח היהדות בניצחון רוחה על הרומאים. ואמנם מצויים מתגיירים נוספים, הרואים את האור ביהדות: אונקלוס בר קלוניקוס בן אחותו של טיטוס, אונקלוס הגר שהוא אונקלוס ועקילס שהוא איננו אונקלוס: (שניהם מהמאה ה2-): זה האחרון היה עשיר ומקורב לאדריאנוס קיסר: ושמעיה ואבטליון ור"ע – עד כי לבסוף למעשה כל רומי התגיירה, רומי הפכה לירושלים, מרכז דת עולמית חשובה, שהיא היא היהדות, אמנם בשנוי אדרת. וראה עוד כאלה בפרקנו: מסכת גיטין במיוחד עשירה בהם.[9] סיפור זה מופיע בכתובים במספר גרסאות: ופירוטם הנרחב ביותר של אלה יימצא אצל מורמלשטיין: מלבד פרקנו הוא מזכיר את סנהדרין צ"ו ע"ב: בתלמוד הירושלמי, (מסכת תענית פרק ד הלכה ה, ס"ט א': פדר"כ קכ"ב א': באיכה רבה, פתיחה ה' וכ"ג, כ"כ ב' ב' וגם ד', י"ב: קה"ר ג' ט"ז, י, ד, וכן אצל גינזבורג באגדות היהודים. היינימן מוסיף מקור, והוא מדרש שיה"ש על ג, ב: נביא בהמשך כמה מאלה, ואחרים ועוד.[10] שר צבא מלך ארם, מלכים ב', ה) היה גר תושב שלא היה חייב בכל המצוות, אך נבוזראדון היה גר צדק של ממש. [11] שמעיה, מ"חכמי הזוגות", (סוף המאה ה-i לפה"ס): נשיא הסנהדרין: בן זוגו של אבטליון: ההלכות נמסרו תמיד (מלבד מקרה אחד) בשם שניהם. מקור הידיעה כי שניהם היו גרים הוא כאן, בגטין. [12] ויקרא יז,יג "ואיש איש מבני ישראל, ומן הגר הגר בתוכם, אשר יצוד ציד חיה או עוף,אשר ייאכל--ושפך, את דמו, וכיסהו בעפר".[13] "לכן כה אמר ה': אוי, עיר דמים , סיר אשר חלאתה בה וחלאתה לא יצאה ממנה … כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו לא שפכתהו על ארץ לכסות עליו עפר: לנעלות חימה לנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות".[14] ובענין זה ראויה לתשומת לב מיוחדת הערתו של sheldon blank במאמרו, הערה מס' 26:

“i came upon the exhaustive studien uber zacharias-apokryphen und zacharius-legenden of a. berendts, leipzig 1895, which treats the same … rabbinic material, … i observe that he reaches a similar conclusion with regard to the date of the rabbinic legend (cf. pp. 59, 61 n. 2, 66). he cites, from ch. 39 of the book of the bee [by salomon of basrah] i came upon … the following relevant statement… secundum quosdam sanguis zachariae, ex quo occisus est, fluebat usque dum titus, vespasiani filius, veniret et de jerusalem 300 myriadas occideret.(…

דם זכריה, שנהרג, המשיך לזרום (!)עד בוא טיטוס בן וספסיאנוס לירושלים והרג 300000: אז סוף סוף פסק הזרם.

tune demum fluxus sanguinis cessavit (berendts, p. 58, n. 1). for this 13th century writer, it was, apparently, not nebuzaradan but titus, who figured in the rabbinic legend. the date of the author suggests that this was a later interpretation rather than an early tradition. but as an interpretation [at least] it has its merits.

[15] מקרה הנביא שעם ישראל לא שמע לו התגלגל לידי הנוצרים, שאף אמנם מזכירים אותו (מתי כג 35): "אוי לכם …אומרים אתם: 'אלו חיינו בימי אבותינו לא היינו שותפים עמהם לשפוך דם הנביאים': …לכן הנני שולח לכם נביאים וחכמים וסופרים ומהם תהרגו ותצלבו ומהם תלקו בבתי הכנסת שלכם [ממנהגי המקום: אצל אוריאל אקוסטה המנהג שונה] ותרדפום מעיר לעיר, למען יבוא עליכם כל דם נקי שנשפך על הארץ מדם הבל הצדיק עד דם זכריה בן ברכיה (וראה על שם זה להלן) אשר רצחתם אותו בין היכל למזבח". גם מתי מתייחס למקום בו נרצח הנביא – אם בעזרה, היכן הרגו ישראל את זכריה, בעזרת נשים או בעזרת ישראל? בעניין זכריה בן ברכיה הערה בברית החדשה: "אפשר שהמדובר בזכריה בן יהוידע. זכריה בן ברכיה (או זכריה בן עידו, עידוא, או זכריה בן ברכיה בן עידו) הוא זכריה הנביא, שניבא את נבואתו הראשונה בחודש כסלו בשנת שתים למלך דריווש (520 לפה"ס): ויש שני נביאים בשם זכריה שדבריהם בספר זכריה: השני ניבא לא יאוחר מימי אלכסנדר מוקדון (מן המאה הרביעית ועד המאה השניה לפה"ס). אך אם אמנם כן, הרי שזכרו היה עוד טרי בלב העם. אלא שאליבא דכולם הכוונה לזכריה בן יהוידע. ואחת היא מבחינת הנאמר אצל גלית חזן רוקם: "נוכחותו הבולטת של הסיפור בתודעה היהודית בת התקופה עשויה לנבוע מן השימוש שנעשה בו בטקסטים הנוצריים".ועוד על השם זכריה בהרחבה ניכרת אצל sheldon blank.. המחבר אוסף ברוב שקדנות את כל מי שיד ורגל לו ושמו היה זכריה: זכריה בן יהוידע, (בן עידו או נכד עידו, כזכור), בן יברכיה (מופיע אצל ישעיהו), זכריה בן ברכיהו (הנביא). עכ"פ המחבר מוצא כי אצל hyeronimus, , אחד מאבות הכנסייה, (342-420 : חי בבית לחם: בעל הוולגטה, תרגום המקרא ללטינית), מצא במתי כתוב "יהוידע" במקום ברכיה: (blank, p. 331, note no 9).מספר האנשים שמפרשים טעו וחשבום זכריה מימי יואש הוא מתעצם ורב: גם אבי יוחנן המטביל שמו היה זכריה ונזכר במקום מן המקומות כגיבור ענינו, ועוד איש בשם זכריה אצל יוספוס פלבויוס: (ספר ד, פרק ה, ד: "וכאשר נלאו האנשים [=הקנאים] לטבוח לאין קץ , עשו להם היתולים והקימו בית דין ומשפט. ובדרך הזה אמרו להמית את זכריה בן ברוך, אחד מאנשי-השם. הוא הרגיז אותם בנדבת לבו, כי שנא כל תועבה ואהב את החופש, וגם היה עשיר, ועל-כן קוו לשני דברים: למלא אוצרותיהם חמס, וגם להיפטר מן האיש, …ולאסוף שבעים איש מראשי העם אל בית-המקדש, ומסרו בידם כמו בבית דין את דמות (תפקיד) השופטים…והעמידו לפניהם את זכריה למשפט ומצאו בו ערות דבר, כי אמר להסגיר את העיר בידי הרומאים ושלח צירים אל אספסינוס בבגד. ואף עד אחד לא נמצא לענות בזכריה, וגם לא היה כול אות לעוונו, אולם האנשים (הקנאים והאדומים) אמרו, כי הם בטוחים באשמתו, וחשבו, כי זה הוא אות נאמן ונר האמת. וזכריה ראה, כי אפסה כל תקווה להציל את נפשו…: השופטים הצדיקו את הנאשם פה-אחד, כי בחרו למות עמו יחד מהטות את דינו למות. וכאשר יצא זכריה צדיק בדינו, …ושני קנאים עזי-נפש התנפלו ער זכריה והמיתוהו" (שמחוני, עמ' רמ"ח).[16] וכן לוקס).[17] pederasty[18] “he had not the slightest regard for chastity, either his own or others', and was accused of homosexual relations, both active and passive, with marcus lepidus, also with mnester the actor, and various foreign hostages; moreover, a young man of consular family, valerius catullus, revealed publicly that he had enjoyed the emperor, and that they quite wore one another out in the process. besides incest with his sisters, and a notorious passion for [a] prostitute…&c,”: suetonius, twelve caesars, caligula, p. 167, paragraph 36.[19] "פטרוניוס, [נציב סוריה] הקהיל את כל בני העם לאספה והפציר בהם ….עוד יותר מזה הטיל אימתו עליהם ו"שיווה לנגד עיניהם את חזק-יד הרומאים ואת זעם הקיסר גיוס [קליגולה] וגם את הדחק, אשר נמצא בו הוא בגלל הדבר הזה. אולם בראותו, כי אין העם נוטה אזן לדבריו, ובשימו אל לבו, כי עוד מעט ותישאר הארץ לא-זרועה – [עשו שביתת הימנעות מעבודה בשדות] כי היו הימים ימי הזרע וכבר עברו חמישים יום והעם הלך בטל כל העת - אסף את העם בפעם האחרונה ואמר: "אני נוטל עלי לסכן את עצמי, אולי יעזור אותי אלוהים להשיב את מחשבת הקיסר… ואם יפקיד עלי קיסר את חמתו, הנה אני נכון להקריב את נפשי כפרה כל העם הרב הזה… [הוא כתב לקיסר] כי אין לו עצה אחרת…, בלתי אם לתת ליהודים לשמור את חזקי דתם, ולהפיל את דברי הפקודה. וגיוס לא ענה בנחת על דברי האיגרת הזאת, כי איים עליו לעשות לו משפט מות על אשר התרפה למלא את פקודתו…אולם במקרה נעצרו נושאי האגרות". (יוספוס, מלחמות היהודים, ב י ד)[20] גדליהו בן אחיקם הוא מושל יהודה שהופקד ע"י נבוכדנאצר על הארץ אחר חורבן בית ראשון.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר