אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דרקולה: מרקם גלימתו - המקורות לספרו של ברהאם סטוקר


התמונה של מנחם מ. פאלק

מבוא

הספר "דרקולה" של ברהאם סטוקר, אשר ראה אור בשנת 1897 הוא אחד הספרים המפחידים ביותר שנכתבו. למרות התיאורים המבעיתים איננו יכולים שלא להתרגש. שָׁם נפגוש, זה לצד זה, במאבק הריטואלי את האור לצד החושך, ישו מול השטן, תמימות לצד ארוטיות. הדואליות האנושית האופיינית בעלת האלמנטים האפולוניים והדיוניסיים מלווה את הרומן כולו. המזרח לעומת המערב, הדתיות לעומת הפאגאניות, התשוקה לצד סכנת המוות, המודרניות (טייפּ ומצלמה, בסרטים האקטואליים הַמְּצִיפִים אותנו מדי כמה שנים) לעומת טירת של ימי הביניים ואמונות תפילות, כל אלו דרים יחד ומאפשרים לנו להיות מוקסמים וגם נבעתים בו זמנית.מיום כתיבתו בשנת 1897, על-ידי הסופר האירי שהתגורר שנים רבות בלונדון, בראהם סטוקר הפך גיבור הספר לגיבור תרבות, למשהו שיש לשנוא, ובכל זאת אנו חשים כלפיו הערצה מוזרה.הספר עצמו לא זכה להצלחה בזמן הופעתו. יחד עם זאת, לאחר העלתו על בימת התיאטרון זכה למאות גרסאות ספרותיות בכתב, בעיבודים בימתיים, וכן בעיבודים לטלוויזיה וסרטים. גם ש"י עגנון השתמש במוטיב הערפדיות בסיפורו "האדונית והרוכל". דרקולה יצא מכלל הגדרה של יצירת ספרות (ולא חשובה ההערכה אם היא טובה אם לוא) לכלל תופעה חברתית. תופעה זו כוללת מועדונים, מסלולי סיורים בעקבות הדמות, מסעדות, מועדוני "שתית דם", חיקויים, פרודיות, בדיחות, עיסוק אקדמי בתחום הספרות, הפסיכולוגיה, פרסומות (למשל לצִ'ירִיוּס), משחקים, כנוסים ברומניה לציון מאה שנה להופעת הספר.

האמונות והפחדים לפעמים לובשים צורה של מציאות שמגיע למשטרה, חקירות ועיתונות, כפי שקרה במקומות שונים בעולם, או לחילופין "שיוך" תכונות ערפד לניקולאי צ'אושסקו, מנהיג רומניה הקומוניסטית האכזר שהוצא להורג על מעשיו. בחיפושים באינטרנט תחת השם "דרקולה" בשפה האנגלית ניתן למצוא כמיליון (!) קישוריות למונח. ריבוי העסוק, תפוצתו הגיאוגרפית והחברתית-תרבותית מצביעים על כך שיש בסיפור בסיס רחב ביותר של אמונות עממיות, ועסוקים בנושאים הקרובים לליבם של אוכלוסיות רבות, במודע או שלא במודע.אנסה כאן לסקור את הרקע ההיסטורי, הרקע הפולקלוריסטי והרקע הפסיכולוגי, לתופעה. המעקב יהיה בהתייחסות לגלגול האגדה, בכל אחד מהתחומים שהזכרנו. אני מקווה שעיון חלקי זה יוכל להסביר לנו לאילו צרכים עונה העיסוק הנרחב הזה בדמות לָמִינָלִית זו, בין החיים למוות, בעלת כוחות מיוחדים לצד מגבלות מהותיות, דמות המאוּפיינת בחיי נצח לצד קיום רק בחלק משעות היום. יתכן שהבדיקה תעזור לנו להבין, באמצעות איתור החומרים הנוספים או החסרים, ולפענח את ההתאמה של האגדה הבנויה על מקורות היסטוריים לצד מיתוס, התאמה גם לחיים המודרניים, גם בראשית המאה העשרים ואחת. מקורות היסטוריים לספרהספר "דרקולה" ראה אור באנגליה, מידי הסופר האירי, בראהם סטוקר. האיש כתב לפני ספר זה ספורים שונים על דמויות למינליות, חיים-מתים ואחרים. לפני כתיבת ספר זה, אסף בראהם חומר רקע במשך שבע (!) שנים. זהו רוֹמַנְס גוֹטִי כפי שמגדיר אותו לאונרד וולף, חוקר אמריקאי של תופעת דרקולה, במבוא למהדורה המוארת של הספר שהוציא לאור בשנת 1975, והרצה עליו בכל העולם, כולל באוניברסיטת הנגב בבאר שבע. ההתרחשות ברומנס הגוטי (שרווח באמצע מאה 18) היא סביב שכנועהּ של נערה תמימה ע"י איש אפל, לרוב איטלקי, והעברתה למערות, חדרים סודיים, מדרונות אפלים של טירות, חורבות וכדומה. התפאורה כולה גותית או ויקטוריאנית וכוללת מבנים, נשק של אבירים, המלכודות, הריהוט וחפצים שהינם חלק הכרחי. לבסוף הנערה תנצל בידי צעיר יפה תואר, איתו היא תמשיך את חייה. רומנסים כאלה החלו להופיע משנת 1764, ונקראו בשקיקה למרות שנכתבו בזמנים קצרים מאוד, תארו מקומות שהסופרים (המאוד צעירים בדרך כלל) לא דרכה רגלם בהם, ועסקו בעלילות מפלצתיות. (אגב, בצורה דומה נכתב הרומן "פרנקנשטיין" ב- 1816 על-ידי מרי שלי, בת השמונה עשרה, כתרגיל של "סיעור מוחות").סטוקר היה חשוף לא רק לסוג זה של ספרות, אלא גם לספרים כמו של פולידורי שכתב את "הערפד" ב- 1819, ספר שהצליח מאוד למרות רמתו הספרותית הירודה. אך ההשפעה "הערפדית" העיקרית, באה לסטוקר מהספור הקצר "קַארְמִילָה" של גי'. ס. לֶפָנוּ, על ערפד וקורבנותיו הנשיים. הסיפור נכלל באוסף של לֶפָנוּ, 1873, שנה לפני מותו. השוני בין יצירות מוקדמות אלו לבין דרקולה של סטוקר, שהפכה ליצירה הנזכרת ומשפיעה לדורות, נובע מהשימוש ב"פולקלור ערפדי" וכן איסוף ושימוש במידע היסטורי אוטנטי.

איור

איור מתוך קארמילה 1871-1872

החקירה ההיסטורית של ימי הביניים הביאה את סטוקר לסיפור על ולאד דרקולה, או בשמו האמיתי וְלַאד טֶפֶשׁ השלישי, שליט רומני אכזר, נסיך ((voivod וואלאכיה בשנת- 1448, (בהיותו בן 17 בלבד) וחוזר לשלטון בשנים 1456-1462. ולאד רצח באכזריות את 500 הבוֹיֵארִים - בעלי אדמות, ובנות זוגם וחמישה בישופים שהוזמנו להשבעתו הראשונה. הוא ערף את ראשם ושיפד אותם על גדר ממלכתו, כמו על צלב, כנקם על רצח אביו ואחיו. הוא נהג לסעוד בין הגופות המשופדות, לאסוף דמם ולטבול בו את לחמו! יש לזכור שהוא לא היה נוצרי ואפשר אף לראות במעשיו התנהגות פאגאנית, אנטי נוצרית, נושא שיעסיק את הספרות הזאת לכל דורותיה.

דרקולה

ולאד דרקולה, או בשמו האמיתי וְלַאד טֶפֶשׁ השלישי

מאוחר יותר, בתקופת מלוכתו השנייה, רצח במלחמות שונות כ- 40,000 איש, מתוך אוכלוסיה של כחצי מיליון איש ואישה שחיו במחוזות ממלכתו, ועוד יותר מכך טורקים. לצד עובדות היסטוריות אלו כרקע לאסוף החומר לספר, ידוע שרווח באזור טרנסילבניה פולקלור המתייחס לעטלפים במערות, לזאבים צמאי דם וחיות אחרות, שהופכים לפולקלור "ערפדי".איחוד בין הפולקלור הערפדי הרווח, למנהיג האכזר הזה, התאפשר בטרנסילבניה, החלק הצפוני של רומניה, איזור הררי מלא יערות, שם ניתן לרקום עלילות מתאימות, בארמונות נסתרים. ולאד טֶפֶשׁ האכזר, שוודאי לא היה ערפד, הפך למטפורה של ערפד בספרו של סטוקר. במסמכים שנמצאו בעיר הרומנית סיביאו קרא ולאד לעצמו dracul דראקוּל, השד, ובן למסדר הדרקון. מסתבר שסיפורי ערפדים היו ידועים גם ביוון, רומא, גרמניה, סין, טיבט, אפריקה, צפון ודרום אמריקה, אוסטרליה, ונפאל, ולא רק בטרנסילבניה. אולי זה חלק אחד מהסבר לגבי תפוצתה והתקבלותה הכל כך רחבה של תופעת דרקולה. במילים אחרות, המוטיב הזה הופיע בכל מקום בו בני אדם דיממו, ובעיקר במרכז אירופה, שם היו קרבות עקובים מדם בין נוצרים ל"פאגנים" טורקים. חלק מכך תואר בספר המסעות "הארץ מעבר ליער" של אמילי ג'רארד, 1888, אשר נחשפה וחקרה את ההיסטוריה והפולקלור הטרנסילבני. באותו ספר, עמ' 185-86, נאמר שאחת הדמויות המרושעות ביותר באזור זה היא nosperato נוספרטו או הערפד. כל איכר רומני מאמין שאין בטחון לאף אדם מרגע שמשהו במשפחה נרצח ע"י נוספרטו והופך לערפד. יצור כזה, לאחר מותו ימצוץ דמם של חפים מפשע. זה יקרה עד שמשהו יפתח את קברו של אותו נרצח, שהפך לערפד, וישחרר את נשמתו ע"י תקיעת יתד בליבו או ירייה בארון המתים. במקרים אחרים מומלץ לכרות את ראשו ולהחליפו בפה מלא שוּם או להוציא את הלב, לשרוף אותו ולפזר את האפר מעל לקבר. (תאור במבוא של לאונרד וולף, עמ' xiv).כמו כן, במהלך הדורות הייתה תמיד משיכה לדמויות חזקות ואף אכזריות, לצד הפחד מהן, תופעה פסיכולוגית שלתומכי פרויד וממשיכיו ודאי הסברים משכנעים.יש צורך להתייחס גם לעניין השם דרקולה. מתברר שהשם dracula דרקולה ברומנית, השפה המדוברת ברב טרנסילבניה, לצד הונגרית, צוענית וניב מסוים של גרמנית, הוא בעל משמעות מיוחדת ויתכן שבהוראה כפולה. המילה הרומנית דְרַקdrac פרושה עזאזל או שד, ודרקולה היא הטיה של המילה בתוספת "ה". אפשרות אחרת היא שמקור השם מקורו במסדר הדרקון (dragon) שלחם בטורקים. וולאד השני, אביו של ולאד האיום, צייר על דגלו דרקון שסימל את השד (התאמה למילה הרומנית (drac . יתכן שלכן נחשב ולאד האיום לבנו של השטן.מיתוס הערפד שהופיע בתרבויות רבות, כפי שהזכרתי קודם, "קבע" את ביתו בטרנסילבניה, במיוחד בזכותו של ספרו של סטוקר, ומזוהה היום עם מסורת רומנית שבעל-פה.בנוסף לכך, גילה סטוקר גם את הסיפור ההיסטורי של אליזבט באטורי, שנולדה ב-1560, בהונגריה, למשפחה רמת מעלה. משנת 1604 החלו משרתות צעירות שבטירתה להעלם. לימים התברר שהנסיכה הֶאֱמִינָה שֶׁרָחֲצָה בדם נשים צעירות, בעיקר בתולות, תגרום לה להפוך לצעירה יותר, בעלת עור חלק ויפה. לכן היא רצחה את המשרתות, שנמצאו אחר-כך מרוקנות מדם, בסך הכל מעל ל- 650 נשים, במשך שש שנים. הכפריים האמינו שמדובר בערפד, עד שהיא נתפסה ב- 1611, נשפטה, והיומן שבו תעדה את המעשייה שימש נגדה. היא נכלאה בודדה בארמונה, בחדר ללא חלונות ודלתות, וכעבור 3 שנים מתה.

אליזבט

אליזבט באטורי. רצחה את המשרתות, שנמצאו אחר-כך מרוקנות מדם, בסך הכל מעל ל- 650 נשים, במשך שש שנים

למקורות אלו ניתן להוסיף את הביוגרפיה של סטוקר עצמו. הוא נולד באירלנד, 1847, בתקופה בה מתו 1.5 מליון איש מרעב וכולרה. הוא עצמו היה משותק עד גיל 8 גיל בו נרפא באורח נס. (האין זה מקביל לגיל 8 ימים לברית, כאשר סכנת לילית הַשֵּׁדָה חולפת?). בזמן שהיה משותק, אמו נהגה לשבת על שפת מיטתו ולספר לו כל יום סיפורי שדים ופיות. כאשר הבריא, נהג לשחק בבית העלמין הקרוב, בו הייתה חלקה של המתאבדים, ליד ביתו. יש לזכור שהאמונה שמתאבד, נשמתו חייה, אמונה זו הייתה ידועה לו. בנוסף לכך, ידוע שבית עלמין הוא מקום למינלי, במיוחד אם הוא של מתאבדים! לאחר שסיים לימודיו, התחתן ועבר לגור בלונדון, גילה יותר ויותר צורך לכתוב, ואף כתב סיפורי אימה. על רקע של שלטון המטיף לצניעות פרחה ספרות בעלת תפאורה אקזוטית ומיניות מרומזת. כך למשל, נשיכת הצוואר שהוא אזור ארוגני הינה סימן מובהק לפעילות מינית. שתית הדם של הקורבן, לרוב קורבן נשי הפכה את דרקולה לצעיר יותר. באותה תקופה פורסמה התיאוריה של צ'ארלס דרווין על האבולוציה. הטרנספורמציות של איש הזאב והערפדים ודרקולה כְּיִשּׂוּם של מעבר זה, הינה סוג של נסיגה אנושית, מוּטַצְיָה דַּרְוִינִיסְטִית. כמו כן יש לזכור שב- 1888 פורסמו בעיתונות סיפורי ג'ק המרטש, התוקף בלילות נשים צעירות, והדם "נשפך בשפע". כל התופעות הללו הינם כר מתאים לצמיחת ספר כזה, מידיו של היוצר המתאים!מקורות פולקלוריסטיים למוטיבים שבסיפורי הערפד לספר "דרקולה", יש מקורות פולקלוריסטיים רבים, במודע או שלא במודע. אל לנו להתפלא יותר מדי על כך. בעצם תופעת הערפד קשורה קשר הדוק למוטיבים רבים וחשובים:* דם, ושתית דם - גברים השתתפו בקרבות עקובים מדם, ופציעתם ואיבוד דם יכול היה להביא למוות; נשים התוודעו לתופעת המחזור בגיל ההתבגרות; בסיפורי הדיבוק ־ השד יוצא מגוף הַנַּשָּׂא דרך הציפורן של האצבע הקטנה ברגל, מלווה בדם; אקט ברית המילה (לגברים ולנשים בשבטים מסוימים) קשור בדם; באמונה עממית הנשמה קשורה לדם. במקומות שונים הדם הוא הנשמה, הוא סמל החיים עצמם ומציצתו היא שאיבת הנשמה, לקיחת החיים. זאת לקיחת החיים כדי לתת חיים לערפד, לדרקולה. הטקסים של מתן קורבן הדמים, האנושי ואחר-כך החלפתו בחייה העז, שהלך לעזאזל זכורים לנו.* הניבים של הערפדים הדומים לניבי עטלפים וכן לניבי הזאבים מתקשים לאגדות איש הזאב. מעניין שגם דרקונים מצוירים כבעלי ניבים דומים.

* התנועה של הערפד - צורת הגלימה של דרקולה מזכירה כנפי עטלף. המעוף של העטלף וחייו במערות חשוכות, כאשר אין לדעת מהיכן יופיע, מעוף זה מתאים לתנועות הערפדים ולמעוף שלהם.* זמן הפעולה של העטלף והזאבים היא בחושך, בלילה, בחצות, שעה למינלית, והערפדים חיים רק בלילה. זמן זה, שלגבי אחרים הוא זמן השינה, לגביהם הוא זמן החיים, זמן הפעילות.* משך החיים: ערפדים חיים עד שמישהו יציל את נשמתם שעד כה חייה ל"נצח", כמו שדים, ויצורים על טבעיים אחרים. נצחיות הנשמה, עד שמשהו יציל אותם קשורה לחטא כל שהוא והערפד צריך עזרה כדי לכפר עליו.* המקום: בתי קברות, הינו למינלי בין חיים למתים. כמו כן יש לזכור שמדובר ביצור בעל יכולת לשוב מן הקבר.* טרנספורמציה (מטמורפוזיס) בין אדם לעטלף, בין דמות חייה למתה בין נראה לנעלם. לכאן יש להוסיף את העניין של חוסר השתקפות של הערפד במראה וידועים ספרים רבים שעסקו ב"איש הבלתי נראה", פנטזיה שכל אחד השתעשע בה מתי שהוא בחייו.כפי שהזכרתי בפרק הקודם, אגדת הערפד שחלק ממהותו תואר קודם, הופיעה במקומות רבים, בתרבותיות שונות.הדמות הוָאמְפִּירִית מתחילה עוד מ"לילית" שקדמה לאדם וחווה, דרך דמויות מיתולוגיות כמו אקימו ( ekimmu ), אמפוסאס ( empusa ), לאמיה ( lamia ), מורמו (mormo ), אוטוקו ( utukku ) ואחרים.

לילית.דמות חשובה ביותר לעניין זה.

לילית היא דמות חשובה ביותר לעניין זה. דמותה מופיעה בישעהו לד' 14 ובספרי המדרש והתלמוד. אגדת לילית הידועה מספרת שחווה הראשונה, שלא הסכימה לשכב תחת אדם בשעת קיום יחסי מין וכאשר אדם הראשון התלונן שהיא ברחה מגן העדן, נתן לו אלוהים את חווה במקומה. לילית החלה לנקום על-ידי פגיעה בתינוקות עם לידתם - בנים עד 8 ימים (ברית המילה) ובנות עד 20 יום. לילית נתפסת כדמות הנשית העצמאית, פמיניסטית ראשונה. במיתולוגיה היוונית, לאמיה, המלכה הלובית, שילדה ילדים לזאוס, וילדיה הוחרמו על-ידי הֶרָה, אשת זאוס, אותה לאמיה הפכה ליצור אחר, המקבילה של לילית, תוקפת ילדי אמהות, הורגת אותם ושותה את דמם. בהודו, האלה ערפד קאלי, במאה השישית מצוירת כמחזיקת גולגולת ביד אחת מני רבות שיש לה, ופיהּ נוטף דם. במאלסיה ערפד נוחת ליד עריסת תינוקות ובלשונו הארוכה דמויות נחש, מוצץ את דמם. ביפאן היה זה קאפאס, בסין קיאנג שי, שידע להפוך לזאב, בתרבות האצטקים במקסיקו היה זה אל עטלף ערפד שותה דם, וקיבל את פני הנשמות האומללות בשאול. בתלמוד הבבלי ותרבות ישראל העתיקה מופיעים עטלפים ומקושרים לערפד, ואף לנחש, בתהליך של מטמורפוזה (טרנספורמציה). אותם עטלפים מקושרים אף לשדים, אלילים, צלמים, עבודה זרה ועוד. באותם המקורות יש התייחסות לזמן הפעולה של העטלף, בחושך:תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף טז עמוד אמאיר אומר: אף הצבוע, רבי אלעזר אומר: אף הנחש; ואמר רב יוסף: צבוע זו אפא! לא קשיא: כאן בצבוע זכר, כאן בצבוע נקיבה; דתניא: צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד, שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש; ...ספר העיקרים מאמר שני פרק לכמו שיתחלפו האנשים או הבעלי חי בהשגת האור, שיש מהם חלושי הראות שיתענגו באור החלוש ויצטערו באור החזק כעטלף, ויש מהם חזקי הראות יתענגו בהשגת האור החזק כנשר, כן יתחלפו מדרגות הצדיקים בהשגת התענוג הנפשיי שכנו אותו רבותינו ז"ל בשם אור כמו שאמרנו ...נעבור כעת לבדוק דברים על האזור לו מיוחס המיתוס הידוע של דרקולה.בטרנסילבניה, עוד לפני המאה ה- 17, בין הצוענים והאיכרים היה נפוץ סיפורו של נוספרטו (nosferato), הערפד האכזר, שמצץ דם קורבנותיו והפך אותם, עקב כך לערפדים בעצמם. טרנסילבניה הוא המקום בו הבערות והאמונות התפלות קדמו לספורים אלו. עקב המגפות נחשדו המתים כמפיצי מחלות ומוות וקברם נפתח. היות ומאז מותם, שִׂפְתוֹתֵיהֶם הִתְנַפְּחוּ וחלק מהדם שעלה לפנים התמקד סביב הפה, והגזים המצטברים, ראו האיכרים בגופות מעוותות אלו הוכחה להיותם ערפדים, ששבו לאחרונה מהציד ושתית דם הקורבנות מוכחת סביב הפה. לכן, לפעמים ערפו את הראש מהגופה, ופעמים אחרות, כדי שלא יוכל "הערפד" nosferato לברוח מהקבר ולהזיק שוב, תקעו בהם יתדות במטרה לְקַבֵּעַ את הארון והגופה בתוכו לאדמת בור הקבורה. זה הוא המקור אם כן, למנהג של הריגת ערפד עם יתד בלב. היתד נעשה מעץ אלון כמו הצלב של ישו. ישנם מחקרים אשר בדקו והשוו בין שיפוד הקורבנות במהלך ההיסטוריה החל מהמלך סנחריב, דרך ולאד האיום בהשוואה לנצרות, ועד לתיאורים בספרי דרקולה. גם הצלב עצמו פוגע בערפד, ויש רואים בכך ניצחון הנצרות על הפאגאניות. לכן המיתוס המשיך להתקיים.

אולי כאן המקום להזכיר אמונה תפלה רומנית, המקובלת בעיקר בטרנסילבניה. דר' מקר בנקי הגרמני, המכונה "דוקטור תולעת", חוקר מקרי מוות בעל שם עולמי, נחשף אליה בסיורו ברומניה שעשה לגילוי האמת והאגדה שמאחורי דרקולה. אמונה זו הנהוגה עד היום, ולפיה, עם קבורתם של אנשים מסוימים, בעיקר כאלו שחטאו, יעברו גלגול ל- strigoi, בתרגום חופשי - הרוח "הצעקן", רוח ממין זכר. זהו רוח שמסתובב ומזיק, (מבהיל אנשים), עד אשר נשמתו תזכה למנוחה. הסְטְרִיגוֹי מזכיר בצבעו וקרקורו עורב אך גם עטלף, והוא מזוהה עם נשמה של מת, שד, שמחפש את גאולתו ושובו לקבר. יחד עם זאת יש מי שמקשר את דרקולה לקדוש ג'ורג' הנוצרי שֶׁנִּשְׁבָּה, עֻנָּה במשך שבעה ימים בידי פאגאנים, המקושרים לאמונה בדרקונים, ולבסוף נרצח. יום אזכרתו ברומניה, ב- 22 באוגוסט הפך לתאריך סמלי. דברים אלו הידועים לסטוקר התקשרו להיסטוריה של ולאד המשפד והפכו לבסיס פולקלוריסטי לספר. דבר זה מתקשר גם לדרך הריגתו של הערפד באמצעות תקיעת יתד לליבו. מנהג תקיעת היתד אכן בוצע בקברים של פושעים שהוצאו להורג, של מתאבדים ואחרים, כדי שלא יחזרו, בגלגול נוסף, כערפדים.גם הופעת הנחש בספר של סטוקר, המוביל את הגיבור לבית דרקולה אינו מקרי ומזכיר את נחש גן העדן המוביל את חווה לחטאהּ. אנו פגשנו את הנחש גם בתרבות היהודית. כמו כן ניתן לראות שדרקון מצויר כנחש בעל כנפיים!המיניות הגברית בסימן האימפוטנציהמדוע נמשכו כל כך הרבה אנשים (ואולי בעיקר גברים) לרומן זה, לדמותו של דרקולה? בגלל הכוח שמפגינה הדמות והמנהיגות, או בגלל המשיכה הארוטית אליה, העיניים או הגבריות, או שמא בגלל ההבטחה שקיימת במיתוס:"תישן כל היום. תבלה כל הלילה. אל תזדקן. אל תמות לעולם. כיף להיות ערפד."ואכן, בכל רומן כזה, או סרט, נבנית ציפייה לרומנטיקה ו/או ארוטיקה. על פניו נראה שהנשים נופלות לרגליו של דרקולה, בעיקר לאחר הופעת הסרט ב־ 1933 שם הגיבור היה אלגנטי ושרמנטי, בעל כוחות מיוחדים, בעל יכולת שליטה, מבט היפנוטי שלא ניתן לעמוד בפניו, גבר הנושק בצוואר, או שמא נושך, מקום ארוגני, גבר שהינו הצעיר הנצחי. אם נתעמק יותר, לדמות האמיתית, נגלה דברים שונים. הביקורת הפרוידיאנית הייתה מציעה הסבר שלפיו המשיכה היא בעלת אופי נֵקרוֹפילי, אהבה למוות, המוצר היחיד שיכול להינתן על-ידי גופה! אין הרבה לאהוב בגופה וזה מצביע על חוסר שלמות גופנית או נפשית של בעל המשיכה הנקרופילית. לכן, לפי הסבר זה ערפד הוא בעצם אל פגום, מסורס, בלתי מושלם, אימפוטנט. מכאן שאין אנו יכולים לקבל את ההסבר של המשיכה נקרופילית, וסביר יותר שזהו רצון לא מודע להתגבר על זקנה וחוסר ישע. אלו מיוצגים על-ידי אימפוטנציה, חוסר יכולת ליצור חיים, חיים חדשים. בני אדם רוצים לְשַׁמֵּר אהבה וגופניוּת, להתגבר על הסלידה ממוות ופרידה מאהובים ולדחות את הבדידות.

דרקולה

הַסִּפְרוּת הערפדית מנסה בעורמה להיטהר מדחיות אלו. רצון בדם הקורבנות התמימים אינו מקברי אלא רעיון חושני. זוהי אימפוטנציה הנובעת מטאבו ותסביך אימהי שיש לדון בו כדי להבין את המהות הגברית הבלתי ממומשת בסיפורי הערפדים.בפסיכולוגיה הפרוידיאנית המיניות מובילה לדחייה והכחשה וכך הילד לומד שליטה עצמית. זאת הדרך בה יהיה ניתן לשמר את המשפחה. אהבה, אשמה ושנאה תורמים לרצון החזרה לקבר. הקרנת האשמה על-ידי החיים על המתים מדרבן את המתים לצאת מהקברים כדי לבצע פעולות אסורות. זה מהות הרעיון שאמא אדמה לא תקבל גוף מת עד שהוא לא יטוהר. האשמה בנישואין היא כה חזקה שגורמת לאימפוטנציה, וזה מהווה חלק מהאמונה הערפדית. דברים אלו מלוּוים בסטיות מיניות, והראשון בהם הוא תשוקת הבן לאמו. הענשה עצמית על תחושות אלו גורמת לאימפוטנציה. הרחקת התשוקה נעשית על-ידי הרחקת היכולת לממש אותה. אם כך, אימפוטנציה, סירוס, עקרות וערפדוּת קשורים לרגשי אשם כתוצאה מהגברת קונפליקט הילדות. קיימת הצעה נוספת המקשרת את אגדות הערפד ומסבירה אותן חלקית על-ידי פליטת לילה המלווה חלומות ארוטיים, כאשר דם מקביל לזרע. על פי אחת התיאוריות של פרויד, כאשר מתגלה מחסור בזרע, צפוי שהשדים ו/או הערפדים יהיו אימפוטנטיים ולא ימצאו ספוק במין נורמאלי.כדי לעשות צעד נוסף יש להתקדם מתורת האשמה הפרוידיאנית של אימפוטנציה ערפדית ולחזור לתסביך האם, כפי שהוא יוסבר מאוחר יותר על-ידי קרל יונג.הארכיטיפּ האימהי רומז לסודות, חושך, פיתוי, מוות, פחד מהגורל הבלתי נמנע. האם החשוכה/סודית מקבילה לערפד. לכן יונג מזהה אימפוטנציה כאפקט טיפוסי של תסביך האם על בנה, ומזהה סירוס עצמי ושיגעון כשני אפקטים נוספים.

כל אלו מובילים למיניות בלתי נורמאלית. לסכום, לפי מה שראינו עד כה, הערפד הינו דמות נשית שלילית, ויחד עם זאת אפשרית בהחלט. הערפד על כן אימפוטנט, לא בגלל אשם (לגילוי עריות) אלה בגלל שלמהותו כאישה אין לו יכולת של בצוע האקט הגברי. לכן באופן תת מודע, אם הדם מקביל לזרע, שאיבת הדם היא פעולה טיפוסית נשית, פעולת אמהות, קליטת זרע.התפיסה האימהית-ערפדית (או אפילו אבהית-ערפדית) מחזירה אותנו לתסביך האשמה. המשכיות הדור נעשית באמצעות פעילות מעורבת שיניים, לשון ושפתיים, במקום פעילות מינית. אצל סטוקר, וגם בגלגולים המאוחרים שלו, הרוזן דרקולה מסייר באנגליה (או מדינות אחרות) לחפש גזע חדש של ערפדים. בסרטים, דרקולה מונע ע"י תשוקה או נקמה ספציפית בדרך כלל. פעילות של טרף, פיתוי והרעלה, היא מאמץ מצידו כיוון שקורבנו של הערפד הוא גם ילדו! דבר זה מבלבל בהתייחס לתפיסה של אמון ואהבה מצד ההורה. יחד עם זאת אנו מזהים באכזריות ובמיניות דברים אנושיים קיימים, או, כהגדרת פרויד - קניבליזם. לסיכום ניתן לומר שמרכיבי המיתוס על המופרעות הפסיכולוגית הנגרמת על-ידי כעס, ואשמה על כעס זה, יכול להיות התוצאה של אימפוטנציה המוקרנת על הערפד. לכן כוח החושך הופך אותם אימפוטנטים מינית, הם מסורסים, חסרי האיברים הפיסיים, וחסרי הזרע יוצר החיים. יותר מכך, יצורי האופל נהנים לגרום אימפוטנציה לבני אדם שאיבריהם פועלים. אם נמשיך במודל היונגיאני, נאמר שבסיסית, טבע הערפד הוא נשי, למעשה זו מנטאליות נשית, לא רק בגלל אשמת הכעס אלא כתוצאה מכך שנשים אינן מסוגלות לקיים פעילות מינית גברית. אימפוטנציה זו מייצגת את הבידוד האולטימטיבי של הערפד, כיוון שלבני אדם, יחסי המין מהווים מקור לקרבה עד לכדי איחוד. בארוטיקה הויקטוריאנית, הפורנוגרפיה עוסקת בעיקר באונס ופרגול, מעשים הדורשים מימוש (מיני) בחושך. לא כך הרוזן דרקולה של סטוקר. מה שנזרע בו היא העצבות, הבדידות, זאת אומרת בידוד ואימפוטנטיות. צ'לסי קווין יארבו (1981) מתארת ברומנים שלה ערפדים סימפטיים יותר (סנט ג'רמאיין), מוסריים יותר, לא צמאי דם, עוזרים לבני האדם, ועדיין פגומים מינית, כאלו שאינם יכולים לבצע את הפעילות המינית האלמנטארית, המקובלת. על כן הערפד מגיע לסיפוק מיני רק באופן אורלי.לאור האימפוטנציה הערפדית יש הַעֲבָרוֹת ארוטיות ידועות בספרות. הידועה ביותר היא האוראלית. לפי פרויד היא התפתחה מהמציצה של תקופת הילדות. החוויה האולטימטיבית הינה איחוד ושותפות דרך סיפוק אורלי, עקב אימפוטנציה. תרומת השיניים בפעילות המינית לא נחקרה דיה. פרויד ב"פשר החלמות" מאמין שחלומות שנגרמו בהשפעת שיניים הם תוצאה של בחילה מתשוקת האוננות. יחד עם זאת החזקת השיניים של האוהבות בצוואר אהוביהם נפוצה מאוד בספרות זו.כך מובאים הדברים אף בתיאורי טכניקות האהבה, בהם הנשיכות הינן דבר שבשגרה הארוטית. מעניין שבספרות זו (הארוטית) הנושכת היא כמעט תמיד הדמות הנשית, וכפי שאמרנו - במהות, הערפד הוא דמות נשית.

גם לשמש המסמלת את היום, יש משמעות עבור הערפד הפוחד ממנה, בקולנוע יותר מהספרות, וגם לה יש תפקיד בפחד הסירוס והאימפוטנציה. במיתולוגיה של השמש היא מזוהה עם פחד מהאיבר הגברי ובעיקר של האב. הערפד ניזהר מהשמש כי זו סמלה עבורו את העובדה שהארוטיקה הלילית מגיעה לסופה, ודרכה הוא צועד אל אימפוטנציה עמוקה יותר כאשר אפילו החלק האוראלי יעלם.אף לצלב יש משמעות מינית. הוא אינו מסמל רק את כוח האל המיוצג על-ידי ישו אלא גם את המיניות הבלתי פגומה, מריה הבתולה, שממנה בורח הערפד באימה ורגשי אשם. ישנם תיאורים עתיקים הדומים לצורת צלב ומזוהים עם המשכיות הדור ותנועות האיבר הגברי בנשי. דבר זה מעמיד את הערפד בעימות עם מציאות שהוא לא מסוגל להיות חלק ממנה.הפחד כחוויה חזקה ביותר, נובע לפי פרויד, מהאינסטינקט המיני שהיה ביטוי לעובדה שהילד מאבד את אהובו. הכל נובע מהפחד והתשוקה הלא מודעים, החיים והלא־מתים. אנו זוכרים כמעט בכל הספרות והסרטים הערפדיים, את תהליך ההתפוררות, ולא נהיה מרוצים עם הערפד, המחוסן עד כה גם מהחיים וגם מהמוות, יחזור לבמה, ויחלוק איתנו את הגורל הבלתי נמנע. חיי האדם אינם מיועדים לבדידות, או לחוסר מימוש. הבדידות וחוסר המימוש מתאימים לאי-החיים של ערפדים. אולי ניתן להעלות כאן תוספת לפרשנות זו. עקב תחושת הדחייה לקיום יחסי מין בזמן מחזור, יתכן שהנשיכה יוצרת דמוי תת-מודע למחזור או דם ועל כן מוסיף חיזוק לתחושת האימפוטנטיות הערפדית, וגם לסטיות המיניות שהוזכרו קודם.בנוסף לכך ניתן לחזור לעניין הסירוס בו דנו קודם בפרק זה. מקור תחושות הסירוס מתחיל עוד בילדות, בתסביך האדיפאלי. באחת האגדות/אמונות קיבל תסביך זה חיזוק בתיאור של איבר המין הנשי כבעל שיניים, העלול לנשוך או לכרות את האיבר הגברי. אמונה זו מחזקת את תחושת הסירוס, הפחד, ובמקומה יכולה לבוא קונספציה בצורת נשיכת צוואר, תחליף אורלי למין ממשי, התאמה מושלמת לניבי הערפד.

במילים אחרות, מיתוס הערפד, בהשתקפותו הפסיכולוגית עוסק במוות, בחיים, במין על כל סטיותיו, בתשוקה, בעניין הגיל והנצח, כל הנושאים שבהן האדם סקרן, מתעניין, מחפש תשובות. אין פלא בתפוצה הכלל עולמית והכלל אנושית של מיתוס ישן ומודרני בו זמנית. לידת מיתוס הערפד ושלב העוברותיש משהו רקוב באובססיה להפצת סיפורי דרקולה בטרנסילבניה, וההתעניינות המתמדת מסוגלת להפוך אדם נורמאלי ללא נורמאלי. כך גם התרחבות "מועדוני הערפדים" כפי שהתפתחו בארה"ב ובעיקר בקליפורניה. צורתו של הערפד, הפכה ל"צלם" (תדמיתי), מפחיד, משעשע, אופנתי, סמל סרטי נוער, מחנך (ברחוב סומסום). חוקר הפולקלור נורין דרסר מזהה את הערפד כחלק ממאגר הדמויות המיתיות. דבר זה מתחיל להדאיג. דמות מיתית לא ניתן להרחיק עם שום או צלב. לבסוף הדבר מביא לכדי גיחוך. מעניינת התופעה שרבים המתעניינים בנושא, והם שואלים את עצמם למה. חוקרים, מבררים אם הם מאמינים בערפדים ולבסוף מצחקקים. בחיוך על הפנים הם מרדימים מחדש, כאקט של הגנה פסיכולוגית, את הפחד שנוצר בעקבות המפגש עם המיתוס. כל זאת למה? למה זה אוניברסאלי, נפוץ, מעניין, פולש לכל תחום: ספרות, תיאטרון, מוסיקה, ציור, סרטים, סרטים מצוירים, פסטיבלים, פרסומות ומה לא? האם היוצרים מציירים את התולעת הטפילה של התת-מודע? הפחד עמוק ביותר, הוא הפסיכולוגי, הפתולוגי, כרצון הספרות, אך הפתולוגיות או הפסיכולוגיות הזו אינה מה שאנו במקור מאמינים.

הערפד הספרותי הראשון היה לורד רוטבן בספרו של ג'ון פולידורי, הואמפיר, 1819. בשנת 1845 פרסם ג'מס מלקולם רימר, את "ווארני הערפד, או משתה הדם" (סעודת הדמים). שרדאן לה פאנו פרסם בשנת 1872 את "סיפורה של קאמילה, הערפדית הלסבית" שלא הכה גלים באותם הימים אך חזר לככב אחרי שנת 1970. כמובן, הרומן הגדול והמפורסם ביותר הוא זה של בראהם סטוקר שפורסם בשנת 1897, "הרוזן דרקולה".יש לזכור שהערפדים נבעו מאבטיפוס קדום אם כי האבטיפוס לא נוצר מהם. הערפדים המודרניים היו למופתים, לפעמים אנסים, או בעלי תכונות אחרות, לא כמו הקדומים יותר, כך שבזכות הדיבור וההופעה הם יכלו ללבוש צורה נעימה או לא נעימה.בסיפורי הפולקלור, הערפדים מתוארים כמכוערים, מסריחים, ולא מנומסים. לא פלא הדבר, בהתחשב בעובדה שהם מקושרים לגופות. כנראה שהמציאות של גופות קבורות והרקב הנלווה אליהן, השפיע על התיאור הפולקלוריסטי. ממחקרים מדעיים ניתן ללמוד שהמוות עצמו עלול להביא לעוד מוות ועל כן יש להימנע ממגע עם מה שמסמן אותו, או להרחיקו ממנו על-ידי הֲמָתָה נוספת. אם חוקרים ממש את הגוויות והמתרחש בהן, במשך הזמן ועד למצב הרקוב, תמצא את אותן הדברים אשר בפולקלור הפכו לסמלי הערפד. כך תקבל תאור של פה נפוח ואדום דבר שמסמל את הדם ומוביל את המחשבה להאמין בשתיית דם. תופעות אלו נחקרו ביסודיות על-ידי פול בארבר ופורסמו במאמר: "ערפדים, קבורות ומוות, פולקלור ומציאות", 1988. לתופעות המציאותיות צורפו הסברים מיסטיים בפי העם, הסברים מוטעים ורחוקים מאוד מהמדע. טעותו של בארבר הייתה בקביעה שההסברים הינם לא מדעיים כיוון שהעם אינו מודע למדע. לא כך הדבר. הפחד העצום מהמוות, היחס המיוחד למושג הנשמה הם אלו שיצרו את המיתוסים על המוות וגם על דמות הערפד. לא את הקברים יש לחקור אלא את הפסיכולוגיה האנושית הקשורה לנושא. הפסיכולוגים מייחסים את אב-הטיפוס הערפדי לתסכולים והפחדים הפסיכולוגיים.

אהבה, אשמה ושנאה הוציאו את הערפדים מהקבר. הקרנת האשמה של החיים על המתים גורמת לאחרונים לצאת מקבריהם ולבצע מעשים אסורים. ישנו סיפור כזה על גילוי עריות. על כן "אמא אדמה", לא תיתן לאותו הבן שבצע את המעשה לשכון בקבר עד שנשמתו לא תטוהר מהחטא ומהאשמה. לזה יש להוסיף חלומות ארוטיים ליליים, תת-מודע והזהות התפקודית בין זרע לדם. לפי פרויד ראשית האמונה הערפדית קשורה בתשוקת הבן המתבגר לאמו, ותחושת האשמה, כקונפליקט הנעורים הבסיסי. הכל קשור בהדחקה ובדחייה, שדרכם לומד הילד את השליטה העצמית, למען קיום התא המשפחתי. לאבטיפוס הערפדי יש חלק בטאבו המתואר. לפי יונג ישנן התכונות האימהיות השליליות שמתקשרות לסודות, חושך, הסתרה, תהום, מוות, פיתוי, רעל, פחד, גורל. דבר זה דומה לתכונות ולתיאורי הערפד לנושאים כמו חושך, מוות, הסתרה, סודות ועוד. בעצם יש בערפד את תסביכי הנער המוקרנים מאמו. בנוסף להן יש לו רצון לסירוס עצמי ושיגעון, המובילים למיניות לא נורמאלית. הסירוס מוריד את הפוטנציאל הגברי, מבטל את השוני בין המינים. נראה שמרכיב חשוב במיתוס הערפד הוא המופרעות הפסיכולוגית הנגרמת מתשוקות אפלות וכתוצאה ממנה באים רגשי האשם, ואף הרצון לסירוס. האלמנטים הארוטיים הופכים לאוראליים, ומתקשרים לתשוקת המציצה של הילדות המוקדמת. זו התשוקה המינית הראשונה של התינוק. זה דומה למה שאומרת אמיליה לדסדמונה במחזה אוטלו לשקספיר: "הם (הגברים) אינם אלא קיבה ואנו איננו אלא אוכל / הם אוכלים אותנו ברעב, וכאשר מלאו / הם עוזבים." האם לפי דברים אלו כולנו ערפדים במהלך תשעת חודשי הָעֻבָּרוּת, בדם ותזונת אמנו? לא, אין זאת אומרת שכולנו ערפדים. הדבר רק מסביר למה רעיון הערפד הוא אוניברסאלי, למה יש תשוקה כה עזה לגרשו ומדוע אנו כה עצבניים / מתוחים / מוטרדים ממנו! החשש הוא כיוון שנשמות כולנו עסוקות בתסביך הפסיכולוגי של מציצת הילדות, בימים טרום-השיניים להשגת המזון. אנו מזהים את זעמו של דרקולה כדומה לזה של תינוק ושליטתו ההיפנוטית על קורבנותיו כדומה לפריצת הבכי של התינוק אל מול הוריו, בעיקר מול אמו. הָאֵם, מיד עם שמיעת הבכי מייצרת את המזון בשדיה. בדרך כלל ההנקה מתבצעת במיטה, במהלך שעות הלילה. כמו התינוק גם הערפד הוא מפתה, המגיע למיטה, ואז אין שָׁם מקום לאב / לבעל. זהו הסבר מציאותי של הניסיון האנושי. סיכום ועדכונים

במאמר זה בחרתי לעסוק בדרקולה, דמות מיתית שהחלה את דרכה בטרנסילבניה, כפי שידעתי עוד מזמן. בשנת 1975 שמעתי את לאונרד וולף שכתב את הספר "חלום על דרקולה", הטקסט המבואר. היות ולפי חלק מהאגדות דרקולה החל את דרכו בעיר ביסטריצה אשר בטרנסילבניה ואני יליד העיר הזאת, ולמרות שאיני וזכר שום ארמון כמתואר בספורים, נמשכתי לבדיקת החומר. כמובן שריבוי הסרטים טרם אף הוא להתעניינות.בבדיקה עצמה מצאתי את עצמי שוקע מהר מאוד בפרקי היסטוריה על ולאד טפש השלישי מטרנסילבניה, האכזר, ששימש כאבטיפוס לדמותו הספרותית של דרקולה כפי שכתב אותו בראהם סטוקר בספרו משנת 1897. ספר זה היה הספר החשוב ביותר במיתוס הערפד, וגם שמו בא מוולאד טפש האיום שקרא לעצמו דרקולה (ברומנית עזאזל או דרקון). המידע ההיסטורי בהחלט נתן הסברים סבירים על האכזריות ועל שתית הדם. אך זו לא סיבה מספקת לתפוצה הכל כך רחבה, גם מבחינת התעניינות, גם תפזורת גיאוגרפית, גם מבחינת הדורות הרבים שמתעניינים והאוכלוסייה הָרַבָּה, ללא הבדלי גיל, דת, מין או השכלה.בשלב זה פניתי לחפש מקורות עתיקים, פולקלוריסטיים. בשדה זה מצאתי חומר רב. בין השאר פניתי לפרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר אילן וגם שם מצאתי חומר, אותו הזכרתי. אך בגלישה באינטרנט גיליתי שקיימים כמיליון אתרים שמתייחסים לשם דרקולה. אומנם חלק מתייחסים למסלולי סיור, לאירועי "מאה שנה" לצאת ספרו של סטוקר, למאכלים ושתייה הקשורים לשם זה, לפרסומת ועוד דברים רבים אחרים. בכל זאת, גם לאחר ניפוי של עשרות אלפים ויותר אתרים, עדיין נשארים כה רבים שאיני יודע אם משהו מסוגל להתמודד עם החומר הרב, דבר המוכיח את הטענה לגבי נוכחותו הנרחבת של המיתוס.הפולקלוריסטיקה העוסקת בנושאים של בעלי כוחות עליונים, בנושא הדם, בנושא הנצח, הרצון להישאר צעיר, סיפקה חלק נוסף מההסבר לעניין ולתפוצה, עקב נגיעתו בשאיפות אוניברסאליות של בני האדם. ואכן, באגדות כל העמים, ובמיתולוגיות יש קשרים לנושא. הצעד הבא, שלא חשבתי מראש לפנות אליו, אך הכותרת על האימפוטנציה של דרקולה הובילה אותי לשם, היה העניין הפסיכולוגי.

לא צריך להיות פסיכולוג מקצועי כדי להשתכנע במספר דברים שעלו מתוך המאמרים. הסגידה לכוח, טראומות הילדות, הקשר עם האם, העובדה שקשרי האהבה כמעט בכל הופעה של דרקולה הינם אוראליים, חד מיניים ולא מין נורמאלי בין גבר לאישה, עובדה זו אכן מעלה שאלות מעניינות. איני בטוח בטחון מלא ב"אימפוטנטיות" של דרקולה, אך ברור שמשהו השתבש אצלו, אם הסיפוק המיני בא ממציצת דם מאזור ארוגני, ומציצה היא אקט מיני ודם מקביל לזרע, כדברי הפסיכולוגים, והיא באה מקשרים אוראליים וחד מיניים, או מאהבה נקרופילית. כל אלו סטיות שהסקרנות לגביהן תמיד גדולה. אך התוספת שעלתה מאחד המאמרים על השלב העוברי, בו העובר יונק/מוצץ ברחם אמו את מזונו ודמו, דבר שהוא אנושי אוניברסלי, יתכן וזה נותן חיזוק נוסף ואחרון לעניין התת-מודע בתופעת דרקולה. נוצר הרושם של מפגש חד פעמי, של קוֹנִיוּקְטוּרָה מיוחדת בין סיבות תת-מודעיות, סיבות פסיכולוגיות רגילות, דוגמאות היסטוריות, גלגולים פולקלוריסטיים של מיתוסים דומים בכל העולם, וכשרון ספרותי ובימוי. כל אלו תורמים את חלקם ליצירת אחד המיתוסים הנפוצים ביותר בהיסטוריה האנושית. לא פלא שדמויותיו של דרקולה מושוות לאל, לשד, לשטן. אולי מדובר בשטן שבתוכנו, שאנו רוצים להרחיקו ומאידך מוקסמים ונכנעים לו. הדואליות מקרינה על כל חיינו, מילדות ועד זקנה, ובמקרה זה מלפני הילדות ועד לאחר המוות! אלו החיים המוגבלים בזמן, יחד עם הנצח. כאן יש להוסיף מספר משפטים לאחר ביקורי הכפול ברומניה, שהתבצע לאחרונה, ושבו התוודעתי באופן בלתי אמצעי ליחס אל הדמות של דרקולה. ראשית יש לציין שוולאד טפש - דרקולה, הוא גיבור לאומי, דמות נערצת על העם בשל מלחמתו בטורקים וניצחונותיו הגורמים לגאווה לאומית, עד כדי הדחקה של אכזריותו.שנית, היות ולא מזמן מלאו 100 שנה לצאת הספר, הדבר נוצל להתעוררות תיירותית מסביב לנושא של דרקולה, דבר שתרם ותורם להתפתחותה של רומניה.שלישית, יש לציין שלא התייחסי כאן, בשל אורך המאמר לא לסרטים, ומדיות לא ספרותיות טהורות. כמו כן, לא התייחסתי לדמות של דרקולה כאישה, למרות שהיא נפוצה בשנים האחרונות.

ולבסוף, יש לציין שברהאם סטוקר מזכיר לפחות שתי טירות עיקריות, בעיר בסטריצה ובעיר בְּרָאן. סטוקר עצמו לא יצא את לונדון, ומצא את העיר ביסטריצה במפה, באיזור מיוּער ולכן השתמש בה. ולאד טפש לא היה בביסטריצה, ולמיטב ידיעתי אין שם טירה. לא זאת בלבד, אלא שהטירה בבראן, ששם מרבים להביא תיירים, בטירה זו דרקולה שָׁכַן שבועיים בלבד, כאסיר. אם כך יש לציין שמיקום הטירות אינו אלא טעות סופרים, שהנציחה את עצמה עד לכדי קביעת "עובדה" שמשכתבת את המציאות.לסכום ניתן לומר שהדמות הערפדית כמו שהיא עולה מהדיון, למרות הסבל ואולי בגללו ומורכבותנו הפסיכולוגית מצדיקה את המשפט: "תישן כל היום. תבלה כל הלילה. אל תזדקן. אל תמות לעולם. כיף להיות ערפד."

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מנחם מ. פאלק