אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שמות השטן


התמונה של משה גנן

פרק מיוחד בתורת מלאכי עליון מוקדש לדמות השטן. המלאכים הםשליחים. במקרא הם עושים בשרות האדם או האל. מאמר זה מבקש לעסוק רק בשליחים אלהיים, - בשמותיהם, תפקידיהם, אופיים, ומעט מתולדותיהם בספרות לאורך התקופות. ספרות ענפה - של תרבות המערב, הכוללת כאן את ערש תרבות זו, המזרח הקדום, ובעיקר בבל ומסופוטמיה - עוסקת בנושאים אלה. תולדות המלאכים והנוגע להם מתפשטת מהעת העתיקה עד התקופה החדישה בספרות: מהמזרח הקדום, שומר, אכד, יוון, דרך המקרא, הנצרות,תרבות ימי הביניים וספרות העת החדשה.הם העסיקו את דמיון האדם לאורך התקופות.מלאכיםכנאמר לעיל, מקור המושג "מלאך" בנושאי המשרה הרמה של שליחים; כדוגמת שליחי המלך תוארו גם שליחי האל, שדמותם, תכונותיהם עוצבו לפי דמות שליחי מלך בשר ודם. לְאִינָנָה היורדת לשאול שליח, נינשובור, מליצת היושר, שֶׁאִינָנָה שולחתה לבוא לפני האל-האב אנליל. זהו מלאך טוב: האלה שולחת את שליחה אל האל. נינשובור נראית מעין נשמת האלה, נציגת נפשה לפני האלים העליונים. - עוד מעט נפגוש את ניגודו, המלאך שאינו מבקש פטור מהעונש עבור השולחת כי אם ענינו להביא דיבת האדם רעה לפני השלטונות העליונים וכיו"ב.אחד מהמלאכים האלה, מפמליית מעלה, הוא השטן. הופעותיו במקרא מרובות ביחס: השטן הוא נושא תפקיד, אינו איש מסויים ששמו "שטן": כך בתחילה. ואמנם אין הוא שליח סתם: יש לו תפקיד, ובהתאם לכך גם אופי מוגדר. הוא מין שוטר חרש שתפקידו לבלוש אחר הבריות ולהביא את דיבתם רעה אל המלך, או אל מלך מלכי המלכים. אין אדם נקי לפניו: הוא מלא משטמה, וגם על הנקי אינו חומל אלא מבקש למצוא נגדו תואנה כלשהי, הוכחה כי אין נקי בארץ: הוכחה כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואין אדם נקי ובר לבב. הוא הסונט בבריות, לועג להם ודרכם לאנושות כולה, מעכב מבעדם לעשות מעשה (ולעתים הוא ממלא בכך תפקיד חיובי, כמו המלאך שעמד כנגד חמורו של בלעם. בלעם ביקש לקלל את ישראל, והוא, המלאך עיקבו מלבצע את זממו עד שבלעם שב בו מכוונתו הרעה (במדבר 22.41: וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהֹוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְגו'). אעפ"כ לרוב הוא ממלא תפקיד שלילי, הרסני. שדיםדמות זו, דמות אימים הרודפת אחר האדם ואין להסתתר מפניו שרשים קדומים לו בעולם הדימונים, השדים השונים של המזרח הקדום, שכידוע אין מקום פנוי מהם. הפנתיאון השומרי -בבלי מלא בדמויות עוועים של šedu ו- ,udukku ועוד, שדים ורוחות, שאין להם מספר. (ברכות 6.1 ): "אבא בנימין אומר …אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין …אמר רב הונא כל חד וחד מינן אלפא משמאליה ורבבתא מימיניה." אלף מהם עומדים לימינו של אדם ואלף משמאלו. וכן מרקוס 5.9 ולוקס 8.30: שם השדים מספרם "מחניים", כי רבים המה.שורות השדים השונים האלה מתמלאות מתולדות הפחדים וחוסר הידע של האדם: כידוע לכל מחלה ומפגע שד משלו הממונה להציק, שד, שהוא "מַלְאָךְ אַכְזָרִי" אשר "יְשֻׁלַּח בּוֹ" (משלי 17.11) [1] כיון שהאמונה העממית פחדה מהם וכיבדה אותם, נערכו אליהם תפילות ותחנונים, חוברו לחשים והשבעות, נאמרו קללות נגדם.מקור ידוע אחר ממנו השדים נולדים הוא כיבוש ערים ותרבויות עמים – מאז ימי שומר ואכד ועד העת החדשה. בראש כל עיר כזו עומדת, כידוע, אלוהות קדומה. כשהעיר נכבשת האל הכובש מנצח את אל העיר הנכבשת. האל המובס הופך משרת, אל משנה לכובש: האלים המוכנעים הופכים סמלי הרוע, דהיינו שדים, ומספרם לבסוף לגיון. כמו שלאלים יש בנים, כך לשדים, ולעומד בראשם, לשטן. הוא עצמו תולדת זיווג שלא-מן-השמים: הוא אחד מבני האלוהים שסרח. הוא הבן של אדם ראשון ולילית: כנאמר בתלמוד בבלי מסכת עירובין דף יח/ב : "ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר: 'ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו': מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד": עד זמן זה לא הוליד בצלמו.

השטן הוא אחד מהנפילים, שכשמו כן הוא: מלאך שנפל, הילל בן שחר שהורד ממרום שבתו לבירא עמיקתא, בן מזיווג בין בני האלים ובנות האדם. כך בספר חנוך הסלאבי, פרק ז' : ויאמרו אלי…אלה הם העירים [=שומרים: כהנא] אשר סרו מאת ה' מאתים רבוא ושטנאל נשיאם. ואשר הלכו אחריהם אסורים בכבלים ברקיע השני וסביבותם חשכה גדולה. ומהם אשר ירדו על הארץ ויפרו את השבועה…ויראו את בנות האדם כי יפות הנה …ונולדים הענקים [=הנפילים] ואימים גדולים והשחתה גדולה וגו'.

פזוזו,

פזוזו, שֵׁד שׁוּמֵרִי. פזוזו הוא דימון שׁוּמֵרִי של מגפות, במיוחד דימון של הרוח הדרום-מזרחית שנשא את גורמי המחלות. הוא שד בעל ארבע כנפים, ראש, טפרים ורגלים של ארי, וגוף אדם. התמונה למעלה מראה אותו ללא זנב העקרבים שלו. כוחו במגיפות, להביאן או לקחתן ולגרשן. פסלו הזעיר נמצא בחורבת מבנה הפונה דרום-מזרחה בשומר, מן הסתם כדי להגן על הבית מפני שדי המחלה.

השטן במקראבמקרא הדמות עוברת התפתחות, מבעל משרה סתם לאישיות מסוימת. בשלב זה של התפתחות השטן הופך רשות עצמאית; אין הוא פועל עוד מטעם האל, כשלוחו ההכרחי. בראשונה אין הוא אלא מעין פקיד הרשות, פקיד משגיח מטעם האלהות על מעשי בני האדם (טור סני): שהרי המלך היושב בארמונו זקוק לבעל משרה כזו המשוטט בארץ ומדווח לו על הנעשה בממלכה, מין שוטר חרש של המלך. אלא שאחר כך, בהשפעת תרבות פרס, עימה באה התרבות העברית במגע במאה ה-vi לפני הספירה, מתגנבים אל דמותו קוי רוע עצמאיים. הוא עולה במעלות הסולם החברתי: מנושא משרה הוא הופך לחבר במועצת מעלה, הופך ליועץ האל, אף בעל דבבו המשיג על קביעותיו ומשכנעו לקבל את דעתו השלילית הטרומית על האדם. ממדווח סתם על האדם הוא הופך למאשים, קטיגור, העומד לימין המלך במשפט: כך בספר זכריה 3.1 עם הכהן הגדול יהושוע. לבסוף הוא גם הממונה על ביצוע גזר הדין: כך בספר איוב 2.4-5: "וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהֹוָה וַיֹּאמַר עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ: אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ אִם לֹא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל הַשָּׂטָן הִנּוֹ בְיָדֶךָ אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר". גוף האדם מסור לידו לענותו: ואמנם אין לו רשות לגעת בנפש. האדם נידון לייסורי אין סוף בידיו – בספר איוב עוד לא בשאול: בספר צוואת איוב – על גל האשפה[2]. ומקטיגור הממונה על הוכחת אשמת האדם הוא הפך לרשות עצמאית של מסית ומדיח לחטא מיוזמתו: מפתה לחטא ומעניש, אף שמח לאיד. הוא הופך בעל ממלכה עצמאית, ומקומו בשאול תחתיות, ומכאן, ממלכת הרוע, הוא שולט בעולם, עולם רשע. כך בספר ישעיהו. (14.11 ולהלן): "הוּרַד שְׁאוֹל גְאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה", ועוד מקומות אחדים במקרא. בדברי הימים הוא מפגין את עצמאותו בשולחו – שלא בשליחות האל אלא מדעת עצמו - בדוד את הרעיון המשחית למנות את בני ישראל[3]:

השטן תוקף את בית איוב. ויליאם בלייק

השטן מפרס בהשפעת תרבות פרס ותורת זרתוסטרא – הוא הופך לבעל ממלכה משלו, רשות עצמאית, בעל מקום מסויים ממנו הוא מגיח לעשות מעשיו בבני האדם לעת מצוא. העולם בסכנת התפלגות לשתי רשויות, רשות הטוב והרע. נגד תפיסה כזו קם ישעיהו השני ואומר: (ישעיה 45.6-7): לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד: יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". מקור הכוח באל, הוא יוצר הטוב והרע כאחד ואין שתי רשויות כהוראת תורת זרתוסטרא, בהן האחת עומדת מול השניה להרע, כשכל אחת מהן מבקשת לסתור את שהשני בונה. שני העולמות – של אוריאל, מלאך האור ושל ארכס, מלאך החושך (ראה חנוך ב', כהנא, עמ' קיז) מתקיימים גם יחד, זה לצד זה בשלום, בהשלמה.

מלאכים

השטן מיווןלשטן דמויות רבות ושמות רבים. על פירוש עצם השם "שטן" עומד דניאל גרשנזון במאמרו מאיר העינים ב- : 114.3 zaw; “the name satan”[4] (על שמות השטן): לדעתו המילה באה מ"שטם"= to envy, to despise, בחילוף מ/נ.[5] הוא מצביע על האפשרות כי מקור המילה בלשון יוון: לפי דוגמת חילופי אותיות s/t במילה יוונית אחרת satyros/-tytiros) ) הוא מציע לראות כמקור המילה "שטן" את המילה היוונית טיטן, .titanלטיטנים, לדעתו, קשר הדוק גם עם הסטירים, אותם יצורים אגדיים המתוארים כבעלי גוף תיש, זנב, קרניים, - והם רקדנים גדולים, כמו השטן על רגליו האחוריות, כמו גדיים[6].

הטיטנים (שאת שמם ביוונית הם קיבלו מהשומרית: ti.ta.an שפירושו one who dwells in heaven, יושבי השמים) הם אויבי זאוס, האל הראשי, כמו שהשטן הופך אויב לאל, שעקרון הטוב בטבעו מתגלה בטוב שבסימנו הוא ברא את העולם. השאלה המרכזית בספר איוב היא אם העולם נברא בטוב? ואיוב פותח את דבריו בקללו לא חו"ש את האל ("בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת"), אלא את האור, ראשית הבריאה: "יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר: הַיּוֹם הַהוּא יְהִי חשֶׁךְ אַל יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְאַל תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה: יִגְאָלֻהוּ חשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם: הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל אַל יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל יָבֹא" (איוב 3.3 ואחריו). לוציפרמקור דמות שד זה, לוציפר, "נושא האור",הוא בדימונולוגיה של ספר הקודש האירני, ה- avesta.זהו ספר הקודש של הדת המזדאית של זרתוסטרא. לוציפר נופל, כי אל האור גובר עליו ומשליכו לשאול. אל מול צבא אהורה מזדה, האל הטוב, עומד צבא בני השטן, ה-דימונים, demons, הם הdaeva-, משרתי רשותהרוע, ahriman, דימון הדימונים, (daevanam daeva). ראוי להעיר כי השם daeva מעיד על תכונת המושגים להפוך מטוב לרע ולהיפך. שנוי זה ניכר גם בתולדות המילה daimon, שפירושו בתחילה היה "הזוהר". כאן המקור הארי-סנסקריטי של deus”", “zeus”, שמקורן במילה "div", "סנסקריט “deva”.. מילה זו יש לה - היינו אומרים – קשרים מחתרתיים ומוזרים עם המילה “devil” אף כי מקור מילה אחרונה זו אמורה להיות יוונית, ועל פי הבלשנים לא ייתכן שקשרים לה עם המילה הפרסית-סנסקריטית. (לפי האנציקלופדיה הקתולית). נראה כי כוחו המפתה של השטן פועל גם בשמו, מושך אליו לקסיס זרים לו ( וראה פרק "מפיסטו" להלן).

המלאך

המלאך שנפל מתוך גן העדן האבוד, מילטון. גוסטב דורה

למעשה השטן מתקשר למעשה הילל בן שחר, כוכב הצפון, מעשה המהווה בישעיהו 14.12-14 חלק ממשל בעל מגמות פוליטיות ולא תיאולוגיות מובהקות על מלך בבל. המיתולוגיה הנוצרית, בעיקר ב- [7]vulgata ייחסה את דמות הילל בן שחר (=כוכב נוגה) למעשה נפילת לוציפר, (שפירוש שמו כאמור "נושא האור") שהושלך בגאוותו לשאול, ל-.apsu ניכר כאן כמובן הד למעשה מרדוך בתיהאמת הקדמון. יש כאן תיאור חד של דמות השטן –מושאלת לממלכת בבל - כפי שהכרנוהו עד כה: ישעיהו מנבא לו את הגורל היאה לו. שטן זה הוא מוכה גאווה, hybris יווני, ויאה לו ליפול. זהו הילל בן שחר, המאיר וזוהר, כפי שהכרנוהו לעיל כ- daeva, אור השחר. לוציפר נפל עמוק יותר מרעו- הדמות הזוהרת פחות אך מפתה לחטא בספר בראשית, שדינו היה לזחול על גחונו בעפר.

הקרב נגד תיהאמת

daeva היא מקור המילה daimon, שמשמעותה במקור "הזוהר", "המפיץ אור", כאמור לעיל. כיון שכך, ראוי לו שייהפך למלך החושך, מלך השאול: ככתוב: שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם. זהו פסוק הלקוח כמעט מה- divina commaedia. של דנטה.נשוב לתיאור מעשה הטיטנים: המעשה מצביע על ההשפעה הרבה של המיתולוגיה השומרית על היוונית: הקשרים בין המיתולוגיות של העמים הקדומים ידועים. גם הטיטנים הושלכו (אם לא לאי בריטי רחוק, הרי אל) טרטרוס, ממלכת השאול. הם היו אלים לפנים, כמתואר גם במיתולוגיות שונות (west, p. 298) היודעות לספר על נפילתן ממרומים אל שחת[8].אשמדאי, אשמאי וה"סטרא אחרא", סמאל מתרבות פרס ירשנו כנראה גם את השם "אשמדאי"[9] לציון השטן. אשמדאי, רשות הזעם, הקנאה, הרשות השוחרת את הרע. שמותיו מעידים עליו: וייתכן כי המילה העברית "אשמאי=חוטא, (קידושין לב/ב) מקורו במילה אשמדאי, בהשמטת ה"דלת". יש הרואים את מקור השם במילה האשורית mašâdu=להשמיד.יש המוצאים במילה "אשמדאי" שתי מלים, והן ,ashmo deus, אל הזעם הפרסי; אך זהו גם אל הניאוף הפועל למשל בספר טוביה, שם הוא עוסק בהפרת נישואי גיבורת הספר, שרה לבחירי לבבה. אל זה נקרא "הדימון של חוסר האושר בנישואין".ashmo הוא דימון מה-zend-avesta. אחרים מוצאים במרכיב modeaus"" את המילה dawa, dew, demon., כנראה בסיכול אותיות; ומכאן aeshma daeva, ashmo deus. הוא קשור ב - ahriman , יסוד האופל, הרע. הוא מתואר כמלך השדים, מלא חיות ומעולל מעשי קונדס, מין ליצן: אך אנו מוצאים אותו לעתים גם כחבר האדם.מקור המילה "”daeva, deva”" בסנסקריט, מהן daimon, demon ו- deus כנראה ב- daio=to divide ובמקור משמעותה היתה יצור אלהי: כך היא משמשת עוד בתיאולוגיה ההודית, לפיthe catholic encyclopedy בערך המתאים. eudemon , eudemon, היה דימון מאושר: הדימון, daimon של סוקרטס, הוא המצפון, (=האור הפנימי), היסוד המדריך לטוב את האדם[10].גם אפלטון וקסנופון משתמשים במילה "דימון" במובנה הטוב. במקור היו אלה אם כן שדים ורוחות טובים: עם נפילתם הפכו לרעים: הפך האור לחושך. הדואליות נוצרה בתורת זורואסטר בפרס. הפיכת האור לחושך מסתמלת בגורלו של הילל בן שחר, שהפך לאדון הבור, lord of the pit, והיה מנושא האור לאדון החושך.מצינו אם כן כי האל הטוב הוא רק פן אחד מפני היקום בו אנו חיים, לפחות על פי התפיסה הדואלית, הזורואסטרית: הפן האחר הוא הרע, ה"סטרא אחרא", הצד האחר שענפיו מגיעים עד ספרות הקבלה. בקבלה מתבטאת התפיסה האחרת, המונותיאסית: העולם הבנוי על דין וחסד. רק כשהחסד פוחת, משתלט השטן וכת דיליה על העולם[11]. ארמנד קמינקא בjqr- , כרך 13 עמ' 221-224 מוצא את מקור המילה אשמדאיבשם דמותהמופיעה אצל הרודוטוס. מסופר על המלך קמביזס שבעת היעדרו מסיבות כלשהן מכס מלכותו אחד סמרדיס, smerdis מילא את מקומו. לדעת קמינקא איש זה השאיל את שמו, בהשמטת ה"ריש", לאשמדאי:וזאת משום שעליו מסופר כי הוריש את שלמה המלך מכסאו. ואמנם נראה כי אין תופעה לשונית שלא תצוצנה עליה דעות שונות.גם המלה "סמאל" הוא כנוי מקובל לשטן בתלמוד ובמדרשים. לפי רש"י (סוטה דף י/ב ) סמאל הוא שר של אדום, שר של עשיו (רש"י סוכה כט/א). לפי תרגום יונתן על בראשית פרק ג פסוק ו סמאל הוא מלאך מות. אף לפי מדרש רבה שמות פרשה כא פסקה ז סמאל מקטרג, כבשעה שיצאו ישראל ממצרים. לפי מדרש רבה דברים פרשה יא פסקה י סמאל הרשע ראש כל השטנים הוא[12]: והוא הצופה למראשות מיטת שכיב מירע ליטול את נשמתו בצאתה.[13] אגדות רבות על השטן במדרשינו שראוי לחקור מקורותיה ויחסן לדמות. שמות השטן לפי הברית החדשה

בעל src=http://www.e-mago.co.il/images4/devil-beelzebub.jpg פלנסי.? דה קולין 1863של הגיהנום? ?מילון מתוך זבוב. /></p>
<p>בעל זבוב. מתוך "מילון הגיהנום" 1863של קולין דה פלנסי.</p>
<p>לשטן כמובן עוד שמות רבים, בעברית ולועזית, וזאת בהתאם לכוח שהדמות הפעילה על הדמיון העממי. לפי שעיקרו מתאפיין בתכונת המשטמה, הוא נקרא "משטמה": בברית החדשה הוא קיבל שמות רבים מאד: המלון למקרא[14] מביא קובץ שמות כאלה: בליעל (השני לקורינטיים 6.15 וכן בכתבי קומראן); בעלזבוב (מתי 12.24): התנין הגדול (חזון יוחנן 12.9)[15]: מריב (הראשונה לפטרוס 5.8); הרע (מתי 13.19); שר העולם (יוחנן 12.31). השטן בְּשׁוּטוֹ אינו נרתע מלדבר כזבים; על כן נקרא ביוחנן 8.44 "אבי הכזבים"; ועוד.</p>
<p>פסוק 11 בפרק 9 של חזון יוחנן מפרט את תפקידי השטן ושמותיו ביתר דיוק: הפרק מתאר את המזיקים השונים העולים מבאר התהום: ואין להם רשות להזיק אלא את בני האדם שאין על מצחם חותם האלהים: ולא ניתן להם להמיתם כי אם רק לענותם חמשה חדשים: "ועליהם מלך הוא מלאך התהום אשר שמו בשפת עבר אבדון והיונים יקראו לו אפוליון". מלאך התהום= abyss, ב-apokalypsis ioannoy הוא נקרא aggelou tes abussou=abyss, הוא ה-apsu השומרי-אכדי, מעמקי הים, התהום[16]. השטן הלץהשטן מתפתח ומחליף דמויות ( כמו בספר צוואת איוב, שם הוא מתחפש לקבצן, למוכר לחם בשוק וכודמות השטן בתרבות המערב מתעשרת הודות לתרומת תרבות יוון. על תרומת תרבות זו נבנה גם המחזה פאוסט של גיתה. מקור אגדת פאוסט בימי הבינים. מחברו איננו ידוע. הוא הופיע בדפוס לראשונה ב-1541 בפרנקפורט ע"נ מיין. לדברי המו"ל johann spies הוא קיבל את כתב היד מידיד בשפייר. אין לדעת באיזה חוגים שהתנגדו לעיסוק במגיה החיבור נוצר.העוסקים במגיה השתמשו כידוע בחומר עברי רב בעיסוקיהם. האלכימאים הסמיכו את תורתם על מושגים ודמויות מתולדות התרבות היהודית. אברהם אבינו, יתרו, דוד ושלמה המלך, החכם מכל אדם היו בתורה זו לדמויות מופת. מלכת שבא הביאה לשלמה את האבן היקרה, אבן הפילוסופים, שהיא ירשה מבעלה הראשון, סמאן. אבן זו נחוצה ליצור באמצעותה את הזהב. גם משה, אלישע, יחזקאל, זכריה, היו כידוע בין חכמי האלכימיה. ספרי כישוף עבריים רבים הגיעו אלינו בדפוס ובכתבי יד מרובים. רבים מחיבורים אלה היו אנונימיים, אמנם, אך אחרים יוחסו לחכמים קדמונים: ספרי פתרון חלומות ליוסף, לדניאל, ספרי גורלות לאחיתפל הגילוני, יועץ דוד ולאחריו לאבשלום וכו'. לבעלי הכשפים מייחסים קשרים אישיים ויחסי גומלין עם רוחות דימוניות, - עם דמויות רשע כמו השטן עצמו. המאות ה-14-15 היו תקופת פריחת האלכימיה, ובמיוחד בגרמיה וצ'כיה [20] (בחצר המלך רודולף ii וכו').בעת החדשה האלכימיה הורחקה מתחומי המדע לתחומי המיסתורין והאוקולטיזם.בין המתעניינים בה במאה ה-18 היה גם גיתה. (ע"פ האנציקלופדיה העברית, אלכימיה, עמ' 605). בשובו ממקום לימודיו, בשטרסבורג, הוא פגש בחברת אימו, הגב' סוזן קלטנברג, שהכניסו לעולם ספרי הסוד האלה.גיתה במחזהו "פאוסט" מתאר גיבור העוסק באלכימיה. הוא מודיע כי "עַל כֵּן הִתְמַכַּרְתִּי לְתוֹרַת הַמָּגִים, אוּלַי בְּכֹחוֹ שֶׁל הָרוּחַ אָרִים קְצֵה הַלּוֹט וְיִתְגַּל אֵיזֶה רָז": אך - בפתח העת החדשה – פאוסט מביע את אכזבתו מתורות המגיה, שעבר זמנן. "הֵן אָמְנָם הִשְׂכַּלְתִּי…לֹא יְצִיקוּנִי סְפֵקוֹת וַחֲשָׁשׁוֹת לֹא אֵדַע: לֹא יַפִּיל עָלַי תֹּפֶת, לֹא שְׂטַן חֲרָדָה". (פאוסט, תמונה ראשונה, לילה). אף על פי כן העולם אליו פאוסט פונה הוא עולם הרוחות, בשיחו עמן התמונה, אך כל המחזה מלאים, ובהן הוא פוגש: הן הרוחשות סביבו, עימן הוא משתווה ("הֲמִפָּנֶיךָ, דְּמוּת שַׁלְהֲבוֹת, אָשׁוּב? אֲנִי הוּא פַאוּסְט, אֲנִי בֶּן עֶרְכְּךָ!")הרוח הצועדת בראש האחרות במחזה הוא כמובן השטן. הוא מופיע כבר ב"פרולוג בשמים" בראשית המחזה. גם כאן הוא מופיע בדמותו המקורית, כקטיגור: אלא שאין הוא מקטרג על האדם כי אם על מעשי הבריאה:אֱלֹהִים: הָאֵין לְךָ לְהוֹסִיף לִי דָּבָר? אִם רַק לְקַטְרֵג תֵּדַע לְעוֹלָם? הֲבְעֵינֶיךָ עַל הָאָרֶץ כְּלוּם לֹא יִכְשַׁר?מפיסתפל: לֹא, אָדוֹן! כִּי אַךְ רַע, כְּמוֹ תָּמִיד, אֶמְצָא שָׁם".תפקיד השטן – הוא מפיסתפלס - –mephistopheles גם במחזה זה הוא של המסית ומדיח: כאן, כאופי "דודו המפורסם", הנחש (במדרשים), הוא מסית ומדיח להשגים מיניים. השגים אלה ותוצאותיהם ממלאים תפקיד מרכזי בעלילה. גיתה צייד את הדמות באביזרים לפיהם יוכר השטן: רגליו הם רגלי תיש, הזכר בעדר. הוא מופיע בתחילה גם בתחפושות שונות, כדרכו: בתור תלמיד נודד, אף בתור כלב.גיתה נשאל למשמעות השם "מפיסתפלס" שהופיע בטקסט של "פאוסט" מימי הביניים בלבד ולא ידע תשובה. "”lässt man sich in historische und etymologische untersuchungen ein, so gelangt man meistens immerfort in’s ungewissere. woher der name mephistophele entstanden wüsste ich direkt nicht zu beantworten!” אלא שהשם נוצר על פי דוגמת שמו של מפיבושת, (שמואל ב' 4.4): "וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת". אם כן, על פי דמותו שירש מ-pan, (אל הרועים היווני, ומקבילו faunus הרומי) שהוא תיש ורוקד כתיש, השטן הוא פיסח ונכה רגלים כמפיבושת בשעתו. מכאן שאלתו של זיבל (כהן עמ' 102): "מה ברנש זה על רגל אחת צולע?" “was hinkt der kerl auf einem fuss?” יתר מרכיבי שמו – תֹּפֶל – אולי לקוחים משם אחיתופל, לאמור כי עצת השטן רעה, תְּפֵלָה וכיו"ב. אחיתפל הצטיין, כידוע, במקרא בתבונתו היתירה. במסורת המאוחרת הוא הפך לדמות של יועץ נוכל, בוגד ומסית, ובמשנה (סנהדרין י' ב' ) הוא נמנה עם אלה שאין להם חלק בעוה"ב. [21]

william

william blake: the ghost of the flea [=fly] [בלייק: בעלזבוב]

על פי האנציקלופדיה המקראית מקור המילה מפיסתופלס ביוונית במילה שפירושה "מי שאינו לתועלת לפאוסט". (אנציקלופדיה מקראית, כרך לא, עמ' 760). המילה "מפיסתופלס" מצטיינת בשני "סמך" בתוכו, שמן הסתם הם מורשת הלשון היוונית. בלעדי שני ארוע "סמך" אלה לפנינו המילה "מפיתופל".אין הבלשנים יודעים את משמעות מרכיב השם "מפי". במקרא מלה זו מהווה מחצית שמו של מי שנקרא מריב-בעל (דבה"י א 8.34). במקום "בעל" נכתב בשמואל ב, שם השם מופיע, "בושת". במקום "מריב" נכתב "מפי", שהוא בודאי איננו כינוי לשבח בעליו.דמות מפיבשת הפיסח עולה בקנה אחד עם דמות השטן המדדה על רגלי כבש. רגליו המשונות של השטן מקבלות עדות גם בתלמוד, גטין סח (וראה ספר האגדה, עמ' צח.), שם מתבקש יהיודע לבדוק את רגלי המבקר בבית הנשים של שלמה, שמא רגליו תעדנה כי שד הוא (אלא שהאשמדאי מכסה את רגליו במוקיים שלא יוכלו לזהותו. הוא עושה כן כי כידוע "רגלי השדים משונות הן" – הערת עורכי ספר האגדה). רגליהן כשל תרנגל – והתרנגל, ה"גבר", אף הוא סמל מיני, כידוע. (ככתוב בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו/א: האי מאן דבעי למידע להו לייתי קיטמא נהילא ונהדר אפורייה ובצפרא חזי כי כרעי דתרנגולא: המבקש לחזות בשדים, יפזר חול לפני מיטתו ובבוקר ירעה עקבות רגלי תרנגולים: אלה עקבות רגלי השדים הסובבים אותו מכל צד באלפיהם, ככתוב, ספר תהילים : "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ".

החלק השני של שם מפיתופל – דהיינו "תופל" – אף הוא איננו מפורש בפי הבלשנים. martin noth, בעל המחקר הממצה על השמות במקרא, איננו מפרשו (גם לא את "מפי"). מכל מקום, השטן, היועץ לאל בספר איוב, וגם, להבדיל, לפאוסט במחזה של גיתה איננו יועץ טוב. עצתו בכל המקרים היא עצת אחיתופל, עצת אופל, עצת ה-devil, היא מקור המילה הגרמנית teufel. ראוי אולי לשים לב שהחיבור המקורי של "פאוסט" יצא בגרמניה[22]: אולי ייתכן לדמות בלב כי מחברו היה מודע לקרבת צלצול המילה "תופל", (ואולי במיוחד במבטא האשכנזי, "תויפל") למילה הגרמנית “teufel”, - שנמצא לו באופן מקרי לחלוטין אף תואם לנושא.לאחיתופל כשלעצמו קשרים הדוקים בתלמוד עם עולם השאול. שלמה המלך, עם פגישתו באשמדאי,שואל את בניהו בן יהוידע "אם יש תחתינו (דהיינו בשאול) בני אדם? בניהו מודיעו על מציאותם שם מפי אחיתופל: (ספר האגדה של ביאליק-רבניצקי, עמ' צב:). אולי גונבה שמועת הדבר בדרכים המחתרתיות של סיפורי עם שנוהגים לצוץ באופן בלתי צפוי ופתאומי במקומות שלא ציפו להם, ומכאן ייחוס שם אחיתפל הגילוני לכתבי כישוף. נמצא, עכ"פ, כי גיתה היה נאמן לדמות השטן באגדת העם ששימשה לו מקור השראה לכתיבת המחזה. בזה תמה הסקירה.ביבליוגרפיה:2. day, l. peggy, “an adversary in heaven, satan in the hebrew bible”, harvard semitic monographs, scholars press3. gershenson, daniel, “the name satan”, zeitschrift für die alttestamentliche wissenschaft, 114.3 s. 443-4454. kees f. de blois "how to deal with satan”, technical pages for the bible translator , vol. 37, no. 3, july 19865. tate, e. marvin,” satan in the ot”, review & expositor, vol. 89, no 4, fall 1992, louisville, kentucky, 19926. the catholic encyclopedia, “satan”the jewish encyclopedia. “satan”.7. the universal jewish encyclopedia, “satan”, p. 3798. the catholic encyclopedy9. the handy bible dictionary & concordance, lamplighter books, 198310. west, m. l., the east face of helicon, west asiatic elements in greek poetry and myth, clarendon pess, 199711. גיתה, יוהן וולפגנג, "פאוסט", חלק א', תרגום: יעקב כהן, הוצאת שוקן, תשל"ג12. הספרים החיצוניים, ערך א. כהנא, הוצאת בית הלל13. זקס, אריה, "שקיעת הלץ", דברי האקדמיה הישראלית למדעים, כרך ח' חוברת 6, תשל"ד[1] "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים" (תהילים 78.40) : "לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה … מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ" (תהילים 91.6-7).[2] "וכאשר…ידע השטן כי כל דבר לא יוכל להמריצני כי אבוא בחטא: וילך ויבקש לו מאת ה' את גוויתי למען הביא עלי נגעים: ואז נתנני ה' בידו לעשות לבשרי כאשר יחפוץ אך את נפשי לא נתן בידו: …וַיְנַגָּע אותי נגעים גדולים מכף רגל עד ראש: ואצא מן העיר ואני משומם ונבהל מאד ואשב בתוך האפר: ורמה אוכלת את בשרי… ". (דברי איוב [=צוואת איוב], א. כהנא, הספרים החיצוניים, א', עמ' תקכו).[3] "וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל" (דבה"י א 21.1) .[4] zaw = zeitschrift fur die alttestamentliche wissenschaft (giessen, ber­lin). dazu beihefte. register zu zaw 26-50 (1906-1932) van weippert, berlin 1970. [5] להוכיח כי השטן מופיע בכל צורה, אותיות שמו (בסיכולן ובחילוף ש/ס) משאילות מובן גם למילה "סנט"= לעג, הקניט – כדרך השטן.[6] כך מתאר, אגב, גם רוברט גרייבס את פאן בספרו the greek myths. האל-התיש פאן שימש בדמות השד, השטן בתרבות הפריון של ארקדיה.הוא נולד עם טלפי תיש, זנב, קרנים וזקן, והיה כל כך מכוער בְּהִוָּלְדוֹ, שאמו ברחה ממנו בפחד. הוא היה חי בארקדיה, שם הוא רעה את צאנו. כאן הוא לקח חבל במסיבות החשק של נימפות ההר. הוא היה בחור עליז, שלידתו בחטא. במסיבת חשק קדום. במסיבות חשק אלה היה פאן פורץ לא אחת בריקוד. השד רוקד – כמו הגדיים הרוקדים אף הם בשמחתם. חטאו, חיותו, חייו בשמחה מתבטאים בטיבו המיני. התיישים – ההוללים - כידוע מיותרים בעדר, די באיל אחד לקיום המין. פאן פיתה נימפות מספר… וביקש לשכב את פיטיס הבתולה (עמ' 101). הוא השד-התיש הנפוץ גם בתרבות הכישוף של הצפון. לעומתו אין המקרא מייחס משמעויות מיניות לשטן. קו זה באופי השטן הוא בהחלט מורשת היוונים.

[7] see marvin e. tate: “satan in the old testament”, in review and expositor, fall 1992, vol. 89 no 4, p. 461" [8] in sumerian the words ti.ta.an mean »one who dwells in heaven«, and this, rather than the greek verb titanomai, titainomai, »to strain«, as with a strainer, is prob­ably the true etymology of titanes, »titans«. the christian identification of satan with lucifer or phosphoros, that is הילל בן שחר, helel ben shahar of isa 14,12-14, verses that are part of the parable of the king of babylon (14,4): »how have you fallen from heaven, lucifer (morningstar), son of dawn, and been hewn down to earth, conqueror of nations?« shows that the greek story of the titans, the heaven dwellers who were cast down to the deepest depths from on high, did indeed influence the mythology of satan. babylon must in­deed have been conceived of as part of the kingdom of satan in opposition to the kingdom of the lord (for which cf. mt 12,26 »and if satan casts satan out, how then will his king­dom stand?«). thus the origin of the two names, satan and titan, from one root cannot be dismissed out of hand”. (daniel gershenson, “the name satan”, in zaw 114.3).[9] ashmodai, asmodeus, ashmaedai etc.[10] וסימנך לתחלפות ההגאים י=מ=ו במלים "ירח שמיני" (=החודש השמיני במספר).: כך כאן יַרְח=מַרְח: בעוד שמונה=שְׁמַן=שְׁוַן. יחד מַרְחֶשְׁוָן.[11] the wrath of god is symbolized by his left hand,…. thus the quality of stern judgment represents the great fire of wrath which burns in god but is always tempered by his mercy. when it ceases to be tempered, when in its measureless hypertrophical outbreak it tears itself loose from the quality of mercy, then it breaks away from god altogether and is transformed into the radically evil, into gehenna and the dark world of satan. (gershom sholem, major trends in jewish mysticism, p. 237 )[12] מדרש רבה דברים פרשה יא פסקה י: "בכל שעה היה מספר מיתתו של משה ואומר מתי יגיע הקץ או הרגע שבו ימות משה שארד ואטול נשמתו הימנו".[13] מדרש רבה דברים פרשה יא פסקה י: " …עד שהגיע הרגע שבו ימות משה. באותה שעה אמר הקב"ה לגבריאל: "גבריאל, צא והבא נשמתו של משה. אמר לפניו: רבש"ע מי שהוא שקול כנגד ששים רבוא איך אני יכול לראות במותו ומי שיש בו דברים אלו איך אני יכול לעשות לו קצף? ואחר כך א"ל למיכאל… אחר כך אמר לסמאל הרשע: צא והבא נשמה של משה. מיד לבש כעס וחגר חרבו ונתעטף אכזריות והלך … כיון שראה אותו שהוא יושב וכותב שם המפורש וזוהר מראהו דומה לשמש והוא דומה למלאך ה' צבאות היה מתיירא סמאל מן משה. אמר: ודאי שאין המלאכים יכולין ליטול נשמתו … וטרם שהראה סמאל את עצמו למשה היה משה יודע שבא סמאל; וכיון שראה סמאל את משה אחזתו רעדה וחיל כיולדה ולא מצא פתחון פה לדבר עם משה, עד שאמר משה לסמאל (ישעיה מח): אין שלום אמר ה' לרשעים. מה תעשה בכאן ?אמר לו: ליטול נשמתך באתי".[14] the handy bible dictionary & concordance, lamplighter books, 1983[15] "ויוטל התנין הגדול הנחש הקדמוני אשר נקרא שמו מלשין ושטן המדיח תבל כלה הוא הוטל ארצה ומלאכיו עמו הוטלו".[16] וראה על כך גם עמ' 144 בספר של the east face of helicon, p. 144 m.l.west,[17] according to the jewish encyclopey, “satan”, p. 70, “[he] can assume any form, as of a bird, a stag, a woman, a beggar, or a young man, etc.”: בבלי סנהדרין 95/1 : שטן ואדמי ליה כטביא פתק ביה גירא ולא מטייה משכיה עד דאמטייה: בבלי סנהדרין 107.1: שטן אידמי ליה כציפרתא: בבלי קידושין 81.1: יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בריש דיקלה: וכו'.[18] "וכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו …הוא אמר אהרוג את אדם ואשא את חוה…" (בבלי סוטה ט/ב ).[19] דברי א. זקס במאמר הנ"ל.[20] “berichte, der doktor faust habe sich für die damals aufkommenden, weitgehend von der theologie gelösten wissenschaften, besonders die alchimie, interessiert und dabei unvorstellbare resultate erzielt, fanden nur allzu offene ohren. schon um 1570 ging unter den stu­denten wittenbergs ein lateinisches manuskript, in dem von solchen dingen die rede war, von hand zu hand (peter borner, goethe, rowohlt, 1964).[21] משנה סנהדרין פרק י : שְׁלשָׁה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שְׁלשָׁה מְלָכִים, …אַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת, בִּלְעָם, וְדוֹאֵג, וַאֲחִיתֹפֶל, וְגֵחֲזִי.[22] «historia von d. johann fausten, der weitbeschreyten zauberer und schwartzkünstler».

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גנן