אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אריך נוימן / האדם המיסטי


התמונה של דן לחמן

אריך

אריך נוימן / האדם המיסטי. הוצאת רסלינג

אריך נוימן לא רק שהיה תלמידו של יונג, הוא גם עבר אצלו אנליזה. ב1934 עלה ארצה בהמלצתו של יונג. הוא היה נשוי ליוליה. שהייתה מוכרת כפסיכולוגית הקוראת כפות ידיים. לא כמגדת עתידות, תואר שהיה מחריד אותה, אלא כמפענחת ונותנת כלי עזר להבנת ההתפתחות והאופי. בארץ ייסד את הקבוצה היונגיאנית והמשיך לשמור קשר עם יונג. אריך נוימן התכתב עם יונג וניסה להראות לו היכן הנקודות העיוורות בתורתו. על כוחם השלילי של הארכיטיפים הגרמניים וניסה להסביר ליונג את בעיות המוסר הגדולות העלולות לצוץ. לאחרונה התפרסמה התכתובת בין שני אלו בנושא זה.כאן עבד כמטפל והמשיך לכתוב. הוא לא ראה בעצמו יונגיאני מוחלט. אלא נקודת חיבור מחודשת בין יונג לפרויד. הוא שב שהתקופה בה חי פרויד בווינה השפיעה על התיאוריה שלו. הצורך להיות "מדעי" ו"רציונאלי" מנעו ממנו להגיע לשכבות העמוקות יותר של הנפש. הוא לא ראה מספיק את מקומה של האם ופיתח במיוחד את הצד הפטריארכאלי. נוימן טען שפרויד הדגיש יותר מדי את חיזוק האני ויצירת האני העליון על חשבון מקומה של האם והמאבק בדמותה, ולא רק המרד באב. רק לקראת סוף דרכו, בספרו 'טוטם וטאבו' הוא מדבר על דמותה של האם- האלה שהיא קודמת לדמות האב-האל. במקום אחד אמר פרויד "לנו היהודים ישנם זמנים קלים יותר מאשר לגויים מאחר ואנו משוחררים מאלמנטים מיסטיים". נוימן חולק בכל מכל על ההבחנה הזו.בספר זה טוען נוימן שהתפתחות האנושות הנה באופן בסיסי התפתחות אל עבר האני, וכל צעד בהתפתחות זו מלווה בסבל.נוימן חקר ופיתח את התיאוריה אודות האם הגדולה, האחדות הראשונית איתה, והקשר בין האם הגדולה לאב הגדול. הוא כתב על התפתחות היסוד הנשי בנפש (אמור ופסיכה). על פי התפיסה של נוימן, עובר האני האישי בהתפתחותו את אותם שלבים שעברה התודעה האנושית. אחרי מלחמת העולם השנייה כתב על התפתחות המוסר החדש.נגד פרויד טען נוימן שהוא לא גילה, למרות המאמר 'טוטם וטאבו' את משמעותה של האם הגדולה בחיי גם בגורל האדם היחיד וגם בזו של האנושות. לכן אצל פרויד, כך טען נוימן, חסרה התייחסות הבנה של טבע הדת ויצירת האמנות.נוימן חיבר את עלייתו לארץ עם הקשר הראשוני של האם הגדולה. בין שני האנשים שמשניהם שאב, פרויד ויונג, הוא הגיע בהבנתו הפרטית את הקשר הסמוי לאמא אדמה. עלייתו ארצה פורשה על ידו ככניסה לתוך קרביה של האם הגדולה. לא כמקום של קודש אלא כמקום בו נולדו ארכיטיפים קולקטיביים.כשנוימן מדבר על האדם המיסטי הוא איננו מתכוון למיסטיקה הנפוצה היום. לא לתיאולוגיה מיסטית ולא לניו אייג'.האדם המיסטי הוא דבר שבתולדה. לתהליך המיסטי של התהוותו. אין בספר טקסטים מיסטיים או פרשנויות לכאלה. לא למיסטיקה הזאת מתכוון אריך נוימן. הוא מתכוון לאנתרופולוגיה מיסטית. חקר התפתחות האדם מראשיתו. לכל תהליך ההתפתחות של האדם קורא נוימן מיסטי.הכרתו הבסיסית של האדם המודרני ביחסיות של עמדתו ושל מערכת התפיסות שלו מונעת ממנו לחוות דעה בעניינים מולטים, בניגוד לזמנים עברו בהם התמימות התירה דבר שכזה.את אלי התרבויות הפגאניות, את השדים הרוחות והכישוף זיהו כהשלכות של השלכות מתוך מרחב הנפש הפנימי. גם את העולמות הדתיים היהודים – נוצריים, כמו כל הדתות שהתפתחו מחוץ לאירופה כל המיתוסים על תחילת העולם וסוף העולם, כולם השלכות של התנסויות הנפש במרחב הפנימי של האדם. תפיסה זו יוצרת תנועה מתמדת בין האדם הניצב במרכז לבין העולם כפריפריה שלו. העולם הוא במת ההשלכה של הלא מודע. התפתחות האני לוקח פנימה את ההשלכות ומתוודע אליהן. תהליך ההשתנות נשען על מערכת היחסים בין האני, התודעה והלא מודע. מכך נובע שהאדם נמצא בתהליך השתנות תמידי.המונח אנתרופולוגיה מיסטית מנסה להסביר את האדם בתור חלק מתורה כללית שעניינה האדם. את היסוד המיסטי מוצאים כבר בשלב הראשוני של ההתפתחות הנפשית. שלב האחדות הראשונית שבה לא קיימת תודעה מאורגנת. את השלב הזה מובילה "השתתפות מיסטית" בו מעורבים האדם והעולם הסובב אותו. היסוד המיסטי יבוא לידי ביטוי בתלות של האני באחרים. במה שנבדל ממני.חווית המציאות הראשונית נוצרת מאיודם של שני מרכיבים. העולם החיצון והפנימיות הנפשית. בשלב זה כוכבים עצים בעלי חיים קרובים לאני וקשר מסתורי מחבר את הרחוק והקרוב. את בעלי החיים, האלוהות והאנושות. שלב האורובורוס (uroboros) שלב האחדות הראשונית שבו לא מתקיימת עדיין תודעה מאורגנת. השלב בו מתקיימת ההשתתפות המיסטית. המציאות הראשונית מתרחשת כשהעולם החיצון והפנימיות הנפשית זהים. קשר מסתורי מחבר את הרחוק והקרוב. האורובורוס ממשיך להתקיים בתוך נפשה של האנושות כארכיטיפ המייצג את השלמות. את גן העדן. שלמות ההופכת לאובדן עבור האני הבודד. משום כך ממוקם מצב השלמות הזה בתחילת היסטוריה האנושית. הארכיטיפ מנוצל בצורה לא נכונה על ידי תיאולוגים האומרים שהייתה שלמות, אלא שהאדם חטא ואתו נפל העולם.

האדם המודרני חווה את קיומו בצורה מפוצלת. מן הצד האחד העולם, מן הצד השני העצמי. בתוך מרחבי החוץ והפנים ניצב האני. ההתפתחות האנושית היא ביסודה הדרך אל האני. אל התודעה ואל האינדיבידואליות. אלא שהתפתחותה של האנושות לקראת האני עומדת בסתירה הכרחי ללא מודע. מסע ההתרחקות ממצב האורובורוס מצב גן העדן לכיוון הבהירות, ההבדלה והמודעות האחראית של האני הוא המסע ההרואי אל התודעה והסבל. השאיפה הטבעית היא לחזור למצב הראשוני הלא מודע. על האדם להתמודד תמיד עם היחס של האני בעימותים עם הלא נודע עם העולם המשתנה בעקבות השלכתם של דימויים לא מודעים. זה המאבק היוצר את התודעה.היווצרותה והתפתחותה של התודעה מבוססת על תהליכים מיסטיים אשר מתרחשים בין האני, הנושא תכנים אישיים לבין התכנים המצויים מעבר למרחב האישי. האופי המיסטי של ההתגלות הדתית מוכר לאדם המודרני. את האדם המיסטי צריך לכנות בשם "דתי" אבל אין כלל צורך שהאדם המיסטי יאמין באלוהים. התנסויות מיסטיות ברורות מתרחשות בבירור בצורות פנטאיסטיות ותיאוסיטיות. גם בצורות מטריאליסטיות ואידיאליסטיות. חווית אלוהים מהווה, בתור הרפתקה קדושה, צורה אחת בלבד. היא איננה הצורה השכיחה ואפילו לא המשמעותית ביותר. לכל הצורות המיסטיות משותפת ההתנסות האינטנסיבית.עבור האני, המפגש המיסטי עם הלא אני מהווה תמיד התנסות גבולית. מקום שאי אפשר לתאר בתודעה הרציונאלית. מבחינת התודעה המקום הזה הוא נקודת הריק. על פי המיתולוגיה הכנענית הנקודה הזו היא מקום משכנו של " אל" (el) האל הגדול היושב במקור הנהרות. אבל זו אותה נקודה הנמצאת בלב המנדלה על שלל סמליה. ההתנסות בריק היא זו שהובילה בהמשך להשלכת הדימוי של הבריאה מתוך אותו ריק. דימוי הנמצא לא רק בתיאולוגיה היהודית נוצרית. הפסיכולוגיה האנליטית מכנה את הגרעין הזה בשם "העצמי" אך השימוש בכינוי מוביל לאמת פרדוקסאלית שהאל והאדם חד הם. האני הוא לא העצמי. האישיות כבר לא חווה את עצמה כאני. אלא גם כלא אני. האני העצמי נע סביב נקודה זו. סביב נקודת הסתר הזאת חגות האמרות של המיסטיקנים. הגרעין הפנימי הזה מופיע באופן פרדוקסאלי כחסר זמן, אף על פי שהוא זה היוצר את תחושת הזמן מלכתחילה. בכל מצב בו מופיע היסוד המיסטי מתערער מצבו היציב לכאורה של העולם הסובב את האני.בהמשך מתאר נוימן את הרצף המיסטי החל משלב האורובורי שבו אין הפרדה ומתוך כך גם אין יכולת לתת ולתרום לעולם. אחר כך מגיע שלב המיסטיקה של הגיבור, שבו נפרד האני מן האם והלא מודע. לאחר מכן נכנס האדם לחסות בצל האם הגדולה. המטריארכאליות שאפיינה את התפתחות האנושיות בשלב קדום. זה השלב בו נוצר החיכוך עם האם הארכיטיפית. השלמת הבגרות נעשית עם המלחמה בדרקון. בהמשך יעבור שלבים נוספים עד לאינטגרציה עם האם הגדולה.נוימן אינו נותן כוח רב מדי בצו האב-האל אלא על האלה הקודמת לו. במאמר אחר שכתב הוא מנתח חלקית את העם הישראלי בתקופת המקרא, שבה שלט רק אלמנט האב האל ואלמנט האם הודחק, הוא מבחין בצורך בתפיסת קרקע. זו הכמיהה של העברים לאדמה, לאם הנצחית, בהמשך יאמר שהכמיהה שהובעה במלים לשוב לציון- לירושלים היא חלק מאותה כמיהה לאם.במאמר הבא בספר "ארכיטיפ האדמה בעת החדשה" מסביר נוימן את התפתחות התודעה האנושית שהתחילה מהפיצול בין שמים וארץ. השמים, מקור האור הזכרי, האובייקטיבי, מול האדמה הגופנית חומרית וסטטית. נוימן עוקב אחרי ההתפתחות המלאכותית של התפתחות תפיסת הניגוד טבע ורוח. האדמה החלה להיות מתוארת כיסוד נשי, שחור, חושני, מוחשי וחומרי. האדמה ספגה את כל ההשלכות השליליות. משם שצריך היה להציל את הנשמה מתוך השחור הנשי אליו נפלה. והנה נולד פרדוקס מסוים. הצד האדמתי למרות שהוא ראשוני הוקרב לטובת השמיים.אריך נוימן טוען שההורדה בערכה של האם אדמה, בכל הדתות, לא רק היהודית נוצרית, היא תוצר של התודעה הפטריארכאלית החלשה הנלחמת. המפתחת אלימות נגד הטוב והמקסים של האדמה. כך נוצרת "אנימה" המרכיב הנשי המתקיים בכל גבר.אריך נוימן נפטר ב1960. מעניין איך היה מפרש את הקורה אצלנו בתקופה האחרונה. אין ספק שהספר מעניין ביותר גם למי שהשיטה היונגיאנית לא מוכרת לו. שני המאמרים בספר פותחים צוהר לחשיבה קצת שונה מזו השלטת, ולכן מרחיבת דעת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן