אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פאולוס והולדת קהילת הבנים / יצחק בנימיני


התמונה של דן לחמן

פאולוס והולדת קהילת הבנים. עיון ביסודות הנצרות בעקבות פרויד ולאקאן. יצחק בנימיני. הוצאת רסלינג.

ישו, הולדת הנצרות והתפשטותה הם נושאי מחקר מרתקים. על ישו עצמו נכתבו מאות ספרים. אם נוסיף עליהם גיבורים דמויי ישו, מיני צעירים טהורים וסובלים נגיע לאלפים. על כמות המחקרים מנקודת ראייה שונה ישנם אלפים רבים. אינני חושב שיש מישהו היכול להכיר את כל המחקרים והכתבים הללו לאורך הדורות.בארץ נכתבו כמה ספרים בנושא. בימי ילדותי עמדו אצלנו בבית שני ספריו העבים של פרופסור קלויזנר. האחד 'ישו הנוצרי' והשני 'מישו עד פאולוס'. קראתי. אינני זוכר הרבה, אך כנראה התרשמתי, עם השנים ניסיתי לכתוב סיפור משלי על ישו. א. קבק כתב את במשעול הצר, רומן על חייו של ישו, ספר שנשכח ונעלם עם השנים אך בזמנו עורר קצת תהיות. שלום אש כתב רומן על ישו. וכעת הופיע ספרו של יצחק בנימיני החוקר את התהוות הנצרות בעקבות פרויד ו-לאקאן.שאול התרסי מוכר יותר בשם פאולוס. למרות שישו נחשב לאבי הנצרות, השליח פאולוס הוא השליח החשוב ביותר וזה שקבע למעשה מהי הנצרות. ישו עצמו לא מת כנוצרי. פאולוס הוא זה שייסד את התיאולוגיה הנוצרית והרחיק אותה מהדת היהודית.אין לדעת היום מה היו מניעי שנאתו ליהדות וליהודים, שנאה שגרמה לו להאפיל על שליחים כמו יעקב, אחיו של ישו. פאולוס העמיד את הבסיס התיאולוגי לתרבות הנוצרית מערבית. ד"ר יצחק בנימיני פורש בספרו החדש מחקר הבודק דרך משנתו של לאקאן את פירושו לאיגרות שכתב פאולוס. לציווים שלו. לפרישת הדת החדשה.פאולוס הוא שארגן את הקהילות החדשות ואיגרותיו הם שנתנו כיוון חדש והפרדה מהיהדות. הוא הפריד את "החוק" מושג שיחזור הרבה בהמשך. בין חוקי התורה אותם ראה כעולם הבשר לבין האמונה הרוחנית החדשה שהציע. הרוחניות מציינת את ההולכים בדרכו של ישו. הוא יצר מחשבה חדשה בה אין חיים בחוק של האב, אלא חיים בישו הבן. החוק היחידי שלקח אתו והמשיך להטיף לו הוא ואהבת לרעך כמוך. לרעך ולישו.אפשר לחשוב על המצווה 'כבד את אביך ואמך' מול 'ואהבת את אדני אלוהיך', יחד 'ואהבת לרעך'. פאולוס נתן לאנושות מתווך בין האלוהים, את בן האלוהים, שכל האהבה צריכה לעבור דרכו. הוא לא ביטל את אלוהים. הוא מצא לו נציג שהיה בתחילתו "ארצי". הוא הפך את ישו למושא האמונה עצמה.

"ישו על הצלב של ג'ון הקדוש", סלבדור דאלי, 1951.

במהלך סעודה הם אוכלים את גופו ושותים את דמו. כך אי אפשר שלא לזכור את ישו בכל סעודה. וכך הופכת הסעודה להתאחדות עם אדון הקהילה. אחרי דברי הקדמה עובר בנימיני לעיקר. פירושים לאור משנתו שללאקאן.מושג "החוק" הוא אחד החשובים בהגותו של לאקאן. החוק הוא כלל חוקי החליפין של מערכת התקשורת האנושית. החוק אינו מתייחס לחוק ספציפי, אלא לעקרון בסיסי המכונן תקשורת. כל התבניות השולטות בכל צורת החליפין. הענקת מתנות. החלפת נשים בין משפחות. החוק הוא המסמן של השפה. האב אינו חייב להיות מזוהה עם ההורה הביולוגי. הוא צד במבנה הלשוני. האב מצווה. אוסר. האב נהנה לבטא את ה"לא" לא ניתן להפריד את החוק, את הציווי מהאמירה "עשה" אין לתפוס את החוק המוסרי כמושתת על עקרונות אוניברסאליים מופשטים, אלא יש לראותו כנובע מהאמוציות של האחר.פרויד אמר שהאב האלוהים אינו מוגבל על ידי החוק. יוצר החוק הוא החוק. האב המכונן את החוק חווה את ההתענגות האסורה. "ויצו אלוהים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אוכלך ממנו מות תמות" הציווי איננו רק האיסור אלא גם הדרישה הראשונית "אכול". באמצעות הדיברה "לא תחמוד אשת רעך" לאקאן אומר - החוק הוא איננו הדבר. ובכל זאת, לא הייתה לי ידיעה של הדבר אלא באמצעות החוק. לא היה עולה בדעתי לחמוד אם החוק לא היה אומר לי אל תחמוד. הסובייקט עדיין לא חווה את המשבר האדיפאלי ואת השתלטות שם האב. כאשר זה קורה מתעורר הדבר ומנצל את החוק. שלא ברצונו החוק מוביל למוות. בעוררו את התשוקה למוות. תשוקה לפרוץ את מעגל המסמנים של השפה והתרבות. באיגרת לרומאים פאולוס מציג את חוקי התורה כמכפיפה ומונעת מהיהודים את הדרך האמיתית לאלוהים. חוק הר סיני אמנם קדוש, אך נתינתו החמירה את מצב הנפילה של האדם."[כשם שעל ידי אדם אחד בא החטא לעולם, ועקב החטא בא המוות, כך עבר המוות לכל בני האדם משום שכולם חטאו. הרי עוד לפני החוק היה החטא בעולם, אלא שאין הוא נחשב באין חוק. {רומ ה:12-12}]מרגע נתינת החוק התחזק מעמד החטא ומפר החוק הביא להתחזקות המוות. אך מרגע שישו נצלב וקם לתחייה החוק איננו רלוונטי יותר. ישו המיר את המוות בחייו.[ החוק הוא חטא? חס וחלילה. אך לא הייתי יודע מהו חטא אילולי החוק. הרי לא הייתי מכיר את התשוקה אילו לא אמר החוק לא תחמוד. הרומ.ז:7-13 ]האני שפאולוס משתמש בו איננו פאולוס עצמו, אלא אדם הנוטה להאמין בישו. הוא אני הנקרע בין חוק התורה שהיהדות מייצגת ובין חוק החסד שישו מייצג. ההבחנה שפאולוס עושה בין חוק השכל לבין חוק החטא מזכירה את ההבחנה הפרוידיאנית בין מודע ללא מודע. בין הרציונאל לתשוקה הלא מודעת.

[אנו יודעים שהחוק הוא רוחני, אך אני הנני בשר ומכור לחטא. לכן אינני יודע את מעשי, כי לא את מה שאני חפץ אני עושה, אלא דווקא את מה ששנוא עלי אני עושה.. ואם אני מודה שהחוק טוב מכאן שלא אני עושה, אלא החטא השוכן בי...רומ' ז:14-25]

פאולוס

פאולוס מאת nicolas tournier

פאולוס מציע גאולה אמיתית דרך האמונה בישו. לאקאן אומר שהקושי אינו רק בחריגה מהחוק. אלא גם מהמוות. החריגה מהחוק, מהסמלי, לעבר התענגות בממשי מובילה למוות. אצל פאולוס ההשארות בחיים המעשיים מובילה למוות רוחני בגלל הבשר והחטא. החוק אינו מועיל אלא מקרב את החטא ובעקבותיו את המוות. את החסד של ישו ממיר פאולוס מחוק האהבה לחוק האהבה. אך קברו הריק של ישו הופך לאובייקט מושג \ לא מושג. חור בהוויה.

לאקאן פסימי ביחס לתקוות של האידיאולוגיות השונות לשחרר את האדם מהחוק לעבר חירות טוטאלית. אידיאולוגיות השוויון והאחווה הנוצרית והקומוניסטית. פאולוס בהרחיקו את אלוהים מהדיאלקטיקה האב \ החוק ברא את האשמה שאינו תלוי עוד באלוהים האב. דוסטויבסקי אומר מפי קרמזוב אם אלוהים אינו קיים, אז הכל מותר. לאקאן אומר שהאשמה האדיפאלית חיה ומופעלת על ידי האני הפנימי בלא גורם חיצוני.האדם המודרני לפי לאקאן אומר כתשובה לקרמזוב אלוהים מת, שום דבר אינו מותר יותר. לאקאן מתנגד לרעיון האומר ששחרור מאלוהים ומהחוק יביא להשתחררות גם מהסבל האנושי. הוא מתחבר לפרויד שאמר המצפון של האדם אינו זקוק לאלוהים חי, אלא הוא תוצר של שיח האב המת שהתגלגל לתוך פנימיותו של האדם. הנצרות כדת המנציחה את מות האלוהים, מבחינה זו מות האלוהים והציווי של האהבה באו לעולם יחדיו. הנצרות העניקה לחוק היהודי הסמלי את הדמות של ישו ושל הגורם המצפוני הפנימי של העל אני. כך אפשר להציג את פאולוס כמייסד הנצרות ובו זמנית במייסד העל אני המערבי. מבחינתו של לאקאן, הסילוק של ערבות האל שכרת ברית עם העם היהודי מוביל ליצירת חוק אהבה תוקפני המותיר את תוקפנותו של החוק בעוצמה גבוהה יותר.

האב המאיים\ הבן האוהב

את אלוהים מציג פאולוס כאב המפתה את בני האדם לחטוא בחטאי הבשר (וזה לחרוג מהכלל ההטרוסקסואלי שקבע הוא עצמו בגן עדן) [לכן מסרם אלוהים לטומאה ביבי תאוות לבם, לחלל את גופם בינם לבין עצמם.... נשותיהם החליפו יחסים טבעיים בלתי טבעיים. וכן גם הגברים נטשו את היחסים הטבעיים עם הנשים ובערו בתאווה זה לזה. גברים עשו תועבה בגברים... רומ' א: 24-28]מכאן שגם חטאו של האדם הנו תוצר של האל.[אין זה בידיו של האדם הרוצה או המתאמץ, כי אם בידי אלוהים המרחם.. רומ' ט:16-18]

פאולוס

פאולוס / אל גרקו

אלוהים הוא המכונן את החשיפה לחטא \ התענגות. פאולוס קורא למרד באלוהים. רק הבן ישו תשחרר את המאמין מפעילותו של החוק. אהבת הבן מנוגדת לאכזריותו של האב. המפתה לחטוא וגם נהנה מזה. אלוהים היהודי נהנה מהשפלתם של החוטאים למרות שהוא הגורם להם. אהבת הבן היא שריון נגד אכזריותו של האב. הזדהות עם ישו היא מתכון הגנה נגד האב.פאולוס טבע את המונח "אדון" כשהוא מדבר על ישו, אך אדון הוא גם אלוהים. את המרד שלו באב איננו עושה בגלוי אלא בהחלפה לעתים בין שם האב ושם הבן. כשהוא טובע את המונח "יום האדון" הוא מתכוון לכאורה לשניהם. אלא שפאלוס מבקש להכין את המאמין להתמרדות נגד שרירות הלב של אב אכזר באמצעות קואליציה עם בן רחום. מתוך קריאת האגרות של פאולוס אפשר לגלות את פאולוס האדם הפרטי, החרד והאובססיבי בכל הקשור למוות וסבל. הוא רוצה להושיע את עצמו ובהמשך את בני קהילתו מהסופיות של האדם. ההזדהות של עם מתו של ישו ותחייתו מביאה להינצלות מהמוות.הדת היהודית מוצגת כפולחן האב מול הנוצרית שהיא פולחן הבן. אין בדת היהודית עד אז אפשרות למרד באב. בכל הדתות האליליות קם דור בנים ומורד באלים הקודמים. הדבר הקרוב ביותר לבנים ביהדות הם המלאכים. שאינם בנים ואינם מורדים. גם פאולוס אינו מעז לצאת נגד האלוהים האב, שכן הוא אלוהיו של היהודים המקורי ואלוהיו של ישו. הוא מכיר בצד הרוחני של חוק האב ונלחם נגד החוק ככזה. המלאכים הם הממונים ליישום החוק. פאולוס משנה את סדר הדברים [ אנחנו נשפוט את המלאכים] והמלאכים הופכים להיות גם דמונים. על ידי הדרת מעמדם של המלאכים כבנים מתפנה המקום לבן האחד. כך הוא יכול להציג את המלאכים כאחראים על החוק, ואלוהים נשאר באהבתו בלבד.את ישו עצמו מתאר בנימיני כבעל מאפיינים פרנואיים – מגלומניים ולמעשה בעל אישיות נרקיסיסטית. הוא מציג את עצמו כנרדף ודורש ממאמיניו לעזוב הכל וללכת אחריו. ישו מתכחש למשפחתו ומציע פירוק התא המשפחתי ובנייתה של מסגרת חדשה בה האב – האל מכנס את הבנים שהם בעלי יחס שוויוני אך ישו עצמו הוא הבכיר שבהם. [ באתי לגרום פילוג בין אחיש לאביו, בין בת לאמה ובין כלה לחמותה.... האוהב את אביו ואת אמו יותר ממני אינו כדאי לי.....ומי שאינו לוקח את צלבו והולך אחרי אינו כדאי לי מתי יב 46-50]ישו מציג את עצמו (תוך בלבול בין האחר\האב) כשליח האמיתי ומי שמצוי באמת, באור. התשוקה של ישו היא לעורר את אהבת האחרים כלפיו. לכל אורך הבשורות דמותו של ישו מובנית על ידי צורך נרקיסיסטי עצום באהבת הבריות, גם של האויב. הטפתו של פאולוס לקהילות החדשות להזדהות מוחלטת עם ישו מעניקה מימד נרקיסיסטי גם לקהילות. הבנים המזדהים עם דמותו של ישו מזדהים עם האני האידיאלי של עצמם. הדמות של ישו נעשית מקור אידיאליזציה נרקיסיסטית. ההזדהות של פאולוס עם ישו מוצגת כהזדהות עם סבלו של ישו על הצלב, אך בהמשך מתוך דבריו אפשר לנסות ולהבין שפאולוס עצמו סבל מאיזה סבל הקשור בגופו שלו. וסבל זה הוא שדחף אותו להזדהות עם ישו. מה שפאולוס דורש בכתביו – הטפותיו הוא שרשרת הזדהויות. הסבל של פאולוס = הסבל של ישו על הצלב = הסבל של הקהילה. בשלושת המצבים הסבל הוא גופני.בנימיני מביא את שלה המראה בתורתו של לאקאן כדי להסביר את שלב ההזדהות הראשונית הזו. השלב שבו התינוק מביט בראי אינו התינוק עצמו ועל כן נוצר בו דימוי מנוכר. הנוצרי כאשר הוא מכונן לעצמו זהות על סמך שיקוף דמותו של ישו מביט בצלם מנוכר לו. פאולוס אומר שבבוא העת יבוא הדימוי המושלם והנוצרי יוכל להשתחרר מתלות במראה שבה מצוי הדימוי המנוכר. פאולוס מבטיח שבמקום דימוי מעורפל ייפגשו המאמינים עם ישו פנים אל פנים ותיווצר קרבה אינטימית והדדית שבה גם ההכרה העצמית תשתנה. [אנחנו כולנו בפנים מגולים רואים במראה את כבוד האדון ונהפכים לאותו צלם, מכבוד אל כבוד, כמו מיד האדון הרוח.. קורינת. ג7-18]כך מייצר פאולוס את קהילות הבנים הנרקיסיסטית המכוננת מתוך דימוי המחקה אותה חזרה. הוא מפריד את הקשר ליהדות. אין לדעת אם פאולוס הכיר את אגדת נרקיס כפי שהיא מופיעה בכתבי אובידיוס. לאקאן בכתביו חוזר לקרוא את אובידיוס ולומד ממנו על הממד האגרסיבי שבהתאהבות בדמיוני המראתי על הנטייה להתאבדות. אפשר להגיד, אומר בנימיני שבשני המקרים זה של ישו וזה של נרקיס מדובר בדמויות המרוכזות בעצמן ובהשתקפות של עצמן. דמותו של ישו מובנית דרך המבט שלו בעצמו כדמות המחייבת הזדהות טוטאלית. פאולוס אומר שמתוך ההזדהות עם הדמות שממול יחוסל התסכול. לא עוד ניכור לא מרחק. אלא חוויה רוחנית של התמזגות. אצל אובידיוס החוויה כולה תסכול. פער שאינו ניתן לגישור בין האדם ובין הדמות העצמית האהובה. נרקיס טבע בבריכה, אך גם גופו של ישו נעלם. נשאר הדימוי של הצלב. אין מסר מאחורי הצלב זולת הצלב עצמו. האיקון אינו אמור לשלוח אותנו אל מסר שמעבר. הוא הדבר עצמו. הוא הנצרות. ואני הנוצרי מה שנותר לי זה להזדהות עם הסבל המוחלט. ואולי סבלו הגופני של פאולוס עצמו. צריך לזכור שבזמנו של פאולוס היו עוד מטיפים יהודיים ומתקנים אחרים. פאולוס היה צריך לנעול את הקהילות שלו מפני השפעות חיצוניות שכאלה. הוא מנסח מחדש את המצווה ואהבת לרעך כמוך. בניגוד ליהודי שרק נשמע לחוק, הנוצרי עושה את "הטוב" וכמו שאמר פרויד:"פאולוס עשה את אהבת האדם יסוד לקהילתו הנוצרית, והתולדה הבלתי נמנעת מכאן הייתה אי סובלנותה הקיצונית של הנצרות כלפי אלו שנשארו מחוץ למעגליה שלה."בפרק הבא דן בנימיני בהתנתקות מברית המילה. באיגרת לגלטים פאולוס כנראה עונה על השאלה אם בהיכנסם לדת החדשה הם צריכים למול את עצמם. פאולוס מתנגד. את ברית המלה הוא תופס כמשהו גשמי, מעולם הבשר והנוצריות היא דרך רוחנית. אי אפשר לעשות פעולות מתנגשות, גם לקבל את הצד הבשרי המתנגד לרוחני. ובמלים אחרות, האנושי מול הרוחני. הוא מתנגד להמרה הכפולה, לעבור דרך היהדות אל הנצרות. הוא מבקש לקבל את הנצרות בלי שום דרכי עקיפין. [אני חוזר ומעיד כי בכל איש אשר ימול, כי חובה יהיה עליו לשמור את כל החוק. אתם מבקשים להיצדק בחוק, נותקתם מהמשיח.... אנו יהודים בני יהודים, לא אנשים חטאים מן הגויים. וכיוון שיודעים אנו כי האדם אינו נצדק בחוק אלא באמונת המשיח ישו... גלט. ב:15-16] הוא מרחיב באיגרת את פרשנותו וחוזר לאברהם שרה והגר. שרה ילדה מן הרוח והגר מן הבשר. הוא מנחס את ימחק לנוצרים בעוד שישמעאל הופך להיות יהודי, או כל מה שאינו נוצרי.

בשבטים רבים בעולם מקובלת המילה, והיא מייצגת שם את המחויבות החברתית והכפפת הנימול לקהילה ובעיקר לשכבת הגברים. אצל היהודים המילה מתקשרת לסירוס. היא קורבן המועלה לאב האלוהים, וכנראה שהיא שריד לטקס ישן יותר של קורבן הבן ( עקידת יצחק?) ביהדות מקריבים באופן סמלי חלק מגברותו לאלוהים האב. פגיעה באיבר הזכרי מקרבת במידה מסוימת את הנימול לאישה.פרויד אמר שבוותרו על המילה אפשר לדת החדשה להפוך דת אוניברסאלית ולא עוד ענף של היהדות. ייתכן שהייתה בזה משהו מהנקמנות האישית על שהחידוש שלו לא התקבל אצל היהודים. נקמנות זו תוכל לחבור בהמשך לשנאה נגד היהודים בשל חרדת סירוס של הגוי והפעולה היהודית המזכירה את החרדה.מכר שלי, פסיכולוג סיפר לי שייצר לעצמו מושג הנוגע לפסיכולוגיה היהודית. הוא קרא לזה "תסביך אבנט". אבנט היא אותה חגורה הנחגרת על הקפוטה ותפקידה להפריד בין החלק הטמא ( התחתון) של הגוף לחלק העליון ( לב ומוח) היהודים נושאים בתוכם את החלוקה הזו בצורה היסטורית, כך טען. החלוקה בין בשר ורוח.בנימיני עושה מעשה חשוב מבחינת ניתוח המשמעויות של תהליכי ההתנצרות הקדומה. במקנתו הוא מקרב אותה יותר "לפאוליות" האמונה יותר דרך פאולוס מאשר דרך ישו. פאולוס הפך להיות הכוח המבשר והמסביר. מנציח את עצמו בדרכו. בעוד ישו הופך להיות הסמל על הצלב.המחשבה על מקורות האנטישמיות, חרדת הסירוס הניתוק מהחוק. כל אלו דברים חשובים. אין ספק שהספר יוסיף הרבה לכל מי שמתעניין קצת שיחסי היהדות נצרות. מי לאחרים זה עשוי להיות פתח למחשבה והבנה חדשה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן