אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המלך דוד פוגש בתהום - עיון מחודש באגדה תלמודית חלק א


התמונה של שי גיל

פתח דבר:

ברשימה זו ברצוני לעיין מחדש במדרש אגדה, המספר על שארע כאשר דוד המלך ירד אל עומק האדמה, על מנת לחפור את יסודות המקדש ופגש בתהום שאיים להציף את העולם. בכוונתי להתבונן במדרש מנקודת מבט פסיכולוגית ומיתית, על מנת להבין את המניעים, הכוחות והתהליכים הפועלים בנפשו הסוערת והמסוכסכת של המלך דוד. במסגרת הדיון שלהלן, אסתייע בין השאר בגישות פסיכודינמיות לחקר הנפש וזאת מבלי להתחייב לקבל את כל ההנחות והמסקנות של גישה זו או אחרת. כמו כן אתייחס למיתוסים עתיקים ובכלל זה לסיפורי בריאה ומדרשים, בעזרתם אנסה להאיר את ארכיטיפ התהום ואת השינוי הפנימי (הטרנספורמציה הנפשית) שעבר דוד כאשר פגש בתהום.נוסח המדרש שיובא להלן מתבסס על תרגום חופשי של הגרסה המצויה בתלמוד הבבלי מסכת סוכה דף נג, ע"א, ע"ב ולהלן עיקריה: "אמר רב חסדא לאותו החכם שהיה מסדר אגדה לפניו: האם שמעת-אותם חמישה עשר שירי מעלות, כנגד מי אמר דוד? אמר לו מסדר האגדות, כך אמר רבי יוחנן: בשעה שכרה דוד את השיתין, צף ועלה התהום וביקש לשטוף את העולם. אמר דוד חמישה עשר שירי מעלות והוריד את התהום. הקשה רב חסדא: אם כך היה צריך להאמר מעלות יורדות. אמר רב חסדא: כך נאמר: בשעה שכרה דוד את השיתין לבית המקדש, צף ועלה התהום וביקש לשטוף את העולם. אמר דוד: האם יש מי שיודע אם מותר לכתוב את השם המפורש על חרס, ונשליכנו לתהום וינוח. לא היה מי שיאמר לו דבר. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, לעשות שלום בכל העולם כולו-על אחת כמה וכמה. אמר לו לדוד: מותר. כתב דוד את השם על חרס והשליכו לתהום וירד התהום שישה עשר אלף אמות.

כשראה שיורד הרבה אמר: כמה שהתהום קרוב יותר תהיה האדמה רטובה יותר. אמר חמישה עשר שירי מעלות והעלה אותו חמישה עשר אלף אמות והעמידו בעומק אלף אמה". ובתרגום תמציתי (חופשי): בעוד המלך דוד עסוק בחפירת יסודות בית המקדש (השיתין), הוא מעורר את מי התהום העולים ומאיימים להציף את העולם. על מנת למנוע הצפה ובהסתמך על עצת אחיתופל, עושה דוד שימוש בשם האל המפורש הנכתב על חרס ומושלך לתהום, ואמנם עלה בידו ומי התהום יורדים חזרה מטה מטה - שישה עשר אלף רגל. ואולם דוד נוכח לדעת שהמים שהתרחקו הותירו את האדמה יבשה ובכמיהתו לרטיבות המחייה של מי התהום הוא משורר את 'שירי המעלות' המעלים את מי התהום חזרה ומעמידם בסמיכות לאדמה במרחק אלף אמה בלבד. הקדמה: דוד המלך, נעים זמירות ישראל, עליו מסופר "שכשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ על שמונה מאות חלל בפעם אחת" (מועד קטן ט"ז ע"ב), היה ללא ספק דמות עזת נפש, יצרית ואמביוולנטית: גיבור חיל שלא חשש להתמודד עם הארי והדוב ולא חס על אויביו, ובו בזמן הפליא לנגן עלי כינור ונבל, לעדן נפשו בתפילות ולהתבטל בפני אלוהיו. דוד, שידע קירבה אינטימית עם נשים וגברים כאחד, תואר במקרא כאב אוהב שנכשל בחינוך ילדיו ובערוב ימיו נדרש לעמוד מול בנו אבשלום שקם עליו להרגו. דוד, שכאיש דמים לא זכה לבסוף לבנות את בית המקדש אך הותיר אחריו שובל פיוטי מופלא, ארוג בשירי הגעגוע, התהילה והמזמור ששורר לאלוהיו.

אני

אני נזכר בשוליית הקוסם בסרטו הבלתי נשכח - של וולט דיסני פנטזיה 2000, שבלחש קסם עורר את המטאטא לדלות בעצמו מים מעומק הבאר ולהעלותם לטירה, רק שהעסק יצא משליטתו ומבול המים העולים מאיים להציף את הטירה

מה מבקש המדרש בו עסקינן אנו, לספר ולחדש על דוד ? ובכן, בקריאה ראשונה, נראה שהמדרש מציג את דוד בדמותו של גיבור מיתולוגי סקרן (אולי סקרן מדי ), החופר אל עומק האדמה ומעורר מרבצם כוחות אשר מאיימים להכחיד את העולם ולערער את עולמו הנפשי. המדרש מהדהד בתוכי את המאמר המיוחס לבן זומא ( עליו מסופר כי נכנס לפרדס, הציץ ונפגע ), "אל תציץ לכרמו של אדם, ואם הצצת אל תרד ואם ירדת את תביט ואם הבטת אל תאכל ואם אכל הרי אדם טורף דעתו מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא"( אבות דרבי נתן נו"ב פל"ג).דוד במדרש שלנו, בדומה לגיבור טראגי קלאסי, בוחר בדרך משלו, הוא: מציץ לעומק האדמה, יורד, מביט ואף מעיז לבדוק עד כמה אפשר להתקרב אל התהום הרוגש מבלי שזו תציף, תטרוף ותטריף את דעתו. מבעד לדמותו של דוד היורד אל התהום, נשקפת אלינו דמותו של האדם הפוסט מודרני- המחפש משמעות לחידת חייו וחופר בעומק נפשו, שם הוא מעלה באוב כוחות וקונפליקטים קמאיים עזים שעד כה שכנו "לבטח" בחשכת "תהום הנפש" הלא מודעת. אני נזכר בשוליית הקוסם בסרטו הבלתי נשכח - של וולט דיסני פנטזיה 2000, שבלחש קסם עורר את המטאטא לדלות בעצמו מים מעומק הבאר ולהעלותם לטירה, רק שהעסק יצא משליטתו ומבול המים העולים מאיים להציף את הטירה. גם במדרש שלנו בדומה למתרחש בסרט, עסק הביש מסתדר לבסוף. בסרט העניין נפתר באמצעות לחש, ובמקרה של דוד, באמצעות השימוש במעין קמע- חרס עלו נחקק השם המפורש המושלך אל התהום. רק שבמדרש העניין מורכב מעט יותר, שכן רק לאחר שמי התהום שוקעים מכיר דוד בדיעבד בנזקקות עולמו הנפשי המודע- האדמה היבשה, לרטיבות המחייה של המים ולצורך למצוא את האיזון המתאים בין מי התהום הנסתרים והפוטנטים (כוחות היצר- האיד, העולם היצרי הלא מודע ), לבין האדמה היבשה אך היציבה ( תודעת האגו- העולם המודע והמואר).

את נוסחת האיזון הגואלת מוצא דוד באמצעות השירה- כלומר על ידי תיעול סובלימטיבי של כוחות היצר ההרסניים ההופכים לארוס צרוף (ולא מאיים), המפרה את עולמו הנפשי במידה הראויה.כאן המקום לשאול, לתהות ולהקשות:מה בכלל עושה שם דוד מלכתחילה, מדוע זה הוא מעסיק את עצמו במלאכת חפירת השיתין, האם גילה שם יותר משפילל? מה טיבה של התהום? מה משמעות המעבר משימוש בשם האל הכתוב על חרס, לשפת השירה? וכיצד כל זה מתקשר לעולמו הנפשי ולדמותו של דוד המקראי. בסוגיות אלו וגם באחרות, אעסוק בהמשך הדיון ברשימה זו. דוד- מילד דחוי למלך נערץ: הטקסט המקראי ממעט לספר על ילדותו של דוד. האם אך מקרה הוא שבתוך כל הפרטים הביוגרפיים והגנאולוגיים שהמקרא טורח לספר לנו על דוד המלך, נפקד סיפור לידתו, ובמעט שנמסר על דוד הילד, אין זכר לאמו, אשר שמה אף אינו נזכר כלל במקרא. האם יתכן שמבעד לדמות דוד המלך הבוגר, האהוד והנערץ על העם, זה שהמקרא מבקש לחקוק בתודעתנו, מציצה אלינו דמות "הצל" הדחויה והלא רצויה של דוד הילד, שבהיותה צרובה בנפשו פנימה, המשיכה להניע ולעצב את פועלו ומאבקיו באופן לא מודע לאורך כל שבעים שנות חייו? נבחן השערה זו. קיימים במקרא רמזים להיותו של דוד –הקטן שבילדי ישי אביו, מעין כבשה שחורה ודחויה במשפחה שמנתה 8 ילדים. כך למשל פונה אליו אחיו הבכור אליאב, כשדוד בא לשדה הקרב ( שמואל א' יז, כח ) "למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר, אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך ...", כך גם כאשר בא שמואל הנביא אל ישי אביו, על מנת למשוך את דוד למלך, מציג לו ישי את שבע בניו ודוד, הקטן שבהם כלל לא מוזמן, שכן הוא רואה את הצאן ( שמואל א' טז). אין ספק שהאב הבוחר שלא להציג את דוד בפני הנביא שבא למשוך מלך, סבור שבנו אינו ראוי לכך ומקל וחומר שניתן לשער שדוד אינו הבן האהוב על ישי אם לדבר בלשון המעטה...המדרש מרחיב בעניין זה ( מדרש הגדול לדברים, א,יז) כדלקמן: "ולמה נקרא (דוד) קטן , שהיה מאוס בעיני אביו....מה עשה אביו? הניחו לרעות את הצאן".

רמז לדימוי העצמי השלילי שדוד הפנים ולרגשי הנחיתות שחש בקרב משפחתו, אנו מוצאים במזמור שנתגלה בקומראן ובו מדבר דוד בגוף ראשון על נעוריו ובחירתו על ידי האל : "שלח נביא למושחני ... יצאו אחי לקראתו יפי התור והמראה הגבהים בקומתם היפים בשערם לא בחר יה אלוהים בם וישלח ויקחני מאחר הצאן..." אמנם כן, דוד חש עצמו מכוער ונחות בהשוואה לאחיו הבוגרים והיפים. יתר על כן, גם ביחס לצבעו האדום שיש הרואים בו עדות ליופיו, אנו מוצאים רמזים הפוכים: הצבע האדום מתייחס לצבע עורו ולא לצבע השיער כפי שטועים לחשוב. חיזוק לכך אנו מוצאים במקרא בסיפור המפגש בין דוד לגלית הפלשתי "ויבט הפלשתי ויראה את דוד ויבזהו כי היה נער ואדמוני...". כלומר הצבע האדום מתייחס לצבע עורו שהיה של נער ולא כשל גבר. מדרש קבלי מספר כי אדמוניותו של דוד הנה רמז ל"קורטוב של הסטרא אחרא" כלומר לאיכות דמונית ותוקפנית.אך בכך לא סיימנו את חיבור "תשבץ הארכיאולוגיה הנפשית" של דוד הילד. אם ברצוננו להשלים את המלאכה עלינו למצוא את דמות האם החסרה ואת סיפור הלידה של דוד. אמנם במקרא אין להם זכר, אך מדרש מאוחר המופיע בילקוט המכירי , מקשה ושואל, אם דוד היה בנה של "אישה אהובה או שנואה", וממנו ניתן לדלות את החסר. להלן אביא את תמציתו בתרגום חופשי כדלקמן: מסופר כי ישי אבי דוד, שהתנזר מאשתו, נתאווה לשפחתו הנאה וזו גילתה הדבר לגבירתה שהתחפשה לשפחה ושכבה עם ישי, מזווג זה נתעבר דוד. כשיצא לעולם אדום התנחם האב בכך שישמש כרואה צאן. כאשר לאחר 28 שנה בא שמואל למשכו אמרה אמו "אבן מאסו הבונים כתיב, אמרה בן שמאסו אותך אחיך, היתה לראש פינה ועלית על כולנה.."המדרש אם כן מוסיף כי הולדתו של דוד הייתה בעברה שבמחשבה- האב מוצא עצמו שוכב עם אישה שלא נתאווה לה, והבן יוצא כולו אדום ומורחק מהמשפחה לרעות את הצאן. המדרש משתמש במילים "שנואה" ביחס לאשתו של ישי, אך דומה כי מטבע הלשון הנ"ל דבק גם בילד דוד שהופך לשנוא במשפחתו. יתר על כן, יש הסבורים שהמדרש מנסה לתרץ מסורת קדומה על פיה מוצאו של דוד (שלא כיתר אחיו), משיפחה ממעמד נחות שבה חשק ישי ועל כן הורחק מהמשפחה על מנת שלא יוטל בה דופי.המדרש מסיים באמירת האם: "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה". כפי שנראה בהמשך הדיון, המשלתו של דוד על ידי האם, לאבן "מאוסה", קרי, לילד דחוי, "שהיתה לראש פינה", כלומר, שהפך לראש ומנהיג נערץ, אינה מקרית כלל ועיקר. האבן מהדהדת את מיתוס אבן השתייה, שעל פי האגדה, בזמן הבריאה השליך האל לתהום, על מנת שלא ישטוף ויכלה את העולם. השלכת האבן לתהום על ידי האל, חוזרת על עצמה בגרסתה האנושית על ידי דוד במדרש שלנו.

מדרש שמואל מבקש לקשור בין האגדות ועל פיו החרס (בו נחקק השם המפורש ) אשר השליך דוד לתהום, על מנת לבלום את מי התהום המציפים, הנה אותה האבן שהאל עצמו הניח בתהום מששת ימי בראשית לאותה מטרה בדיוק. הזיקה שנוצרת בין מעשה האל למעשהו של דוד אינה מקרית, דומני שבאופן סמלי היא עוזרת לנו לזהות בדוד בתפקידו כתוחם ובולם, את נציגו של הסופר אגו, אשר בא לגדור את היצר המאיים לפרוץ את גבולות הנורמות החברתיות- מוסריות של האדם. יתר על כן, הדמיון הרב בתמות שבין שתי האגדות, יכול אולי לרמז על תוכן מודחק זהה העומד מאחורי מעשה השלכת האבן-חרס לתהום. אין זה מופרך להניח שבשני המקרים, האל כמו גם דוד, מנסים באופן לא מודע להשליך מעליהם דבר מה "מאוס" באמצעות אקט כוחני של בלימה והדחקה. פרשנות זו מקבלת חיזוק מסיפורם של גיבורים מקראיים נוספים: יוסף, שהיה שנוא על אחיו והושלך בשל כך אל עומק הבור, אברהם שהושלך לכבשן אש בשל אמונתו, ילדי העברים השנואים המושלכים היאורה על ידי המצרים במצוות פרעה . כך גם קבלת האר"י מסבירה את מיתוס בריאת העולם כתהליך שבו האלוהות מנקה את עצמה על ידי הפרשת פסולת שורשי הדין שהיו צפונים בהוויתו הקדומה של "אין סוף" והעכירו את הווית האל. בכל הנרטיבים הנ"ל, אקט ההשלכה מהווה ניסיון להיפתר מדבר מה בלתי נסבל עבור המשליך ובכל המקרים הפעולה בסופו של דבר מזמנת תגובת נגד המשיבה את האובייקט המושלך לסובייקט המשליך לאחר שעבר טרנספורמציה: האבן המאוסה (דוד הרועה) הופכת לראש פינה (למנהיג נערץ), מי התהום שאיימו להחריב את העולם אך נבלמו, שבים להשקות ולהפרות את העולם במידה, אברהם ניצל מהאש והופך לנושא בשורתו האל האחד, יוסף הופך לשליט מצרים המשביר מזון לאחיו, משה הופך לנביא ולמנהיג, וניצוצות האור האלוהי שהיו מעורבות בשברי הקליפות שהופרשו, חוזרים אל שורשם האלוהי בתהליך מתמשך בשל סינון וזיכוך הטוב מהרע.

מכל האמור לעיל, נראה שברובד הסמבולי והסמוי, המדרש שלנו מרמז על סגירה של מעגל שראשיתו בדוד-הילד הדחוי המושלך על ידי משפחתו לרעות את הצאן, וסופו בדוד- המלך היורד אל התהום ומנסה להשליך ולהיפתר מצילו הדמוני והמאוס המציף אותו לפתע ומאיים לכלותו. ואולם סיפורו הטראגי של דוד, שבהעדר קבלה, אהבה והכלה הורית, מנסה להשליך מעצמו את מטען הרגשות והקונפליקטים המאיים להטביע את ספינת נפשו ( הרגשת היותו ילד שונה ופגום שנדחה על ידי הוריו ואחיו, הצורך עז להתקבל כבן אהוב המתבטל ומתחסד בפני אל- אב שמימי, הצורך למצוא נחמה בהתמזגות עם דמות אם עלומה, וצורך חזק לא פחות, להתקבל כמלך תקיף ונערץ על ידי עמו ), סיפור מורכב זה לא יוכל להגיע לכלל הבשלה, אינטגרציה וסיום כל עוד לא התחולל שינוי נפשי בדוד. על כן, רק לאחר שדוד מחזיר לעצמו את הבעלות על חלקי הנפש המודחקים והמושלכים, שבים מי התהום לעלות ולהפרות את העולם כמו גם את נפשו של דוד.( תאור המהדהד את האינטראקציה הטיפולית, המאפשרת לחלקים מושלכים של המטופל לשוב אליו לאחר שעברו הכלה, זיקוק ועיבוד על ידי המטפל ואלו שבים הופכים לחלק מעצמיותו המתחדשת והמודעת של המטופל). לסיכום, מנקודת המבט הפסיכולוגית, נראה שהקונפליקטים הרגשיים מניעים את דוד לחתור אל השיתין- אל יסודות נפשו, אל שורשי הוויתו ופגיעתו הנרציסית, לחזור ולחוות את הכאב וההשפלה, את הנבזות והדחייה, ואלו שותתים דם, עמוק בלא מודע, היכן שמסתתרת אבן השתייה ממנה הושתת העולם, כמו גם עולמו הנפשי של דוד"האדמוני"( בתהליך ההתמרה האלכימי הדם והצבע האדום מסמלים את המפגש עם הסבל והכאב שבלעדיהם לא יעבור האדם תהליך אמיתי של התחדשות ). ואולם בטרם יוכל דוד לעלות בשלום ממפגשו עם התהום, כלומר להשכין שלום בתוך נפשו, עלו להכיר ולהשלים עם צידה האפל והשפל של "האבן המאוסה" ( עם "צילו" של הילד "האדמוני" הדחוי ), שמחד הוא אינו רוצה בה, ומאידך, היא הייתה "לראש הפינה", כלומר, היא זו המניעה את מאוויי נפשו. דוד במערה- בין גבריות, נשיות ואימפוטנציה:

מי שמעיין במקרא ובספרות האגדה, מגלה שלדוד הייתה חיבה יתרה למערות ולגומחות אפלוליות. כך למשל מסופר כי הסתתר במערת עדולם ( שמואל א' כב) בבורחו מפני שאול. בהמשך הוא מסתתר באפלולית מערה במדבר יהודה שם הוא מציץ בהיחבא אל שאול וכורת את כנף מעילו...( שמואל א' כד). בדומה אנו מוצאים אגדות המספרות על המלך דוד הישן במערת קבר ומחכה לגאולה אשר מבוששת להגיע . וכך גם במדרש בו עסקינן, אנו מוצאים את דוד חופר את יסודות המקדש אותו לא יזכה להקים ומעורר מרבצם את כוחות התהום-יצרים כבירים וקמאיים.אז מה מחפש לו דוד במערה- במעבה האדמה? העיון הפסיכודינמי אינו יכול להתעלם מהאטימולוגיה המשותפת למילים מערה, התערות ו-עריות. נראה כי במקרה של דוד הכניסה לחלל המערה משולה להתערות ברחם הנקבי-, להזדווגות עם היסוד הנשי ( בדומה לכרוב הנקבי והזכרי שניצבו על ארון הברית והיו מעורים זה בזה) ואולי אף לתשוקה הקדמונית האסורה לגילוי עריות עם האם. מדוע אנו מזכירים את אמו של דוד, ובכן אולי דווקא בשל העובדה שציינו קודם והיא, היעדרותה המוחלטת מהנראטיב המקראי! יתכן שדוד לא זכה להיות מונח בחיק אמו, אם בשל העובדה שהורחקה על ידי אביו במידה והייתה שיפחה דחויה, או אולי בשל הרחקתו של דוד מהמשפחה בשל השנאה שרחש לו אביו, או שמסיבה עלומה אחרת ( ראה לעיל הדיון בתת הפרק הקודם ). על כל פנים, אין זה מופרך להניח שדוד משתוקק להתאחד עם דמות האם שהוא חסר. ואולם עליה וקוץ בה, שכן האם הנחשקת נתפסת באופן לא מודע גם כאובייקט בזוי ודחוי- השפחה שסולקה מהבית, וכך דוד נתון בתוך קונפליקט משתק. הנחה זו בדבר קונפליקט לא מודע הנובע מחסך אימהי ראשוני, יכולה לעזור לנו להבין את תשוקתו של דוד שלא ידעה שובע לנשים בכלל ובפרט לנשים שהיו אסורות עליו: סיפור ניאופיו עם בת שבע אשת אוריה החיטי, אביגיל אשת נבל הכרמלי, נישואיו האסורים בשנית למיכל בת שאול (אשת פלטיאל, שעל פי ההלכה היתה "אסורה לבעלה ולבועלה") ויחסו הקוטבי כלפיה שנע בין אהבה לדחייה וקרירות.

יתר על כן, האיווי הלא מודע לדמות האם האבודה, יכול גם להסביר את מעשי הרדיפה והרצח הנקמניים שביצע דוד בייצוגים של דמויות אב: המאבק האדיפלי בשאול, רצח נבל הכרמלי, רצח אוריה החיטי, בני שאול שניתנו ע"י דוד ביד הגבעונים ועוד. בהמשך לכך, ניתן רק לשער שרגש אשמה אדיפלי כבד מנשוא, הוא האחראי לחוסר יכולתו של דוד להציב גבולות ברורים לילדיו ובפרט לאופן התנהגותו הנרפה והפסיבי כלפי בנו אבשלום הקם עליו להורגו. אבשלום המשחזר את הקומפלקס האדיפלי הבין דורי- שוגל את פילגשי המלך לעיני העם ושואף לנשל את דוד מכס המלוכה בעודו בחיים. מנקודת מבט דינמית היינו אומרים שדרך אבשלום בנו, הפועל בגלוי את הקומפלקס האדיפלי לא רק של עצמו אלא גם של אביו, מצליח דוד לבוא במגע עם רגשות האשם הלא מודעים שעד אז הודחקו במעמקי תהום נפשו. הבנה זו יכולה אולי גם להסביר מדוע מקבל דוד בהכנעה את קללותיו של שמעי בן גירא הקורא אליו" צא צא איש הדמים ואיש הבלייעל...", כמו גם את העובדה שדוד מסרב להתנחם אחר מות בנו בקוראו פעם אחר פעם: " בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני"..., האם יתכן כי מבין השורות, אנו חשים גם באשמה על תשוקה לא מודעת של דוד להמית את בנו אבשלום, כלומר דווקא ההפרזה בתיאור האבל המוחצן מרמזת אולי על הנטייה האינפנטצידית ההופכית . באופן דומה ניתן רק לשער שתשוקתו שלא ידעה שובע לנשים וההפרזה בתיאורי המדרש את ביצועיו המיניים של דוד עם נשים: כגון הטענה כי אפילו בשעת חוליו הקפיד דוד לקיים שמונה עשרה עונות עם נשיו ופילגשיו ( סנהדרין כ"ב'1 ), או התיאור שגם בזקנתו "קינחה בת שבע בשלוש עשרה מפיות", מרמזים אולי על חרדת סירוס ועל נטייה הומוסקסואלית הופכית (ראה מערכת יחסיו עם יהונתן בנו של שאול! ). כאן אנו שבים למדרש שלנו ולנטייה של דוד להסתתר במערות. דומה שהכניסה למערה, כמו גם חפירת השיתין, מסמלת את הצורך למצוא מנוח בהתאחדות עם היסוד הנשי-האם הגדולה. ואולם עבור דוד הופכת המערה מרחם מפרה למערת קבר, כאשר מסורת האגדה מתארת את דוד כמת- חי, הממתין לגאולה בתוך מערה. בהקשר זה ניתן להוסיף כי הבור, המערה והתהום הם גם היפוכה של הזקפה ועל כן הם יכולים לסמל אימפוטנציה. נראה שדוד המסורס נדחף פעם אחר פעם להוכיח את גבריותו באמצעות כיבושיו וניאופיו. אולם כאשר הוא פוגש פנים מול פנים בארכיטיפ האם הגדולה, במי התהום המחיים שבעומק האדמה, יוצאת האמת לאור -דוד נבהל מאימת הנרתיק הנשי ונרתע לאחוריו בסתמו את הגולל על התהום באמצעות-שם האב. דוד בשלב זה לא מסוגל להכיל את מי התהום-את האיכות הנשית המחייה, שנחוות כסם מוות המאיים לכלותו ולהטביע את נפשו המוצפת בתכני הלא מודע. המדרש מפלרטט עם הסמבוליקה המינית ומשאיר לדמיון הקורא להקביל בין החדירה של דוד אל תהום האדמה, לבין חדירת איבר הזכרות אל תוככי אבר המין הנקבי המעלה לחלוחית ורטיבות- בדומה למי התהום העולים מעלה מעלה. ואולם בניגוד למה שהיינו מצפים שיתחולל במשגל קרי, שהרטיבות הנקבית המסככת תתקבל בברכה, במקרה שלנו דוד חש מוצף ומאויים ומיד פונה לעשות שימוש בשם האב- האלוה המסרס. מנקודת המבט הטיפולית היינו אומרים שדוד הפוגש בחוויה רגשית מציפה, נמלט אל קרנות המזבח של ההבנה האינטלקטואלית והתאוריה וממשיך (לפי שעה ) להדחיק, לפצל ולהרחיק את חיי הרגש והיצר הדיוניסאים- מי התהום הגועשים, מתודעת האגו האפולוני המודע. בהמשך הדיון, עוד נראה כיצד דוד מתעשת וכגיבור אמיתי, יוצא למסע נפשי במהלכו יתמודד עם כוחות התהום אשר עוברים אינטגרציה ותופסים את מקומם הנכון במכלול כוחות הנפש.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שי גיל