אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בודהיזם והתרבות המערבית: סינרגיה או אנטגוניזם?


מבוא:

עם גילוי תרבויות המזרח הרחוק במערב במהלך המאה ה-19 הפכה הדת הבודהיסטית למוקד עניין חשוב ומרכזי, הן בחוגים המקצועיים והן בשכבות רחבות יותר של הציבור. השפעת הבודהיזם על תודעתו של האדם המערבי המודרני גדולה יותר מהשפעתו של כל זרם פילוסופי אחר שמקורו במזרח הרחוק ולעיתים אף נתפש כזרם המייצג את כלל ההשקפות הדתיות הלא מוסלמיות במזרח. כמו כן במהלך המאה ה-20 אסכולות שונות של בודהיזם רכשו לעצמן מספר ניכר של תומכים בכל מדינות המערב (כ-2 מיליון מאמינים שאינם ממוצא אסיאתי בארה"ב, 150 אלף בצרפת, 130 אלף בגרמניה). המפגש הראשון בין הבודהיזם לאירופה התרחש ככל הנראה במהלך מסעותיו של אלכסנדר הגדול אם כי לא נותרו עדויות חד משמעיות המצביעות על כך. השפעות בודהיסטיות המשיכו לחדור למערב דרך הממלכות ההלניסטיות של בקטריה בתקופה הסלווקית ובתקופת האימפריה הרומית והן ניכרות בכתבי הגנוסטיקנים בייחוד מהאסכולה הסורית. מבין אבות הכנסייה קלמנט מאלכסנדריה הוא הראשון שמתייחס לבודהא בשמו ומציין את היקף הפולחן הבודהיסטי ברחבי הודו. אזכור של בודהא קיים גם בכתבי המניכאים ונראה כי מני עצמו ראה בבודהא את אחד הנביאים שקדמו לו יחד עם ישו ו-זרתוסטרא. בימי הביניים הקשרים בין אירופה למדינות אסיה התחדשו רק בתקופת מסעות הצלב. שליחי האפיפיור לחאנים הגדולים של הקיסרות המונגולית, פלאנו קרפיני ו-גיום רוברוק, שהגיעו במסעותיהם עד בירת הקיסרות בקאראקורום תיארו את מנהגי העמים שישבו לאורך דרך המשי אך לא ייחדו מתוכם את הבודהיסטים. רוברוק נותן בחיבורו תיאור של מקדשים ומנזרים אחדים שמצא במונגוליה, שעשוי להתאים לתיאור של מקדשים בודהיסטיים. מרקו פולו הוא האירופאי הראשון שנותן תיאור מפורט יחסית של הדת הבודהיסטית, מנהגי הנזירים וסיפור ההארה של בודהא שאותו מכנה בשמו המונגולי "סוגומוני בורחאן".

אולם היכרות אמיתית ומעמיקה יותר עם המסורת הבודהיסטית התאפשרה רק במאה ה-19 לאחר תרגום חלק מכתבי הקודש הבודהיסטיים מפאלי וסנסקריט לשפות אירופאיות על ידי חוקרים כגון אלכסנדר צ'ומה דה קרש, בריאן הוג'סון, סר וויליאם ג'ונס ואחרים. לקראת סוף המאה ה-19 הדת הבודהיסטית הייתה מוכרת באירופה ורעיונותיה היוו השראה לסופרים כגון הרמן הסה ו-תומאס אליוט, מיסטיקאים כגון אליסטר קרואולי ו-ילנה בלאווטסקייה. הגירה של בני העמים האסיאתיים שרבים מהם נמנו עם חסידי הבודהיזם לאירופה ואמריקה החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 תרמה להיכרות המערב עם המסורת הבודהיסטית גם בהיבט הפרקטי של מדיטציה, טכניקות ריכוז ואמנויות לחימה. לאחר כיבוש טיבט בידי הסינים ב-1951 והפיכת הדלאי-למה לדמות בולטת בקנה מידה עולמי העניין בבודהיזם במערב עלה עוד ובא לידי ביטוי גם בסרטים הוליוודיים רבים העוסקים בנושא. היחס הדומיננטי לבודהיזם במערב הינו חיובי ביותר. מצד אחד הבודהיזם נתפס כמערכת השקפות פילוסופיות הומאנית ופלורליסטית בעלת רמת מוסריות גבוהה, ומצד שני אינו נתפס כדת פוליתיאיסטית "פרימיטיבית", מה שמקנה לו יתרון משמעותי ביחס להינדואיזם או השינטואיזם. מקורות התיאולוגיה והאתיקה הבודהיסטיות: השאלה המרכזית שעולה בכל עיסוק מחקרי בבודהיזם היא האם ניתן להגדיר אותו כדת או שמא כהשקפה פילוסופית. סוגיות דומות קיימות גם בדתות הסיניות הלאומיות טאואיזם וקונפוציאניות. כך למשל לעיתים מפרידים בין הפן הפילוסופי של קונפוציאניות וטאואיזם לחלק הפולחני כאשר את האחרון מגדירים כ- "דתות סיניות עממיות". חלוקה זו בעייתית יותר בבודהיזם מפני שהוא במידה רבה לא מושתת על מסורת עממית של ארץ מוצאו ואם ננסה להפריד את מנהגי הדת מבסיסה הפילוסופי נקבל אוסף של אמונות שונות מאחר ובודהיזם אימץ לתוכו מנהגים, השקפות ואלוהויות של עמים רבים. ויחד עם זאת קיים בכל זרמי הבודהיזם בסיס תיאולוגי וקוסמוגוני ייחודי ורחב מספיק על מנת להגדירו כדת ואפילו דת עולמית. סיפורו של מייסד הדת, סידהרתא גאוטמה מבית שאקיה מוכר מאד במערב.

המקורות העיקריים המספרים את סיפור ההארה של בודהא כתובים בשפות פאלי ו-סנסקריט והועלו על כתב זמן רב לאחר מות בודהא ההיסטורי. חלק ניכר מהמקורות לא נשתמרו בשפת המקור אלא רק בתרגום לסינית או טיבטית. המקורות הקדומים והמוכרים ע"י מספר רב של כתות בודהיסטיות הינם ה-"מאהאוואסטו" ("הבשורה הגדולה") וה-"לליטוויסתהארה" ("תיאור המשחקים") הכתובים בסנסקריט, בהן מתוארים חייו של ה"נאור" לפני הנירוואנה, מסע חייו ומותו. קיימים גם מקורות מקבילים בשפת הפאלי כגון ה-"נידאנקתהא" או ה-"בודהאוומסה". לאלה ניתן להוסיף גם שורה ארוכה של טקסטים קטנים יותר ("הסוטרות המוקדמות") המדברים על אספקטים שונים של תורת בודהא ,חייו ואמירותיו. סיפור המסגרת בכל הביוגרפיות הקיימות של בודהא דומה מאד ומאפשר להניח מקור אחד. הנסיך סידהרתא נולד לסודהודנה מלך מגדהא ומאיה אשתו בסביבות שנת 560 לפנה"ס, כאשר לידתו לוותה באירועים וסימנים על טבעיים. הנסיך הצעיר התוודה לקיום הסבל האינסופי בעולם, עזב את הארמון בגיל 29, בילה 6 שנים בחיי פרישות וסגפנות ,עמד בפיתויי השד מארה (סיפור הפיתוי לא קיים בקאנון הפאלי), ולבסוף הגיע לנירוואנה בעת ישיבתו מתחת לעץ הבודהי. בהמשך פגש בודהא חמישה נזירים, לפניהם נשא את הדרשה הראשונה המכונה "סוטרת סיבוב גלגל הדהארמה" בה תיאר את ארבע האמיתות הנאצלות המהוות את הבסיס ל"דרך" (דהארמה"): האמת על קיום הסבל, האמת על מקור הסבל בתשוקות, האמת על הפסקת הסבל והאמת על הדרך להפסקת הסבל ("הדרך בעלת שמונה העקרונות") שמביאה להארה. ארבע האמיתות מהוות את הבסיס הרחב ביותר לכל אסכולות הבודהיזם ומגדירות את המטרות הרוחניות העומדות בפני מי שבחר ללכת בדרכו של בודהא. לכאורה נראה כי העקרונות אינם סותרים כל דת קיימת ויתר על כן אינם בעלי אופי דתי. המטרות הבסיסיות אותן מציב הבודהיזם הינן בגדר המלצות לשיפור איכות החיים ולא יותר מכך. אולם אנחנו יודעים על תחרות עזה ופולמוס קשה בין הבודהיזם להינדואיזם הקלאסי שהסתיים בנסיגת הבודהיזם מארץ מוצאו, על התנגדות עזה לבודהיזם בטיבט ב-200 השנים הראשונות לקיומו שם ועל היחס האמביוולנטי לבודהיזם לאורך הזמן בסין. עוד בחייו בודהא התחיל להעמיק ולפתח את רעיונות הדת החדשה. בדרשה השנייה שלו (פנצ'ה-סוטרה) בודהא מלמד על אי קיום הנשמה ("אטמאן") ועל שלילת קיום ה"אני" מאחר ואין לאדם שליטה מלאה לא על גופו ולא הלכי רוחו:

"form, monks, is not self. if form were the self, this form would not lend itself to disease. it would be possible [to say] with regard to form, 'let this form be thus. let this form not be thus. but precisely because form is not self, form lends itself to disease…consciousness is not self. if consciousness were the self, this consciousness would not lend itself to disease. it would be possible [to say] with regard to consciousness, 'let my consciousness be thus. let my consciousness not be thus.' but precisely because consciousness is not self, consciousness lends itself to disease" (תרגום מפאלי לאנגלית של תאניסארו ביקהו).

בשלבים הראשונים בודהא נמנע מעימותים עם הבראהמינים אולם הסתייג מהשקפת העולם הפנתיאיסטית של ההינדואיזם כבר בהתחלה. הבודהיזם המוקדם אימץ את גלגל הסמסארה מההינדואיזם, אך שינה את משמעות גלגול הנשמות מאחר וקיום הנשמה הנצחית נשלל בעקביות. במקומה קיימות חמש הסקנדהות (צורה, תחושה,תבנית, תפישה ותודעה) המגדירות אינדיבידואום. השינויים בקארמה הנוצרים במהלך חיי האדם יוצרים את "האנרגיה" הדרושה למימוש אותו סט סקנדהות בגוף אחר לאחר מותו. אם כי בודהיסטים רבים מאמינים בקיום זיכרונות מגלגולים קודמים יש לציין כי עצם הרעיון לא מתיישב טוב עם תפישת הבודהיזם האורתודוכסי. גלגול הנשמות הבודהיסטי מקבל משמעות שלילית מובהקת מאחר ותוצאתו היחידה היא הארכת הסבל ולכן מטרתו של מי שבחר ללכת בדרכו של בודהא היא להפסיק את הסבל האישי שלו, משמע לנטוש את מעגל הסמסארה, להפסיק את רצף הראינקרנציות וכל זה באמצעות השגת הנירוונה. השאלה הבאה שנשאלת היא מהי בדיוק נירוואנה? – משמעות המילה בסנסקריט ובפאלי היא הפסקה או דעיכה. בטקסטים המוקדמים הדימוי הנפוץ לנירוואנה הוא דעיכה איטית של להבת נר שמסמלת את ביטול היצרים והתשוקות. באגי-ווצ'גוטרה סוטרה בודהא עונה על שאלת תלמידו לגבי מהותו שלו לאחר השגת הנירוואנה באופן הבא:

"even so, vaccha, any physical form by which one describing the tathagata would describe him: that the tathagata has abandoned, its root destroyed, like an uprooted palm tree, deprived of the conditions of existence, not destined for future arising. freed from the classification of form, vaccha, the tathagata is deep, boundless, hard to fathom, like the sea. 'reappears' doesn't apply. 'does not reappear' doesn't apply. both do and do not reappear and do not apply. 'neither reappears nor does not reappear' doesn't apply."

הגדרת מושג הנירוואנה עברה שינויים רבים ומהותיים וגם כיום מפורשת לעיתים בצורה שונה מאד על ידי אסכולות שונות. אולם המשמעות הבסיסית היא ללא ספק קרובה מאד למה שאירופאי היה מכנה לכל הפחות מוות רוחני. בהמשך במידה רבה לאור ביקורת חיצונית הבנת המושג נירוואנה השתנתה וקיבלה משמעויות אחרות. אולם גם בטקסטים מאוחרים יותר כגון "סוטרת הלב" ניכרת לעיתים הגישה המקורית. בהקשר הזה אפשר לציין כי הנירוואנה המוחלטת ("פרינירוואנה") ניתנת להשגה רק עם המוות הפיזי.כאמור, בדומה לנצרות בתחילת דרכה הבודהיזם לא ראה עצמו כחלק נפרד מהמסורת הדתית ההינדית ולא שלל גם את קיום האלים ההינדיים, קיום מדומה, כמובן, מאחר וכל קיום בבודהיזם הוא מדומה. אולם הבודהיזם כופר כבר בהתחלה ביכולות וכוחות האלים. גם הם חלק ממעגל הסבל וגם הם יכולים להשתחרר ממנו ע"י הנירוואנה. אין ספק שפיתוח נוסף של עקרונות הבודהיזם הוביל לפער הולך וגדל בינו לדת ההינדית, הולך וגובר הזלזול הבודהיסטי בפולחן, בטקסים ובידע של הבראהמינים. בעיני הנאור:"אין הם, אלא עיוורים הבוחנים פיל כאשר אחד המחזיק בחדק חושב שמדובר בנחש, וזה הנוגע באוזן חושב שלפיל יש כנפיים עצומות".

באופן דומה מתייחס בודהא לשאלת בריאת העולם והסיבה לכך. בדיאלוג המפורסם שלו עם תלמידו, מלונקיאפוטרה, האחרון מתייצב לפניו ומצהיר כי מוכן לקבל את נדרי ההתנזרות רק אם בודהא ישיב על מספר שאלות על מהות היקום, הסיבה לקיום העולם, גורל האדם לאחר המוות. גאוטמה עונה את התשובה הבאה: "דמיין לך אדם אשר נפצע על ידי חץ מורעל ובמקום להרחיק אותו מהפצע ולחפש תרופה שואל מי האדם שירה את החץ, לאיזו קסטה הוא שייך, מה צבע החץ ובנוצות של איזו עוף הוא מקושט". בשנים הראשונות לאחר ההארה בודהא מצרף מספר הולך וגדל של תומכים וממשיך את נדודיו בצפון הודו במהלכם מבצע גם מספר רב של ניסים. עם גידול במספר התלמידים קמה הסאנגהה, מסדר הנזירים שנשאר עד היום אחד הארגונים הגדולים והוותיקים בעולם. בחייו של בודהא מנתה הסאנגהה כ-500 איש ולקראת סוף ימיו הגיעה מספרם ליותר מאלף. על פי המסורת בודהא מת מהרעלת מזון בגיל 80 בעיר קושינארה. תלמידו האהוב אננדה הנהיג את הסאנגהה לאחר מותו.בעקבות גידול ניכר במספר הנזירים נדרש לייצר מערכת כללים לניהול חיי המנזרים, לספק תשובות לשאלות במגוון נושאים. הוגדרו "עקרונות המוסר" לנזירים, שהבולטים בהם הם איסור על הרג בני אדם ובעלי חיים, איסור על שימוש בסכין או מקל, והשתתפות בצער של כל היצורים החיים. לנזיר אסור לשקר, אסור לקיים יחסי מין, לאכול בשר, אסור לקלל ולגדף, אסור לצפות במופעי ריקודים ומוסיקה, אסור לעסוק בסחר, תיווך או הלוואות בריבית, אסור לבקר את הסאנגהה ואסור להשתתף בוויכוחים הנוגעים בעקרונות הדהארמה או בדברי המורים. ערך חשוב יש לקיבוץ נדבות והוא מהווה מקור הפרנסה העיקרי של הנזירים.

התפשטות הבודהיזםבמאה השנים הבאות לאחר מותו של גאוטמה חלה עליה ניכרת ויציבה במספר תומכי הדהארמה. כבר זמן קצר לאחר מות בודהא נערך הכנס הראשון של הסאנגהה בו הנזירים שיחזרו בעל פה את רוב דברי בודהא וסיכמו את הקאנון הבודהיסטי, ה"טריפיטאקה" ("שלושת הסלים") אשר הכיל את הדרשות של גאוטמה, האמירות הפילוסופיות ואת תקנון הסאנגהה. בהמשך קבוצות נזירים רבות החלו לנדוד במישורי צפון הודו, הפיצו את דברי הנאור, את סיפור חייו ואת הדרך לשחרור מהסבל. יחד עם זאת מבחינה גיאוגרפית הבודהיזם נשאר תחום בעמק הגנגס ולא התפשט למרכז ומערב הודו, לאזורים בהם עמדותיה של הדת הוודית המסורתית היו חזקות מאד. שינוי משמעותי חל לאחר התעניינות של חוגים אריסטוקראטיים ומשפחות המלוכה בדוקטרינה הבודהיסטית. הבודהיזם התאים מאד לשלטונות החילוניים בגלל סיבות ברורות. הוא החליש את מעמד הבראהמינים והגדיל את עצמאות המעמד השולט. הניתוק מחיי היום יום, האופי הפייסני והאדיש של הפילוסופיה הבודהיסטית והיעדר שאיפות פוליטיות, לפחות בהתחלה, הקנו לבודהיזם יתרון מהותי. בנוסף לכך הבודהיזם ביטל את ההבדלים בין הקסטות, לא התייחס להבדלים אתניים וכתוצאה מכך אפשר לקיים בסיס אידיאולוגי רחב למדינה רב לאומית. לכן כבר מראשית קיומו הבודהיזם היה קשור קשרים הדוקים על חוגי השלטון הן בהודו והן באזורים אחרים והתפשטותו ושגשוגו מחד וכן גם דעיכתו ונסיגתו מאידך היו נתונים פעמים רבות לחסדי השליטים.

הוועידה הבודהיסטית השנייה נערכה בעיר וואסאלי בשנת 383 לפנה"ס ביוזמת המלך קלשוקה על מנת להסדיר את חילוקי הדעות הרבים בין קהילות הנזירים הרבות. אולם תוצאת הכנס הייתה פילוג משמעותי ראשון בשורות הנזירים. חלק גדול מהם שקרא לעצמם "הקהילה הגדולה" (מהאסאנגהה), כפר בגלוי בחלק מהדוגמות, כך למשל טענו שבודהא לא היה אדם רגיל, אלא בעל ניצוץ "אלוהי", שאין צורך להיות נזיר על מנת להגיע לנירוואנה ועוד. בעלי ההשקפות הליברליות היוו בהמשך גרעין ליצירת המהאיאנה, הזרם הבודהיסטי המוכר והפופולארי ביותר כיום. המיעוט האורתודוכסי קרא לעצמו תהראוודה ("אסכולת הוותיקים") ובפי המהאיאניסטים נקרא הינאיאנה ("המרכבה הקטנה"). דמות אחרת בעלת תפקיד קרדינאלי בהיסטוריה של הבודהיזם היה המלך אשוקה מבית מאוריה (274-232 לפנה"ס), שאיחד תחת שלטונו את כל הודו. אשוקה אימץ וקידם את הדת הבודהיסטית במשך כל חייו. בתקופתו נבנו אלפי מנזרים וסטופות, נשלחו מיסיונרים לאזור בקטריה ואגן הטרים, בנגאל וציילון. הבודהיזם הפך לדת הדומיננטית בהודו במשך קרוב לאלף שנים. בתקופה זו עקב ריבוי מגעים עם המדינות ההלניסטיות של בקטריה (אפגניסטן של ימינו) צמחה תרבות הלנו-בודהיסטית עשירה. להשפעות ההלניסטיות נהוג לייחס את פריחת הפיסול והציור הבודהיסטי. הבודהיסטים הראשונים לא העזו לפסל או לצייר את דמותו של בודהא ובמקרה הטוב היו מציירים את דריסת רגלו. אולם החל מתקופת אשוקה מופיעים פסלי בודהא רבים ומגוונים. הפסלים העתיקים ביותר הם של "בודהא עומד" וניכרת בהם השפעה יוונית חזקה.

בתקופת אשוקה החלה תקופת הזהר של הדת הבודהיסטית שנמשכה למעלה מאלף שנים. במהלך תקופה זו נפוץ זרם המהאיאנה מאגן טארים ועמק אמו-דריה בדרום מערב ועד קוריאה ויפן בצפון מזרח. זרם ההינאיאנה התבסס בסרי-לנקה והתפשט משם לחצי האי הודו-סין. ווריאציה נוספת של המהאיאנה שכונתה בודהיזם טאנטרי או הווג'ראיאנה ("מרכבת היהלום") הונהגה בטיבט על ידי הנזירים שנטראקשיטה ופדמסמבהאבה. תפנית מסוימת במגמה זו חלה כבר במאה החמישית לסה"נ עם דעיכת הבודהיזם בהודו , ארץ היוולדו. הסיבות להיעלמותו שם אינן ברורות עד הסוף גם היום. ביניהן גם שינויים דמוגראפיים, הכיבוש המוסלמי של צפון הודו החל מהמאה השמינית ובעיקר כנראה תחרות מצד הדתות הלאומיות. העניין הוא שהבודהיזם למרות התמיכה הרחבה מצד השלטונות היה חסר בסיס פולחני חזק מספיק בשביל להפוך לדת עממית. בייחוד בצורתו האורתודוכסית הוא נסב סביב חיי הנזירים והסאנגהה ולא הציע הרבה לרוב האוכלוסייה התומכת. הדבר העיקרי וכמעט היחיד שנדרש ממאמינים שאינם נזירים היה לתרום כסף ורכוש למנזרים ולתחזק את מעמד הנזירים ההולך וגדל. למרות המסר השוויוני הבודהיזם לא ביטל את החלוקה לקסטות בהודו ולא שיפר בשום צורה את חיי ההמונים התומכים. מעצם היותו דת אתיאיסטית לא היה בכוחו להחליף לחלוטין אמונות שקדמו לו. על כן כנראה נכשל בהתמודדות עם הפאתוס הפנטאיסטי של הרנסאנס ההינדי במחצית השנייה של האלף הראשון לספירה שהובל ע"י הוגים כמו אדי שנקרה. עליית קרנו של האסלאם באותו הזמן חיסלה את כל מעוזי הבודהיזם ממערב לאינדוס ובאסיה המרכזית. מאותן שנים ואילך מרכז הכובד של הדת הבודהיסטית עבר לצפון ולמזרח וזוהה עם העמים שישבו באזור ההשפעה של הקיסרות הסינית. בסין עצמה הבודהיזם נחל הצלחה גדולה בראשית הספירה הנוצרית ונהנה מתמיכת השלטונות עד 845 לסה"נ. בשנה זו החלו רדיפות של כל הזרמים הזרים בסין ביוזמת הקיסר הטאואיסטי או-טסונג. אדמות המנזרים הופקעו ורבבות נזירים גורשו מסין. בהמשך הבודהיזם איבד חלק גדול מהשפעתו בסין אך נשאר אחת הדתות החשובות עד היום יחד עם הקונפוציוניזם והטאואיזם.

הבודהיזם בכל צורותיו הציג קונצפציה פילוסופית שלמה ומעניינת אך לא השכיל לבנות לעצמו מעטפת פולחן ייחודית שתתאים לשכבות רחבות. למעשה בכל מקום הבודהיזם נזקק לתשתית אמונות קיימת. במקומות בהם הדתות הלאומיות היו מפותחות מספיק כמו בסין או בהודו נוצרה תחרות בין הדתות שבסופה הבודהיזם דעך בהודו ונדחק הצידה בסין. באזורים אחרים בפריפריה של תרבויות הודו וסין הבודהיזם יצר תערובות סינקרטיות עם דתות אנימיסטיות מקומיות כגון הבון בטיבט, שינטו ביפן, סוגים שונים של שמאנזים במונגוליה ו-הודו-סין. קיימת טענה כי במקומות אלה שימש הבודהיזם כלי לשימור אמונות פרימיטיביות והקפאת ההתפתחות הדתית. כך או אחרת מבין שלוש הדתות העולמיות הבודהיזם עבר תהפוכות משמעותיות במיוחד במידת תפוצתו ובאזורי השפעתו. מאות מיליוני אנשים אימצו ונטשו את הדת הבודהיסטית במהלך 2500 שנות קיומה.

בודהיזם והדתות המונותיאיסטיותכמעט מיד לאחר גילוי הדת הבודהיסטית במערב נעשו ניסיונות רבים להשוות בינה לבין דתות מונותיאיסטיות ובפרט בינה לבין הנצרות. תרמו לכך דמיון מסוים בין סיפור בודהא לסיפורו של ישוע, הסטנדרטים המוסריים הגבוהים שהציב בודהא ובעיקר התפישה הרווחת באירופה על פיה היה נהוג להתייחס בעיקר לפילוסופיה הבודהיסטית הבסיסית ולהתעלם הן מההבדלים בין הכתות הבודהיסטיות השונות והן מרבדי המיסטיקה והפולחן בבודהיזם. בתפיסה כזו הבודהיזם נראה כאמור נטול עבודת אלילים ולפיכך ראוי להשוואה עם הנצרות. השוואות כאלה נעשהו על ידי ס.ה. קלוג עוד ב-1894. מספר מאמרים חשובים בנושא נכתבו ע"י הסופר ג.ק. צ'סטרטון בשנים 1900- 1929. החשוב ביניהם נכתב ב-1929 תחת הכותרת "buddhism and christianity". מחברים מאוחרים יותר התייחסו גם לגישור הרעיוני בין הדתות ולהתאמה של עולם המושגים הבודהיסטי והנוצרי. מייסדי התיאוסופיה בייחוד י.י. רריך ניסו להוכיח את עליונות הבודהיזם על פני הדתות ה"אברהמיות" ואת האקטואליות הגדולה שלו בעולם המודרני שבחר במדע ובאתיאיזם. ולבסוף רעיונות בודהיסטיים או ניאו-בודהיסטיים משמשים לא פעם את חסידי הכתות הנון-קונפורמיסטיות המודרניות כגון ה"new age" למיניהן. הבסיס הנוח להשוואה בין הדתות הוא, כאמור, הקונצפציה הבודהיסטית הבסיסית, שמהווה היום עם שינויים מעטים את הבסיס לאסכולות התהראוודה. הניגוד בין הבודהיזם האורתודוכסי לכל דת אחרת ובפרט בינו לבין דתות בני אברהם הוא עצום ולו רק בגלל האתיאיזם העקבי של בודהא. הדמיון קיים בחלק מהמסקנות ובדרך חיים. ועדיין קשה לא לשים לב להבדל המהותי בין החמלה הבודהיסטית לזו היהודית או הנוצרית. נוצרי מאמין אוהב את כל בני האדם מפני שבכל אחד מהם הוא רואה ניצוץ אלוהי ונשמה בת האלמוות. יהודי מאמין יודע שכל אדם נברא בצלם אלוהים. הבודהיסט האורתודוכסי לא מחפש דבר מלבד להימנע מקלקול הקארמה. צו האהבה שלו נובע מהרצון לשמור על הקארמה של עצמו. באופן דומה עליו להימנע מלקשור את עצמו יתר על המידה ליצורים אחרים. הוא יודע גם שקיום כל האובייקטים סביבו מדומה והוא תוצר התשוקות שלו בלבד. באחת היצירות המרכזיות של קאנון פאלי, הוויסודהי-מאגה ("הדרך לטהרה") נאמר:"רק הסבל קיים ואין סובל, רק המעשה קיים ולא העושה, רק הנירוואנה ולא החפץ בה, רק הדרך ולא ההולך בה".כאשר אחד מתלמידיו שואל את בודהא איך לנהוג נכון אל אדם שהכה אותו, גאוטמה לא מציע לא "עין תחת עין" ולא להושיט את הלחי השנייה. תשובתו פשוטה והגיונית ברוח דבריו: "ואיך תנהג אם עברת ליד עץ בניאן ואחד הענפים נפל עליך ופצע אותך?" התמונה נהיית מסובכת יותר כשמדובר בזרם המהאיאנה. זרם המהאיאנה התפתח ככל הנראה בהודו בנפרד מהתהראוודה כבר החל מהמאה ה-3 לפנה"ס ונבדל ממנה משמעותית כבר מראשית הספירה הנוצרית. יש להניח כי חלק גדול מהתמורות שחלו בבודהיזם המהאיאניסטי נבעו לא רק מהוויכוח הנצחי בין הבודהיזם להינדואיזם, אלא גם מהשפעות זרות כגון הגנוסטיציזם, הזורואסטריזם, המניכאיזם וייתכן שאף נצרות נסטוריאנית החל מהמאות ה-4 וה-5 לסה"נ. בניגוד לתהראוודה במאהאיאנה קיימות דמויות נערצות רבות מלבד בודהא שקיאמוני ("החכם מבית שאקיה"- הכינוי המקובל לבודהא ההיסטורי בפי אנשי המהאיאנה). החידוש המרכזי של המהאיאנה היה מושג הבודהיסטווה. בודהיסטווה ("זה שנועד להארה" בסנסקריט) הינו ישות שהנמצאת על סף הכניסה לנירוואנה, אך נמנעת מכך מרצונה החופשי למען כלל היצורים החיים. שיא ההקרבה העצמית מתגלם בדמותו של אוולוקיטשווארה ("המאזין לקולות תבל"), המכונה גם "הבודהיסטווה של החמלה האינסופית". את אוולוקיטשווארה מציירים בדרך כלל עם כמה זוגות ידיים כסמל לרצונו לגאול כמה שיותר בני אדם מהסמסארה. בסין הוא מוכר בדמות האלה גואנג-שי-יינג ופולחנה שם מזכיר מאד את פולחן מריה הקדושה במדינות קתוליות. מושג חשוב נוסף שמוגדר במהאיאנה נקרא "בודהיצ'יטה".

"בודהיצ'יטה אינה תכונה בודדת, אלא שילוב של תכונות חיוביות רבות כמו היישום של חמלה, טוב-לב, השקפה נכונה וחוכמה. פיתוחן של אלה הוא, אם כן, פיתוחה של בודהיצ'יטה, וכל הפעולות החיוביות הללו מובילות אדם לעבר ההארה"– ( מתוך האתר "בודהיזם- דרך היהלום").המהאיאנה הרחיקה לכת גם בשאלות שהיו מחוץ לתחומי ההתעניינות של הבודהיזם האורתודוכסי כגון בריאת העולם ואחרית הימים. בראשית היה אדי-בודהא, הבודהא הראשון שהיה קיים לפני קיום העולם ונמצא מחוץ לציר הזמן. האדי-בודהא מורכב מחמישה דהיאני-בודהות, שכל אחד מהם מתאים לאחת הסקאנדהות של הקיום. המפורסם והמוכר מבין אלוהויות אלה הוא בודהא-אמיטאבהא ("האור האינסופי") הפורס את חסותו על כל הפונים אליו. פולחנו נפוץ בעיקר בסין וביפן שם מוכר כאמידה-בודהא. ובנוסף פותח במהאיאנה גם אספקט משיחי המבוסס על דמותו של בודהא-מאיטריאה. מאיטראיה מופיע גם בקאנון פאלי ולפיכך מוכר גם בתהראוודה. הוא עתיד להגיע באחרית הימים כאשר תורתו של שקיאמוני תישכח ותעבור מן העולם. הוא יביא לבני האדם את הדהארמה המלאה והמפוארת יותר מזו של גאוטמה. עם בואו ייפסקו עוני, מחלות ומוות והדהארמה תתפשט בעולם כולו.

המהאיאנה השלימה למעשה את רוב הפערים החסרים לבודהיזם המקורי על מנת להפוך לדת עממית. יש בה אלים ואלות, שדים ומלאכים, יש בה חזיונות ותפילות, יש בה גם אחרית הימים ורעיון משיחי. האתיקה המהיאניסטית ראויה ,ללא ספק, להערכה רבה. אולם מצד שני היא לא מחדשת דבר לבן התרבות המערבית שגדל על ערכי האתיקה הנוצרית או היהודית, ודווקא האתיאיזם הקסום של הבודהיזם ההתחלתי מטושטש ונאבד בה. מקדמי הבודהיזם במערב מרבים לציין את הסובלנות שלו כלפי דתות אחרות ואת הפצתו בדרכי שלום בלבד. הבודהיזם אכן אוסר שפיכות דמים ועיסוק בלחימה אולם לא פעם הונהג בכוח החל מתקופת אשוקה וכלה בתקופת שושלת יואנג המונגולית בסין. מבחינת עובדות היסטוריות אנחנו יודעים שהבודהיזם התקיים לצד אחרות לאורך זמן בין אם הטאואיזם בסין, הבון בטיבט או השינטו ביפן. אולם מקורות הסובלנות הבודהיסטית אינם בהערכה או הכרה בדתות אחרות. על פי הבודהיזם הקלאסי כל עיסוק בסגידה לאלוהויות כלשהן לא תורם להשגת המטרה הסופית – הנירוואנה. הבודהיזם יכול לאפשר למאמיניו שאינם נזירים לבקר במקדשים של דתות אחרות באותה מידה כמו שהכנסייה באירופה יכולה למחול לנוצרי מן השורה שמבלה מידי פעם בפונדק. בשורה תחתונה אין ספק כי תורתו של בודהא נמנית עם הפסגות הרוחניות המשמעותיות ביותר של האנושות. השפעתו על עיצוב תרבויות המזרח הרחוק מהותית וחשובה. אולם מתוקף מקומו באמצע בין דת לתפישה פילוסופית טמון בו פוטנציאל מסוכן. כאשר נהיה מצרך המוני נאלץ להשלים את עצמו לדת. השלמה כזאת מתאפשרת לרוב על בסיס דת מקומית פרימיטיבית יותר כמו שקרה בטיבט, ביפן ובאופן חלקי בסין. אין ספק שדת מפותחת כמו נצרות אינה יכולה לספק לבודהיזם השלמה כזו. על כן במערב הוא נזקק לזרמים דתיים מרגינאליים אופוזיציוניים לציוויליזציה הנוצרית כגון תיאוסופיה ו-ניאו-פאגאניזם. לא פעם במהלך ההיסטוריה שירת הבודהיזם אינטרסים רחוקים מאד מעקרונותיו המוסריים ועל כן שילוב כזה שאינו מושתת על הערכים והיסודות הבסיסיים של התרבות המערבית עלול להיות מסוכן ודסטרוקטיבי עבורה. מקורות:1. edward j. thomas:" the life of buddha as legend and history" 2. андрей кураев:"буддизм и христианство" 3. е.и. рерих: "основы буддизма" 4.g.k. chesterton: "buddhism and christianity" (london news ,march 2 1929) 5. http://www.buddhism.org.ill6. rel="nofollow">מבחר סוטרות המוקדמות בתרגומים לאנגלית ולרוסית

תגיות: 

תגובות

תגובה ושאלה

מאמר נהדר.
חבל שהכותב לא ניסה בעצמו את הסמאתה והויפסאנה זה היה משנה את עמדתו שמתיימרת לנטרליות.
בתור מישהו שחי את זה כבר חצי שנה אני רואה ומרגיש טרנספורמציה חיובית מוחלטת במציאות האישית שלו ובהשפעה חיובית מובהקת על הסובבים. על פי מסורת הטראהוואדה.
הפיקפוק הוא לגיטימי.
השאלה שלי האם זה נכון שבודהה בסוף החליט לנטוש הכל ולחזור להיות ליימן(אדם פשוט) ולכן שאכל יותר מדי וגופו לא עמד בזה כיוון שהיה רגיל לסגפנות-מת?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דוד פיינשטין