אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התיש הקדוש - עיון פסיכולוגי בסיפור חסידי


שי גיל's picture

מבוא:

עסקינן בסיפור מעשייה שעל פי המסורת, סיפר הרבי מקוצק לתלמידו-רבי יצחק מוורקה, שביקרו בסמוך לאחר הסתגרותו בחדרו ממנו לא יצא עד יום מותו: "יהודי זקן שהלך לבית המדרש, איבד את קופסת הטבק היקרה שלו העשויה מקרן ואשר אותה קיבל בירושה מאבותיו. היהודי בכה וגנח על האבדה ובחפשו אחריה נכנס לעובי היער ונתקל בתיש הקדוש שקרניו העצומות נגעו בשמיים זרועי הכוכבים. כדי להמתיק את צערו של היהודי, הרכין התיש את ראשו ואמר לו "כרות חתיכה מקרני והתקן לך קופסת טבק חדשה". היהודי עשה כן, הלך לבית המדרש וכיבד את היהודים בטבק ההרחה שהפיק ריח ניחוח נעים במיוחד. כולם הריחו, התענגו ושאלו: מאין הריח הנהדר הזה? סיפר להם היהודי, על התיש הקדוש שפגש. הלכו כולם לחפש אחר התיש שקרניו מתנשאות עד לכוכבי השמיים. אחד אחד ניגשו וביקשו רשות לכרות חתיכה קטנה מקרניו. פעם אחר פעם נעתר התיש הקדוש לבקשתם וכפף את ראשו לעומתם.

קופסת טבק אחת אחר השניה הותקנה, שמם של קופסות הטבק שהותקנו מהקרניים יצא למרחוק ויהודים רבים צבאו על התיש וביקשו להשתמש בקרניו שהלכו ונתמעטו עד שנכרתו כליל. עתה, כשהגיעה עת חצות, לא היה עוד מי שיעורר את הכוכבים לשירה..." [1]סיפור נוגה זה הפוצע את לב שומעיו, מסופר מפי צדיק ומנהיג של עדה שליבו דואב, ובמשך עשרים השנים האחרונות בחייו הוא מסוגר בחדרו, אין יוצא ואין בא. אני מתכוון לרבי מנחם מנדל שחי בין השנים 1787- 1859 וידוע בשם רבי מנחם מנדל מקוצק (להלן: "הרבי מקוצק"). מה אירע ברגע מסוים של חייו שהביאו לפרוש מהעולם לחדר צר ולא לצאת ממנו עד ליום מותו, מה מייחד את דרכו בחסידות ובעבודת הנפש וכיצד כל זה משתקף בסיפור המעשייה בו עסקינן, בכל אלה ננסה להרחיב ולהעמיק באמצעות התבוננות וניתוח של המעשייה מנקודת מבט פסיכולוגית ומיתית גם יחד, בניסיון להבין ולהאיר את מסכת חייו העצובה ואת אישיותו הייחודית של הרבי מקוצק. הדמויות המרכזיות במעשייה- היבטים פסיכולוגיים:הסיפור מכיל שלוש דמויות מרכזיות, היהודי הזקן שאיבד את קופסת הטבק שקיבל מאבותיו, התיש הקדוש בעל הקרניים וקהל היהודים. נעמוד בקצרה על המשמעויות המיתיות והפסיכולוגיות של כל אחת מהדמויות: היהודי הזקן:עלו מסופר, שהיה בעל קופסת טבק שקיבל בירושה מאבותיו ושזו אבדה לו. דומה כי היהודי המחפש אחר הקופסא האבודה הנו סמל הפועל במקביל בכמה מישורים: בממד החברתי-קולקטיבי, הוא מבטא את מצבה של היהדות בגלות, את ציבור היהודים שהתנתקו ממסורת אבותיהם שקיבלו בירושה. במובן זה קופסת הטבק שאבדה משולה לתורה הקדושה שנזנחה או שמשמעותה הרוחנית נשתכחה. בממד האישי –התוך נפשי, הקופסא שאבדה, מרמזת אולי על נתק- או על קונפליקט אינטרא פסיכי, בין האגו לבין האנימה- הפן הנשי המכיל בהוויתו של היהודי. האבדה מהדהדת את סיפורו של רבי נחמן מברסלב על בת מלך שאבדה ועל המאמצים הרבים למצאה ולהשיבה לביתה.

במובן זה אנו נרמזים על המצוקה הנפשית ממנה סבל היהודי הגלותי שהתנתק משורש נשמתו- הקופסה העשויה מקרן שהכילה טבק מחייה נפשות.בהקבלה לממד האנושי- נפשי, מהדהדת המעשיה, את המיתוס הקבלי הלוריאני העוסק בשבר בעולם האלוהות שבו ארעה קטסטרופה ( "שבירת כלים"), שכתוצאה ממנה חל פירוד בין העיקרון הזכרי והנקבי באלוהות. מנקודת המבט האקזיסטנציאליסטית- ניתן לדבר על היהודי הזקן כמסמל של האגו הנבוך והתועה שבעת המודרנית הלך לאיבוד בחיפוש אחר עצמו ועצמותו. קופסת הטבק שקיבל היהודי בירושה אבדה לו, וקופסת טבק חדשה אין, האמת שהוא לא ממש יודע היכן לחפש, בבית המדרש היא לא נמצאת ובוודאי שאין לו מושג כיצד להתקין קופסא בעצמו. היהודי נזקק נואשות לעזרה- לעזרתו של התיש הקדוש המסתתר בעומק היער - בלא מודע. רק התיש מסוגל לקשור מחדש את חלקי נפשו האבודים, ליצור עבורו כלים חדשים, או ללמדו כיצד להתקינם בעצמו ולהזין את נפשו בטבק ריחני ומחייה.האבדה והכניסה למעבה היער מעצימים את המתח והתקוות שאנו תולים במפגש בין היהודי הזקן לתיש הקדוש, כמי שבכוחו אולי למצוא את שאבד ולתקן את השבר/ נתק במישורי הקיום השונים. קהל היהודים:מסמלים את האגו המשועבד לכוחות האיד ומחפש אחר סיפוקים מהירים. היהודים מוקסמים בעיקר מהקופסה העשויה קרן, ומתעניינים פחות במה שבתוכה- הטבק. אנו הרי מבינים שבסופו של דבר הקופסא באה לשרת את התכולה שלה- הטבק הריחני וכאן כולם נמצאים במרוץ מטורף אחר קרן על מנת לייצר קופסאות שבסופו של דבר ישארו ריקות או אף גרוע מזה- ראה סיפורה של "תיבת פנדורה", שפתיחתה מביאה על ראשינו את ריבוא צרות העולם.היהודים הרבים המבקשים אחר קרן להתקין קופסאות טבק, מעידים אולי על העדר קשר עם האנימה- הצד הנשי, הרגשי והמכיל בנפשו השסועה של הגבר בפרט ושל האדם המודרני בכלל. נדמה לי שבסיפור המעשייה היהודים מוצאים עצמם בסופו של יום עם שלל קופסאות טבק אך בלי תיש קדוש שיוריד עבורם שפע- כלומר בלי תוכן ומהות.במילים אחרות, האגו מוצא עצמו נשלט תחת עוצמת יצריו המנתקים אותו מנשמתו- עצמותו ורגשותיו, כאשר במקום תוכן ומהות הוא מקיף עצמו בחומר המכסה על האמת הלא נעימה "שהמלך הוא עירום", קרי תיבת הטבק נותרת חלולה וריקנית.התיש הקדוש:

התיש החי בעמקי היער – הלא מודע, מסמל את העצמי או אם תרצו את הנשמה המחוברת לשורשה ועל כן בכוחה לגעת בכוכבים שבמרום. אך בסיפור שלנו, דומה כי התיש- הנשמה, מנותק מהעולם הסובב אותו. בעולם מתוקן אמור התיש לתווך ל "אני"- (היהודי הזקן) מסרים ותובנות מהלא מודע- עולם האלוהות וכ"ו ולחברו מחדש לעצמו ולמסורת אבותיו, ואולם משום מה בסיפור שלנו משהו משתבש ודומה כי התיש נותר לעצמו בתוך היער ובסופו של דבר מאבד את קרניו שלו.התיש מתואר על ידי קרניו העצומות המתנשאות אל רום השמיים ולהם סגולה נוספת, ניתן להתקין מהם קופסאות טבק. כלומר התיש הקדוש אוצר בקרבו חיבור פוטנציאלי לפן הנשי הרחמי והמכיל שדומה כי היהודים בסיפור חסרים. יתר על כן, הקרן כפי שאנו יודעים על פי משנתו של פרויד הקרן היא סמל פאלי, כלומר היא מסמלת את איבר הזכרות. בקבלה- תורת הסוד היהודית, מקובל לקשור בין איבר הזכרות המסומל על ידי ספירת היסוד לבין דמות הצדיק שתפקידו להשפיע ולהמשיך שפע מהעולם האלוהי העליון לעולם האנושי התחתון, ועל כך נאמר: "צדיק – יסוד עולם"[2], כלומר הצדיק הוא המאפשר לעולם לקבל שפע של חיות כפי שהזכר מפרה את הנקבה בזרע בר קיימא.

כל הסימבוליקה המינית האמורה, מעצימה את העובדה שקטיעת הקרן של התיש מסמלת שבר- טראומה שמשמעה סירוס של הצדיק וחסימה בזרימה של האנרגיה היצירתית והמינית. נשאלות כאן מספר שאלות- באיזה אופן מהדהדת המעשייה את סיפור חייו של הרבי מקוצק? האם ניתן למצוא כאן רמזים שיבארו מדוע הסתגר לפתע בבועת עצמו בחדר סגור ומוגף ממנו לא יצא עד יום מותו? האם סתם כך ייבש המעיין הנובע, נחסם צינור השפע? או שמע נענש הצדיק בסירוס ואם כן על מה ולמה? יתר על כן, האם משהחליט התיש לבוא לעזרת היהודי הזקן ולאפר לו השתמש בקרניו, לא השכיל להבין שגילויו על ידי העולם יאלצו להקריב בסופו של דבר את קרניו?ואולי בסתר ליבו התיש יחל לכך, אולי הקרניים הכבידו עליו מאוד, התישו את כוחו והוא ביקש להיפטר מהם בדרך זו של הקרבה- הכחדה עצמית? עם שלל קושיות אלו ואחרות, ננסה להתמודד בהמשך דברינו.אלמנטים מיתיים וארכיטפיים: התיש כחיה קדושה-טמאה:השימוש בתיש כסמבול למפגש עם הנומינוזי מחד ועם היצרי, האפל והטמא מאידך, מופיע במיתוסים עתיקים במסורות שונות, ולהלן נעמוד על מקצתן: התיש ניזכר אצל פרייזר ( 1922frazer) כחיה מקודשת על ידי הבושמנים, בו בזמן מי שמביט בו הופך לטמא[3]. ביוון העתיקה, התיש, כמו גם יצורי יער נוספים בעלי דמיון או זהות חלקית לתיש כגון: פאונים ו-סטירים, סימלו את אל היין המיני דיוניסוס, שפרייזר מציין כי הוא קשור לאלוהות של עצים ויערות[4]. דיוניסוס, אל היין שלעיתים היה נתקף בשיגעון, הפיץ ברחבי יוון ותרקיה את פולחנו האוריגסטי במהלכו היו המיינדות - חסידות האל, שותות לשוכרה וקורעות לגזרים גברים שהפכו לקורבנותיהם[5].

האל הקלטי קרננוס שכוהני הדת הדרואידים סגדו לו ביערות באיים הבריטיים שלפני תקופת הנצרות, היה בעל קרני צבי ורגלי תיש. האל שפולחנו היה דומיננטי בתקופה הקלטית וסימן חיוניות, ומיניות, נקשר מאוחר יותר על ידי הנוצרים לדמות המייצגת את השטן והדמוני[6].

הצבי (stag) עתור הקרניים נחשב לחיה מקודשת על ידי הקלטים, שערכו ציד טקסי במהלכו היו צדים ואוכלים את בשר הצבי הקדוש כביטוי לקשר בין המונרך, האל ופריון האדמה[7]. באלפים הצרפתיים באזור גרנובל, נהוג היה שעם סיום עונת הקציר, היו מקשטים תיש בזרי פרחים ומאפשרים לו לרוץ בשדות בשעה שהקוצרים מנסים לתפוס אותו. כאשר נתפס, הייתה זה שלוכדו כורת את ראשו ובשרו שימש לסעודת הקוצרים[8].על פי מסורת האבות היהודית, היו מביאים בפני אהרון הכוהן ביום הכיפורים, שני שעירים, אחד הוקרב לקדוש ברוך הוא ואילו השני נשלח לעזאזל על מנת שיכפר בעד חטאי עם ישראל[9]. בשולי הדברים, מן הראוי לשים לב לביטוי שהשתרש בלשון העברית " שעיר לעזאזל ", כמו גם בלועזית " scapegoat ", מציין אובייקט הנושא באשמה של זולת אחר. יתר על כן, התיש, הנו כידוע עז ממין זכר כאשר הביטוי עזאזל מכיל בתוכו שני מילים: עז- אזל. מכאן ניתן לשער, שעצם הבחירה של הרבי מקוצק בתיש/עז כגיבור סיפורו הטראגי מבליעה בתוכה תחושת אשמה וצורך לכפר על חטא. יתכן והרבי מקוצק מזדהה גם עם הכוהן הגדול, זה הסומך ידיו על העז ומשלחה המדברה, וגם עם העז-תיש המכפר בגופו עבור חטאי העם. לסיכום, ניתן לראות כיצד דמות התיש המופיעה בשלל המיתוסים נעה חליפות בין הקדוש לטמא, בין הנשגב והמואר לארצי, היצרי הנחות והאפל. נדמה לי אם כן, שאנו פוגשים בתיש מאפיינים של ארכיטיפ נפשי[10]. ככזה התיש הוא נשא של חומרים נפשיים רגשיים אמביוולנטיים - חומר ורוח, אקסטזה והתעלות יחד עם אשמה וכפרה, קדושה וטומאה וכ"ו, כל אלה דרים בכפיפה אחת בלא מודע ומוצאים את ייצוגם ומיזוגם בדמות התיש. בהמשך דברינו ננסה לברר כיצד מתקשר ארכיטיפ התיש האמור על שלל היבטיו המוארים והאפלים, לאישיותו המורכבת של הרבי מקוצק. התיש הקדוש ומקבילותיו המיתולוגיים- הראם וחד הקרן: יונג ( 1944) וחוקרים נוספים מוצאים הקבלה בין חד הקרן האגדי הנזכר בטקסטים אלכימיים, לבין הראם הנזכר במקרא ובמדרש[11]. זיהוי זה נסמך בין השאר על כך שבהירוגליפים מצריים מופיע הראם כבעל קרן אחת[12] בדומה לחד- קרן. הראם מתאפיין כאמור בקרניים גדולות ועובדה זו מאפשרת לדעתי לקשור בינו לבין התיש הקדוש שבסיפורנו. ננסה אם כן לעמוד על סמליות התיש הקדוש דרך היכרות מעמיקה עם הראם המקראי וחד הקרן האלכימי.

בספר דברים נזכרים קרני הראם בברכת משה לבני ישראל לפני מותו.[13] במדרש מסופר כי דוד המלך רכב על הראם שגודלו כהר וקרניו מגיעות עד לשמיים[14]. במדרש אחר מסופר כי הראם יחד עם עוג מלך הבשן, הצליחו לשרוד את המבול על אף ממדיהם העצומים, באמצעות תיבת נוח. חוקרים אחדים מזהים את הראם עם הלוויתן ושור הבר המיתולוגיים שאלוהים נאבק בהם והצליח לרסנם ולהכניעם[15]. יונג מבאר כי חיות אימתניות אלו, כמו גם חד הקרן והראם מגלמים את הכוחות היצריים והדמוניים של הטבע הבלתי מרוסן[16].

הקרן העצומה והחודרנית היא ביטוי פאלי גברי מובהק. אגדה עתיקה מספרת כי רק בתולה האוחזת במראה שבה יביט חד הקרן בעצמו, תוכל לאלפו. זהו אולי היסוד הנשי התמים המאזן את הפראיות הזכרית והמאפשר רפלקציה עצמית

חד הקרן- היוניקורן הוא חיה אגדית, בעלת קרן עצומה המסמלת על פי יונג את טבעו הפרדוקסלי של העצמי. על פי האגדה בכוחו של חד הקרן לטהר רעלים כאשר קרנו מסמלת את הצלב הקדוש ואת ישו. הקרן האחת היוצאת מבין העיניים- באזור העין השלישית- היא ביטוי לאחדות הניגודים ולאיכות הרוחנית המאפיינת את החיה. בדומה לתיש שלנו, גם חד הקרן מבטא במהותו את הכפילות של החייתי והרוחני, צבעו הלבן מתקשר לאיכות הנשית- ירחית בתולית, ובו בזמן הקרן העצומה והחודרנית היא ביטוי פאלי גברי מובהק. אגדה עתיקה מספרת כי רק בתולה האוחזת במראה שבה יביט חד הקרן בעצמו, תוכל לאלפו. זהו אולי היסוד הנשי התמים המאזן את הפראיות הזכרית והמאפשר רפלקציה עצמית[17].מה נוכל ללמוד מכל האמור לעיל על התיש שלנו, כלומר על הרבי מקוצק?ובכן, נדמה לי שבסמליות של התיש בעל הקרניים מתגלים רבדים נוספים, לא מדובר רק בצינור של שפע אלא גם במהות יצרית דמונית ובלתי נשלטת. אולי יש כאן רמז לכוחות האיד הבלתי נשלטים והלא מודעים שבעבעו בתוככי נפשו של הרבי מקוצק שניסה לרתמם לעבודת הקודש ולא עלתה בידו.יתר על כן, ניתן לשער שגורלו המר של התיש- רבי קשור באופן כלשהו לכך, שבניגוד לחד קרן, שיודע למצוא בתולה שתנחמו ותאלפו- פן נשי מאזן ומכיל, הרבי מקוצק חסר את הקשר עם היסוד הנפשי הנשי- האנימה שבכוחה לאזן את הנפש הגברית הסוערת.גם המדרש המספר על הראם שקשר עצמו לתיבת נוח וניצל מאימת המבול, רומז אולי על משמעות החדר -"תיבת נוח" של הרבי מקוצק, בו הסתגר מאימת העולם על מנת לצלוח את המים הגועים והסוערים של נפשו שלא ידעה מנוח.התיש -כגוף גרוטסקי:נדמה לי שכל מי שראה תיש, יסכים עמי שיש משהו בחזותו ובאופן התנהלותו, שנע בין הגרוטסקי לבין הראוי לחמלה.הזקנקן, העיניים העצובות משהו, המבט השקוף, הרגליים הרזות, הקרניים המפותלות, העקשנות והריח העז.... כל אלה לא יכולים להשאיר אותנו אדישים. זה לא סתם עז, זה תיש ובעצם האמירה כבר אמרנו הכל....במקרה של התיש במעשיה שלנו, עליו מסופר כי נשא על ראשו קרניים עצומות המתנשאות לשמיים, המחזה האבסורדי מועצם פי כמה. יתר על כן, אם ניזכר על הקשר בין התיש לבין הראם וחד הקרן שמיוחס להם גודל עצום, הרי שאנו פוגשים במאפייני הגוף הגרוטסקי שזיהה באכטין ( 1984[18](, המדבר על גוף שאי אפשר להכילו כתוצאה מגודל מוגזם, חוסר פרופורציות ולכידות וכ"ו. ענין זה אולי מסביר לנו מדוע נזקק הרבי מקוצק לגבולות החדר על מנת שיכילו אותו. באכטין מציין שדימוי של איבר הגדל מעבר לכל שיעור הוא למעשה תמונה של פירוק לאזורי גוף נפרדים[19] , כאשר הגרוטסקי שואב את עוצמתו מן החיבור שבין פוריות למוות[20] . בסיפור המעשייה שלנו אנו פוגשים במוטיב זה דרך תיאור הקרניים הפאליות המפלרטטות- עם הכוכבים- צבא השמיים, ומייד לאחר מכן תיאור כריתת הקרניים המזמנת תחושת סירוס וחידלון. מי יודע, אולי חוסר הפרופורציה של הקרניים האימתניות, שכידוע משמשות את הזכר לסמן את גבריתו ושלטונו, מרמזות כאן כדברי באכטין על פירוק. במובן זה נוכל להבין את ההסתגרות בחדר כביטוי לצורך במיכל מלכד ומאחד של חלקי הגוף-נפש של הרבי. טוטמיזם: בסיפור המעשייה אנו פוגשים במוטיב המזכיר תרבויות בהם שולט פולחן הטוטם.

פרויד ( 1912-1913 ), מספר לנו כי בזמנים קדומים כאשר בני אדם אדם חיו בשבטים, הם סגדו לטוטם- חיה טורפת רבת עוצמה, שסימלה את הפטריאך מייסד השבט הקדמון, שהגן על השבט ובו בזמן הטיל עליו אימה[21]. אנתרפולוגים כגון פרייזר ולוי שטראוס, מספרים לנו כי חיית הטוטם נתפסה כאב של השבט המזדהה עמה. ככלל לבני השבט אסור לצוד ולהרוג את חיית הטוטם למעט בזמנם מיוחדים בהם התקיים ריטואל במהלכו ניצודה חית הטוטם על ידי אנשי השבט, שאכלו את בשרה במשותף והתענגו על שתיית משקאות משכרים, וקיום אורגיה מינית ללא חשש מענישה. בסופו של יום, עובר השבט טקס של היטהרות שלאחריו חיי היום יום חוזרים למסלולם והחוק על שלל איסוריו חוזר לשלוט ביד רמה.מבחינה פסיכודינמית מסביר פרויד כי הטוטם מהווה תחליף לאב הקדמון. בזמנים קדומים, כל נשות השבט היו תחת חזקתו של אותו אב שהטיל מורה ופחד על הבנים עליהם אסר לבוא במגע מיני עם הנשים. כתוצאה מהדיכוי המתמשך התקוממו הבנים נגדו רצחוהו ואכלו את גופו. בעקבות רגשי האשם החזקים שהתלוו לרצח האב, נוסד החוק ( כמו גם התרבות והדת ) האוסר על גילוי עריות ורצח כאשר חיית הטוטם מהווה תחליף אב המאפשר לבני השבט מחד להזדהות עם דמות האב העוצמתית והחוק שהוא מסמל, ומאידך לפרוק מדי פעם את התשוקות האסורות, הכעס והמתח שמצטבר כתוצאה משלל האיסורים שהטילו על עצמם, באורגיה פראית שבסיומה יושב הסדר וחוק האב על מכונו[22].דינמיקה זו מתבטאת בין השאר בעובדה שבני השבט נושאים עימם פרוות שיניים וחלקי גוף אחרים מגוף הטוטם כאות הזדהות עם דמות האב הנרצח ורכישת כוחו pars pro toto- החלק המייצג את סך הכל[23]. נדמה לי שגם בסיפור המעשייה שלנו אנו מגלים בהתנהגות היהודים- חסידים, הכורתים להם את קרני התיש המסמל את דמות הרבי, סוג של פולחן טוטם.הסיפור מגלה טפח מהיחס האמביוולנטי המודחק לרבי המטיל מורא ופחד על חסידיו להם הוא משמש דמות אב.

החסידים מתנפלים על התיש- רבי, במטרה לנכס לעצמם חלקים מקרניו ( מגופו) הנתפסים כמייצגי השפע, הסמכות והגבריות ובדרך זו מצליחים החסידים להזדהות עם רבם. בו בזמן עצם פעולה זו מהווה סירוס והכחדה של חיית הטוטם- הרבי, ובכך מהווה פורקן של התוקפנות והכעס המודחק של החסידים כלפי דמות האב. גם במקרה של חסידי קוצק, הסתגרות הרבי בחדרו העלום, רק הגבירה את מוראו על חסידיו ואלו לא הפסיקו לזרום לקוצק ולעלות אילו לרגל, כלומר גם כאן לאחר הסירוס הסמבולי של חיית הטוטם- כריתת הקרניים, חוזר חוק האב לשלוט ואף מועצם. מוטיב סעודת הטוטם בסיפור, מתקשר לדעתי גם לסיפור המקראי על משה ועגל הזהב. משה עליו נאמר כי ראה את אלוהים פנים אל פנים, עלה להר סיני לקבל את התורה ומשנתמהמה יתר על המידה (לטעמו של העם), עשו להם בני ישראל עגל זהב ששימש כתחליף לדמות האל- אב שהרחיק מהם בינות לענני הר סיני העלום. כאשר יורד משה מההר, הוא משבר את הלוחות משמיד את עגל הזהב, הורג את החוטאים ומקדיש את הלווים לשרת בקודש. רק לאחר מכן נכתבים הלוחות מחדש וחוק האב נכנס לתוקף. הרבי מקוצק – "איש בחדר סגור, ליבו שבור ובחוץ יורדת אפלה"[24]:מילדות ועד להסתגרות מאחורי דלת נעולה:המשבר הנפשי של הרבי, ההתכנסות פנימה וההסתגרות בחדר לא היו למעשה צעד מפתיע, אם נביא בחשבון את העצבות והנטייה למרה שחורה שאפיינה את אישיותו של הרבי כבר מגיל צעיר. אולי המפתיע הוא שלקח על עצמו להיות לרבי, מי יודע אולי אם יצחק מאיר מגור ( לימים הרי"מ, מייסד חסידות גור) היה מסכים להנהיג את העדה מיד אחרי מותו של רבי שמחה בונים מפשיסכה, כפי שרבים ציפו, היה הדבר גם מיטיב עם אחריתו של הרבי מקוצק, אך לא כך רצה הגורל.... הרבי מקוצק נולד בשנת 1787 בעירה גוריי שבפולין למשפחת מורגנשטרן. אביו נמנה על "המתנגדים" והנער מגיל צעיר אומרים, שרתה עליו רוח של עצבות וניכרה בו נטייה למרדנות, התבודדות, יהירות והתפרצויות זעם[25].מפגשו הראשון עם עולם החסידות היה בגיל 20 בהגיעו לחצרו של הצדיק רבי יעקב יצחק- "החוזה מלובלין", ואולם הוא לא מצא שם את שביקשה נפשו. מסופר כי החוזה אמר לו " מנדל דרכך היא דרך המוליכה למרה שחורה ואינה נראית לי"... השיב לו מנדל הצעיר " אם הדרך שבחרתי נראית בעיני, כיצד אוכל לא ללכת בה רק משום שאין היא נראית לכבודו"... אמר ועזב את חצרו של החוזה. לימים בסמוך לפטירתו יתחרט ויאמר "בשעתו צעיר הייתי ולא הכרתי את הרבי מלובלין ועל כן עזבתיו".[26]מנדל הצעיר ממשיך לנדוד ומגיע לחצרו של רבי יעקב יצחק בעיירה פשיסכה, הידוע בכינויו "היהודי הקדוש". הוא חש בקרבה נפשית ליהודי הקדוש שהיה סוג של רבי אינדבידואליסט שקיבץ סביבו חבורת חסידים מובחרת כולם חריפי מוח, עצמאים, אשר בליבם יוקדת אש רוחנית. דרכו של היהודי הקדוש, התאפיינה בהתבוננות עצמית מחמירה ונוקבת שתחליטה זיקוק עצמי. אם מותו של היהודי תפס את מקומו תלמידו רבי שמחה בונים שהמשיך את דרכו של מורהו והחשיב מאוד את ההתבוננות הפנימית וההיצמדות חסרת הפשרות למידת האמת.

בתקופה זו מסגל לעצמו מנדל יותר ויותר את דרך ההתבודדות, כאשר הוא מתהלך כמעט תמיד מהורהר, מרוכז בעצמו ועטוף מין עננה בלתי חדירה. בין חבריו החסידים הוא מקבל את הכינוי "מנדיל השחור". בתקופה זו גם התחדדו שתי התכונות שאפיינו את אישיותו ואת דרכו בעבודה הרוחנית, מחד- התפעלות בלתי פוסקת מעצמת הבריאה, והדרה ומאידך ספקנות וחקירה בלתי פוסקת שדחפה אותו לנסות ולרדת לעומק סודות היקום[27]. נדמה לי ששתי תכונות אלו אשר לעולם לא הגיעו להרמוניה ביטאו את הפיצול הפנימי שחווה כתוצאה מפעולתם של מנגנונים סכיזו-פארנואידים בנפשו, כפי שהעיד על עצמו "עומד אני ברגל אחת ברקיע השביעי וברגל השניה בשאול תחתיות..."[28]. מחד הצורך להטיל ספק במציאות ובעצמו, לשלול ולפרק כל דבר ולהגיע למרכיביו היסודיים, לשורש האמת, גם אם במחיר של הרס עצמי וביטול הזולת והמציאות. מאידך היכולת להאדרה ואידיאליזציה של המציאות והבורא- כל מה שנתפס כטוב וראוי, באופן טוטלי. כאשר היה מנדל בן 40 נפטר עליו רבו השני- שמחה בונים, מנדל לא הספיק להגיע ללוויה. הוא ביקש להתייחד בחדר שבו נפטר הרבי ושהה שם ביחידות מספר שעות, בצאתו אמר לחבריו "איש מכם לא היה בהלווית הרבי זולתי אני"...פטירת רבי שמחה בונים הותירה חלל והסתררה מבוכה בקרב החסידים, מנדל עקר לטומאשוב ועמו כמאתיים חסידים שקיבלו אותו עליהם לרבי. מאוחר יותר עבר לקוצק ושם נשתקע עד יומו האחרון.מספרים כי בערב שבת שבה חל השבר בנפשו ופרצה מחלתו (יש האומרים שגעונו), שבעקבותו הסתגר בחדרו ולא יצא עוד, עמד הרבי לקדש על כוס יין ואולם בעודו מרים את הכוס הוא מניחה בחזרה על השולחן מביט בחסידיו באימה ואומר "חנפנים, שקרנים, לכו לכל הרוחות עזבוני לנפשי"[29]. יש הגורסים כי אמר "צאו מכאן שוטים, אין אני רבי לכם" ולפי נוסח אחר הוא שלח ידו לנרות הדולקים וצעק" לית דין ולית דיין". אחר הדברים האלה פרש מיד לחדרו והסתגר שם במשך 20 שנה עד ליום מותו בשנת 1859 כשהוא בן 72. רק לעיתים נדירות היה מגיח לרגעים ממאורתו ואז היה על פי רוב צועק על הנוכחים ומקורביו היו מחזירים אותו לחדרו. מקור אחד מתאר רגעים אלו כך "מראהו כמלאך אלוהים נורא מאוד ודיבר איזה מילים בקול גדול ונורא וכל פעם הייתה התוכחה שלו יורדת חדרי בטן, עד שאימה גדולה נפלה על פני הנאספים וברחו לחוץ".[30]מה התחולל בקרבו מאחורי הדלת הסגורה כל אותם השנים, זאת אין אנו יודעים. ניתן רק לדמיין את עולם הדממה החרישית שכפה על עצמו, את הזעם האילם שגעה בתוך השתיקה הזועקת, את החיפוש הנואש אחרי עצמו ואחרי אלוהיו, ואולי את הבדידות, הדיכאון, כהות החושים והשיגעון שעיכל את נפשו כמעה כמעה.

האמת שלעולם לא נדע לאשורה.הסתגרותו של הרבי מקוצק בחדר מהדהדת בקרבי את דמותו של רבי שמעון בר יוחאי, שהתחבא במערה מפני הרומאים במשך 12 שנה. שתי הדמויות דומות זו לזו באיכות הדין חסר הפשרות- האש היוקדת שאפיינה אותם, וביכולתם לעמוד על דעתם כנגד דעת רבים ולהודיע ברבים את גדולתם. על בר יוחאי מסופר כי לאחר 12 שנה יצאו הוא ובנו אלעזר מן המערה ואולם "כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף, יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב את עולמי יצאתם, חיזרו למערתכם"[31] בר יוחאי הוצרך להיכנס למערה לשנה נוספת וכשיצא חל בו שינוי "כל מקום שהיה רבי אלעזר מכה היה רבי שמעון מרפא. אמר לו : בני, די לעולם אני ועתה"[32]. ניתן לראות שהחדר במקרה הראשון והמערה במקרה השני משמשים לא רק כמקום מסתור והגנה לדייריהם אלא כמגן לעולם מפני האש המהרסת שאפיינה את אישיותם של הרבי מקוצק ובר יוחאי. יתר על כן, נדמה שהחלל הסגור והאפלולי של החדר/מערה הוא גם בעל פוטנציאל טרנספורמטיבי. בדומה לגביע הקדוש מאגדות המלך ארתור, שמביא מזור וגאולה למלך הפצוע ומפריח מחדש את ארץ השממה[33], בדומה למיכל האלכימי- הווז הרמטיקום, המתמיר מתכות ירודות והופכם לזהב, בדומה למיכל האמהי-הורי, שאמור לעבד את הרגשות הבלתי נסבלים של התינוק ולהשיבם אילו מחדש, כך גם המערה האפלה מסוגלת במקרה של בר יוחאי להתמיר את הדחפים התוקפניים ולהפכם לחמלה. דע עקא שבמקרה של הרבי מקוצק, הלידה מחדש לא מתרחשת, התהליך האלכימי לא מושלם ונדמה שהחדר/ רחם הטרנספורמטיבי בו שהה במשך 20 שנה הפך לקבר.בכל תקופת הסתגרותו המשיכו עניני החצר החסידית להתנהל כסידרם ומספר החסידים לא רק שלא התמעט אלא גדל. ניתן להקשות ולשאול, מה היה סוד המשיכה של הרבי מקוצק ובמה קנה את לבם של כה רבים?מספר אליעזר שטיינמן על חסידי קוצק[34] "אין לשער ואין לתאר מה הייתה לנו קוצק. הנסיעה לשם הייתה קשה כקריעת ים סוף. ....עזה הייתה תשוקתנו להגיע לקוצק ולראות את פני רבנו... וכשבאנו לקוצק ירד עלינו הצער הגדול: הצדיק הקדוש סגור ומסוגר בחדרו. כל לב נשבר כל אחד עושה חשבון נפשו ובודק עצמו מכף רגל ועד ראש.... לא בכדי אין הצדיק רוצה להסתכל בפנינו.... סוף סוף זכינו להקביל את פניו שלום . הצדיק מעיף עלינו מבט הפולח בפולסין דינור את כל אברנו. נעשינו בטלין במציאות וכשצאנו משם היינו מרגישים מין שמחת נפש..." נדמה כי באופן מסויים המשבר של הרבי הדהד את המשבר והחיפוש הנואש אחרי גאולה של כל חסיד וחסיד. כאילו הרבי מייצג איזו טרגדיה המשותפת לכולם. אולי נחקק הרבי בתודעת חסידיו כמין "ישו" שנטל על עצמו את חטאי הכלל וסבל למען גאולתם, כאשר מתוך רגשי האשם שחוו נוכח מבטו היורד אל תוך חדרי ליבם ותחושת הבטלות שאפפה אותם בנוכחותו –היעדרותו הבו זמנית של הרבי, כל אלה אפשרו תהליך של הזדככות פנימית יוצאת דופן.אני נזכר במשחק שהיינו משחקים בתור ילדים, התערבנו מי יעיז להתקרב לביתה של זקנה תמהונית שעבורינו נתפסה כמכשפה. כל אחד רצה להביט בה ואז לברוח כל עוד נפשו בו.

משעלה בידינו להתגבר על פחדינו ולהביט בזקנה שגילמה את הפחד הגדול שביותר שידענו, חשנו התרוממות רוח רבה. אולי זה קצת דומה למפגש מיתולוגי עם עולם השדים והרוחות, עליו אנו משליכים את כל מה שמאיים עלינו, כאשר היכולת לשרוד את המפגש הטראומטי, ההבנה כי המפחיד והמאיים הוא ניסבל, נותן לנו כוחות עצומים והערכה מחודשת למהלך חיינו.במובן פסיכודינמי אפשר לראות בנסיעה לקוצק להתוועדות עם הרבי בבחינת מסע פנימי למפגש עם עצמך אם "מלאך האלוהים והשטן" שבקרבך, עם הפחדים והתקוות הכי גדולים שלך, כאשר בתוך התהליך ניתנת לכל חסיד האפשרות לעשות אינטגרציה בין חלקיו המסוכסכים שלו עצמו, להפנים מחדש אובייקטים שפוצלו והושלכו החוצה ולקחת מחדש אחריות על חייו ועל בחירותיו.ביתו של הצדיק ...צריך שיהי הפקר לכל הצריך אליו לכל דבר... [35]המנהיג החסידי האידיאלי כפי שזה נתפס בראשית ימי החסידות אינו מיסטיקן המתבודד לשם השתלמות עצמית בדביקות עילאית, אלא דוקא הצדיק הנוהג כאברהם העומד בפתח האוהל ומזדרז לשמש את אורחיו, כלומר המדובר במנהיג הפועל בתוך החברה ולמענה. ניתן להמשיל את הצדיק לסולם יעקב המקראי המחבר בין שמיים לארץ. ראש הסולם מגיע לשמיים -לעולם של עיון רוחני צרוף ואילו רגליו נטועות עמוק באדמה בעולם החומר ובחיים הארציים בהם אנשים פשוטים באים אל הצדיק לשם גאולת נפשם או לשם הקלה ממצוקות היום יום.הצדיק נדרש אם כן להתעמקות בצרכי הבריות ובבעיות החברה, באותה מידה בה הוא נידרש לדביקות רוחנית עליונה.ואולם דומה כי אידיאל זה היה זר למהותו של הרבי מקוצק. כך למשל מסופר כי לאחר פטירת רבו- החכם שמחה בונים מפשיסכה, כאשר ביקשו החסידים למנותו לרבי עליהם אמר לחברו- תלמידו רבי יצחק מגור: "לשם מה הבאת עלי את כל האספסוף הזה? אנשים שאין להם דעה משלהם כמוהם כבהמות המבקשים מספוא וכל המתחבר אליהם סופו שנעשה בהמה כמותם"[36]. ובמקום אחר אמר "גם בעל עגלה הוא מנהיג אך אוי לעגלון אם הסוסים משתוללים עליו... אין רצוני להרבות בחסידים רצוני רק בשלוש מאות אברכים שכל אחד יחבוש עלה כרוב על ראשו ... יעלה על גגות העולם , יחווה באצבעו כלפי מעלה ויכריז לה' מלוא הארץ ומלואה" [37].

הנה כי כן, נדמה שסבלנותו של הרבי ל "אחר" השונה ממנו הייתה מועטה, מבחינתו הוא מוכן להיות להם לרבי, אבל רבי עם "תנאים מוקדמים". על חסידיו לעמוד בקריטריונים הרוחניים המחמירים ביותר, שכן הוא "עומד על גג העולם והרצועה בידו"[38]. לפיכך עליהם להיות "סופר חסידים" בדמותו ובצלמו של רבם העילוי האומניפוטנטי, כל הפחות מזה אינו ראוי בעינו ולא יכנס בשערי קוצק. יתר על כן, הוא רואה בהמונים סכנה שכן אלו עשויים להורידו מדרגתו. סיפור התיש הקדוש ומציאות הסתגרותו בחדר מעידים כי חווה את הזולת כאובייקט מאיים ורודפני, ואמנם בסופו של דבר דומה שחוסר יכולתו לסבול את העולם: "העולם מעלה עיפוש ואין לי כוח לנשום בו"[39] הייתה בעוכריו. וכך מספר אחד מהחסידים הוותיקים מפשיסכה- רבי נתקי סטוצ'ינר שהחליט שלא לקבל עלו את מרות הרבי מקוצק ואומר: "מנדיל הוא לעולם מנדיל, כולו מנדיל ואין בו אף ניצוץ קל שבקלים שאינו מנדיל..., למנדיל חסר אותו חוט השערה של לא מנדיל בשביל להיות רבי"... "אף המנהיג חייב לקבל עליו מרות, צריך שתהיה למנהיג מרות המונהגים על ידיו..." אי אפשר להנהיג את העולם כאילו העולם מלא מנדיל וכאילו מי שאינו מנדיל הוא חס ושלום לא יהודי"[40] . מילים חצובות בסלע האומרות הכל, הרבי מקוצק ללא ספק נשמה גדולה בוערת בקרבו ואולם הוא כל כך מלא וגדוש עד שלא נותר כל מקום – חלל פנוי לראות את האחר ולהכילו. "מנדיל הוא רבי גדול אך לא רבי טוב והבריות זקוקים לרבי טוב..."[41]. האמת צריכה להיאמר, מי שאינו מסוגל להיות רבי טוב לאחרים, אינו מסוגל גם להיות רבי טוב עבור עצמו, וסופו של הרבי מקוצק שלא רק שלא פינה מקום להכלת חסידיו, אלא נדרש להסתגר בחדרון צר על מנת להכיל את נפשו הסוערת והקרועה.דומה שאנו עדים לאישיות נרקיססיטית החווה את עצמה ואת העולם הסובב אותה כמפוצל לאובייקטים טובים ורעים.זה או הכל או לא כלום, אין את הפשרה את הגם זה וגם זה. במונחי אסכולת יחסי האובייקט ניתן לומר שהרבי מעולם לא הפנים את העמדה הדכאונית, הזולת ( וכפי הנראה גם הוא עצמו) לא יכול להחוות על ידו כממזג טוב ורע גם יחד. הנה כי כן, הרבי מקוצק התאמץ לגדור את עצמו על מנת שלא "להיות הפקר"- כלומר לא להיות זמין ונגיש לעולם, עד שעולמו הפנימי פרץ וגדש את עצמו ללא גבול ומידה והוא ניצרך לחסות מאחורי קירות חדרו שלא רק יגנו עלו מפני העולם, אלא בעיקר יגנו על הציבור מפני כעסו וחמתו של הרבי.

הצדיק בסוד הצמצום:החסידות התעניינה בהקבלה שבין תהליכים תוך נפשיים בפנימיות האדם, לבין תהליכים בעולם האלוהות. במובן מסוים ניתן לומר שכריתת הקרניים והסתגרות הצדיק בחדר צר, כל אלה עומדים בהתאמה למיתוס הבריאה הקבלי הרואה באקט הצמצום העצמי של האל שלב הכרחי המטרים את התפשטות הכוח היצירתי הבורא את העולמות[42]. ואולם דומה שבמקרה של הרבי מקוצק, הצמצום לא מוביל להתחדשות המצופה ולהזרמה של שפע. כלומר כריתת הקרניים, "ההתגלמות" בתוך מעטפת אטומה לעולם ממנה אמור להגיח הפרפר לעתיד לבוא, החדר הצר שאמור להוות רחם מזינה להתהוות העצמיות המחודשת, הופך לקבר. הרבי צמצם עצמו לחדרו, התעלם מהעולם במעטה בלתי חדיר כמעט ולא הגיח ממנו עוד עד ליום מותו.אם נחזור למקבילה האלוהית, הרי שנוכל לומר שבניגוד לאל שעובר קטסטרופה קוסמית- "שבירת הכלים" במהלכה חלקים מעצמו מתפזרים לכל עבר, וכתוצאה מכך הוא יוצר מערכת מורכבת של עולמות וסוכנים העוסקים באיסוף וזיקוק של עצמותו הפזורה ( בירור הניצוצות מבין הקליפות על פי הקבלה הלוריאנית מבית מדרשו של הארי הקדוש), הרי שהרבי מקוצק ננעל בתוך עצמו ולא מגיח עוד אל העולם.מספרים על הרבי מקוצק, שבכל ימיו לא כתב אלא דף אחד. החסכנות במילה הכתובה היא אולי עוד ביטוי, לצמצום שגזר על עצמו, כמו רצה לתמצת ידיעותיו, להגיע לאמת הבסיסית שאין בילתה. ניתן לדמות תהליך זה לכוכב הקורס לתוך עצמו פעם אחר פעם עד שכל המסה שלו מתרכזת בנקודה אחת בלתי נתפסת והוא הופך לחור שחור (שמדענים משערים שכל המתקרב אליו נקרע לגזרים בתוך כאוס מוחלט). במובן זה ניתן אולי לומר שהניסיון להבין את תמצית הקיום האנושי- אלוהי, להגיע לבהירות מחשבתית עליונה, ניסיון הכרוך ללא ספק בהדחקה גורפת של כוחות האיד, סופו בכאוס ואינרציה. החוק השני של התרמודינמיקה מלמד אותנו כי בתוך מערכת סגורה אי הסדר הולך וגובר וסופו של דבר המערכת, תגיע לקיפאון מוחלט[43]. דומה שכך היה בחדרו הסגור והאפלולי ובנפשו של הרבי, כאשר החשכה היגון והחידלון גוברים ללא מוצא ותקווה.סמוך לפני מותו מורה הרבי מקוצק לשרוף ולהשמיד את כל כתביו ולא להותיר זכר ושריד. צעד זה יכול להיתפס בשני אפנים משלימים, מחד יתכן ולא מצא את תלמידיו ראויים להגיגיו הקדושים שכתב בסוד הצמצום או שפחד שהגיגיו לא יובנו כראוי. מאידך יתכן וחש שלא עלה בידו , שלא הצליח להגיע להשגה הגבוהה שהציב לעצמו ועל כן ברוב יאושו וכעסו הותיר אחריו העדר-כאוס. שני הפרשנויות כאחד מעידות על עמדה בעלת מאפיינים סכיזו-פרנואידית הנעה בין קטבים של הכל או לא כלום. או שאף אחד לא שווה ולא יכול להבין אותי , כלומר העולם שמסביבי מכיל אובייקטים רעים ונחותים, או שאני לא שווה כלום. בכל מקרה אנו עדים לכעס ותוקפנות המושלכים כלפי העולם וכלפי פנים. במובן זה ניתן לראות שוב כיצד ההסתגרות בחדר, בה במידה שהיא מגינה על הרבי מהעולם "הרע" והבלתי נסבל המבקש לחדור לתוכו ולכלותו", כך היא גם מגינה על העולם- החסידים מפני זעמו וחמתו של הרבי. התיש הקדוש בהסתכלות פסיכודינמית:מה עוד נשאר לנו לומר על התיש הקדוש-כלומר על הרבי מקוצק? ובכן הרחבנו בעניין היהודים הבאים לכרות את קרני התיש בבחינת אנלוגיה למערכת היחסים האינטרסובייקטיבית של הרבי וחסידיו.

הנחנו שמדובר בחרדות ופחדים מעולמו הפנימי הסוער של הרבי, המושלכים על עולם האובייקטים הנחווים על ידו כאובייקטים רודפניים הבאים לכלותו. כך גם הבנו את זעקתו "בסעודה האחרונה" שבה התמוטט- "לכו לכל הרוחות עזבוני לנפשי".ואולם קריאה נוספת במעשייה מזווית חדשה מגלה שבעצם היה זה התיש הקדוש שהתגלה בפני היהודי הזקן והציע לו את עצמו, כך גם באשר ליהודים שחיפשו אחרי התיש, נדמה שבכל פעם התיש מציע להם את קרניו. אין כל תחושה של אונס וכפייה , נראה שהכל בשליטתו ומרצונו של התיש הקדוש. כיצד ניתן להבין דפוס זה לאור הכרותינו עם הרבי מקוצק כמתבודד המסתגר ומזעיף פנו לאחר? ובכן, דרך אחת להבין את הסיפור היא בבחינת פנטזיה של הרבי המדמיין את עצמו כמי שמסוגל לוותר על פסגות רוחניות ורקיע הכוכבים למען זולתו, גם אם הדבר כרוך בהקרבה עצמית למען חסידיו הנזקקים. יתכן ונשא בקרבו את אידיאל הקורבן, "אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם", שהיה לאמיתו של דבר מרוחק ממהותו.יתכן ובינו לבין עצמו ידע הרבי כי הפנטזיה לא תתממש לעולם, כלומר הוא מודע לפער בינו לבין דמות "העץ (הרבי) הנדיב", המקריב את גזעו- עצמותו למען אושרו של ילד אחד- האחר[44]. הסבר זה יכול לשפוך אור על זעמו וכעסו של הרבי על חסידיו. הרבי החווה את הפער בינו לבין דמות הרבי החסידי האמפתי, כועס על העדה. כאילו הוא אומר, למה אתם באים אלי, מה אתם בעצם רוצים ממני, למה פעם אחר פעם אני צריך לחוש אשמה על היותי לא ראוי להיות לכם לרבי מאחר ולא באמת איכפת לי מכם, מאחר ואני משוקע בתוך עצמי, ספקותי וחיפושי, אולי פשוט תניחו לי, הנה קחו ממני את קרני, איני רוצה להיות לכם עוד לרבי פשוט תעזבו אותי במנוחה. אפשרות אחרת היא שכחלק מעיוות תמונת המציאות, הרבי באמת חווה את עצמו כמי שמקריב למען האחר, משרת את צרכי הקהילה, כמי שמרכין את ראשו פעם אחר פעם כאשר נזקקים לו. דע עקא, שגם כאן מסתתר לו במסווה האגו המנופח והאומניפוטנטי, שהרי הסיפור מסתיים באמירה "לא היה עוד מי שיעורר את הכוכבים לשירה..." כלומר הרב אומר לנו, נכון שהסכמתי להקריב את עצמי אבל תיראו מה עוללתם לי ולעולם , גרמתם לי להקריב את קרני את הדבר הקדוש והנעלה ביותר שהיה בכוחו לשיר לכוכבים ולעוררם, עכשיו אין עוד מי שמסוגל לכך, תיראו מה עשיתם....ובאופן זה מותר אותנו עם תחושת אשמה, כאשר הרבי נותר אם תחושת האדרה עצמית וקורבנות. בהמשך לקו מחשבה זה, ניתן לשער שהדחקת חוסר יכולתו של הרבי להכיר בזולת ובצרכיו מושלכת כאן על החסידים ומופיע בסיפור בתיאור חוסר יכולתם של היהודים להכיר בצרכיו של התיש, אשר הופך עבורם לכלי שרת להגשמת תשוקותיהם.

כיוון מחשבה נוסף המנסה להתחקות אחר מניעים נסתרים- מודחקים, העומדים מאחורי מעשה התיש המציע קרניו לקהל חסידיו, מחבר אותי למיתוס העתיק על בני האלוהים- העירים הקדמונים, היורדים לארץ מורדים באל, פורעים סדרי עולם, ומלמדים את בני האדם ידע שמימי אסור הקשור לעבודה זרה, כשפים, גילוי עריות, כוכבים ומזלות[45]. בניסיון להבין את חטאם של בני האלוהים, ניתן לראות שמדובר בפריצת הגבול בין הארצי לשמימי, בהקניית ידע נסתר המתייחס לעולם הרוחני המופשט לבני אנוש העושים בידע שימוש גשמי- יצרי ואינם מוכשרים להשתמש בידע למטרתו הרוחנית המקורית. חטאם של העירים אם כן, הוא בערבוב בין קודש לחול, והוא מוביל למציאות כאוטית המשבשת את החוק והסדר האלוהי.מה לכל זה ולתיש הקדוש, ובכן אם נראה בתיש שלנו, על קרנו העצומה מין יצור שמימי, נפיל, סוג של עיר בעל ידע רוחני נסתר על הכוכבים והמזלות, ידע המגיע אילו באמצעות קרנו הפאלית, אזי ניתן לשער שבדומה לנפילים, התיש הוא זה שהשתוקק לתת ליהודים פיסות מקרניו, לא פחות משהם השתוקקו לקבלם. יתר על כן, התיש יודע שהם מבקשים לעשות בקרניים שימוש חפצי- חומרי, כלומר התיש מעביר ידע רוחני אסור המשבש את האיזון הקוסמי -נפשי בין רוח לחומר, הסבר זה מבהיר מדוע נענש בסירוס ואולם עדיין לא הבנו מה המניע לתשוקה זו?כאן עלינו לפנות לדעתי למיתוס האדיפלי הפרוידיאני. כיון זה מאפשר לנו לטעון שהרבי ( בן) מתחרה באל ( אבא) על ליבם של החסידים ( כנסת ישראל- אמא). כלומר התיש מפתה את היהודים בקרניו אל תוך היער החשוך, שם הוא מתנה עמם אהבים באמצעות קרנו הפאלית, וכל זאת לעיניהם המשתאות של כוכבי השמים. עונש הסירוס- כריתת הקרניים לא מאחר להגיע ובדומה לשמשון המאבד את כוחו לאחר שדלילה קיצצה את שער ראשו, כך גם הרבי שלנו שוכח שלחסידיו תוכניות ומחויבויות משלהם. עבור האמא המעניקה תשומת לב לילדה, הבן הוא לא באמת תחליף לאב. וכך היהודים, מעדיפים קופסת טבק מחייה שתאפשר להם להמשיך לסגוד ולהתפלל לאב הכל יכול ולשם כך, ללא היסוס הם יקריבו את התיש הקדוש על מזבחו של האב. ניתן למצוא בסיפור קשרים אדיפליים נוספים היכולים לשפוך אור על מניעי הדמויות:המשולש: תיש, יהודים, כוכבים הנו אנלוגי ליחסי : רבי ( אבא)– חסידים (בן)- שכינה ( אמא). במשולש זה ניתן לומר שהרבי והחסידים מתחרים על הזכות לקשר עם השכינה.

גם החסידים- ילדים רוצים חלק בפאלוס האבהי העצום ובזכות שהוא מקנה לאב-רבי לפלרטט ולהתחבר עם הכוכבים- אמא. הילדים המתוסכלים הורגים /מסרסים את האב כלומר כורתים את קרנו של התיש. עכשיו ניתן רק לשער את תחושות האשם שיהיו מנת חלקם בכל פעם שיפתחו את תיבת הטבק להריח ולהתענג על ניחוח הטבק הקסום... יתר על כן, ניתן להמשיך ולדמיין כי בדומה לפולחן הטוטם ( ראה לעיל), גם כאן לאחר שיסיימו החסידים את סעודת כריתת הקרניים האוריגסטית, יתעשתו ויתקינו תקנה האוסרת על פגיעה בתיש/ חד קרן להבא, דבר שיחקק בתודעתם את התיש כחית עוצמה קדושה. ניתן להקביל בין תהליך זה לבין דינמיקת יחסי הרבי – וחסדיו לפני ואחרי הסתגרותו בחדרו. עד להתמוטטות הרבי היה מספר החסידים מועט והם בעיקר יראו מפניו. לאחר הסתגרותו בחדר הוא מועלה לדרגת קדוש המגלם את האני העליון, החוק והמצפון של חסידיו, אשר מספרם באופן לא מפתיע הולך וגדל. משולש אדיפלי נוסף: תיש- אל- כוכבי השמיים ובאנלוגיה: הרבי(בן)- האל (אבא )-השכינה ( אמא). במשולש זה ניתן לראות את הרבי כמתחרה באל על הזכות לדעת את השכינה, לעורר את הכוכבים וכמו בסיפור האדיפלי גם כאן התיש שחרג ממקומו והשיג את תחומו של האל נענש בסירוס- כריתת קרניו. התיש הקדוש-במבט נוסף:ברצוני עתה לנסות ולהתבונן במעשייה כמכלול המייצג היבטים שונים בנפשו של הרבי המתקיימים בו זמנית במישורים שונים: היהודי הזקן המחפש אחר תיבת הטבק שלו- מרמז אולי על הרבי שכל חייו חיפש אחר גאולת נפשו ולא מצא, במובן זה הקרן של התיש הקדוש היא אולי סוג של פיצוי פאלי, או מנגנון הגנה מאני, המספר לנו בעצם על החסר ועל השסע העמוק בנפשו של הרב, על חרדת האיון ועל חוסר היכולת למצוא משמעות מול חידת הקיום האנושי. אמר: "רוצה אני שאף אם יתמוטטו השמיים ופור תפורר הארץ יעמוד האדם על שלו וממקומו לא יזוז"[46]. נדמה שמשנתו של הרבי היא סוג של הגנה מפני הכרה בחוסר האונים של האדם הניצב לבדו מול חידת הקיום. הרבי כמו לא מוכן להכיר בירושת אבותיו הרבנים שהלכו בדרך של אהבה וחמלה והוא מפתח ומאדיר תורת חיים שלמה הדוחה את כל מה שהיה לפניו ושואפת לחתור בעקשנות וללא לאות אל האמת הפנמית המוחלטת, אל שורש השורשים של הווית האדם והמציאות, שהרי לדידו "האדם נוצר כדי להרים את השמיים"[47].

מי יודע אם בסתר לבבו לא ייחל גם הוא לפגוש מן תיש קדוש שייטול מעליו את המסע הכבד, שיתקין עבורו קופסת טבק פלאית שתכיל את נפשו הסוערת שיאפשר לו למצוא גאולה ומנוחה מהעבודה הקשה?קהל היהודים- מעיד אולי על הפן החומרי במשנתו הרוחנית של הרבי מקוצק. אני מתכוון לחומריות במובן של חיפוש רוחני נוקשה וחסר רחמים, המבקש לנכס לעצמו את האלוהות ממש בדומה ליהודים המבקשים לעצמם חלקים מקרני התיש, גם אם במחיר הריסת "קרן השפע" המזינה אותם ולא מוכנים להסתפק בפחות מכך. התנהגות קהל היהודים מזכירה לי סיפור על תרנגולת שהייתה מטילה ביצי זהב. מדי בוקר היה האיכר מוצא ביצת זהב, עד שיום אחד לא יכל האיכר להתאפק ברוב תאוותו, קם ושחט את האווזה בתקווה למצוא את מקור הזהב הבלתי נדלה, אולם מה מרה הייתה אכזבתו כשלא מצא דבר. עתה נותר ללא הזהב וללא התרנגולת גם יחד. נדמה לי שהרבי שביקש לדעת את האלוהים בכל מאודו, שהשתוקק להישאר תמיד בגבהיי הרקיעים ולא לירד אל צאן מרעיתו, סופו שנותר אם הספק המכרסם, עם הבדידות, עם שברי הקרניים, החסר והאפלה שבחדרו. שאל פעם הרבי מקוצק "לב טמא מהו?" והשיב "אם לבו של אדם חדל מלבקש לב טמא הוא...", נדמה לי שגם אם ליבו של האדם מבקש בלי די, בלי גבול, גם אז "לב טמא הוא" שהרי אזי הוא צפוי "לשבירת כלים", להתפרקות, בדומה לקטסטרופה האלוהית עליה מסופר בקבלת האר"י ובדומה אולי למה שאירע לרבי מקוצק. יתר על כן, גרוע מלב טמא הוא "לב אבן", שהרי לב טמא יכול תמיד להיטהר אבל מה יהיה על מי שליבו התאבן??? מסופר על אחד מחסידי הרבי ר' משה מיכל שהיה עשיר ופירנס את הרבי מקוצק. ביקש הרבי שיחדל מלפרנסו ואולם הנ"ל לא ציית לבקשתו. התפלל הרבי שירד החסיד מכל נכסיו שיעשה עני ואביון וכל זה על מנת שלא יוכל לתת לו עוד ממון...[48]. הנה כי כן, הרבי מבקש שלא להתפרנס מעמלם של אחרים ובקשה זו לגיטימית היא, מה שלא לגיטימי זה האמצעי הקיצוני בו הוא משתמש על מנת להשיגה. הוא פוגע בפועל בקרן פרנסתו של הזולת-מורידו מנכסיו וכל זה על מנת לממש עמדה מוסרית אישית מחמירה וקיצונית. באופן אבסורדי הסיפור המאדיר לכאורה את הרוחנית של הרבי המסתפק במועט שבמועט, מדגיש למעשה את נוקשותו –אנוכיותו הנפשית, ובו בזמן מעיד על חוסר רגישות קיצוני כלפי זולתו. אין ספק שמי שלא מסוגל להעניק לעצמו, אין בכוחו להעניק לזולתו.התיש הקדוש- הרבנו לדבר על סמליות התיש, אך נדמה לי שעוד לא אמרנו הכל. אולי לא היינו מוכנים עדיין להישיר מבט אל התיש, כמו שאומרים "להסתכל לו בלבן של העיניים". אם בפתיחת הרשימה ראינו את התיש כמסמל של העצמי, הנשמה המחוברת לשורשה עתה מתבהרים לנו רבדים נוספים כמבואר להלן: התיש הקדוש, בדומה לחד קרן, הוא יצור יחיד במינו החי לבדו בעמק היער, נסתר מכל בריה שם הוא פנוי להקדיש ולקדש את עצמו בעבודת האל ובשירת מזמורים לכוכבי המרום. ואמנם כך גם הרבי מקוצק " את האלוהים התהלך" ואולם שלא כחנוך המקראי עלו מסופר בבראשית ה' כה' כי "לקח אותו אלוהים", ובמדרשים פרשו כי האלוהים קירבו והעמידו בראש מלאכיו ( מטטרון שמו- שר הפנים בספרות ההיכלות ), דומה שגורלו של רבי מנדל להישאר לעד רחוק ואולי אף מנודה. יתכן שהרצון העז מדי והרדיפה אחר האמת המוחלטת, חסרת הפשרות, היתה בסופו של דבר בעוכריו.

קרנו החדה של התיש משולה לחרב פאלית המסמלת את יסוד האויר-כוח המחשבה וההפשטה, כושר ההבחנה והיכולת לחתוך ולהפריד את השלם לחלקיו, את העיקר מהטפל. כל אלה, בשימוש נכון אמורים לשרת את התהליך ההתפתחותי ואולם בשימוש לא מאוזן עשויה החרב המושחזת לפצל את נפש האדם לפצוע ולהרחיקו מעצמו ומאלוהיו. נדמה לי שכך קרה במקרה של הרבי מקוצק שניסה לתפוס בשכלו את הבלתי ניתן לידיעה, כמו גם לנתק את עצמו מטבעו היצרי – אנושי. אישיותו הטראגית של הרבי מזכירה לי ענק רוח טראגי נוסף, זהו התנא אלישע בן אבויה, אחד מיחידי הסגולה- הארבעה שנכנסו לפרדס. מסופר שכאשר אלישע הגיע לרקיע העליון ועמד מול מטטרון, מלאך אלוהים בכל הדרו, טעה לחשוב כי קימים שתי רשויות ועל כך הואשם שקיצץ בנטיעות[49]. רבים תוהים מה היה חטאו של אלישע? רחל אליאור מבארת, כי החטא נובע מאי יכולתו של האדם האנושי לעמוד בפני הכורח לבטא במושגיו שלו המתבססים על שכלו המוגבל, את מה שאינו ניתן להגדרה והמשגה...[50] דומני שאלישע השתמש בחרב האינטלקט המושחז שלו במקום שלא היה אמור לחשוב שכן "לית מחשבה תפיסה ביה כלל", כלומר עצם הטלת הספק באחדות האל כפועל יוצא מהפעלת העקרון החושב (האנושי) ברקיע העליון , מהווה הפרה של החוקיות השמימית רוחנית על כל המשתמע מכך. הטראגיות במקרה של הרבי מקוצק מועצמת אור לעובדה שהיה מודע למחיר הנפשי שיצטרך לשלם, כפי שאמר לחסידו: "הרוצה להשיג את השם יתברך על ידי חקירה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".[51]ובחזרה לתיש הקדוש ולניחוח המיוחד שהכילו קופסאות הטבק שהותקנו מקרניו. במדרש מסופר כי חוש הריח הוא החוש היחיד שלא נפגם בעת אכילת אדם וחוה מעץ הדעת. ענין זה מזמין אותנו להתבונן במשמעות החטא הקדמון- חטאם של אדם וחוה שבדומה לאלישע בן אבויה, מייחסים להם חז"ל את הגרוע מכל- "קיצוץ בנטיעות"- כלומר הפרדה של היסוד הזכרי והנקבי באלוהות, כמו גם הפרדת האדם מעצמותו ומאלוהיו. במקרא מסופר שאלוהים שם את האדם בגן עדן "לעבדה ולשמרה". על האדם הראשון מסופר במדרשים שלא היה מסוגל להתאפק ולחכות עד לכניסת השבת בטרם יבוא וידע את חווה זוגתו. כלומר החטא טמון בנמהרות, בהעדר היכולת להמתנה, להבשלה איטית, להכלה עצמית ולקבלת גבולות. האדם מרד בסמכות, אכל מעץ הדעת טוב ורע, וסופו שגרם לפירוד בעליונים ובתחתונים.

נדמה לי שזה מה שברובד הסמוי מהעין מספר לנו התיש על הרבי מקוצק. התיש שהתעסק רוב זמנו בפלירטוט עם הכוכבים ובחקירה מתמדת של צבא השמים ולא מצא זמן לשוב אל האדמה, התיש שנעתר לבקשה של כל יהודי לחתוך פיסה מקרניו ולא ידע להגיד עד כאן ולא עוד, התיש שביקש בכל מאודו להבין את סוד הבריאה להבקיע ולרומם בקרניו המושחזות את הרקיעים, נענש בסופו של דבר בגין פריצת הגבול והגדרים שבין שמים וארץ, בין האלוהי לאנושי...ובדומה לאנשי מגדל בבל שנפוצו לכל אבר, כך גם מתפרקת נפשו של הרבי . אומרים על עבודת הצדיק כי ייעודו החברתי, מחייב את ירידתו מדבקות עליונה ואף מותנה בכך. "שצריך מהצדיק לירד קצת ממדרגתו לחשוב עליהם, שהם צרכי העולם, אז נשפעים לעולם"[52]. נדמה לי שהרבי מקוצק לא היה מוכן להרפות, להביט לרגע למטה ולחבור אל המון העם הממתין לו. אפילו משה בניגוד לרבי מקוצק, עלה להר סיני רק ל- 40 יום ואחר כך חזר לצאן מרעיתו. עכשיו אולי ברור לנו יותר מדוע קוצצו הקרניים, ואין כוונתי רק לעונש בגין חטא ההיבריס. שהרי מתברר שהקרניים פשוט לא שימשו את מטרתם- כצינור שפע, אלא שימשו את התיש לצורך התעסקותו-התענגותו הנרקיססטית העודפת. אולי התיש עצמו חש בסופו של דבר את כובד משקלם וביקש בסתר ליבו להיפטר מהקרניים ויחד עמם להיפטר מהספק שקינן בקרבו, מהתשוקה חסרת המנוח שבערה בו עד שכילתה אותו כליל. יתר על כן, ניתן לשער שהסרת הקרניים המכבידות הותירה חלל פנוי, וכך זכה התיש בפעם הראשונה בחופש לגילוי עצמי הכרוך במפגש עם אנושיותו ומגבלותיו. דמותו של התיש מעידה יותר מהכל על חסר עמוק. דומה כי הרושם החזק שמותיר בנו התיש הוא התמונה בו כורתים את קרניו העצומות, המזכירות לי כריתת גזע עץ וככל שהקרניים גדולות ועצומות יותר, כך כריתתם פוערת בנו חור ומותירה בנו תחושת חסר. אולי יש כאן סוג של מפגש טראומתי עם הממשי על פי גישתו של לאקאן, כלומר מפגש עם החסר, עם הסירוס הפאלי המאפיין את חיינו האנושיים. ההכרה בעובדה שאין לנו קרניים ויכולת לגעת ממש בכוכבים- באלוהי ועלינו להסתפק בתחליפים לא מספקים. דומה שהרבי מקוצק לא היה מסוגל להסתפק בתחליף, כל חייו היו מאבק קיומי עם החסר, עם הספק, הוא לא יסתפק בפחות מהאמת הצרופה, זה או הכל או לא כלום. מאבקו של הרבי מזכיר לי את התמונה של דון קישוט הנאבק בתחנות רוח, ואולם מה לעשות, עם רוח לא ניתן להילחם, עלינו לאפשר לה לעבור ולהחליק על פנינו ולרגע קצר לחוש בנוכחותה המרטיטה, במגע המלטף- מצמרר... אולי משום כך הן סיפור המעשייה והן גורלו של הרבי כל כך נוגע ללב.עכשיו אפשר להבין מדוע התיש הקדוש חייב לעבור סירוס ולאבד את קרניו, ומדוע הרבי חייב היה להיכנס לתוך חדרו נטול כתרים ושבור לב, שכן עבור הרבי כל סמל כל מילה היא "המוות של הדבר " כלשונו של לאקאן ועובדה זו, ההכרה שכל מאמץ שלו להתקרב, רק מרחיק אותו יותר ויותר מהממשי, היא עבורו בלתי נסבלת, משום כך ככל הנראה גם השמיד את מלותיו הכתובות שכן גם הן היו עבורו זיוף, חטא לאמת. בסופו של דבר הדרך היחידה שנותרה פתוחה עבור נפשו לבוא במגע עם הממשי היא דרך הטראומה, הסירוס והחידלון, וכך התקיימו דבריו של החוזה מלובלין שכמו ניבא לרבי מקוצק: "דרכך היא דרך המוליכה למרה שחורה", ובמקביל מתבהרת לנו ההכרחיות הטראגית שבתשובת הרבי מקוצק: "אם הדרך נראית בעיני כיצד אוכל לא ללכת בה". סוף

פורסם בכתב העת של יה"ת כרך 4 חוב' מס' 1 אוקטובר 2006ביביליוגרפיה:1. יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, תק"ם, ואתחנן, קסח ע"ב.2. שטדלר, ר. פדרמן, ד.(2000)חגיגת הדיוניסיה- מיכל לתהליכים של פרוק והרכבה מחדש, כתב העתשל יה"ת ,3: 77-843. ספר ויקרא פרק טז'.4. אנציקלופדיה עברית כרך ל, ערך ראם: 422.5. דברים לג, יז.6. ביאליק, ח.נ. ורבניצקי, י.ח. (1955) ספר האגדה, הוצאת דביר: תרטו, רמד.7. נצר, ר. (2004) מסע אל העצמי, אלכימיית הנפש סמלים ומיתוסים. ת"א: מודן:355 –357.8. סיאנו, י.(2000) "טוטם בניית מקום בטוח למתבגרים בטיפול באמצעות יצירה והבעה חזותית", כתב העת של יה"ת 3: 67-76.9. שדה, פ. (1993), "איש בחדר סגור לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה", ת"א:שוקן.10. אוריין, מ. (2000) סנה בעור בקוצק, הוצאת ראובן מס ירושלים: 26.11. שטיינמן, א. (1969) קנקן הכסף כרך ד', הוצאת מסדה:119.12. נועם אלימלך, מהדורת ג. נגאל, הוצאת הרב קוק, ירושלים: תשל"ח, צ, ע"א.13. נגאל, ג.(תשנ"ט) מחקרים בחסידות, המכון לחקר הספרות החסידית, ירושלים: 243-24414. רוטנברג,מ. (1999) היצר -הפסיכולוגיה הקבלית של מיניות ויצירתיות, ת"א: שוקן: 20.15. בן דוב, י. (1991) פיסיקה תורות ומושגים, תל-אביב: אוניברסיטה משודרת: 57-58.16. סילברסטיין, ש.(1964) העץ הנדיב, ירושלים: אדם: 1980.17. אליאור, ר. (2004 ) ספרות ההיכלות ומסורת המרכבה. ידיעות אחרונות: 52-53.18. בבלי, מסכת חגיגה, דף יד עמ' ב.

19. buber, m. (1948) tales of the hasidim, the later masters, schoken:248-289 20. freud, s.(1940)the originss of religion, totem and tabo. penguin books:202 205.21. bakhtin, m.( 1984) rabelais and his world : indiana university press:.29222. jung, c.g.(1944) psychology and alchemy,princton university press:.460-465.23. bradley, m. z (1982).the mists of avalon, ballantine books n.y:454-651217.24. graves, r.(1960) the white goddes, faber editions:25. frazer, j.g.(1963) the golden bouh. macmilian paper backs adition:549

[1] buber, m. (1948) tales of the hasidim, the later masters, schoken:248-289[2] יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, תק"ם, ואתחנן, קסח ע"ב.[3] frazer,j.g.(1963) the golden bough. macmilian paper backs adition:549 [4] פרייזר, שם: 538-539.[5] שטדלר, ר. פדרמן, ד.(2000)חגיגת הדיוניסיה- מיכל לתהליכים של פרוק והרכבה מחדש, כתב העת של יה"ת ,3: 77-84[6] graves,r.(1960) the white goddes, faber editions: 217.[7] .bradley,m.z(1982).the mists of avalon, ballantine books n.y:454-651[8] פרייזר הערת שוליים 3 : 528.[9] ספר ויקרא פרק טז'.[10] ארכיטיפ - תבנית נפשית מולדת הנושאת עמה תכנים המשותפים לאנושות כולהוהמתבטאים בסמלים ובמטפורות שהם השפה שבה הלא מודע מתוודע אל התודעה.[11] jung, c.g.(1944) psychology and alchemy,princton university press:.460-465.[12] אנציקלופדיה עברית כרך ל, ערך ראם, עמ' 422.[13] דברים לג, יז.[14] ביאליק, ח.נ. ורבניצקי, י.ח. (1955) ספר האגדה, הוצאת דביר: תרטו, רמד.[15] אנציקלופדיה עברית, ראה הערת שולים 12 לעיל.[16] יונג הערת שולים 11 לעיל: 464.[17] נצר, ר. (2004) מסע אל העצמי, אלכימיית הנפש סמלים ומיתוסים. ת"א: מודן:355 –357.[18] bakhtin, m.( 1984) rabelais and his world : indiana university press:.292[19] שם: 328.[20] שם: 238.[21] סיאנו, י.(2000) "טוטם בניית מקום בטוח למתבגרים בטיפול באמצעות יצירה והבעה חזותית", כתב העת של יה"ת 3: 67-76.[22] freud, s.(1940)the originss of religion, totem and tabo. penguin books: 202-205.[23] יהודית סיאנו, הערת שולים 21 : 69.[24] כותרת ספרו של פנחס שדה (1993), "איש בחדר סגור לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה", ת"א:שוקן.[25] אוריין, מ. (2000) סנה בעור בקוצק, הוצאת ראובן מס ירושלים: 26.[26] פנחס שדה, הערת שוליים 24: 6.[27] סנה בעור בקוצק, הערת שולים 25: 39-41.[28] סנה בוער בקוצק, הערת שולים 25: 67.[29] כנ"ל הערת שוליים 25: 98.[30] פנחס שדה, הערת שולים 24 : 10.[31] ספר האגדה, הערת שולים 14 לעיל: קצב.[32] כנ"ל.[33] רות נצר, הערת שולים 17 לעיל:390-415.[34] שטיינמן, א. (1969) קנקן הכסף כרך ד', הוצאת מסדה:119.[35] נגאל, ג.(תשנ"ט) מחקרים בחסידות, המכון לחקר הספרות החסידית, ירושלים: 243-244[36] סנה בוער בקוצק, הערת שוליים 25: 48.[37] כנ"ל.[38] קנקן הכסף, הערת שולים 33 :143.[39] כנ"ל: 24.[40] קנקן הכסף, הערת שולים 33: 115.[41] כנ"ל: 117.[42] רוטנברג,מ. (1999) היצר -הפסיכולוגיה הקבלית של מיניות ויצירתיות, ת"א: שוקן: 20.[43] בן דוב, י. (1991) פיסיקה תורות ומושגים, תל-אביב: אוניברסיטה משודרת: 57-58.[44] סילברסטיין, ש.(1964) העץ הנדיב, ירושלים: אדם: 1980.[45] אליאור, ר. (2004 ) ספרות ההיכלות ומסורת המרכבה. ידיעות אחרונות: 52-53.[46] קנקן הכסף, הערת שולים 33: 143.[47] סנה בעור בקוצק, הערת שוליים 25: 23.[48] קנקן הכסף, הערת שוליים 33, בעמ' 117.[49] בבלי, מסכת חגיגה, דף יד עמ' ב. [50] רחל אליאור, הערת שולים46 :114-115.[51] פנחס שדה, הערת שולים 24 : 65.[52] מחקרים בחסידות, הערת שולים 35: 143.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שי גיל