אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סיפורו של גדי אחד בשכונה פוסט-מודרנית: עיון ב-חד גדיא


בתודה ל-ר' יוסי שוורץ בהשראת רעיונו נכתב המאמר הסיפור הביזארי משהו, על קורותיו של אותו גדי אחד שעלה שני זוזים, קנה לו מקום מרכזי למדי בליל הסדר וניתן לומר שכיום הוא אחד מסיפורי העם המרכזיים של העם היהודי. נראה כאילו הסיפור השירי שחובר בימי-הביניים המאוחרים על-מנת לשעשע את הילדים השיג את מטרתו יפה והוא עדין שובה לב בעלילה ההיתולית ובתחביר הפשטני (שכולל אגב טעויות רבות בארמית[1]). אבל כדרכם של סיפורים קמאיים נראה כי גם במיתוס הזה יש רובד עמוק יותר שאולי אפשר לראות בו את נושא המסר המדרשי ומרכז החוויה שמבקש הפיוט להעביר.הרובד העמוק ב-"חד גדיא" הוא לדעתי משמעותי למדי וניתן למצוא בו את בסיס תפיסת הקיום היהודית או אם תרצו את התפיסה הפסיכו-אנליטית של היהדות את החיים. אם נעיין בסיטואציה המתוארת בשיר ונבקש לעקוב אחרי החוויה העולה ממנו נוכל לגלות בו יסודות פוסט-מודרניים רבים. בקורותיו ובגלגוליו של הגדי המסכן ניתן למצוא שהמקריות שולטת, שאין חוקיות או קשר בסיסי של סיבה ותוצאה ואימת האקראיות ניבטת מכל מקום. הדבר נעלם אולי מעיני הקורא בהגדה בסדר ומוצנע בגלל הקונוטציה של שיר ילדים, אבל בקריאה מעמיקה יותר קשה לפספס אותו.הכל מתחיל בסיפור נורא אידילי ותמים, מה שמודגש על-ידי בחירתו של ילד להיות הדובר בשיר. הילד רואה את אביו מביא הביתה את גדי העיזים וככל הנראה אף משחק איתו, מה שמוביל לקריאתו- "חד גדיא! חד גדיא!". הפתיחה הזו מתפקדת מבחינות רבות כ"תחבולת הגלולה המתוקה"[2]- היא משדרת לנו אידיליה על-מנת להעצים את הקטסטרופה שעתידה להגיע. הקטסטרופה הזו היא הפוסט-מודרניות[3], האכזריות והמקריות של העולם, וכשהיא מגיעה- היא לא נגמרת.לתוך אותה תמונה מושלמת של ילדים המשחקים עם גדי נכנסת לפתע ה"שונרא", שכבר במצלול של שמה חותכת את האוויר ולמרבה הפלא אוכלת את הגדי. לפי הפירוש המילולי נוצרת לנו תמונה לא ברורה- מדוע החתולה[4] אכלה את הגדי, ובעיקר- כיצד היא עשתה זאת. בשרשרת הטבע המוכרת לנו לא יכול חתול לטרוף ובודאי שלא בעל-חיים הגדול פי כמה ממנו. אפשר לפרש אם כן שהחתול אינו אלא נמר, אבל גם כאן עולות שאלות- איך הכלב שעתיד להגיע ב"מערכה" הבאה ינשך נמר ובכלל מה עושה נמר באזור מגורים?

לתוך אותה תמונה מושלמת של ילדים המשחקים עם גדי נכנסת לפתע ה"שונרא", שכבר במצלול של שמה חותכת את האוויר ולמרבה הפלא אוכלת את הגדי.

אבל שיאה של האווירה המוזרה עוד עתיד להגיע בהמשך כאשר הפעולות הביזאריות הופכות להיות פעולות של חפצים דוממים. פתאום, משום מקום, מגיע ה"חוטרא" הוא המקל ומכה את הכלב שודאי צריך להיות עצבני או אפילו חולה כלבת כנגזר מהביס שנתן לנמר לפני רגע. אקט זה מעצים את האווירה מאחר והמקל מתנהג כאקטיבי. כמוהו גם האש והמים- שניהם כאילו מסתובבים בעולם ללא חוקיות. הכל קורה מאליו, כאילו לא צריך מישהו שישלוט בהם, כסוג של כוחות אמורפיים. קיים כאן הרמז לקיומם של כוחות הטבע המרכזיים- המים, האש והמקל כנציגה של האדמה. לי נראה שקיומו של רמז זה במיוחד על הרקע של ימי הביניים נועד לשלוח אותנו אוטומטית לנסות ולהבין רובד עמוק יותר בסיפור, מיסטי. אם נוסיף לזה גם חתולים טורפים וכלבים נושכים, בכלל אפשר לטעות ולחשוב כאילו אנחנו באמצע חלום מספר של פול אוסטר.

לתוך העולם הזה מגיע השור, שבניגוד לציפיות הוא לא ממש אחד כזה שבנגיחות שלו הורג מטדורים. הוא נכנס לעולם המופרע הזה כמו פיל לחנות חרסינה וכנראה שהוא כל-כך נבהל עד כדי כך שהוא היה חייב לשטות מים ואנחנו מוצאים אותו גומע משלולית מלוכלכת בה המים מעורבבים באפר המקל. באופן פרדוקסאלי השור- החיה החזקה, מתפקד כחלש והחתול- החיה החלשה מתפקד כחזק. כהמשך למקריות הוא נשחט על-ידי שוחט (שלא ברור מה הוא מוצא בשור המבוהל) שגם הוא מוצא את עצמו נשחט בעיתו ובזמנו על-ידי מלאך המוות שמתפקד כאן כנציג כוחות הרוע בעולם.אם ניתן לסכם את הסיטואציה במילה אחת היא תהיה "כאוס", כולם הורגים את כולם. מה שמעצים את החוויה הוא העדרה המוחלט של החוקיות. בקטע ההתרחשות הזה הכל מקרי, אין חוקיות, אין הנמקה ואין לנו את הקישור הבסיסי של סיבה ותוצאה. אנחנו לא יודעים למה השונרא אחלה את הגדי, למה נשך אותה הכלב ועל אחת כמה וכמה למה בערה האש או למה נשפכו המים. גם ניסיון לתת פירוש מוסרי של חטא ועונשו הוא בעייתי- אמנם ניתן לומר שהשונרא ננשכה בגלל שאכלה את הגדי ושהכלב הוכה בגלל שנשך את השונרא, אבל במה אשם השור שנשחט וכן עולה השאלה לגבי הגדי שמתחיל את השרשרת. החזרה על שרשרת האירועים הלא ברורה הנגזרת ממבנהו של הפיוט כ"פיוט מצטבר", רק מדגישה את חוסר הפשר.אם כן, העולם הסיפורי בשיר נתון ל"מוזיקת המקרה"- הוא חסר הגיון, סדר או כל מובן הניתן לפירוש ריאליסטי טהור, "השכונה" של הגדי היא פוסט-מודרנית בעליל. העולם המצטייר יוצר לכאורה אווירה אקזיסטנציאליסטית מאחר והוא חסר משמעות ותכלית והדבר מביא לכדי אימה. האדם בשיר עומד וצופה בשרשרת אירועים מוזרה וחסרת-פשר, צופה בכוחות שונים שמסתובבים בעולם- האש, המים, האדמה והרוע[5] והוא כולו "אפוף ייאוש ובהלה מול עוצמתו של העולם מחד, ומול חולשתו שלו מאידך".

אלא שהתמונה נקטעת באיבה והנרטיב מקבל מפנה של מאה שמונים מעלות בבית האחרון. לאחר שכבר הסקנו מסקנות, נכנסנו לייאוש ונשבינו באווירה הפסימית שהובילה אותנו לתיאוריות פילוסופיות אקזיסטנציאליסטיות, מגיע הבית האחרון ושובר את הקונספציה ואת תמונת העולם שבנינו. בבית זה מופיע הקדוש ברוך-הוא איתו מסתיים השיר. לכאורה מדובר בפתרון לא מוצלח במיוחד מבחינה ספרותית, בסיום של "דאוס אקס מכינה". אלא שהופעתו של הקב"ה בבית זה יוצרת את הפעולה הדרמטית ההפוכה- דרך הופעתו אנחנו מצליחים להבין את החוקים המוזרים בשכונתו של הגדי וכמובן שמדובר באלגוריה. הופעתו כאן מעניקה לנו את הסיבה ומפנה את תשומת ליבנו למסובב של הדברים או למקורם של תהליכים. אם תרצו ניתן למצוא בבית זה את תפיסת הקיום היהודית- בלי א-לוהים, העולם הוא חסר פשר והדרך אל תיאוריות פסימיסטיות ואל הייאוש הקיומי היא קצרה ומובנת. אבל מבט במשקפיים של אמונה אל העולם ואל התהליכים שסביבנו משנה את התמונה. זה בדיוק מה שמבקש סיפור-עם עתיק זה להעביר- לצד הדגש שניתן לעוצמתו של הקב"ה יש פה ניסיון להדגים את פשר עצם האמונה, את גודלה ואת משמעותה.הנרטיב הזה שבבסיס השיר מסייע אולי להבין את קיומן של כל-כך הרבה גרסאות שהן למעשה אנטרפנטציות שונות עליו. אני חושב שניתן לטעון כי למעשה מדובר בניסיון להתאים את הסיפור שהפך קאנוני לשינויים הקונספטואליים שקבוצות שונות ביקשו לערוך ביהדות. מסיבה זאת ניתן למצוא את מרבית הגרסאות הללו החל מראשית המאה ה-20. באותן גרסאות ישנו ניסיון בולט להפוך את סיפור המעשה ליותר קוהרנטי, למצוא סיבה ותוצאה ולהקהות את מימד האקראיות. הדוגמה הטובה ביותר לדעתי היא שירו של לוין קיפניס. קיפניס ביקש להתאים את השיר לילדים בני תקופתו ולכן הפך את השונרא, הכלב, האש והמים לחברים המבקשים לקחת חלק בבנין הארץ והוציא את א-לוהים מהתמונה בשביל להתאימה לעידן הקיבוצי האתיאיסטי.

כך או כך, גרסאות אלו, למרות "עדכניותן", נשארו מעצם טבען חיקויים וכדרכם של חיקויים הן הרבה פחות מוצלחות. השיר המקורי על המסר הדתי-מונותיאיסטי שלו נראה לי רלוונטי במיוחד לסיטואציה בו הוא מושר בימינו, בסוף ליל הסדר. מדובר באחד החגים היהודיים הבולטים שממשיך להיות דומיננטי בזרם החיים הישראלי אותו חוגגים גם רבים מאלה שאינם מאמינים. נראה כאילו שיר זה רוצה להזכיר רגע לפני סגירת ההגדות וסיום הערב שלפעמים מבט על החיים במשקפי-אמונה יכול להניב תוצאות אחרות. [1] ראה באתר "השפה העברית".[2] עוד באשר לאמצעי ספרותי זה ראה אצל- ד"ר ארנה גולן, בין בדיון לממשות- סוגים בסיפור הישראלי (10259) יחידות 4-6, עמ' 200-205. ת"א:האוניברסיטה הפתוחה (המהדורה המעודכנת, 2004)[3] במובן האקזיסטנציאליסטי או הניהיליסטי של המושג.[4] שונרא בארמית- חתול, שונרתא- חתולה וראה הערה 1 לעיל.[5] ראה לעיל- האש והמים מיוצגים ישירות, האדמה מיוצגת על-ידי המקל והרוע מיוצג על-ידי מלאך המוות.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדי שרצר