אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מיתוסים מפוברקים ו-מתיחות קלאסיות


 מייקל דרוזנין. גילוי אירועים עתידיים בדילוי אותיות קבועים בטקסט המקראי

החיים בעולם המודרני משובצים בשיח על מיתוסים. המיתוס, מעין הנצחה אגדתית של דמות או אירוע שהתרחשו בעבר המעורפל, אינו נבדק על ידי ההמונים בכלים שנועדו למדוד את אמינותו ההיסטורית. למעשה, אלה המגדילים ומנפחים אותו אף אינם זקוקים כיום לגרעין היסטורי על מנת לעטפו באגדות; לעתים, הם ממציאים את ההיסטוריה בעצמם. המקרה של יארה צימרמן מבטא את התופעה הזאת. הפיקטיביות של המיתוסים הופכת כיום, בצעדים מדודים, לתנאי כמעט הכרחי לקיומם. לא כולם טורחים להפריך אותם, כפי שעשה ברנדן מקיי לתיאוריית הדילוגים של מדרוזנין. לעתים הם אפילו מנסים להעצים את האבסורד שבהם, כפי שעשה אלן סוקאל לכתב-עת נחשב במיוחד.יארה צימרמן הוא גיבור לאומי בצ'כיה. האיש המבריק הזה, שמחוץ לרפובליקה המרכז-אירופית שמו אינו ידוע כמעט לאחרים, עמד מאחורי סמלי תרבות שהפכו לקלאסיקה נצחית. צימרמן הוא האיש שיעץ לאנטון צ'כוב לכתוב מחזה על שלוש אחיות (ולא להסתפק בשתיים), שתיזמר את הוואלסים הרומנטיים של יוהאן שטראוס, שעיבד את עקרונות תורת היחסות עבור אלברט איינשטיין ולימד את גוסטב אייפל כיצד לייצב את המגדל המפורסם שבנה בפאריס. הבעייה היחידה עם כל העובדות האלה הן הפיקטיביות שלהן. דמותו של יארה צימרמן היא דמות שהמציאו שני סאטיריקנים צ'כיים בשנות הששים. מאז הפכה הדמות הזו למיתוס בפני עצמו ולאחרונה היא אף הוכתרה על ידי צ'כים רבים כדמות הלאומית המועדפת עליהם בכל הזמנים. לא המלך בולסלב, לא יאן מסאריק, לא אמיל זטופק וגם לא יאן פאלאך. ההעדפה הזו שוות ערך, אפשר לומר, לרעיון שהאמריקנים יבחרו את פורסט גאמפ לדמות ההיסטורית החביבה על אומתם או שהסקוטים יחליטו שהמפלצת מהלוך נס היא גיבורת כל דורותיה (שהרי גם קיומה הוכח כמתיחה לפני שנים אחדות). אחרי הכל, הדמות הפיקטיבית הזו התאוששה מנכות קשה, כיכבה במשחקי בייסבול, ביצעה מעשי גבורה בווייטנאם, התעשרה מעסקי דייג ונאמה בעצרת המפורסמת ההיא של מרטין לותר קינג וחבריו ליד האובליסק בוושינגטון. אבל גם כאן, כמו אצל הצ'כים, כאמור, מדובר בדמות שהומצאה לצרכים בידוריים בלבד. יארה צימרמן הוא מעין לוזר נצחי, אחד שניצב בכל הצמתים המרכזיים של ההיסטוריה בת-תקופתו, אך משום מה אינו ממצליח לבצע את המהלכים עצמם אלא רק מתקרב אליהם עד להחמצתם.דומה שבישראל טרם הגענו לשלב שבו המצאה בידורית הופכת לעובדה קוואזי-היסטורית. מקובל להניח שהציבור הישראלי אמנם לוקה בשטחיות ובחוסר ידע לגבי אלמנטים בסיסיים הקשורים במורשתו ההיסטורית והתרבותית, אבל ככל הידוע לי, השטחיות הזו הביאה אותו, לכל היותר, לבחור בחתונתה של פנינה רוזנבלום כבאירוע השנה של 1991 (או אולי הייתה זו 1992; אני רק זוכר שאירוע מסוג זה קרה, מה שמביא לכך שאת השטחיות הזו אפשר אולי לייחס גם אלי). מצד שני, אנו נוהגים לקבל, באופן כמעט מוחלט, מיתוסים שונים שהועברו אלינו על ידי הסביבה ושנהפכו לאמת השגורה על פינו. ''ברית מילה מועילה לבריאות הנימול'' (מחקרים רפואיים מוכיחים שההיפך הוא הנכון) הוא מיתוס שלאיש אין סבלנות להתמודד איתו. וזו רק דוגמה מקרית. אבל לצורך המאמר הזה חשבתי, איך לומר, על דוגמה טריוויאלית יותר. וזה הסיפור.

מותו של מייקל דרוזנין כפי שנובא על ידי יצירתו של הרמן מלוויל. התשובה הניצחת של ברנדון מקיי

אבי ק' הוא קולגה שלי לעבודה. הוא מבוגר ממני בחמש עשרה שנים בערך, בא מרקע שונה משלי ועוסק בתחום אחר. צורות החשיבה שלנו, שנגזרות מאופן חינוכנו השונה, שונות לחלוטין זו מזו. הוא מאמין, אני ספקן. המחלוקות האלה קיימות בכל מקום, בעיקר בשאלות של דת ואמונה. אבל אצל אבי ואצלי זה הגיע לאותו ויכוח ישן נושן על הכוונות הנסתרות שבטקסט התנ''כי. כשסיפרתי לו על הוויכוח שבין מייקל דרוזנין לבין ברנדן מקיי בהקשר זה, הוא פשוט סירב להאמין. כך שבמאמר הזה אוכל להבטיח לעצמי לפחות קורא סקרן אחד. גם זה משהו.

חובבי קונספירציות ותיאוריות-על מנסים תדיר להחדיר לתודעתנו שהתנ''ך מקודד ושאירועים מסוימים נחזו בו כבר במהלך כתיבתו, לפני אלפי שנים. בשנים האחרונות הצטרפו למגמה הזו גם המוני המחזירים בתשובה וכל מיני מחשבי קיצין. איוואן פאנין (1855-1942), למשל, היה אחד הבולטים שבהם. כדאי לקרוא עליו מעט כדי להבין עד כמה ממשיכים יורשיו בני דורנו את דרכו האלמותית.אחד מאותם יודעי ח''ן, מייקל דרוזנין, אף פירסם בשנים האחרונות מספר ספרים המסבירים כיצד ניתן, באמצעות דילוגי אותיות ברווחים שווים וקבועים, לפענח קודים הצופים מאורעות עתידיים. אלא שדרוזנין נתקל באגוז קשה, ברנדן מקיי שמו. כשהטיל דרוזנין אתגר לפתחם של הספקנים, באומרו ל''ניוזוויק'' שאם הללו ימצאו חיזוי של רצח ראש ממשלה ב''מובי דיק'', כפי שטענו שאכן יתכן (כפי שהדבר יתכן, לטענתם, בכל ספר עב-כרס שיש בו מבחר גדול דיו של מילים ואותיות המאפשרים דילוגים במרווחים גדולים), הוא ישתכנע. מקיי וחבריו הרימו את הכפפה, ועמדו באתגר בכבוד. ולא זו בלבד, אלש שגילו ב''מובי דיק'' גם רמיזות מוקדמות להתנקשויות בחייהם של אברהם לינקולן, אנגלברט דולפוס, ליאון טרוצקי, ג'ון קנדי, הנסיכה דיאנה ו-מרטין לותר קינג. לשיאו הגיע מקיי כאשר הצליח למצוא בביוגרפיה של הלוויתן האימתני גם דילוגי אותיות ש''חוזים'' את מותו של...מייקל דרוזנין עצמו. היה זה פאנץ' ליין הולם, לכל הדעות, לוויכוח המשעשע הזה.

אלן סוקאל. קנה את מקומו בפנתיאון המתיחות

אבל דומה כי גם פולמוס זה עומד בצילה של המתיחה שביצע הפיסיקאי האמריקני אלן סוקאל לפני שנים אחדות, מתיחה שעקבותיה לא נעלמו מהרשת עד היום. סוקאל כתב מאמר בז'רגון אקדמי, עמוס ביטויים הלקוחים מכמה ענפי מדע, ללא כל אבחנה וקשר, ללא משמעות או תכלית. הוא כתב על מתמטיקה אמניציפאטורית, על הגות נון-לינארית, על הרמנאוטיקה טרנספורמטיבית וכיוצא באלה, ביטויים שנשמעים חשובים ו''אמיתיים'' מאוד אך למעשה מסתתר מאחוריהם מעט מאוד, אם בכלל. הוא שלח את החיבור הארכני הזה (transgressing the boundaries: towards a transformative hermeneutics of quantum gravity) כמאמר מדעי לכתב העת החשוב social text, היצא לאור באוניברסיטת דיוק. ואכן, המאמר פורסם כלשונו ותואר כתרומה חשובה למחשבה הדה-קונסטרוקטיבית של ימינו. מפתיע מאוד שגם לאחר הפרסום לא נמצא ולו קורא מלומד אחד שיחשוף את המתיחה (מה שמלמד - אולי לא פחות מאשר על איכותם האינטלקטואלית של הקוראים - גם על מספרם).אלן סוקאל ''נאלץ'', איפוא, לעשות זאת בעצמו. הוא פירסם בכתב עת מדעי אחר, lingua franca, את סיפור התעלול שלו. בתגובה - שהיא משעשעת לא פחות מאשר המאמר עצמו - מיהר מנהל הוצאת הספרים של אוניברסיטת דיוק, פרופסור סטנלי פיש, לגנות את המחבר על שחיבל במה שקרא ''סטנדרטים אינטלקטואליים''. התגובה הזו לא שינתה דבר: אלן סוקאל, כך נראה, קנה לעצמו מקום של כבוד בפנתיאון המתיחות של כל הזמנים. לפני שנכנס לפוליטיקה נהג יוסף (טומי) לפיד להגיש תוכנית אישית, ''השבוע שלי'' שמה, בערבי שבת. בין היתר, סיפר שם פעם איך כשהיה כתב מעריב בלונדון הלך להייד פארק, נעמד על שרפרף ובעזרת לוח קטן שעליו שירבט נוסחאות סתומות וחסרות כל פשר, ניסה לשנכע את הנאספים בתכונותיה התרומיות של הכלכלה הטאכומטרית. מובן שלא היה לכך שום משמעות, משום שממש כמו המאמר של סוקאל או דמותו של יארה צימרמן, לא הייתה זו אלא מתיחה בלבד. לפיד, אני מניח, ביקש לבחון בכך את גבולות נכונותם של בני האדם לקלוט עובדות מופרכות מיסודן. לדבריו, הוא הצליח בכל מעל למשוער. האנקדוטה הזו שמביא טומי לפיד לא תיכנס, כנראה, לתודעתם של רבים יותר מאשר בני משפחתו של האיש הזה. מיתוסים הנבנים סביב עובדות פיקטיביות ומתיחות היוצרות מציאות פיקטיבית הן אירוע נדיר למדי. מיקומם בקונטקסט הסוציולוגי והפסיכו-היסטורי הוא כבר עניין למחקר אקדמי שלם לעסוק בו, אבל ראוי שנציין אותם לפנינו - אם לא כאבני דרך דרך תרבותיות לפחות כבדיחות טובות נכון לעת פרסומן.

באדיבות אתר אפלטון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר