אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שירת הניבלונגים


התמונה של דן לחמן

שירת

שירת הניבלונגים / אריה סתיו. הוצאת הקיבוץ המאוחד

אינני יודע כמה אנשים מתעניינים ממש במיתולוגיות. מהמיתולוגיה האנגלית אנו מכירים בעיקר את המלך ארתור ואבירי השולחן העגול שלו. מ-מיתולוגיות עתיקות לא פחות רובנו יודעים פחות. אך מיתולוגיה עתיקה אחת מוכרת להמון גדול של אנשים. המיתולוגיה הטווטונית, הגרמאנית.מיתוסים עתיקים הם כר נרחב למחקר ופרשנויות. ראו את: דבש אריות ספרו של דוד גרוסמן הקורא ומפרש בדרכו את פרשת שמשון הגיבור בתנ"ך. מהמיתוסים העתיקים הללו אפשר להסיק מה היו דרך החיים והמחשבה בתקופות העתיקות של העמים. שירת הניבלונגים נחקרת מזה עידנים. הגרמנים הפכו אותה לבסיס המיתי אידיאולוגי של הטווטוניות הגרמאנית. מתנגדי הגרמניות קוראים את המיתוס אחרת ויוצאים נגד נבואת הנאציזם המתגלמת בו לדעתם. כל דעה היא בו בעת משמעות וניתנת לבדיקה ולהתנגדות.לא האנגלים, הצרפתים או היוונים העמידו את המיתוסים העתיקים שלהם כבסיס ללאומיות המודרנית. נכון שהסיפורים חזרו ונקראו, נכון שהשפיעו על התרבות אך הם לא הועמדו כבסיס אידיאולוגי מודרני. הניבלונגים כן. הגרמנים אמצו את המיתוס להיות להם בסיס רעיוני לאומי כמעט כמו המקרא אצלנו.שני אנשים קבעו את יחסינו אל המיתולוגיה הזאת. המלחין וגנר, שעבד אותה לצרכיו בעיקר במחזור האופרות המוכר שם "רביעיית הניבלונגים" אותן ארבע אופרות המתייחסות למיתוס.האיש השני גרם לחלקנו להדחות מהמיתוס, מהאופרות, מווגנר - היטלר. היטלר שהעריץ את המוסיקה של ווגנר ובזמנו ניגנו את האופרות הללו כדי להשביע את רצונו של הפיהרר.האפוס עצמו חסר לחלוטין התייחסות למיתולוגיות עתיקות. אין בו שום זכר להתערבות אליליות או כל התערבות שמימית אחרת. אולי לכן וגנר חיפש לקשר את המיתוס הניבלונגי לזה הנורדי יותר שבו אפשר היה להעלות עולם של פנטסיה אחרת. וניסה לקשר את המיתוס הזה להמשכיות הרוח הגרמנית. אך באופרות אחרות שלו הסתמך על מיתוסים אחרים ולא גרמניים, כמו פרסיפל לפי דה בורון. האידאולוגים הנאציים לא אהבו את האופרות הלקוחות ממיתוסים שהגבורה הגרמנית איננה חלק מהן. במחזור הניבלונגים וגנר עירב דמויות אלים עם בני אדם, ענקים, גמדים ו-דרקון.

מבלי דעת הוא מנבה תהליכים פמיניסטיים במאבק שבין ברונהילדה בתו של האל ווטן לבין אביה. ובכל מקרה המחזור מסתיים בנפילת האלים ועליית מעמדו של האדם. אך ידוע גם מה אמר וגנר לליסט. "אל תסתכל על הבמה. עצום את העיניים והקשב למוסיקה. המוסיקה איננה משקרת לעולם".

שירת

שירת הניבלונגים. דף ראשון מתוך כתב יד 1220 לספירה

כשגרמניה נכנעה, נתן גבלס את אחת ההוראות האחרונות שלו והרדיו לא חדל להשמיע את מארש האבל על זיגפריד הגיבור. לו היטלר היה הולך עד הסוף בניסיון להבין ולראות באופרות הללו מבשרות הרייך בן אלף השנים, היה מבין ש-וגנר ניבא את נפילתו באופרה האחרונה של המחזור.

כעת יצא תרגום עברי של כל המחזור הגדול הזה. לפני שנים אחדות פורסמה גרסה סיפורית של האפוס אך הוא עצמו תורגם כעת במבנה השירי שלו, כמו שנכתב במאה החמש עשרה כנראה בידי אריה סתיו, שגם כתיב הקדמה מחכימה המסבירה את שורשי המיתוס.המיתולוגיות העתיקות נוצרו כדי להסביר לאדם את חידת היווצרות העולם. יצירה שהצריכה הולדת כוח אלוהי ואלילי. ספר בראשית, המיתולוגיה האשורית, המצרית, היוונית ואחרות נשתמרו והפכו להיות אבן יסוד בתרבות. קורות האלילים ואחר כך הגיבורים הפכו להיות היסטוריה וקבעו דרכי התנהגות. מהמיתולוגיות האירופיות נותר המיתוס הפיני "קלוולה" שירת רולן, אל סיד, והסאגות הנורדיות –טווטוניות.עם קבלת הנצרות באירופה נדחו המיתולוגיות העתיקות. הניבלונגים נשתמר כי נדד לשבטים הנורדיים בסקנדינביה. האיסלנדים, הנורבגים שימרו את המסורת. אולף טריגווסון, מלך נורווגיה כפה על עמו את הנצרות רק בשנים האחרונות של המאה העשירית. פער של שלוש מאות שנים עברו עד להתייצבות ההגמוניה הנוצרית במרכזה של אירופה לבין סופה באיסלנד. כך אפוס ספרותי מיתי שהחל במרכז אירופה הגיע לגיבושו הסופי במקומות הרחוקים ממנו אלפי קילומטרים.גתה הציע לקצץ מהסאגה הכתובה שני שלישים כדי שאפשר יהיה לקורא אותה. אך ב1816 פילולוג גרמני (קרל לכמן) נשא הרצאה באוניברסיטת ברלין, הרצאה שהביאה לוויכוח שהדיו נמשכים עד היום. האם אפשר לראות ב-שירת הניבלונגים יצירה המשקפת את האתוס הגרמני הלאומי של גרמניה.הגרמנים אימצו את האפוס. "רוח הניבלונגים" שימשה את חיילי גרמניה עוד בימי מלחמת נפוליון. אוגדת הוואפן אס אס האחרונה שהוקמה לפני המפלה נקראה "ניבלונגן". ב1924 פריץ לאנג ביים סרט אקספרסיוניסטי אילם. אולם מאז תורגם האפוס לשפות זרות הוא חדר בצורות שונות לספרות הפנטזיה שמחוץ לגרמניה. אצל טולקין למשל חלק מהדמויות, הננסים, הענקים ומיני גיבורים הנשענים על המסורת הנורדית.

זיגפריד

זיגפריד

שירת הניבלונגים מחולקת לשניים. החלק הראשון עוסק בזיגפריד, בנו של המלך זיגמונד ממלכת קסנטן במורד הריין. זיגפריד שומע על יופייה של קרימהילד, נסיכת בורגונד, והוא יוצא לפגוש בה, והם מתאהבים.תככי חצר שונים ומיני מעשי קסם מביאים אותם להינשא. גונטר ברונהילד ואחרים ששמם הפך להיות מוכר בשל האופרות של וגנר מאכלסים את החלק הראשון שבו מעללי אהבה קנאה בגידה והרפתקאות מלחמה שבסופן נרצח זיגפריד וקרמהילדה נשבעת להתנקם.בחלק השני אטצל, אטילה מלך ההונים, מבקש את ידה, היא עוברת לגור בארצו, ולמרות שהיא נוצרייה והוא כופר הם מתחתנים, ושוב מערכת של הרפתקאות ותככים שבסופן תרצח קרמהילדה את רוצחיו של זיגפריד.למרות שהיצירה נקראת הניבלונגים היא עוסקת למעשה בממלכת בורגונד. הניבלונגים הם כנראה גמדים, שהגרמנים העתיקים הכירו את עלילותיהם. ו-זיגפריד הגיבור הוא בן העם ההולנדי, או הפרובינציה ההולנדית.אריה סתיו בהקדמה שכתב מביא השוואות בין האפוס הנורדי "וולסנסאגה" ל-ניבלונגים. לפיה נראה לי שוגנר השתמש יותר בחלקים הנורדיים ולא הגרמניים של הניבלונגים למרות הקרבה. כל עניין אוצר הריין המופיע במוטיב מרכזי אצל וגנר וכן אלבריך הגמד, ועוד פרטים רבים אינם מופיעים כלל במסורת השירה הניבלונגית וכן פרטים ושמות רבים שונים לחלוטין אלא שבעלילות הגיבורים ישנה קירבה. הדרקון שבדמו התרחץ זיגפריד והתחיל להבין את שפת הציפורים מוזכר כסיפור צדדי בעלילות זיגפריד בניבלונגים הוא מרכזי יותר וולסנסאגה.חוקרים מסכימים ששירת הניבלונגים דלה יותר מול אפוסים אחרים כמו פרסיבל של פון אשנבך או טריסטן של פון שטרסבורג. פרידריך הגדול שקיבל את ההוצאה הראשונה של המהדורה השיב למול במכתב "באוסף הספרים שלי איני נוהג לאחסן דברים כה עלובים, כי אם להשליכם החוצה".סאגת הניבלונגים נכתבה בין המאה החמישית לשישית. תקופה בה נדדו שבטים שהפכו אחר כך לבסיס הטווטונים בין האויבים אטילה ההוני ובין האימפריה הרומית. קרבות ומעשי גבורה הפכו לחלק ממסורת הנדידה.למרות הפופולאריות של הסאגה במאה השלוש עשרה היא לא החזיקה מעמד במסורת ונעלמה לשבע מאות שנים כמעט. אף אחת מן הדרכים של העברת מסורות לא עזרה לאגדות הללו להישמר.בשנת 1755 מצא רופא צעיר את כתב היד מחדש. ב1779 התגלה עוד כתב יד המוצג היום במינכן. כל כתבי היד שנמצאו בהמשך, בין שלמים ובין חלקיים מסתמכים על כתב יד קדום יותר.

הניבלונגים.

הניבלונגים. ב1924 פריץ לאנג ביים סרט אקספרסיוניסטי אילם

רק עם איחוד הנסיכויות הגרמניות השונות והתהוותו של העם הגרמני הוחל להתייחס אל הסאגה הזאת, אך גם אז אנשי רוח גרמנים דחו את החיבור ואת היצירה.אחד המוטיבים המרכזיים ביצירה הוא העיקרון של נאמנות עד מות, שאחר כך אומץ על ידי הגרמנים, הקונפליקט המוליך את ההתרחשויות הן בין נאמנות הואסל למלכו לשארי בשרו, כך כל הרציחות הולכות ומצטברות בעיות ניפוץ קוד האבירים. גתה אמר "אומה חפצת חיים ותהילה חייבת להיאחז באפוס קדום". היינה השווה את היצירה ל-איליאדה של הומרוס. הגל לעומת זאת כתב:

"הבורגונדים, נקמת קרמהילד, מעלליו של זיגפריד, מערכת הקיום של העת ההיא, גורל השבט הנידון לכליה, הטבע הנורדי, כל אלה אין להם שוב כל זיקה של ממש לתנאי חיינו כמשפחה, למעמדנו כאזרחים לחוקינו ומוסדותינו".

אך מי שתרם לפופולאריות של היצירה היו האחים גרים. שירת הניבלונגים מלאה תשוקה. תשוקה רומנטית אך גם למוות, למזימות, לזהב. הרבה תככים נעשים מסביב לרצון צבירת הכוח בכוחות הקסם, בתשוקת הממון, ותשוקה לנשים. הטוהר הרומנטי מסווה הרבה ארוטיקה מודחקת. בשנת 1841 מחבר היינריך הופמן משורר פופולארי באותם ימים את השיר deutschland uber alles גרמניה מעל לכל, שיר בהשראת הניבלונגים שהפך עם השנים להמנון הגרמני.הניבלונגים הפכו להיות חשובים ומשפיעים. מטבעות לשון נוצקו בעקבות האפוס. שורת הביצורים מול צרפת נקראה. "קו זיגפריד" ועוד ועוד שימוש בשמות ומעשים מתוך המיתוס העתיק.באחרית דבר עושה סיון קישור ישיר בין הניבלונגים לנאצים. הוא מביא ציטטות מנאומי מנהיגים המשתמשים בדוגמאות מתוך הסאגה ובה השוו את מצב גרמניה באותם ימים של עשן ואש לעלילות המיתולוגיות ויצרו לכאורה קו מחבר של אלפי שנים בין המיתוס העתיק לגרמניות החדשה. בנאום שנשא גרינג בעניין הימים הקשים בסטלינגרד אמר:

"אנו מכירים שיר הרואי כביר על קרב שאין כדוגמתו, ושמו קרב בניבלונגים, גם הם עמדו בהיכל של אש ושריפה ושתו את דמם כדי לרוות את צימאונם, אך הם נאבקו ונלחמו עד הסוף. קרב כזה מתחולל היום שם"

גרינג נשאל אם שירת הניבלונגים אותה הזכיר היא נקודת מוצא במיתולוגיה הגרמנית של חורבן. במאמרים אחרים מנתחים כותבים אחרים את סרטו של פריץ לאנג. ואגב, הספר המשופע תמונות ואיורים רבים הלקוחים כולם מסרט זה. יש אפילו מי שטוען שאת ההשראה הגדולה לאקספרסיוניזם של פריץ לאנג הוא שאב מביקור של תאטרון הבימה בגרמניה של שנות העשרים עם הצגת הדיבוק, ואכן יש דמיון מסוים בין תמונתה של רובינא ובין האיפור והתסרוקת של השחקנית הגרמנייה. במאמר אחר אומר ניל תומס:

"הבעיה עם הדמויות במחזר הניבלונגים היא כי זה דורות לא ניתנת להן מנוחה. הן היו לבני ערובה של קלישאות, מהן קלישאות של העידן הנאצי, מהן של מעריצתי וגנר, ומהן שנפלו קורבן למחקר מגמתי בסוגיה הגרמנית. קלישאות הרובצות על דמויות האפוס, שלא בטובתן, כאבני מצבה כבדות"

הבעיה היא שהאפוס עצמו אינו מפרש את עצמו בטקסט. וכך כל מפרש במשך המאות האחרונות עשה באפוס כבתוך שלו, גם אריה סיון, שפרשנותו היא רק אחת מן האפשרויות לפרשנות.אפשר להסיק מהטקסט מסקנות שהן מעבר לעניינים הרעיוניים שעליהם עמלו החוקרים. דברים על חיי האצולה למשל. אנו נוהגים לחשוב שהנשים היו מהוגנות וחיכו לאבירים שירימו להן ממחטה וינשקו את ידן והנה שורות המספרות דבר אחר במקצת בתחילת האפוס המציג את זיגפריד הצעיר מאוד. שורות המנפצות את תומתן של הגבירות האצילות.

הנה רוכב הנער על פני חצר המלך, ראוהו וקילסוהו גבירות ועלמות,חפצו כי מרצונו יבוא אליהן זיגפרידהעלם במהרה עמד על תכליתן.עתה, נושא כלי זין, רכב לבד העלם,נכסף לאהבת אשה יפה, ידע הוארבות מהן, כי לא חסכו דבר ממנו.וכך כבד אותן בחסד המלכות.

מותו

מותו של זיגפריד

ובכן, כבר אז נשים רדפו אחרי סלב יפה תואר בן שבע עשרה לערך והציעו לו את עצמן, (זיגפריד עשה לי ילד). אריה סתיו שתרגם את היצירה הענקית בת אלפי השורות כתב לה אחרית דבר ונראה שהוא ממש שונא את המיתוס עליו שקד. או ליתר דיוק את התוצאות שנבעו ממנו במאה העשרים. הוא תולה במיתוס את עליית הנאציזם. ונכון, הנאצים השתמשו הרבה והסתמכו על הדמויות כחלק מהפרשנות העצמית שלהם, אך אריה סתיו, לכאורה, נלחם את מלחמת המקרא היהודי נגד המיתוס הגרמני. כאן מוכרחים היהודים לנצח.אינני יכול להגיד הרבה על התרגום. אינני מדבר גרמנית, אין לי מושג באיזה ניב ורמת שפה נכתבו הדברים במאות רחוקות כל כך. אך נראה כי אריה סתיו עשה רבות באפוס הארוך הזה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר