אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נשים מכשפות


התמונה של שושנה ויג

על פי מאמרו של גו'ן דיימוס, פרופ' להיסטוריה אוניברסיטת ייל, ל-וול סטריט גו'רנל. הביאה לתרגום והוספה במהדורה העברית: שושנה ויג

את הכתבה הבאה החלטתי לכתוב בעקבות קריאת מאמרו של פרופ' גו'ן דיימוס.במאמר שהתפרסם בסוף השבוע האחרון בעיתון הוול סטריט גו'רנל, הוא הציג את עבודת המחקר האחרונה שלו שיוצאת לאור בקרוב בספר על ציד המכשפות. נדמה שהיום לעסוק במכשפות מנקודת מבט היסטורית נשמע קצת הזוי. אולם מאמרו של דיימוס מעניין בצורה מיוחדת, כי הוא מסביר תופעה חברתית שעדיין רווחת בקרב האוכלוסיות בכל העולם.המכשפות או בעלי הניסים תופסים מקום בחיי האנשים גם מתוך אמונות עממיות שקיימת לרוב. הפנייה למכשפים הייתה בחברה האנושית והיא קיימת עדיין. המכשפים שינו את הגדרתם ואת ייעודם תוך חיפוי וטשטוש. הכתבה הבאה מתייחסת לנקודת המפנה הדרמטית שחלה בחברה האנושית ביחסה לכישוף. כיצד החברה הפסיקה לשפוט את מעשי הכישוף, ואלה המשיכו להתקיים.

אישה בשם גרייס שרווד הואשמה בעיסוק בכישוף. זהו המשפט האחרון שנערך בתחום זה בצפון אמריקה. זה היה בדיוק הקיץ לפני שלוש מאות שנה. המשפט נערך בבית משפט סמוך למה שידוע כיום כוירגי'ניה ביץ' במדינת וירגי'ניה.

מי היו "המכשפות" האלה ? ומה הן עשו שזה נחשב ככישוף, ואולי השאלה היותר חשובה מה היו "המעשים" שהן עשו ואשר גרמו לחברה להאשים אותן בכישוף? התשובות לשאלות הללו מורכבות ומתפצלות לכיוונים רבים.

על כך בספר הדן בציד מכשפות שכתב פרופ' טום דיימוס, מאוניברסיטת ייל, אשר עתיד להתפרסם באנגלית בקרוב. דיימוס מציג את מחקרו בזעיר אנפין בכתבה בוול סטריט גו'רנל. (4.8.06)

לדבריו, רוב אלה שהואשמו בכישוף היו נשים באמצע חייהן או נשים מבוגרות. בעלות עיסוק צנוע בתחום החברתי והיה להן דימוי אישי מפוקפק בעיניי הציבור. הן נתפסו כבעלות אופי הנוטה לכעוס בקלות ובמהירות ולא לסלוח על שום דבר. הכישוף שלהן לבש צורה של משהו על טבעי. השכנים ייחסו למעשים אמצעים על טבעיים. לדוגמה ילדים נהיו פתאום חולים, יבולים נבלו, חיות נפצעו, חמאה לעולם לא נחצבה. הבירה שהם עשו לא הייתה טובה. גלגלים היו נשברים באופן פתאומי. כל האירועים היומיומיים האלה נתפסו במובן הרחב של העניין- כמעשי כשפים.

בתקופה ההיא של לפני שלוש מאות שנה המקרים הללו שתוארו נחשבו כמעשי כישוף בגלל האמונה הדתית של האנשים. המכשפות נחשבו כעובדות שטן.

כל מכשפה ערכה חוזה עם השטן על ידי חתימת שמה בספר מיוחד, אשר הכיל את רשימת כל הדברים, שהשטן גייס כדי לבצע את משימותיו המרושעות. בתמורה המכשפה קיבלה כוחות שאפשרו לה לעשות את הדברים המרושעים, או להפעיל את כשפיה וכישופיה. לכן, הן נקראו מכשפות. בצד אחד של המשוואה עמד אלוהים הכול יכול, מלאכיו והמאמינים ובצד השני עמד השטן עם כל חלאותיו.

לפי האמונה הרווחת ניצחון האל תמיד היה מובטח, אבל זה תמיד היה כרוך במאבק ארוך, נורא, ממושך וקשה. לכן, התפקיד של האנשים, גברים ונשים, האנשים "הנורמאליים" היה להילחם בכל האמצעים בצבא של השטן. על פי התנ"ך בספר אקסודוס (שמות):

"אל תאפשר למכשפות לחיות". וכך זה נקרא כספר החוקים של המושבות האמריקאיות והעונש של מי שהואשמה בכישוף היה מוות.

במקרים מסוימים ננקטו צעדים נוספים לביצוע פסק הדין. גרייס שרווד, לדוגמה, נחשפה בעזרת "מבחן המים". בהליך כזה נקשרו ידיה ורגליה של החשודה והיא הוטלה למים בנהר או באגם. אם היא צפה, היה ברור שהשטן מציף אותה על פני המים. ואם היא טבעה זאת הייתה הוכחה שהיא חפה מכל פשע.

ממשפטה של שרווד לא נותרו רישומים ועל כן לא ניתן לבחון מה היו הראיות המקלות אשר בסופו של דבר הובילו את השופטים לא למצות איתה את הדין ולאפשר לה לחמוק מעונש התלייה, אף על פי שבמבחן המים היא צפה, כלומר השטן הציף אותה מעל שטח פני המים. משפטה היווה בכל מקרה נקודת מפנה היסטורית. אמנם האמונה בכשפים, והחשדות כלפי מכשפות נמשכה עוד דורות רבים אחריה, אך לא הוגשו מקרים שהוגדרו "כשפים" לדיון לפני בית משפט.

אחד השינויים הבולטים שהובילו למגמה חדשה מבחינה היסטורית היה השינוי שהתרחש באשר לכוחה ולמקומה של האמונה הדתית על פי התפיסה החברתית. מסתבר לפי מחקרו של דיימוס, כי בסוף המאה השמונה העשרה והמאה התשע עשרה, החלו להתקבע תפיסות נאורות יותר ששינו את היחס לשטן. התפיסה האלוהית לא ראתה יותר בשטן פיגורה שיש להילחם בה כי היא כבר לא נתפסה כבעבר כדמות כל כך ממשית. אמנם העם הפשוט המשיך לחשוד ולהאמין בתופעות הכישופיות אבל המערכת המשפטית נמענה מלהתערב באמונות העממיות.

הכישוף שינה צורתו ולבש צורת חדשות. הדבר הוביל לויקה ((wicca, דת ניאו-פגאנית המאמינה בקיומם של אל ואלה, סוגדת לטבע, ומלווה בטקסים פולחניים ומאגיה. מפגש של קוונס, שלוש עשרה מכשפות שמטרתן לערוך "כשפים טובים" תפילות מרובות לנדיבות האלים. דיימוס מכנה זאת, כמעשי כשפים תוך כדי "הסברת פנים וחיוך", בניגוד למעשי הכשפים שנערכו בימי הביניים תחת הפחדות, כעס וטינה.

התייש הגדול (או שבת המכשפות) שמן על טיח (הועבר לקנווס) 140 x 438 cm , 1821-3. גויה

האם שרווד חייכה כש"ניצחה" במבחן המים כשצפה על פני מפלס המים? והאם אלה שניסו להוכיח אותה חייכו כשהם עמדו מקרוב על שפת האגם? אין סיכוי שהם חייכו, אין סיכוי שאף אחד מהם חייך. בשבילם הרגע היה פשוט נוראי, מסתורי ואפל מלווה בציפייה מותחת ואסורה, האם השטן מחזיק אותה למעלה? ומה אלוהים עצמו מתכנן כשהוא מסתכל מלמעלה על המתרחש למטה, תוך ניסיון להוכיח את המאמינים?

כנראה, ספרו של הפרופ' גו'ן דיימוס יסקרן לא רק מבחינה אקדמית היסטורית בלבד. הוא מעורר מחשבה כיצד תהליכים חברתיים משנים צורה. תופעות "מקוללות" לאורך ההיסטוריה הופכות לתופעות "מטוהרות". הרי מעשי הכשפים לא נעלמו מן העולם, ועדיין יש ל"כישופים" מקום נכבד בעולמנו אנו, ולכן יש לנו אותה "גברת" בשינוי אדרת. הספר מעורר מחשבה באשר לתהליכים שמובילים "לתיקון" תפיסת האדם את עצמו ואת זולתו. מצד אחד זה מעורר תקווה, ומצד שני זה מעורר ספקות באשר להתקדמותו של אדם. האם הוא רק משנה את אמונתו מבחינה חיצונית ועדיין ממשיך לדבוק בשטן בעזרת פנימיותו? והאם התפיסה המוקדמת שראתה בנשים האלה מכשפות באמת, וערכה להם מבחנים כדי להוכיח זאת באמת נקטה זאת כי חששה מפני השטן או מפני עצמה?

לקריאה נוספת אימגו:

משפט המכשפות מ-סיילם

ציד מכשפות: משפטי המכשפות במאה השבע עשרה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג