דרקולה, ערפדים, ההיסטוריונית / אליזבת קוסטובה

דרקולה : ההיסטוריון הערפד

ההיסטוריונית / אליזבת קוסטובה. הוצאת מודן

מה הקשר בין הנסיך הערפד מ-טרנסילבניה (או יותר נכון ואלכיה) דרקולה ובין תיאודור הרצל? ומה הקשר בינו ובין רומן רב מכר ענק בשם "ההיסטוריונית" מאת סופרת צעירה ומתחילה בשם אליזבת קוסטובה? והאם בכלל יש איזה שהוא קשר בין הכותר בעברית ובין העלילה? או שהוא טעות תרגום?

היום שבו התחלתי לקרוא את הספר "ההיסטוריונית" היה יום הרצל אז מכיוון שכך גם הרצל וראשית הציונות נכנסים לרשימה זאת על הערפד דרקולה, ולא במקרה, כי יש בינם קשר כלשהו שיוסבר בהמשך. עם מעריצי הרצל וההיסטוריונים של ראשית הציונות העלולים להצטמרר מיצירת הקישור הסליחה.

..הפכתי להיסטוריון, כדי לשמר את שמי לעד בין דפי ההיסטוריה. (הנסיך הערפד דרקולה בספר "ההיסטוריונית" ע' 518).

מה דעתך על רומן הערפדים החדש של אליזבת קוסטובה, "ההיסטוריונית"? שאלתי, אגב שתית קפה בקפה תמר ברחוב שינקין, ידידה עיתונאית - ברנז'אית בולטת וחובבת ערפדים ידועה, מומחית שאין שני לה בנושא, העוסקת בימים אלה בכתיבת רומן על ערפדים, ויש שמועות עקשניות לגביה שהיא קשורה לערפדים אמיתיים.

" ספר משעמם" היא ענתה ביובש, " אין בו מספיק דם ואפילו הסקס בכלל לא משהו".למרות הביקורת הקטלנית של המומחית החלטתי לקרוא בעצמי וגיליתי שאם כי בהחלט יש בו מעט מאוד דם (באופן יחסי לגבי ספר ערפדים) והרבה פחות מזה סקס, הרי שהוא בהחלט אינו משעמם. אבל תלוי מאוד מה אתה מחפש בספר מעין זה.

ההיסטוריונית מאת אליזבת קוסטובה הוא ספר המבוסס על אחד ממיתוסי האימה המפורסמים ביותר של המאה העשרים: המיתוס של הערפד מוצץ הדם, האצילי דרקולה ממחוזות טרנסילבניה הנידחים. הספר עושה זאת עם עומק ועושר פרטים היסטורי שלא נודע עד כה.

אך הקוראים מוזהרים: זהו אינו ספר אימה כלל וכלל (להוציא כמה קטעים קצרים ביותר), אפילו לא בדיוק מותחן מסוג "צופן דה וינצ'י" של דן בראון שאליו מרבים להשוות אותו ולא בצדק . זהו יותר מכל דבר אחר סיפור של חקירה בלשית במרתפים האפלים ביותר של ההיסטוריה המזרח אירופית והתורכית וגם הגיבור הרע מתגלה כדבר הפחות צפוי שניתן להעלות על הדעת.

מכיוון שזהו, יותר מכל דבר אחר, ספר על היסטוריה ושל היסטוריה נתחיל גם אנחנו בבדיקת ההיסטוריה של הערפדים ושל המיתוס המפורסם ביותר שלהם והגיבור האמיתי של הספר - הערפד דרקולה.

לורד עם שיניים חדות במיוחד

לורד ביירון הערפד הספרותי הראשון

הערפדים הם לפי האגדה יצורים ליליים שמוצצים דם אדם וניתן להרגם עם פיגיון בלב או עם שום או עם צלב. ניתן למצוא אותם באגדות קדומות מיוון וממזרח אירופה ומקבילה ברורה שלהם היא השדה מהאגדות היהודיות (שמוצאן עוד בבבל הקדומה) לילית.

לספרות הפנטזיה והאימה המודרנית נכנס הערפד רק בתקופה מאוחרת יחסית, בראשית המאה ה-19, עם משורר הבריטי המפורסם לורד ביירון שהוא הוא המודל ודמות האב של הערפדים כפי שאנו מכירים אותם - כדמות הרסנית ומטילת אימה אך עם זאת רומנטית ומיוסרת. איש זה שהיה פופולארי מאוד בתקופתו על רבים כשם שהיה שנוא על רבים אחרים, היה הראשן בספרות הבריטית המודרנית שכתב על ערפדים. זה היה ב-1816 במסגרת בתחרות שניהל עם ידידו המשורר המפורסם לא פחות פרסי שלי ואשתו של פרסי, מרי שלי ודוקטור פולידורי, רופאו האישי של ביירון, אגב טיול משותף בשוויץ הרומנטית.

פרסי שלי לא הצליח לחשוב על שום דבר זוועתי באופן מיוחד והרים ידיים. אבל אשתו הצעירה מרי דווקא הצליחה מאוד. בתחרות זאת נולד הסיפור המפורסם שלה "פרנקנשטיין", על מדען שיוצר אדם מלאכותי, מעין "גולם", הקם על יוצרו והורס את חייו, סיפור שנחשב בעיני רבים לסיפור המדע הבדיוני האמיתי הראשון והפך לאייקון תרבותי ומקור לעשרות רבות של סרטי הקולנוע.

אם רק אייקון אחד של אימה היה יוצא מאותה תחרות ספרותית בהחלט דיינו. אבל באופן מדהים ובמקביל ל-מרי שלי גם לורד ביירון יצר אייקון משלו של אימה. זהו לורד מיסתורי ורומנטי שמוצץ את האנרגיה או את הדם (זה לא ברור בדיוק מה) מהאנשים שסביבו.

מעניין שזאת הייתה בדיוק הצורה שבה תואר לורד ביירון עצמו בידי מקורביו. גרושתו כתבה על חיי הנישואין שלהם רומן אוטוביוגרפי שערורייתי שבה קיבל לורד ביירון את השם לורד רוטבן, (אבל דמותו של לורד ביירון, למרות שינוי השם, הייתה ברורה מאוד שם) תיארה אותו כסוג של מוצץ אנרגיה והורס את חייהן של בתולות צנועות וחסודות כמוה. ספר זה עורר שערורייה ואילץ את לורד ביירון להסתלק מאנגליה לכמה חודשים בגלל הפרסום השלילי שיצר עבורו. כאמור, הוא החל לכתוב סיפור שתיאר גיבור כזה במדוייק שהיה "ערפד" אך איבד עניין ולא סיים אותו. אולי מצא שאינו נהנה לכתוב על דמות כזאת שבבירור הייתה שיקוף שלו עצמו. אבל לצערו של לורד ביירון הקטע שכתב לא נשכח. 

דוקטור ג'ון פולידורי

את הקטע הזה לקח רופאו של לורד ביירון, ג'ון פולידורי ולאחר שהסתכסך עם לורד ביירון ודרכיהם נפרדו יצר ממנו רומן שלם בשם The Vampyre , על אחד לורד "רוטבן" שהוא ערפד המוצץ אנרגיה ודם מאנשים ונשים והופך אותם לשברי כלי ולפעמים אף הורג אותם בשביל התענוג. כל הסיפור היה למעשה מעין רומן מפתח מוסווה על מערכות היחסים בין לורד ביירון ופולידורי ונשים שונות שסביבם.

לכל מי שקרא את אותו סיפור וידע משהו על הלורד ביירון היה ברור בדיוק מיהו אותו לורד רוטבן הערפד. אולי כתוצאה מכך הספר הפך לרב מכר ענק ורוב האנשים האמינו שלורד ביירון עצמו כתב אותו. דבר שהרגיז את הלורד מאוד מאחר שבז הן לספר ולרמתו הספרותית והן לדוקטור פולידורי שבו ראה יצור מאוס. אבל לאיש לא היה איכפת לגבי דעתו של לורד ביירון בנושא.

הדמות הביירונית הזאת של הערפד כגיבור אריסטוקרטי שטני ומיוסר הפכה מאז למודל לדמות הערפד בסיפורים ובמחזות פופולאריים באנגליה, בצרפת וגרמניה. אפילו אלכסנדר דיומא כתב אחד כזה.

לכל הצופים במחזות על הערפדים היה ברור בדיוק מיהו ומהו הערפד שבו הם צופים במחזה. הם ידעו שזהו פחות או יותר המשורר המפורסם לורד ביירון בשינוי שם ועם תוספת של שיניים חדות במיוחד. וכך זה נשאר במשך שנים רבות. 

עד שבא בשנת 1897 סופר אירי לא ידוע בשם בראם סטוקר ויצר מודל שונה מאוד של הארכי ערפד בספרו המפורסם - "דרקולה". בספר זה לראשונה הערפד הוצג לא דווקא כלורד בריטי כפיל של לורד ביירון אלא כאריסטוקרט זר. בסיפור זה תיאר בראם סטוקר את מסעו של פקיד בריטי לטירה במחוז טרנסילבניה בהונגריה שם הוא פוגש אציל ערפד בשם דרקולה. אך אציל זה, אם כי גם הוא מזכיר במקצת את לורד ביירון, אינו בריטי רומנטי. זהו שליט רומני אכזר וצמא דם, ארכי סדיסט שנלחם במאה החמש עשרה בתורכים והמשיך לחיות כשהוא מוצץ את דמם של כל מי שמגיע לטווח טירתו . דרקולה יוצא מטירתו כשהוא מסתתר בארון מתים ומגיע לאנגליה שם הוא ממשיך לרדוף את הגיבור הבריטי ואהוביו עד שהוא ניצוד לבסוף בידי כמה ציידי ערפדים ובראשם המומחה האולטימטיבי לענייני ערפדים: הדוקטור ההולנדי אברהם ואן הלסינג ומומת סופית בפגיון בליבו. ובכך מוחזרים השקט והשלווה לאדמת בריטניה לאחר שהפולש הזר מטרנסילבניה חוסל סופית.

בראם סטוקר

הספר הפך לרב מכר ענק ולקלסיקה של ספרות האימה. מאות ספרים וסרטי אימה נעשו על פיו ונכתבו לו עשרות רבות של המשכים שבהם דרקולה קם לתחייה. דרקולה הפך מאז לחלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולארית המודרנית בסדרות כגון "באפי ציידת הערפדים" ו"אנג'ל" שהפכו את הערפד האיזוטרי לשעבר לדמות  חביבה המוכרת לכל. הערפד הפך לדמות פופולארית ביותר בקולנוע ובספרות ולשיאו הגיע עם ספריה של אן רייס שיצרה את הערפד הלא מוראלי מנקודת המבט שלו וצ'לסה ירבו שיצרה את הערפד כגיבור הטוב. בספרים רבים מאין אלו הערפד עבר שדרוג מדמות של אריסטוקרט רומני מיושן לדמות עדכנית של איש לילה שהוא גם חובב מושבע של מסיבות ומוזיקה גותית טובה.

העניין ב-דרקולה עצמו, הגיבור של בראם סטוקר, התעצם שוב כאשר התגלה בשנות השבעים כי בראם סטוקר ביסס את הדמות על דמות היסטורית לא ידועה ביותר עד אז: נסיך רומני צמא דם ואכזרי באופן מיוחד בשם ולאד דרקול (ולאד הדרקון) שנודע בסדיזם המטורף שלו ובנטייתו לשפד אנשים בצורות אכזריות ביותר על מוטות בגלל הסיבה הקלושה ביותר ולרוב גם בלי סיבה בכלל.

הנסיך ולאד דרקולה

אותו ולאד היה גם לוחם נועז בתורכים שאיימו על רומניה ונלחם בהם במשך שנים רבות, עד שהובס לבסוף בקרב כנגדם וראשו נכרת. אולם שמו לא נשכח. הוא זכור בידי הרומנים מאז כגיבור גדול ומעשי האכזריות המטורפים שלו נשכחו, עד שגילה אותו בראם סטוקר והפך אותו למודל של גיבור הספר "דרקולה".

דרקולה פוגש את תיאודור הרצל

ארמיניוס ומברי המקור לסיפור דרקולה והבסיס לדמותו של צייד הערפדים ואן הלסינג.

סיפור יצירתו של דרקולה והקישור בינו בין הנסיך ולאד דרקול הוא מעניין במיוחד מאחר שהוא קשור בצורה מוזרה עם האנשים שיצרו באותו הזמן את התנועה הציונית.

יש כמה קשרים מוזרים בין הספר דרקולה והתנועה הציונית. הספר פורסם לראשונה ב-1897 כאשר כונס הקונגרס הציוני הראשון, שמכנסו, הרצל, היה במוצאו הונגרי כמו דרקולה.  מסתבר שאפילו הדמות של דרקולה ושל מחסלו, ואן הלסינג, יש להם קשר ל-הרצל.

זה דרך אדם בשם ארמניוס ומברי ששימש כמקור מידע עיקרי לבראם סטוקר על הדמות של ולאד. בראם סטוקר מצא מידע על הנסיך דרקולה בספר אנגלי על טרנסילבניה שעורר את עניינו בנושא. עד אז חשב לכתוב רומן ערפדים עם הגיבור הרגיל מסוג זה, דהיינו לורד ביירון תחת שם אחר. אלא שאז נתקל ביהודי הונגרי, בשם ארמיניוס ומברי, שהיה חוקר נועז ומפורסם של המזרח והגיע לביקור לאנגליה. סטוקר נפגש עם ומברי פעמיים והלה כטוב ליבו ביין סיפק לו מידע מפורט על הנסיך דרקולה מואלאכיה, מידע אותו הכניס סטוקר לספר. ומברי נפגש עם סטוקר בזמן המתאים והיה בעל הידע המתאים על הנושאים שבהם עוסק ספרו של סטוקר. ההיגיון אומר שהוא היה מקור המידע העיקרי וייתכן מאוד שבלעדיו "דרקולה" היה לובש צורה אחרת.

בראם סטוקר התרשם כל כך מומברי שעד שטרח והכניס אותו לספר בשמו כדמות המוזכרת בידי ואן הלסינג המתאר אותו כמקור המידע שלו על דרקולה וחייו לפני שהיה לערפד, ואולי המידע שאותו "ארמיניוס" נותן בספר לואן הלסינג הוא המידע שסיפק ואמברי לסטוקר במציאות. יש הטוענים ש-ואן הלסינג עצמו מבוסס על ומברי שהיה סוכן חשאי בריטי בשירות ראש ממשלת בריטניה דיזראלי.

כמה שנים לאחר פגישתו עם בראם סטוקר נפגש אותו ארמיניוס ומברי עם עיתונאי, סופר מדע בדיוני ופוליטיקאי בשם  תיאודור הרצל , הפך  לציוני נלהב וסידר להרצל פגישה עם השולטן התורכי שגם אותו שירת ומברי כסוג של סוכן. הרצל  ניסה  לשכנע את השולטן לאפשר ליהודים להקים מדינה בפלסטינה אך השולטן סירב. עם כישלון זה ירד ומברי מהבמה של תולדות הציונות.

אבל בינתיים הרצל עצמו ביחד עם הקונגרס הציוני שלו הפך לדמות המרכזית בסיפור האימה המפורסם ביותר השני של המאה העשרים לצד "דרקולה" הלא הוא "הפרוטוקולים של זקני ציון" שעל פיו הרצל באותו קונגרס יצר תוכנית לכיבוש העולם על ידי קשר חובק כל. מאז הרצל הפך למעין גירסה יהודית של הנסיך הערפד דרקולה, גם מאחר שנחשב לבעל מוצא אריסטוקרטי אולי אף מבית דוד עצמו. הרצל וכלל היהודים הוצגו בידי האנטישמים כמעין ערפדים מוצצי דם שמטרתם היא שלטון עולמי.

ההיסטוריון הערפד

לעולם הזה של קונספירציות חובקות יבשות ודורות רבים מגיעה אליזבת קוסטובה בסיפור המרשים שלה "ההיסטוריונית". אליזבת קוסטובה לקחה כאן את הנושא השגרתי ביותר בספרות האימה, זה של הערפד דרקולה שעליו נכתבו כבר מאות ואלפים של סיפורים, ספרים וסרטים, רובם חיקויים חיוורים של בראם סטוקר ואיך שהוא הצליחה ליצור משהו שדומה שיבש לחלוטין בין כל גלי החיקויים של באפי ושל אן רייס, את רב המכר הגדול ביותר של ספרות האימה מזה שנים.

אליזבת קוסטובה

זהו ספר הספרות היפה הראשון של אליזבת קוסטובה, סופרת שהיתה בלתי ידועה לחלוטין עד שחיברה אותו ,אבל איך שהוא השמועות על הספר הקדימו את הוצאתו לאור הוא זכתה בפרס עוד בהיותו בכתיבה(!) והפך לרב מכר עולמי מן קצר לאחר הוצאתו לאור. כעת מתכננים את הסרטתו בידי חברת סוני.

ולמה זכה הספר להצלחה גדולה כל כך? אולי דווקא מאחר שזהו אינו סיפור אימה כלל. כאמור זהו סיפור חקירה היסטורית בלשית אחרי דמותו העלומה של הנסיך הרומני הארכי סדיסט ולאד דרקולה שמתגלה כערפד שחי לאורך השנים מאז מותו בקרב כנגד התורכים כראש אגודה סודית מסתורית של ערפדים.

דרקולה של בראם סטוקר

אליזבת קוסטובה סיפרה בראיונות שהעניין שלה בנושא התעורר בעקבות סיפורים שסיפר לה אביה הההיסטוריון על דרקולה בילדותה. היא בבירור ביצעה מחקר יסודי ביותר על חייו של הנסיך ולאד דרקול, המודל ההיסטורי של דרקולה, ודמויותיה שברובם הם היסטוריונים וספרנים מפצחים את סודותיו וחושפים פרטים שונים לגבי חייו ומותו וקימתו לתחייה כערפד. שלב אחרי שלב בצורה מרתקת ביותר לפחות עבור חובב ספרים. לא על ידי קרבות מגע בלתי פוסקים עם ערפדים צמאי דם רצחניים וסקסיים כמקובל בספרי וסרטי הערפדים בימינו, אלא תוך כדי בדיקה יסודית ועקשנית בספריות ובארכיונים מאובקים בתורכיה וברומניה של טקסטים לא ידועים שונים ובהם מחזה (לא קיים במציאות שלנו) של שייקספיר שבו מוזכר אותו ולאד דראקול. טקסטים שחושפים בהדרגה פרטים מדהימים יותר ויותר על הדמות המסתורית.

אבל מיהו דרקולה עצמו הדמות שאחריה מחפשים גיבורי הספר השונים באובססיה כזאת? לכאורה הרי הוא דמות השטן, ערפד צמא דם כפי שתואר בתרבות הפופולארית מאז ומתמיד. אך למעשה (וזה דבר שאולי לא יהי מובן לחלק מהקוראים כי זה רק נרמז) לא כך הוא. דרקולה של ספרה של קוסטובה הוא משהו אחר לגמרי, משהו שהוא בלתי צפוי, דרקולה הוא אכן ערפד אכזרי אבל זהו דבר משני. הוא בראש ובראשונה לוחם נוצרי מאמין ואויב התורכים המוסלמיים. כך סמל נוצרי כמו הצלב לא ירתיע אותו כלל וכלל בניגוד למקובל בסרטי הערפדים. דרקולה הזה ישתלב יפה מאוד בעולם של מלחמת הציביליזציות בין נצרות ואיסלאם של ראשית המאה ה-21.

בנוסף, אין זה ברור כלל אם היה מעורב במעשי טבח המוניים כל שהם מאז מותו וקימתו לתחייה אם כי יש רמזים אפלים על שהייתו במקומות שבהם תמיד בוצעו מעשי טבח כאלו: בתקופת כמו המהפכה הצרפתית, המהפכה הרוסית. אבל אם כי זה לא נאמר במפורש. ההיגיון של הסיפור הוא שדרקולה נמצא שם לא דווקא כדי לרצוח בעצמו אלא כדי לאסוף ולשמר מידע על אותם האירועים.

דרקולה הוא יותר מכל דבר אחר, היסטוריון בעצמו ואספן של ספרים עתיקים ומחפש אחרי ידע אבוד שנשכח. הוא הקים רשת לאורך המאות של אנשים וערפדים אחרים שמתפקידם לאסוף עבורו ספרים נדירים.

דרקולה הוא למעשה הכפיל הרוחני של גיבורי הספר הספרנים וההיסטוריונים שמחפשים אחריו באובססיביות, הוא בעצמו מחפש באובססיה אחרי ספרים קדומים וידע אסור שנשכח או נעלם.

כפי שנרמז בספר הוא מספק לרודפים אחריו רמזים בכוונה ומאפשר להם לעלות על עקבותיו שכן יש לו שימוש עבורם במסגרת מחקריו ההיסטוריים שלו.

הספר כתוב לכאורה בצורה מסורבלת ביותר בצורת מסמכים יומנים ומכתבים שאותם מוצאת הדמות המספרת, שנשלחו אליה בידי אביה ודמויות אחרות, המתארים את מבצעי החיפוש שלהם אחרי האמת מאחורי האגדות הקדומות על ולאד דרקולה בשנות השלושים, בשנות החמישים ולבסוף בשנות השבעים. מבצעי חיפוש שמתגלים כמסוכנים יותר ויותר. הצורה שבה כתוב הספר אכן מקשה על הקריאה אבל למעשה יש כאן שיטה. בכך הופכת אליזבת קוסטובה את ספרה ל"כפיל" של ספרו המקורי של בראם סטוקר שגם בו העלילה מועברת לקורא מיומנים ומכתבים של הגיבורים הויקטוריאניים.

אגב, גם את הספר "דרקולה" מאת בראם סטוקר מחזיק הנסיך הערפד בספרייתו כמובן מאליו ביחד עם אלפי ספרים אחרים על מיתוס הערפדים אם כי אינו מספר לנו אם איזה אמת יש בו אם בכלל.

דרקולה

אהבתה של קוסטובה לספרים ולמחקר היסטורי ניכרת ממש מכל עמוד. זה הופך אותה ליורשת ראויה יותר מכל אחד אחר, לא דווקא אן רייס או דן בראון מחבר "צופן דה וינצ'י" אלא דוקא לסופר ולחוקר אומברטו אקו שגם הוא כתב ספרים מעין אלה העמוסים במידע על חיפושים אחרי פיתרון תעלומות היסטוריות במנזרים וספריות מאובקות. כמו ספריו של אומברטו אקו, "ההיסטוריונית" הוא יותר מכל דבר אחר ספר על כוחם של הספרים ושל המחקר ההיסטורי המגלה מידע על העבר. מידע שיש שלו רלבנטיות מדהימה לגבי ההווה.

"ההיסטוריונית" הוא, אם כך, סיפור בלשי מסוג נדיר ביותר כיום: "בלש אינטלקטואלי" שבו רוב המתח הוא תוצאה של הגילויים במסמכים עתיקים והקשר בינם למסמכים עתיקים ומסתוריים אחרים ולא דווקא כתוצאה של מעשי אלימות ואכזריות כמקובל.

חבל רק שהסוף שבו מתגברים הגיבורים על כוחות "הרשע" הוא מאכזב ביותר ומאוד לא משכנע, פוגם אנושות באווירה הכללית. אם אני הייתי העורך של הספר הייתי מוחק אותו.

אבל הספר כשעצמו הוא כמעט יצירת מופת של מתח אינטלקטואלי ומה עוד שהמדובר בספר ראשון שהופך אותו למרשים עוד יותר. אבל כאמור מי שמחפש סיפור אימה שיתרחק מהספר הזה, זה אינו ספר למי שמחפש מספר עצום של גוויות מצוצות דם.

עוד דבר מרגיז במיוחד הקשור לתרגום שהוא בדרך כלל נסבל. המתרגמת אינגה מיכאלי לא הבינה כלל את משמעות שם הספר   The Historian והניחה כמובן מאליו שהכוונה היא למספרת של הספר שהיא היסטוריונית במקצועה. איך שהוא המתרגמת לא קלטה כלל ששם הספר בעברית היה צריך להיות "ההיסטוריון" מאחר שהכוונה בכותר הספר הייתה לא לדמות המשנית של המספרת אלא לדמות המרכזית האמיתית שלו, לערפד ולאד דרקולה, ההיסטוריון הנצחי.  

קישורים:

ההסטוריונית בבוקנט

קוסטובה בויקיפדיה
ההיסטוריונית בויקיפדיה
האתר של ההיסטוריונית
רינונים על קוסטובה
תקציר של ההיסטוריונית
ראיון עם קוסטובה
עוד ראיון
ראיון נוסף
וגם לא כותבת המשך

אמנון ז'קונט על ההיסטוריונית
אריאנה מלמד על ההיסטוריונית
מבחר ביקורות שונות
יומני הערפדים

ארמניוס ואמברי המודל לצייד הערפדים ואן הלסינג

חיים קאנו צייר ערפדים  

ארמניוס ואמברי המודל לואן הלסינג

האם יש קשר בין בראם סטוקר וולאד

מאיפה ידע בראם סטוקר על דרקולה
דרקולה: מרקם גלימתו - המקורות לספרו של ברהאם סטוקר