אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אלחנן לוינסקי: ישראל בשנת 2040


התמונה של אלי אשד

ביום העצמאות זה, בשנת מאי 2006, כאשר למדינת ישראל מלאו 58 שנים, יפה העת לפנות לסיפור הראשון שניסה להעלות בדמיון הקוראים ועל הכתב כיצד תיראה מדינה יהודית בעתיד, שנת 2040. הסיפור ראה אור לראשונה לפני 114 שנים בדיוק, ובימים אלה זכה ליהנות מפלאי הטכנולוגיות אותן חזה, משהועלה לרשת כולו, שם הוא זמין לכל.

בחודש מאי 2006 מלאו 114 שנים לפרסומו של הסיפור האוטופי (והמד"בי) הראשון בעברית עכשווית, ספרו של אלחנן לוינסקי, "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת, באלף השישי", שראה אור לראשונה במסגרת המגזין "פרדס" באודיסה, במאי 1892, ויצא לאור שוב במהדורה מיוחדת ובה תיקונים קלים ב-1893(ומאז במהדורות נוספות, באודיסה ב-1918 ובברלין בהוצאת "התחייה" בשנת 1922. הסיפור הופיע מאז במסגרת האנתולוגיות של האוטופיות "חזיונות מדינה" בעריכת ג.קרסל ופ.סנדלר, בשנת 1954. לאחרונה ראה אור ב"המחר של האתמול", מאת רות אלבוים דרור, מ-1993). בימים אלה זכה סיפור ישן זה לניצחון נוסף על שיני הזמן, משהועלה לרשת, כאמור, בעזרת פרויקט בן יהודה וכעת הוא זמין לכל.

מעניין לקרוא סיפור זה כיום על מנת לבחון באיזו מידה התממשו ציפיותיו של סופר משלהי המאה ה-19 בכל הנוגע למדינה יהודית בעתיד. מדובר בספר אוטופי המתאר את פניה של המדינה היהודית בארץ ישראל בשנת 2040. הוא נכתב בתקופה בה היו בארץ ישראל רק יהודים מעטים והתנועה הציונית עצמה הייתה רק בחיתוליה. לוינסקי עצמו ידוע כיום בעיקר בזכות הרחוב שנקרא על שמו, בו מצויה התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, ובזכות מכללת המורים הקרויה על שמו, אך בימיו היה אחת הדמויות המרכזיות שפעלו למען תחיית התרבות והשפה העברית והפצתן.

אלחנן ליב לוינסקי

אחד

אחד העם.

נולד בשנת 1857. ביקר בארץ ישראל ב-1881 וחזר משם כשהוא משוכנע בצורך להקים שם מרכז יהודי. השתקע באודיסה, מרכז התרבות היהודית של התקופה, היה עסקן מטעם תנועת "חיבת ציון" והתנועה הציונית וידידו הטוב של ההוגה הציוני המפורסם "אחד העם". הוא היה ממייסדי הוצאת הספרים "מוריה" וסייע רבות למפעלים ספרותיים ולסופרים עבריים. מאידך היה גם מי שייסד את היומון היידי הראשון של אודסה, "גוטו-מארגען", ב-1901. בנוסף היה איש עסקים וסוכן של חברת היינות הארץ ישראלית "כרמל", שאת מוצריה הרבה לפרסם גם ביצירותיו הספרותיות. הוא נודע גם כסופר ובעיקר ככותב פיליטונים הומוריסטיים מוכשר מאוד, שלו מייחסים לו את יצירת הפיליטון הפובליציסטי בשפה העברית. בפיליטונים שלו הרבה להגיב בהומור טוב לב על אירועי השעה, תוך שימוש בחומר מדרשי ובפולקלור עממי. לאחר מותו בשנת 1910 יצאו כתביו בשלושה כרכים, בין השנים 1911-1913 ושוב במהדורה נוספת בשנת 1936, עם הקדמה ארוכה של יוסף קלוזנר אודות חייו. אך יותר מכל התפרסם באוטופיה שלו, שהייתה ראשונה מסוגה בעברית ולמעשה ניתן לראות בה את ספר המדע הבדיוני הראשון שנכתב בשפה העברית. הוא חיבר אותה בהשראת אוטופיה ידועה אחרת, פרי עטו של האמריקני אדוארד בלאמי, שפורסמה ארבע שנים קודם לכן, אודות החיים האוטופיים בשנת 2000, בה שולט הסוציאליזם בעולם. שמו של בלאמי אף מוזכר בטקסט של לוינסקי. מקור השראה אחר ללוינסקי היו השקפותיו של אידיאולוג תנועת חובבי ציון אחד העם (שרק החל מתפרסם בשנת 1891, כאשר כתב לוינסקי את יצירתו). לוינסקי היה משוכנע שלעתיד לבוא תהיה ארץ ישראל צריכה להיות מרכז רוחני לתפוצות הגולה, לפי תוכניותיו של אחד העם, וכך תיאר אותה בסיפורו העתידני, המתאר מסע לארץ ישראל בשנת 2040, בה הקימו נציגי תנועת חובבי ציון חברה אוטופית טכנולוגית, ברוח רעיונות "אחד העם". המסע מתואר בגוף ראשון מפיו של מורה לעברית שנשא זה מקרוב אישה המסורה גם היא לתרבות העברית, ואם כי הם חיים בחו"ל (שם שגורה העברית כשפה בינלאומית בפי כל בכל) הרי שאת ירח הדבש שלהם הם מבלים בארץ ישראל.

"...וגם זאת יש לומר, כי הנסיעה לארץ ישראל מודה היא כיתר המודות. הנימוס והמנהג לכל זוג חדש מבני עלייה לעשות את דרכם ראשונה לארץ ישראל, לבלות שם את "תור הזהב"." (אלחנן לוינסקי)

בארץ ישראל מגלה הזוג חברה טכנולוגית מתקדמת, אם כי חקלאית ברובה, בה שולטת התרבות העברית, לאחר תהליך ארוך של החייאה. הנאתו של לוינסקי מן השמות העבריים של כל אדם, מוסד, רחוב ועיתון ניכרת בכל שורה ממש. הוא מספר כיצד החל הישוב, מחמת הרדיפות האנטישמיות בחו"ל, וכיצד נוסדו הישובים היהודיים הראשונים בסמוך ליפו ומשם עד שכם והירדן, לא בחרב או בדיפלומטיה אלא תוך קנית אדמות בכסף מלא. בשנת 2040 מיושבת ישראל ביהודים לאורך שתי גדות הירדן.

"העיר גדולה עד מאוד ויש רחובות אשר אורכם כשתי פרסאות ויותר. החשמל מפיץ את אורו בכל הרחובות והבתים, ולילה כיום יאיר, ומסילת החשמל עוברת בכל העיר מן הקצה אל הקצה. הבניינים כולם יפים עד להפליא ויש כאלה שנבנו משיש לבן. מספר תושבי העיר לפי המספרים האחרונים, יותר ממיליון. חוף האוניות גדול ומהולל מאוד ומתחרה במסחרו את מרסיי והמבורג. בייחוד גדול מאוד המסחר, את ארץ הקדם בכלל וארץ ישראל בפרט." (אלחנן לוינסקי)

מסעם של בני הזוג הצעיר מתחיל בעיר הנמל "אשדות", בה גרים מליון איש וממנה הם מפליגים באנייה של חברת אניות החשמל העברית אל יפו. מאשדות ניתן לנסוע לארץ ישראל דרך הים או ב"מגדל הפורח", דהיינו בתחבורה של ספינות אוויר. לצערנו אנו מגלים כי גם בשנת 2040 טרם הגיעו ספינות האוויר לכלל שלימות מספקת וכך מעדיפים הגיבורים לנסוע באניות החשמל, המהירות יותר מן המגדלים הפורחים. שמה של הספינה הוא "יהודה המכבי" ושם רב החובל הוא יונה בן אמיתי. אגב, מנהג מקובל הוא בקרב אנשי אותו עתיד רחוק, להיקרא בשמות תנ"כיים מעין אלה. בספינה מגיעים בני הזוג ליפו, שם מתאר לוינסקי בין השאר את הזמרה

"חכמת השיר והזמרה...צעדה לפנים צעדי ענק במאת השנים האחרונות...כי השכילו העברים...לאחד את השירה המזרחית בכל עמקותה והרגשותיה עם השירה המערבית ביפיפותה ובחינה".

חיי התרבות פעילים ביותר. בכלעיר ועיר ואף בקטנה ביותר יש כתב עת וביפו למשל יש לא פחות משישה מקומונים (לוינסקי קורא להם "מכתבים עיתיים") שמתוכם הוא מביא דוגמאות של מודעות "שגרתיות". הוא מתאר ספרים שונים מהם ניתן להבחין בפריחה התרבותית בארץ, בהם מודעה על האנציקלופדיה העברית במהדורה חדשה עם הוספות ותיקונים רבים "תחת השגחת הפרופסורים זרחי ושמשי, חלק כ"ה, מן מוריה ועד משה, ניתן להשיגו במחיר שקל". לוינסקי מתאר גם את תוכנם של מכתבי העתים העבריים האלה, ש

"כל הליצנות והרכילות ולשון- הרע וניבול-פה וסיפורים בדבר מעשי-תעתועים ושיחות קלות שבין אוהב לאוהבתו ופרטי –כול של משפטים ידועים...בכלל כל ההוללות, שעולם הצרפתים מלא מהן, לא תראה ולא תמצא במכתב-עתים עברי. כי הספרות היא מעיין החיים, וכמו ששונים החיים הצרפתים מן החיים העבריים , כך שונים הם גם מכתבי העתים."

החינוך הוא ממלכתי ציבורי וחינם אין כסף. לומדים שילוב בין לימודי דת ולימודים כלליים לצד לימודי החקלאות, שהרי ארץ ישראל היא בראש ובראשונה ארץ של חקלאים, עובדי אדמה. אך החקלאים אותם מתאר לוינסקי הם שילוב בין אנשי ספר ואדמה שספרי הש"ס והפוסקים נמצאים בספרייתם לצד ספרי בוטניקה וחקלאות. התרבות אותה מתאר לוינסקי היא תרבות יהודית סובלנית המתאפיינת בחידושים טכנולוגיים וכלכליים. הכלכלה מתנהלת במימדים גדולים בלבד. יש מפעלים גדולים, מסחר סיטונאי, חנויות כל בו, בעוד שהחנוונים והסוחרים הקטנים (העירוניים) שהיו כה נפוצים בגולה היהודית כמעט ונעלמו. ביחד איתם נעלמו שמות ושפות הגולה. כל השמות, כאמור, הם שמות עבריים תנ"כיים למהדרין ואין להעלות על הדעת שמישהו ידבר אידיש בישוב בארץ ישראל. הממשלה מבטיחה אמצעי קיום בסיסיים ורמת מחיה סבירה בלי לכפות שוויו . לוינסקי מתנגד בהחלט לכל ניסיון לכפות את חיסול הרכוש הפרטי, דבר שרק עלול להביא לקרע חברתי לתפיסתו. בארץ אין ניגודים מעמדיים הודות לקיומה של שנת היובל המוזכרת בתורה, במהלכה מוחזר כל רכוש לבעליו המקוריים. בארץ יש רפואה ציבורית גם בשנת 2040, אבל מן הצד השני מסתבר כי גם באותו עתיד אוטופי אין הרופאים מתעשרים מאחר והם קניין הכלל ומספקים את שירותיהם ותרופותיהם חינם. יש חוק וסדר "גם השופטים וגם השוטרים אינם עמוסי עבודה, שיכורים אין, אין פרעות בחוץ, אין גניבות גדולות, רציחות...מעטים מאוד הלווים ואינם משלמים..."

בארץ ישראל של שנת 2040 עומדת המשפחה במרכז החיים "רבות הן מאוד מודעות של שמחה וחגי המשפחה...חיי המשפחה והצניעות אחת מהמידות הטובות בהן יתפאר ישראל". ברור מהסיפור שאין שוויון בין גברים לנשים, שהן כולן יפות, אולם בשל היותן נשים מסתבר כי אינן חכמות במיוחד "נוטה ליבן לבבל החדשה (פאריז) על פני ירושלים..."

לוינסקי עוסק גם באופנת העתיד. הוא מדווח ממדור הרכילות של עיתון בשנת 2040 (כן, הרכילות עודה קיימת) כי "המודה האחרונה בירושלים : במשתה הערב בבית הנשיא במוצאי שבת לבשה בת הנשיא לבוש תכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן" ואילו הנערות עוטות על עצמן לקראת ט"ו באב "שמלות לבנות של צמר גפן צחור...ויקלעו בשער ראשן מקלעות ציצים ופרחים ובייחוד השושנה הלבנה וחבצלת השרון. הבחורים גם הם כולם מלובשים בבגדי משי לבן ועל ראשיהם מגבעת לבנה של תבן הירדן". הבגדים, אם כן, הם בצבעים הלאומיים, תכלת ולבן. בארץ אין ניגודים לאומיים מן הסוג הקיים באירופה. הערבים אינם מוזכרים כלל בשמם, כאילו אינם קיימים. יש שוויון אזרחי מלא בין יהודים ל"נוכרים" (שהם בבירור מיעוט) המבטיח הרמוניה ושגשוג. ירושלים ולא יפוהיא לב הארץ, בה מתרכזים החיים המדיניים והתרבותיים של העם כולו. כל שאר הערים הגדולות בארץ הן רק בנות לכרך ירושלים. כשמה כן היא, עיר השלום, אין בה מבצר ואין מצודה, אין חומה ואין תותח ובני הדתות והאמונות השונות חיים בשלום בהר הזיתים. יש בה אוניברסיטה וגם מצפה כוכבים מהולל, ממנו חישבו את קו האורך העולמי הראשון. בית המקדש עדיין לא הושב על כנו גם בשנת 2040 והכותל המערבי עומד בחורבנו. בירושלים מתכנס ה"וועד הלאומי" המנהל את המדינה, אך למעשה ברור מן הסיפור כי השלטון נתון בידי פקידים מקומיים בכל מקום והממשל המרכזי הוא רופף. בירושלים מבקר הזוג בבית הנשיא, הנבחר מדי שנה. ניתן לבקר בנחל קידרון שהפך מנחל חצי יבש לנחל גדוש מים. הם מבקרים בים המלח, שהפך להיות ים החיים, שם יש גם גשם מלאכותי ופלאים טכנולוגיים אחרים. לוינסקי מתאר את החברה היהודית הזו כחיה חיי שלום ואף מעמידה בראש חוצות את נושא השלום, המסמל את עם ישראל. בכל מקום ניתן למצוא את "מגרש השלום", "רחבת השלום", "שווקי השלום" וכיו"ב. כל עיר, קטנה וגדולה, ואף כפרים ומושבות נקראים על שם השלום (בדומה לישראל המוכרת לנו מן התקופה שלאחר הסכמי אוסלו, כאשר הייתה אופוריה של שלום). אבל מן הצד השני "ואף כי שלום לעמנו עם שכניהם ואין פרץ ואין צווחה ברחובותיהם פנימה, בכל זאת ליתר תוקף ועוז נבנו גם מבצרים ומצודות, כי מי יודע מה ילד יום"

בסך הכול קיים צבא בישראל, ארבעים אלף איש שולפי חרב המשרתים רק שנה אחת ואף בה משתחררים לעבודות הקציר והבציר. שלום לישראל מבית ומחוץ ויש רק "מלחמות קטנות עם הבדווים בערבות פארן". כתוצאה "הוצאות הממשלה אינן מרובות, חיל הצבא לא ידרוש הרבה" וכנראה שאין כלל צורך במיסוי ו"הכנסת הממשלה מנכסי הממשלה".לוינסקי רומז כי המדינה "חוסה בצילו של מלך אדיר". יהודים מכל העולם זורמים לארץ אוטופית זו בשל עושר תרבותה והאנטישמיות פסקה זה מכבר. התרבות העברית ואף הדת היהודית הפכו לרווחות בעולם כולו, בו התקבלו דיני שמיטה וכשרות לאחר שהתברר כי אלה בריאים ויעילים יותר ואף עושים שימוש בשמות תנ"כיים (וכך מכונה שר הלגיון הצרפתי אבנר בן נר ושר הצבא האיטלקי אבישי בן צרויה) והכול נוסעים לארץ ישראל על מנת ללמוד ממנה, מאחר וזו הפכה למרכז תרבות ידוע בכל העולם.

"ובעת ההיא עברתי את ארץ היהודים לאורכה אבל לא לרוחבה, כי עוד לא עברתי בעבר הירדן, כל חבל הארץ נחלת גד וראובן וחצי שבט המנשה מדן עד דמשק ומדמשק עד נהר הפרת ומנהר פרת עד בצרה ומבצרה לגד ומגד לקדמות ומקדמות לער-מואב וממואב לתפל ומתפל לצקלג עד באר שבע על גבול ישראל –את כל המדינות וחבל הים ההם, אשר שם עתה רוב אחינו נחתים, עוד לא ביקרתי." (אלחנן לוינסקי)

הרצל

אלטונוילד

אך בסוף הסיפור, משום מה, אין בני הזוג נשארים בארץ ישראל האוטופית אלא חוזרים לחו"ל. על האוטופיה של לוינסקי האפילה בתוך מספר שנים יצירתו של מחבר פיליטונים אחר בשם תיאודור הרצל, שכתב גם הוא אוטופיה אודות ארץ ישראל יהודית עתידית תחת השם "אלטנוילדנד" בשנת ,1902 עשור לאחר לוינסקי, אם כי הפעם העתיד המתואר היה קרוב יותר, שנת 1923.אוטופיה זו, בניגוד לספרו של לוינסקי, נכתבה בגרמנית (ומשם התרגום לעברית "תל אביב", שתרם את שמה של העיר העברית הראשונה). יריבו הפוליטי של הרצל וידידו של לוינסקי, אחד העם, כתב ביקורת קטלנית על "אלטונוילד" וטען שכאוטופיה בדיונית הספר נופל מכל הבחינות מספרו של לוינסקי. אחד העם לעג בארסיות לאוטופיה של הרצל. הוא העיר על אחד ההבדלים המרכזיים בין שני הספרים, הערצה לתרבות העברית המקורית של לוינסקי לעומת העדפתו הברורה של הרצל לתרבות האירופית (ובעיקר הגרמנית –אוסטרית) כאשר כתב "אמת שם (בספרו של לוינסקי) אנו נמצאים בשנת ת"ת (2040) ופה (בספרו של הרצל) בשנת תרפ"ג (1923). אבל שם יש תיאור של חירות לאומית אמיתית ופה יש רק חיקוי של קופים של התרבות האירופאית הנוצרית". הוא האשים את הרצל שבאוטופיה שלו הוא מתאר רק "קולוניה אירופית באסיה" ש"אינה הולכת קוממיות אלא זוחלת ומתרפסת" בפני האירופים. זאת בניגוד לאוטופיה העברית הגאה של לוינסקי. הביקורת הרגיזה את הרצל מאוד וידידו, מקס נורדאו, הגיב בחריפות על התקפותיו של אחד העם. זה התגונן בשני מאמרים גדולים נוספים ואל הויכוח הצטרפו אנשי רוח שהגנו על אחד העם מפני התקפות נורדאו . כך יצא שאחד הויכוחים החריפים ביותר מימי ראשית הציונות התמקד למעשה סביב איכותם הספרותית והרעיונית של שני ספרי מדע בדיוני.

ספרו של לוינסקי נשכח היום כמעט לחלוטין וכל מה שנשאר ממחברו הוא, כאמור, הרחוב שנקרא על שמו בעיר אותה לא חזה כלל וכלל. גם לא את בית המדרש לגננות ולמורות על שם לוינסקי שנועד לעודד את החינוך הלאומי, שהיה כה קרוב לליבו. אך עדיין מעניין לקרוא את הספר כיום, 110 שנים לאחר הוצאתו לאור. מעניין להבחין בדגש הרב שהוא שם על רעיון השלום, רעיון שלמרבית הצער לא התממש, ועל העתיד החלופי שהוא מתאר, בו התרבות העברית גאה ובטוחה בעצמה, רווחת ושלטת בארץ ובעולם. דומה כי כיום, כאשר התרבות הצפון אמריקנית מאיימת להשתלט לחלוטין על התרבות העברית, הרי שהויכוח שספר זה היווה חלק ממנו, עודו בעל הקשר לימינו אנו.

קישורים

מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השישי

אלחנן לוינסקי בפרויקט בן יהודה

לוינסקי בויקיפדיה

פרטים על לוינסקי

מכללת לוינסקי על שמו של אלחנן ליב

חוזה מדינת היהודים

אריאנה מלמד על אלטנוילנד

עדי צור על אלטנוילנד כאוטופיה

דוד סיוון על אלטנוילנד

עוד על האוטופיות הציוניות

נשים באוטופיות הציוניות

סיפור עתידני על מדינת ישראל בשנת 2000

מדינות ישראל העתידניות

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד