אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שבעה ימים של זעם / מנחם מ` פאלק


קטגוריה: 

לא רק זעם ב"שבעה ימים של זעם" - ספר השירים של מנחם מ' פאלק

שבעה

שבעה ימים של זעם / מנחם מ` פאלק

ספר שיריו החדש של המשורר מנחם מ` פאלק "שבעה ימים של זעם", שיצא לאור בסוף 2005 הוא ספרו האחד-עשר, מאז התפרסם ספרו הראשון, בשנת 1990, "קמטים". בספר זה הוא מביא לשיא חדש את שירתו החכמה, הצינית והבשלה.

שבעת הימים של הזעם נופלים עלינו מלמעלה כברד, ומכים בחוזקה על ראשינו. אנו מנסים להסתתר מברד הזעם, אולם הוא חוזר ומכה בנו בכל שיר בעוצמה ובחדות, כאומר - יש הרבה מה לתקן בחיינו.

מן השירים נורים כלפינו פתיתי זעם גדולים של אמיתות חובקות עולם והרות גורל. זהו זעם של וידוי לפני כומר החיים. זעם חד, קודח, הפוצע את לבנו ומזעזע את ישותנו.

שבעת המדורים שבספר מובילים אותנו ברכבת הזעם החל מהמדור הראשון "הפצועים שמאחור" הנשארים כחללים בשדה הקרב, דרך החלק השני, "רעם השתיקה" - אי היכולת לזעוק, להגיב, ועד למדורים האחרונים "אובדן" ו"מסלול אחרון". כאן נעצרת רכבת הזעם בת שבעת המדורים בחריקה ובהחלטה לרדת ממנה וללכת ברגל לתקן את פגמי העולם למרות הכול.

הזעם מהול בחכמת רבה ובתבונה.

החכמה שזורה בכול. אפילו התהיות הרבות על מהות העוול בעולם, על חוסר הצדק, הן תהיות פקחיות, רחבות ידיים, כמעט אוניברסאליות: שירי הלל להגות ולתבונה. חוכמה בסיסית, כבדה מאוד ומעיקה באמת שבה.

לעתים החוכמה זועפת, אפלטונית, כאילו פילוסוף יווני קדמון מצליף בנו ובעצמו, במרחצאות הזעה והייסורים, כמו בשיר הארספואטי "מושא" בעמ` 74.

מֻשָּׂאיֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁהַיָּמִים עוֹבְרִים לְיָדָםוְאֵינָם מַבְחִינִים בָּהֶםאֵינָם יוֹדְעִים שֶׁאֵי שָׁםבֵּין קִירוֹת שׁוֹתְקִיםשׁוֹכְנוֹת מִלִּים מְחֻבָּרוֹת לְשִׁירנִרְקָמוֹת דְּרָמוֹתעַל דַּפִּים שֶׁהָיוּ חֲלָקִיםוְהַמֹּחַ קוֹדֵחַ לִכְדֵי זִכּוּךְ.יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים עֲסוּקִים בַּעֲמַל יוֹמָםבְּיָדָם מַטְאֲטֵא לְנַקּוֹת עֲקֵבוֹת שֶׁל חַיִּיםאֲחֵרִים שׁוֹטְפִים רְצָפוֹתמַבְרִיקִים רָהִיטִים, נִבְרָשׁוֹתאָבָק מַרְחִיקִים מִכְּרִיכוֹת הַסְּפָרִיםבְּלִי לִפְתֹּחַ אוֹתָםבְּלִי לִקְשֹׁר יַחֲסֵי יְדִידוּת עִם הָאוֹתִיּוֹת הַשְּׁחוֹרוֹתבְּלִי לָקַחַת אֶתְנַחְתָּא לִנְשִׁימָה בְּסוֹף הַמִּשְׁפָּטבְּלִי לָשִׂים נְקֻדָּה.סִימָן הַקְּרִיאָה שֶׁל קוֹלָםיָבוֹא בְּסוֹפָהּ שֶׁל תִּגְרָה הֲגוּנָהוְהַחִיּוּךְ עַל פְּנֵיהֶם יוֹפִיעַ בְּסִיּוּמָהּ שֶׁל מַעֲרָכָהמוּל שְׁכֵנָם הַמּוּבָס.וְיֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁמִּמַּעֲשִׂים אֵלּוּיְחַבְּרוּ טְרָגֶדְיוֹת, קוֹמֶדְיוֹת, מַעַרְכוֹנִיםיַחְבִּיאוּ אוֹתָם בְּתוֹךְ הַסְּפָרִים,יִחְיוּ אוֹתָם, יִנְשְׁמוּ לִרְוָחָה,בְּחִיּוּךְוְיַמְתִּינוּ לָאֲנָשִׁים שֶׁיְּנַקּוּמֵהֶם אֶת הָאָבָק.

מנחם

לעתים החוכמה מחויכת, ליצנית, כאילו ליצן הקרקס מנסה לגרום לנו לחייך מבעד לליבו הדומע והזועק מרה, כמו בסיום השיר "מושא", עמ` 74, המוזכר לעיל.

חוכמת המספר היודע הכול, השולט בכול שמתרחש בשירים, שלטון ללא מיצרים, באמצעות גורי הבן. גורי הוא מעין נשמה העוברת מדמות לדמות, לובשת צורה ופושטת צורה. מצד אחד הוא עוסק בביקורת נוקבת של הקיים, מצד שני הוא משמש גורם ניטרלי ממתן, המפשר בין הדמויות השונות, ומביא אותן למעין איזון קוסמי, במטרה להמשיך את הקיום האנושי, בעזרת התבונה והרציונליזם שבשירים. הדברים מלווים אותנו כבר מעמ` 4, "הברור של גורי הבן".

הַבֵּרוּר שֶׁל גּוֹרִי הַבֵּן בֵּין קִירוֹת מֹחוֹ יִתְרוֹצֵץ בְּזַעַםיְחַפֵּשׂ אֶשְׁנָב מוּאָרפֶּתַח, פְּרוֹזְדּוֹר, תְּעָלָהוְיהִי מַה.הַשַּׁסְתּוֹם בְּעֶמְדָּתוֹ מִתְעַקֵּשׁ.יָתוּר בֵּין פִּירִים חֲשׁוּכִיםיַכֶּה אֶגְרוֹפָיו בַּאֲבָנִים מִתְפּוֹרְרוֹתבְּשִׁנָּיו יְגָרֵד טִיחַ דּוֹרוֹתבְּצִפָּרְנָיו יַחְפֹּר בּוֹרוֹתוְיִצְבֹּר רַק בֹּץ.עֵינָיו סִנְווּרִיםגְּרוֹנוֹ הֶחָנוּקיִהְיוּ לוֹ רֵעִים לַדֶּרֶךְהַשְּׂרִיטוֹת עַל בִּרְכָּיוצְרִיבוֹת הַכְּאֵביִמְתְּקוּ מֵחֻמָּהּ שֶׁל גֶּרֶב.שִׁבְעָה יָמִים נִמְרָחִים כִּפְרוּסַת זְמָן מְרִירָההַלֵּילוֹת מִתְכַּסִּים בִּדְמָמָהסוֹנָר קְרִיאוֹתָיו נוֹתַר לְלֹא תְּגוּבָה.הוּא הַטֶּכְנַאי הַמֻּבְטָל.פִּרְפּוּרֵי שְׂחִיַּת הֶחָזֶה הָאַחֲרוֹנִיםבִּשְׁלוּלִית שֶׁל בֹּץ טוֹבְעָנִימְעַכְּלִים אֶנֶרְגִּיּוֹת חֲסֵרוֹתוְרַק אֱמוּנָה בְּכֹחוֹת אֲחֵרִיםעֶלְיוֹנִיםיְכוֹלִים לִקְרָב הַמְּאַסֵּף. אֱמוּנָה בְּמַה?אֵילוּ כֹּחוֹת עוֹד נוֹתְרוּ?זֹאת עָלָיו לְבָרֵרלִפְנֵי שׁוֹךְ הַסְּעָרָה -

מנחם פאלק משייט בעולם כלאחר רעידת אדמה, ומנסה להרים חפצים שנפלו ולהחזירם למקומם הטבעי. הוא מנסה לעשות סדר בבלגן העיוותים שיצרו בני האדם עצמם בתמימותם, בטיפשותם והרבה ברשעותם. כך זה נראה בשיר "שליחות", עמ` 21.

שְׁלִיחוּת דַּקּוֹת אֲחָדוֹת לִפְנֵי הַצְּפִירָהמֵאוֹת סְפוּרוֹת שֶׁל שְׁנִיּוֹת בְּטֶרֶם הַדֹּםהַמַּחְשָׁבוֹת יָנוּעוּ מַסְלוּלִים פְּרוּעִיםזִכְרוֹנוֹת שֶׁל פָּנִים צְעִירוֹתבֵּין מַבָּט שֶׁל סֵבֶללִכְתַב הַהִתְחַיְּבוּת.כְּשֶׁהֵרַמְתָּ אֶצְבְּעוֹתֶיךָ לְהַחְזִיק בְּכַף יָדִיהִבְטַחְתִּי לְךָ בִּטָּחוֹןוְיָכֹלְתִּי לָתֵת רַק אַהֲבָה.עִם בּוֹא יוֹמְךָהַשְּׁלֵם אֶת מַה שֶׁהוֹתַרְתִּי מֵאָחוֹר פָּרוּם.וְאִם תִּזְכֶּה לַחֲבוּרָה שֶׁל חֲבֵרִיםסְבִיב הַפִינְגָ'ןלְסַפֵּר סִפּוּרֵי גְּבוּרָה נוֹשָׁנִיםבְּלֹא שֶׁתִּצְטָרֵךְ לְהוֹסִיף לָהֶם שְׁכוֹל טָרִי,הַאִם תַּצְלִיחַ לְהַחְלִיף רִגְשֵׁי יָגוֹןבְּחֶדְוַת נְעוּרִים מְהוּלָה בִּיצִירָה?אֲנִי מוֹדֶה שֶׁלֹּא קִיַּמְתִּיכִּי הַהַבְטָחָה הָיְתָה לְמַעְלָה מִכֹּחֵנוּלְמַעְלָה מִדּוֹרֵנוּ,כִּי מְמַלְּאֵי שְׁלִיחוּתָם שֶׁל הַמַּלְאָכִים(אִם עוֹדָם בַּחַיִּים)פָּחֲדוּ לְהִתְעָרֵב בַּקָּהָלפֶּן יְסַיְּמוּ בְּטֶרֶם עֵתוְשֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע.

הוא מרים את החפצים, מנקה ומבריק אותם ומניח אותם בזהירות, בזהירות, במקומם. לעתים הוא שומע צחוק מאחורי גבו, לעג לתמימותו במעשהו זה. אך הוא, כמו סבא גדול, עם הרבה ניסיון, הסוחב דורות על כתפיו, ממשיך לסדר דבר דבר במקומו, לאט ובסבלנות אין קץ. בהבינו, שזו הדרך היחידה למנוע את הקץ, את ה"מפץ הגדול", אליו אנו כה קרובים.

לצורך זה, פאלק אף מנסה לסלוח לבני האדם על הטעויות שהם עושים (גם אם זה ביודעין), כמו מורה טוב מהדור הישן, המזדהה עם החומר שהוא מלמד.

טוּר אָרֹךְ לְלֹא שִׁנֶּיהָ הִיא נִרְאֲתָה מְבֻגֶּרֶת מְאֹד.אוּלַי אֲפִלּוּ זְקֵנָה.הֶחָלוּק הוּא אוֹתוֹ הֶחָלוּק מִלִּפְנֵי שָׁנִים,הַמִּשְׁקָפַיִם אוֹתָם הַמִּשְׁקָפַיִם.הַשָּׁנִים נֶעֶמְדוּ בְּדֹם זוֹ לִיָד זוֹבִּשְׁלָשׁוֹתבְּטוּר אָרֹךְ, אָרֹךְ וּמְדֻיָּק.(עמ' 80 )

אך לעתים, כשהטיפשות והרשע בעולם עולים על גדותיהם, גם הוא מרים ידיים ומחכה שתיבת הנוח תבוא לאסוף אותו אחרי המבול, להתחיל מחדש לסדר את החפצים, את העצים, את הטבע כולו מחדש. וחוזר חלילה, כאמור בשיר "בצומת", עמ` 41.

בַּצֹּמֶת כָּזֶה-כְּאִלּוּ פָּגַשׁ אֶת לָמָּה-מִיבַּצֹּמֶת בּוֹ נָחוּ הָרַמְזוֹרִים מֵהִבְהוּבָםהַחוּמוּס שֶׁנִּגַּר מֵהָאַשְׁתַּנּוּר שֶׁל הַשּׁוֹטְרִיםנָזַל עִם הַיָּמִים לְעֵבֶר הָרֵאשִׁית.הַבָּנוֹת צְבוּעוֹת שֵׂעָר צִיְּצוּ חֲצָאֵי מִלִּיםמִבְטָא מְיֻבָּא מִשּׁוּם מָקוֹםלֹא הֲבָנָה שְׁקוּפָה, לֹא חֹמֶר מַחְשָׁבָהמִלּוּי אֲוִיר בַּהֲגָאִים סִינְתֵטִיִּים.וְהַבָּנִים מוֹדְדִים בְּעֵינֵיהֶם אֶת הַהֶצֵּעַמְסַוְּגִים לְפִי מִדָּה, בְּלִיטָה, קִמּוּרהָאַשְׁלָיוֹת זוֹרְמוֹת חָפְשִׁי, שִׁשִּׁים פַּעַם בְּשָׁעָהמְמַלְּאוֹת מַחְסָנִים עַד קְצֵה גְּבוּל הַקְלִיטָה.לֹא עוֹד מִקְצֶפֶת שֶׁל דֵּעוֹתלֹא עֹמֶק הַשְׁקָפוֹתסִיסְמַת הַיּוֹם הִיא: לִי - אֲנִי - וּמִלְּבַדִּי,פְּתִיחַת עוֹלָם חָדָשׁ, מֵאִיר, שָׁזוּף, שָׁקוּף.

הוא נע בין תקווה צינית, לזעם ולייאוש. אבל תמיד, כמו בשירו של ביאליק ("אבי"), ראשו נמצא למעלה, מעל בית המרזח. בוחן את הסביבה, ומתכנס בדלת אמות השירה וטוהר הנפש, ומתנחם בכך, שעוד לא הכול אבוד.

הראש שלו תמיד נמצא למעלה. עובד שעות נוספות, כמו מחשב ענק, שצריך למהר לעשות סדר בדברים, לפני שיהיה כבר מאוחר וכולנו נגלוש במורד ההר כמו ב"סוף העולם", עמ` 46.

סוֹף הָעוֹלָם וְאָז הוֹדִיעוּ לִי שֶׁסּוֹף הָעוֹלָם יַגִּיעַ מָחָרצָרִיךְ לְהִתְלַבֵּשׁ יָפֶה, חֲגִיגִירָצוּי כַּפְתּוֹרִים נוֹצְצִים,מֵי בֹּשֶׂם בְּעֹדֶף, זָקָן מְסֻדָּרעֲנִיבָה פִּרְחוֹנִית.סוֹף הָעוֹלָם כְּבָר כָּאן.שֶׁמֶשׁ זָרְחָהכָּל יְחִידֵי סְגֻלָּה שֶׁקִּבְּלוּ הַזְמָנָההִמְתִּינוּ לְהַסָּעָה. רִכְבֵי תַּיָּרִים מְאֻבְזָרִיםהִתְמַלְּאוּ לִצְלִילֵי הַשִּׂמְחָהוְנָסְעוּ לַגִּבְעָה הַיְּרֻקָּהשָׁם שְׂרִידֵי הָאַרְמוֹןהַיָּרֹק פָּתַח שְׁעָרָיו הַכְּבֵדִיםוּמְעַט הַמְּשָׁרְתִים בִּלְבוּשׁ תַּחֲרָהבְּלִי אוֹמֵר מִלָּההוֹבִילוּ לַכֻּרְסוֹת שֶׁסְּבִיב הַשֻּׁלְחָן.שׁוֹקֵי אַוָּזִים נוֹטְפֵי שֻׁמָּןנִקְרְעוּ לִגְזָרִיםוְעָשׂוּ דַּרְכָּם בֵּין הַשִּׁנַּיִםלְבֵית הַבְּלִיעָהבְּעֶזְרַת יֵינוֹת יְקָרִים.הַגְּבִיעִים הִשִּׁיקוּ זֶה בָּזֶּהוְגַלֵּי הַצְּחוֹק גָּבְרוּעַל צְלִילֵי הַפְּרִיטָה שֶׁל קָמֶרִית מְנֻסֶּה.וְעוֹד מָנוֹת עַתִּירוֹת יִסּוּרִיםעַד שֶׁקָּשֶׁה לָנוּעַ מֵהַכִּסֵּא וְלַצְּדָדִיםוּבְכָל זֹאת נִכְנְסוּ לַחֲדָרִיםלַמִּטּוֹת הָרְחָבוֹתלַסְּדִינִים הַצְּחוֹרִיםוּבְזוּגוֹת וּשְׁלָשׁוֹתכֻּלָּם בִּלּוּ כְּמֵיטָב יְכָלְתָּםהִצִּיעוּ לַקָּהָל אֵיבָרִים חֲשׂוּפִיםנִסְּיוֹנוֹת קִיּוּמִיִּים אוֹ הֲזוּיִיםוְהַבּוֹדְדִים שֶׁעָבְרוּ בֵּינֵיהֶם, מְכֻפָּפִיםהִבִּיטוּ בָּאֵם הַגְּדוֹלָהשֶׁעָשְׂתָה מַאֲמַצִּים לְרַצּוֹתוְהִנְצִיחוּ בְּמַצְלֵמָה בֵּיתִית.הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל בּוֹשֵׁשׁ מִלְּהַגִּיעַ.זֶה אַחַר זֶה שָׁלְפוּ אֶת הַנַּיָּדִיםהִתְקַשְּׁרוּ לְוַדֵּא אִם מֵעֵבֶר לֶהָרִיםעֲדַיִן מִישֶׁהוּ חַי וּמַמְתִּיןאִם יֵשׁ לְאָן לַחְזֹראִם יֵשׁ לְמִי לְסַפֵּר אֶת סוֹף הָעוֹלָם הַמְּתַעְתֵּעַלְסַפֵּר עַל הָאַרְמוֹן שֶׁשְּׁעָרָיו מְלֵאֵי יְרֹקֶתעַל הַחֲדָרִים בָּהֶם טוֹבֵי הַמְּאַהֲבִיםאִבְּדוּ אוֹנָם, חָשְׂפוּ מַאֲרִיךְ מְלָאכוּתִיוְהַיָּפוֹת בַּנָּשִׁים, הַלְּבוּשׁוֹת מַלְמָלָהזִיְּפוּ אוֹרְגַּזְמוֹתכְּאִלּוּ בֶּאֱמֶת זֶה הַסּוֹף הַנִּכְסָףוְשָׁמְעוּ אֶת הַצְּלִיל הַמֻּכָּרהַיְּקִיצָהרִמּוּ בַּמַּכְשִׁירכְּדֵי שֶׁלֹּא יְזַהוּ אֶת הַקּוֹל מֵעֵבֶר לַקַּווְיִתְגַּעְגְּעוּ לְרֵיחַ הַקָּפֶה הַמַּהְבִּיללָעֵט וְלַדַּף הָרֵיק.

לכן שיריו כה מלאים, כה רחבים, כה מקיפים, וחובקים חלקים נרחבים מחיינו, מאישיותנו, מפחדינו ומפיצול אישיותנו.

פְּלִישָׁההַפִּילָה בְּנַעֲלֵי עָקֵב אֲדֻמּוֹתיָצְאָה לְכִוּוּן מֶרְכַּז הַמִּסְחָרמְנַדְנֶדֶת אֲחוֹרֶיהָ בְּקֶצֶב טַנְגּוֹ מְסַחְרֵרעַד פֶּתַח שַׁעַר הַבִּטָּחוֹן,שָׁם חִיְּכָה לַשּׁוֹמֵרדָּחֲפָה גּוּפָהּ הֶעָנֹג בֵּין שׁוּלֵי הַמַּשְׁקוֹףהִדְלִיקָה מְנוֹרוֹתָיו הַיְּרֻקּוֹתלִכְדֵי רֶטֶט בִּלְתִּי נִשְׁלָט.אַחַר כָּךְ דִּלְּגָה מַעְלָה מַעְלָהלְמִסְדְּרוֹנוֹת מַחְשְׁבוֹתָיולְחַדְרֵי רִגְשׁוֹתָיו.דַּיָּרֵי הַקֶּבַע סָרוּ לִצְדָדִיםנִצְמְדוּ לְדַפְנוֹת הַקָּרַחַתפִּנּוּ לָהּ מָקוֹם.רַק שֶׁתִּזָּהֵר, אֱלֹהִים, שֶׁתִּזָּהֵרלֹא לִשְׁבֹּר אֶת הַחַרְסִינוֹתשֶׁעֻצְּבוּ בַּעֲמַל מִיַּלְדוּתבְּאַהֲבַת אָמָּן, בִּטְרָאוּמוֹת הִתְבַּגְּרוּת.בִּתְנוּעוֹת חֵדֶק מְלֵאוֹת חֵןאִרְגְּנָה פַּאנְג-שׁוּאִי מְעֻדְכָּן.(עמ' 52 )

נדמה, כי אי שם מביט מלמעלה הזקן החכם והוא שבע רצון משיריו של מנחם פאלק, המבטאים עולם ומלואו, ומנסים לעצור את העולם מקריסתו.

השירים קשים וכואבים, אבל ההתמודדות איתם נותנת לקורא תעצומות נפש וכוח, שלא היו לו קודם לכן ומכוונת אותו להביט עמוק לתוך נפשו (כבר מעמ` 6 בשיר "שדות"), סביבתו ועולמו. ואולי מכאן תבוא הישועה.

שָׂדוֹת

"אֵין לְהַפְקִיר חַיָּלִים בַּשֶּׁטַחאֲפִלּוּ לֹא בִּשְׂדוֹת הַבִּירוֹקְרַטְיָה". דּוֹן קֵי. אַנְגֶּ'לוֹ, 1951

בְּשָׂדוֹת מוּאָרִים אוֹר בּוֹהֵק שֶׁל תּוֹתָחבַּחוֹלוֹת שָׁם שׁוֹלֵט צְלִיל הַקֶּטֶלעַל הַצַּד הוּא שָׁכוּבוְהַדָּם לוֹ שְׂמִיכָהפְּעִימוֹת הַכְּאֵב מְבַקְּרוֹתבְּעֵינוֹ הָאַחַתלְלֹא הֶרֶף.בְּאוֹתוֹ הַשָּׂדֶהשָׁם פּוֹרְחוֹת הַיָּדַיִםמְבַצְּעוֹת פִּירוּאֶט דָּמוּם שֶׁל שִׂמְחָה.בַּאֲגַם שֶׁל זְוָעוֹתרָאָה הוּא דְּמוּיוֹתמַבִּיטוֹת בְּחִיּוּךְמְחַפְּשׂוֹת תְּנוּעָה מְיֻתֶּרֶתוְאַחַר כָּךְ, יֵשׁ לָנוּעַ הָלְאָה.שָׁמַע אֲנָחוֹת חַלָּשׁוֹת מְבַקְּשׁוֹתרֶבַע תְּנוּעָה שֶׁל תְּחִנָּהעֵינַיִם פְּעוּרוֹת, חֲשׁוּכוֹתמוּלָם קְצִינֵי אֲלָפִים צוֹעֲדִים וְשַׁרְבִיט הַפִּקּוּד תַּחַת בֵּית שֶׁחְיָםשׁוֹקְלִים אִם לְהוֹסִיף דְּבַר מָה לַתְּמוּנָה.נוּעוּ, נוּעוּ חֲסִינֵי רְגָשׁוֹת!חָשַׁב גּוֹרִי הַבֵּן לְרֶגַע. רַק חֲלוֹם.עוֹד מְעַט יִתְעוֹרֵר וְיֵצֵא לְרִיצָה.רַגְלוֹ בִּמְקוֹמָהּ נוֹתֶרֶתקְבוּרָה תַּחַת שְׂרִידֵי הַבֶּצַע.הַתְּמוּנוֹת חוֹלְפוֹת בַּחֲלוֹם הַשָּׁקוּףנִסָּיוֹן לֶאֱסֹף פִּסּוֹת שֶׁל מֵידָעפִּסּוֹת שֶׁל בָּשָּׂרפִּסּוֹת שֶׁל תְּחוּשָׁהבְּלִיל לֹא מֻגְדָּר שֶׁל נְחֹשֶׁתוְרִידִים עֲטוּפִיםבִּמְגֵרוֹת הַזִּכָּרוֹן.וְעוֹד,סוֹבְבוּ בַּמָּקוֹם הַכְּלָבִיםזַנְבוֹתֵיהֶם בֵּין רַגְלֵיהֶם, חָטְמָם מֻכְתָּםזוֹלְגֵי עֵינַיִםלְיָדָם בְּרִקּוּד צָלְעוּ הָעוֹרְבִיםבְּשִׁירָה שֶׁנָּעֲמָה לָאָזְנַיִם.הֵם בֵּרְכוּ עַל הַכֹּל (מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים)הֵם בֵּרְכוּ עַל אַנְדַּרְטַת הָעֵרֶךְ.רַק אוֹתָם קְצִינֵי הַמָּמוֹן, אַלּוּפֵי הַהֲנָאוֹתמָשְׁכוּ כִּתְפֵיהֶם וְיָצְאוּ שׁוּב לַדֶּרֶךְ.בַּשָּׂדוֹת הַשְּׁקֵטִים נוֹתְרוּ הַקּוֹרְאִים לְעֶזְרָהאַט סוֹגְרִים עֵינֵיהֶםמְכַבִּים אֶת מֹחָם.(אֵין קֶלֶט, אֵין פֶּלֶט)וּקְצִינֵי גּוֹרָלוֹת עָלוּ עַל רִכְבָּםהַמְּפֹאָר, הַמְּמֻזָּג, הִפְעִילוּ מַעַרְכוֹת הַשֶּׁמַענִמְנְעוּ מִמַּבָּט אַחֲרוֹן עַל הַגְּבָעוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ.חָזְרוּ בְּחֶדְוָה לְמַמְלַכְתָּם הַבְּטוּחָהלָתֵת עוֹד פְּקוּדוֹת, לְפַזֵּר הֲנָאוֹתלְשַׁפֵּד רְצוֹנוֹתוְלָנוּחַ. (עמ' 6 )

שפת השיר של מנחם פאלק עשירה ומתאימה לאירוע, שעליו מדבר השיר. כל מילה תואמת את הנאמר, אם זה כובד, ליצנות או ציניות. בכך מרגיש הקורא, כי אין "עובדים" עליו ואין מעמיסים עליו דברים ללא עוגן ובסיס, אלא מילים כדורבנות, שתוכן כברן. לסיכום, ההתמודדות הלא קלה עם שיריו של פאלק שווה את המאמץ, כי היא מחדדת את המוח ומצד שני מסירה אבנים כבדות מליבו של הקורא כבשיר "טכנאי" עמ` 72.

טֶכְנַאי הַמְּשׁוֹרֵר יָכוֹל לִהְיוֹת טֶכְנַאי;טֶכְנַאי שֶׁל רְגָשׁוֹתכְּשֶׁמִּסָּבִיב רַבִּים מְאֹדנִדְבְּקוּ בְּמַחֲלָה קְרוּיָה"עֲקָרוּת רִגְשִׁית".הַמְּשׁוֹרֵר הוּא הָאִישׁ(אוֹ שֶׁמָּא הָאִשָּׁה)שֶׁעוֹד יַזְכִּירוּ לָנוּאֶת שֶׁאֶפְשָׁר לָחוּשׁבְּתֹם יוֹם עֲקֹב זֵעָהאַחֲרֵי שֶׁפָּשַׁטְנוּ אֶת מְעִיל הַבִּירוֹקְרַטְיָהחֻלְצַת הַתַּחֲרוּתגּוּפִיַּת רִגְשֵׁי הַקִּנְאָהמִכְנְסֵי הַנְּקָמָהוַאֲפִלּוּ תַּחְתּוֹנֵי הַבּוּשָׁה.טֶכְנַאי שָׂפָה הוּא הַמְּשׁוֹרֵר.זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְאַפֵּקבִּזְמַן שֶׁיְּנַסַח תְּשׁוּבוֹתָיולְצַנְזֵר הִשְׁתַּלְחֻיִּוֹתלוֹמַר דָּבָר שֶׁבַּמִּדָּהלְהִשְׁתַּדֵּל גַּם לְדַיֵּקוְעִם זֹאת, לִזְכֹּר תָּמִיד שֶׁלְּמוּלוֹנִמְצָא עוֹד בֶּן אָדָםנֶפֶשׁ חַיָּהגַּם לָהּ תְּחוּשׁוֹת וּרְגָשׁוֹת,גַּם אִם אֵינוֹ מְנַסְּחָם בְּמִלּוֹת שִׁיר.כִּי הֲרֵי הוּא טֶכְנַאי הַשָּׂפָה.כֵּן, הָעוֹלָם מָלֵא קוֹרְאִים,וּכְדֵי שֶׁהֵם לֹא יִפְּלוּ לִתְהוֹם הַשִּׁעְמוּם,צְרִיכִים גַּם אֶת טֶכְנַאי הַרְגָּשׁוֹת,שֶׁמְּלַאכְתוֹ לְהָקִיאמֵרֹאשׁוֹ, מִלִּבּוֹ, אוֹ אֵיזֶה אֵיבָר אַחֵרשֶׁאֵינִי מַכִּיר אֶת שְׁמוֹ, אֶת בָּרְגֵי הַשִּׁירלְהַעֲלוֹת עַל דַּף,בְּעֵט פָּשׁוּטבְּעֵט נוֹבֵעַאוֹ לֹא עָלֵינוּ - בַּמַּחְשֵׁב.אֵינִי בָּטוּחַ אִם צְרִיכִים תָּמִיד,בְּכָל מָקוֹם, כָּל מִקְצוֹעַ.שׁוֹפְטִים קָרֵי לֵב, מַמְצִיאֵי תֵּאוֹרְיוֹתמוֹחֲקִים מִקְצוֹעוֹת.אוּלַי כֵּן!כִּי הֵם יַזְכִּירוּ בְּדִבְרֵיהֶםאֶת נוֹכְחוּתֵנוּ אָנוּ,פְּשׁוּטֵי הָעָםטֶכְנַאֵי הַחַיִּים.(עמ' 72 )

אחרי המאמץ הרב של העלייה לפסגת הר השירה, בדרך מלאת מהמורות בחיינו, אנו מרגישים בסיום קתרזיס והקלה עצומים. הנה מבעד לחשיכה צץ נביא-משורר, שלא רק הזעם מנחה אותו ולא רק תחושת החורבן, אלא גם כוונות טובות וישרות, להדביק את שברי העולם ולבנות המשכיות הכרחית לכולנו, כמו בשיר "עדיפויות", עמ` 14.

עֲדִיפֻיּוֹת"אֲנִי מַעֲדִיף אֶת הַחַלּוֹן עַל פְּנֵי הַדֶּלֶת"*כָּתַבְתָּ, יְדִידִי.כָּךְ חַשְׁתָּ בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע כַּנִּרְאֶה.אֲנִי לְעֻמַּת זֹאת מַעֲדִיף אֶת הַדֶּלֶת.כֵּן, אֶת הַדֶּלֶת עַל פְּנֵי הַחַלּוֹןדַּרְכָּהּ יוֹצְאִים אֶל הָעוֹלָם הַמַּמָּשִׁינוֹגְעִים בִּבְנֵי אָדָם, לֹא רַק בָּעֵינַיִם,שׁוֹקְעִים בִּמְצִיאוּת בֻּצִּיתשׂוֹחִים וִירְטוּאָלִית בְּאַחֲרוֹנֵי הַכֹּחוֹתאֶל חוֹף חָדָשׁוְנֶהֱנִים מֵהַנִּצָּחוֹן, גַּם אִם הוּא חֶלְקִי,אַף אִם מֵעֵבֶר לַפִּנָּהמִסְתַּתֶּרֶת מְצִיאוּת בֻּצִּית נוֹסֶפֶת.כְּרֵסִי הַמְּעֻרְטֶלֶת(שֶׁאֵינָהּ נוֹפֶלֶת מִכְּרֵסְך)מְלֵאָה שְׁאֵרִיּוֹת עוּגוֹת שֶׁל קְרֶםעֲקֵבוֹת שֶׁל צָרוֹת הַיּוֹם יוֹם,אֵינָהּ בּוֹשָׁה לְהַלֵּךְ לְפָנַילְיַצְּגֵנִי בִּקְהַל הַצּוֹפִיםנוֹגַעַת מַעֲקִים שֶׁל גֶּשֶׁר צַרמְפַלֶּסֶת אֶת דַּרְכִּי גַּם בִּמְחִיר גִּחוּךְ,סוֹפֶגֶת עֲקִיצוֹת לֹא מְנֻמָּסוֹת.וּבְכָל זֹאת הַדֶּלֶת עֲדִיפָה עַל פְּנֵי חַלּוֹןגַּם כְּשֶׁנִּסְגֶּרֶת מֵאֲחוֹרַיכִּי הַמַּגָּע הָאֱנוֹשִׁיכִּי הַצְּלִיפָה שֶׁל עָנָף נוֹשֵׁר בַּסְּתָוכִּי הָרְטִיבוּת אֲשֶׁר נוֹבַעַת מִטִּפּוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם צוֹנְנוֹתבָּאַחֲרִית הָרֶגַע הַחוֹלֵףיָעִירוּ אֶת חוּשַׁייְאַלְּצוּ אוֹתִי לִשְׂרֹד.מֵאֲחוֹרֵי חַלּוֹן סָגוּראַתָּה נוֹתַר רַקעִם עַצְמְךָ.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

* תְּשׁוּבָה לָאֲבִיגְדוֹר גּוֹנֵן: "אֲנִי מַעֲדִיף אֶת הַחַלּוֹן עַל פְּנֵי הַדֶּלֶת", מִתּוֹךְ "הֶתֵּר חֻקִּי לְהַטְעָיָה", הוֹצָאַת כַּרְמֶל.

עם זאת, כאשר מסתיימים שבעת ימי הזעם, באים ימי העדנה, הסליחה והחמלה. בתום הזעם, מגיע עת הירידה מכס הנבואה להדום הזיכרונות והגעגועים לאב שאיננו. המתבטאים בשירים ליריים יפים ונוגים עם קורטוב של חרטה ("לא עשיתי די"). אולם תמיד מסתיימים בהשלמה גדולה, השלמה עם היש והצורך להמשיך הלאה, כמו שני השירים היפים "טבעת ועניבה", עמ` 88, ו"געגועים" עמ` 89.

טַבַּעַת וַעֲנִיבָה אוֹתָהּ הַטַּבַּעַת מֻזְהֶבֶת הָיְתָהכְּמוֹ הַיָּמִים שֶׁחַשְׁתִּי בִּמְחִיצָתְךָאוֹתִיּוֹת שִׁמְךָ מְשֻׁלָּבוֹת, בְּלוֹעֲזִיתעַל רֶקַע שָׁחֹר.הִתְאַמְתִּי אוֹתָהּ לְאֶצְבָּעִי, וְהִיא מַחְלִיקָה -לֹא לְאַבְּדָהּ, לֹא לְאַבְּדָהּ.הַיּוֹם שְׁזוּרָה הֵיטֵב בֵּין הַמַּפְתְּחוֹתלְצַד חַמְסָה, וְעַיִן הָרָע וְיָד קְמוּצָה לַמַּזָּל.טַבַּעַת לֹא שִׁמּוּשִׁיתשֶׁתּוֹרֶמֶת מִמִּשְׁקָלָהּ לַצְּרוֹר -וְהִיא אִתִּי בְּפֶתַח כָּל כְּנִיסָה.מֵאֲחוֹרֵי דֶּלֶת חֲדַר הַשֵּׁנָהתְּלוּיוֹת הָעֲנִיבוֹת,אַחַת בְּפַסֵּי כָּחֹל וּתְכֵלֶתאֲלַכְסוֹנִים וּמְעֻיָּנִים.הִיא הָיְתָה שֶׁלְּךָ.קָשַׁרְתָּ אוֹתָהּ פַּעַם אַחַתבַּיּוֹם שֶׁהוֹבַלְתָּ אוֹתִי לַחֻפָּה.שָׁנָה וָחֵצִי אַחַר כָּךְאֲנִי הוֹבַלְתִּי אוֹתְךָבַּיּוֹם שֶׁנִּפְרַדְתָּ מִזִּכְרוֹנוֹת הַמַּחֲנוֹתעֲלֵיהֶם לֹא סִפַּרְתָּ הַרְבֵּה.טַבַּעַת מַכְבִּידָה עַל סֶט שֶׁל מַפְתְּחוֹתעֲנִיבָה יְתוֹמָה, כְּחֻלָּה, וּפְתוּחָהוְאַתָּה אֵינְךָ. (עמ' 88 )

גַּעְגּוּעִים הַיּוֹם אֲנִי אָבוֹא אֵלֶיךָ,הַיּוֹם בֵּין שְׁתַּיִם לְחָמֵשׁ.אֵעָצֵר מֵעָלֶיךָמַדְלִיק בְּגַפְרוּר רוֹעֵדאֶת נֵרוֹת הַזִּכָּרוֹן הַמֻּשְׁאָלִים,מְחַבֵּק אֶת עֲלֵי הַבְּרוֹשׁ שֶׁצָּמַח לְיָדְךָ.אוּלַי שָׁרָשָׁיו יְסַפְּרוּ לְךָ שֶׁבָּאתִי.מֵחָמֵשׁ עַד שְׁתַּיִם וּמִשְּׁתַּיִם עַד חָמֵשׁאֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ אֶת הַגַּעְגּוּעִים שֶׁל אָזשֶׁלֹּא יָדַעְתִּי לְבַטֵּאבִּשְׁנוֹת חַיַּי הַגּוֹלוֹתכַּאֲשֶׁר אַתָּה נָדַדְתָּ אֶל מְקוֹרוֹת הַפַּרְנָסָהרָחוֹק מֵחֹם גּוּפֵינוּרָחוֹק מִמִּטַּת בֵּיתֵנוּ הָאֲרָעִיבְּנוֹפִים קָרִים שֶׁל חַסְרֵי הָאֱלֹהִיםשֶׁשָּׂמְחוּ לִשְׂנֹא אֶת אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ.הַיּוֹם אֲנִי אָבוֹא אֵלֶיךָבֵּין שְׁתַּיִם לְחָמֵשׁ.הַמְתֵּן לִי שָׁם,אֱסֹף אֶת חָכְמַת חַיֶּיךָכִּי אֲנִי אֲבַקֵּשׁ אֶת עֲצָתְךָאֶת בִּרְכָּתְךָאוֹת מְאֻחֶרֶת שֶׁאַתָּה עֲדַיִן מַאֲזִיןסִימָן שֶׁגַּם אַתָּה מִתְגַּעְגֵּעַ.דַּקּוֹת רוֹדְפוֹת דַּקּוֹתעַד שְׁתַּיִם, לֹא חָמֵשׁוְהַחִיּוּךְ דּוֹחֵף אוֹתִי לַדֶּרֶךְיָדֶיךָ הַמְּרַחֲפוֹת, הַמְּסֻקָּסוֹתהָעֲיֵפוֹת מִמְּנוּחַת עֶשְׂרִים שָׁנָהכְּמוֹ נָחוֹת עַל כְּתֵפַי הַמְּכֻוָּצוֹת.עֵינֶיךָ כְּבוּיוֹת לְמֶּחֱצָהמוּכָנוֹת לְאַשֵּׁר כָּל מִלָּה, כָּל מַעֲשֶׂהמִטּוֹב וְעַד טוֹב.פִּיךָ לוֹחֵשׁ וּמַשַּׁק הֶעָלִים מְכַסֶּה אֶת הַצְּלִיל:"סְלַח לִי, סְלַח לִי שֶׁרָחַקְתִּי אָז."וַאֲנִי עוֹנֶה:"סְלַח לִי, סְלַח לִי עַל הַמֶּרְחָק הַיּוֹם."אֵלּוּ גַּעְגּוּעִים מֵחָמֵשׁ עַד עוֹד שְׁתַּיִםהָעֲטוּפִים הֵיטֵבבְּדַפֵּי הָרַצְיוֹנָל הַמַּבְרִיקִיםהַקְּשׁוּרִים בָּעֲבוֹתוֹת חוֹבוֹת הַקִּיּוּםוְתָמִיד, תָּמִיד, נִפְתָּחִים מְאֻחָר מִדַּי.(עמ' 89 )

ואכן, גם אם המשא כבד על הנביא-המשורר להמשיך הלאה בספריו הבאים - למעננו. השירים אכן מעוררים ציפייה לקראת ספרים אלו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר