אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מלון פרובלמט / דימיטרי ורהלסט


התמונה של דן לחמן

"תעשה כאילו אני לא פה!, אמרתי לילד הגווע ברעב שניסיתי לצלם.... איכשהו הרגשתי שזה הולך להיות הצילום שלי. ה-צילום בה"א הידיעה. זה שיסמן את הפריצה הגדולה שלי, שיעלה את ערך השוק שלי... הילד הגוסס ההוא שרציתי לצלם, אומר בכנות, היווה נקודת מפנה אמנותית דרמטית בחיי. הוא המיר את דתי לצילום בצבע. כסטודנט גדלתי על מסורת צילום בשחור לבן. פילמים צבעוניים נמכרו לצילומי חתונות... לא יצא לי לראות תמונת חתונה שהייתה שווה למסגרת גם אחרי הגירושין....צבעים נראו לי תמיד בנאליים, הייתי אדם של קומפוזיציה...אור, זה מה שהיה חשוב בעיני. בתנ"ך לא כתוב "ויהי צבע" כתוב "ויהי אור" הצבע מתקיים בחסד האור..... הילד ישב בתוך תפאורה נהדרת: על ערמת זבל שאליה זחל בכוחותיו האחרונים... נתתי לו עוד שעה, שלוש שעות, גג ארבע. מבחינה פוטוגראפית, נפילת האור ומיקום השמש יהיו מעניינים יותר אם יישאר בחיים עוד חמש שעות... רציתי לצלם אותו גוסס. גוסס ולא מת - את זה כל אחד יכול... הילד הזה כבר זכה לראות עדשות תקריב יותר מצלחות אורז, וכל כך הרבה הוא פעמים הוא כבר הביט בעדשה, שמרלין מונרו על המקום הייתה מתחלפת עם הילדון הזה.... זאת בטח הייתה הקלה עבור הילד, להבין שזה הצילום האחרון שלו....הפורטרט שלו יתרום להגברת המודעות העולמית לבעייתיות כולה...כאילו, כל אחד צריך למות בסוף. אם לא מרעב אז מחיידקי סלמונלה בעוף בגריל.....זה היה הצילום המושלם כמעט. כמעט, כי את המושלמות היה עושה הזבוב החסר"

מלון

מלון פרובלמט / דימיטרי ורהלסט. הוצאת כרמל

לא מצאתי דרך טובה יותר מלהתחיל לכתוב על הספר אלא ממבחר הציטוטים הללו מהפרק הראשון. לא רציתי לרכך מראש את האגרוף בבטן. לא את הציניות לא את חוסר התקינות הפוליטית ולא את האירוניה. הפתיחה הזאת סוחפת ישירות פנימה. מהסרעפת ומאיבוד קצב הנשימה.

קקטופיה, עיר בדויה, היא עירו של ביפול מאסלי, הצלם. שדרך קולו ויסופר הסיפור. כצלם הוא יודע להסתכל סביב ומסתבר שגם לספר סיפור בלי כל מחויבות לשפה תקינה. הוא מספר מה שהוא רואה וחש..

קקטופיה עיר שקטה, שהמורות בה נאלצו לכבוש את ההורמונים שלהן וגידלו שפמים. בגיל שתים עשרה, הילד הופך לגבר, מקבל את המתנה החשובה בחייו, מצלמה פשוטה. אחרי שהציץ בגניבה בארונו של אביו וראה את חוברות הפורנו הבין שמישהו צילם את כל זה, והוא מפתח רצון להיות זה שיצלם את הררי הבשר.

הוא מקווה לפתות את אחותו הבוגרת להתפשט עבורו ולהתאמן על גופה, אלא שהחיים יצירתיים יותר. כשהוא הולך לפאב השכונתי מגיעים מורדים יורים במבלים בפאב, ביניהם אחותו. הוא מנציח את הרגע אינסטינקטיבית וכך הצילום הראשון שלו הוא אחותו מקבלת כדור בראש ומוחה נשפך. כך הוא הופך לצלם עיתונות, אמן מתעד.

מכאן אפשר כבר להבין את מה שמצפה בספר הקטן הזה. הוא מצליח להדהים מדף לדף. לפני איזה זמן התחילה הוצאת כרמל להוציא ספרים בסדרה הנקראת "קיטובים נפגשים" כל הספרים עוסקים בצורה זו או אחרת במפגשים בין תרבויות שונות, אידיאולוגיות, דתות מעמדות ובהתנגשויות ביניהם. בין הספרים שיצאו מתחת לכותרת זו בעבר, "אבנים לאיברה" בו זוג אמריקאים מנסים לפתוח מכרה ישן במקסיקו ונתקלים בכפריות המקסיקאית על דעותיה הקדומות. ספר אחר שיצא במסגרת זו היה" תותים ושוקולד", סיפור על הומו ומודיע משטרתי במשטר הקובני. אכן מפגשים שונים ומעניינים וכעת ספר זה.

דימיטרי ורהלסט הוא עיתונאי בלגי ששהה בבתי מקלט לפליטים שנתפסו ומחכים למקלט פוליטי. כמו שהוא כותב במילות הסיום לספר "מחצית מן הסיפורים הם פרי הדמיון ואף אחד מהם אינו מכיל דבר שקר" בחורף הקר ב2001 הוא ישב במקלט, התאומים קרסו לא מכבר, המוסלמים פחדו פחד מוות, כשחזר אחרי שבעה חודשים מצא שאיש מאלו ששהו שם לא קיבל עדיין אשרת שהייה. כמה מהם חזרו לארצם ואין לדעת מה קרה אתם. אחרים עדיין היו שם חיכו וחיכו בחוסר מעש.

במקלט היו קבוצות של צ'צ'נים ושל אפריקאים. אפריקאים וצ'צ'נים לא הולכים טוב יחד, זה כמו לשים את מריה קאלאס ורנאטה טבאלדי על אותה במה לשיר אותה אריה באותו זמן. הצ'צ'נים הכו באפריקאים. יום אחד התחיל לרדת שלג. האפריקאים במתחם לא ראו דבר כזה מימיהם. המקום היחידי שיכלו לראות בו שלג באפריקה היה פסגת הקילימנג'ארו, אבל הם לא גרו מולו. הצ'צ'נים ידעו להסתדר עם הקור, הם הכירו אותו, השחורים סבלו אחרי שגמרו להתפעל ולהתאכזב, כי זה היה כפור ולא שלג. בימים החמים השחורים לבשו סוודרים כדי להרגיז את הצ'צ'נים שסבלו מהחום ולא ידעו להסתדר אתו. תחקיר של האו"ם ציין את סיירה לאונה כמקום הרע ביותר בעולם לחיות בו, אלה משם במחנה חשבו שזה יקל עליהם לקבל מקלט, כמה שטעו. סין עלתה למקום התשעים ושישה מבחינת איכות החיים, לסינים כבר לא הייתה תקווה לקבל מקלט מדיני.

אנחנו כמובן לא יודעים שום דבר על פליטים חסרי זהות במחנות, אין אצלנו כאלה. לכן מעניין כל כך לקרוא מה קורה שם במחנה כזה. מה עובר על פליט, על "לא חוקי" בסגר. לא רק מבחינת יחסי השלטון המקומי אל הפליט, אלא להתרחשויות בין פליטים מארצות שונות ותרבויות זרות אחת לשנייה.

כל מה שהשוהים במחנה חושבים עליו מלבד אזרחות או פספורט חדש היא דרך לעבור לארץ אחרת, רצוי אנגליה, לשם כך הם מתגנבים למכולות בנמל, בתקווה שלא יחנקו, יקפאו מקור או יהפכו לבשר אפוי בשמש. לעתים הם טועים במכולה ומגיעים לארץ אחרת שתזרוק אותם מיד. אלא שלעתים קרובות יותר הם מגיעים כגוויות.

"ט.ס. אליוט טעה. לא אפריל הוא האכזר בחודשים ( משפט הפתיחה של הפואמה "ארץ הישימון",) כי אם דצמבר. זה לא מזג אויר להתחבא בתוך מכולה, כל מוכי הגורל הנואשים שתפסו טרמפ באוניה, קופאים עכשיו למוות בתוך מטען עגבניות..... אין מה לחלום כאן על שנת לילה הגונה החודש. המוסלמים הלכו לשיעור מחשבים ובדקו את לוח הרמאדאן של שנת 1422. זאת השנה שהם חיים בה עכשיו. השנה שבה הם זיינו את ארצות הברית עם שני שהידים מוטסים... בלוח הרמאדאן הזה מצוינות השעות הרשמיות שבהן מותר למוסלמים להתחיל לאכול. כדי שהדיאטה הדתית שלהם תעבור בשיא הנוחיות, המוסלמים התחילו עכשיו בחיי לילה. מהטיפים שלהם נשמע משהו שיכול להיות מואזין, אבל בה במידה יכול להיות גם מוזיקת פופ ערבית.... אנחנו מכבדים את האלים והליליות אלה של אלה בקלות מפתיעה, זכותו של כל אחד להישען על איזו שטות שלא תהיה, כל עוד אינו מטריד בזה את זולתו... עד היום, כל מוסלמי בלע בשקט את העובדה שיש חרא על האסלה. גילינו הבנה לזה שספרי החוקים שלהם מצווים עליהם לעמוד על מכסה האסלה כשהם מחרבנים.... בית השימוש הוא כבר לא מקום לקרוא בנחת עיתון, ואפילו גנרל טומאטסקי הפסיק להסתתר בדיסקרטיות בבית הכבוד כדי להביא ביד. האווירה כבר לא נוסכת בו השראה...אנחנו אוכלים כאן אך ורק בהמות שנשחטו כדת... ומי שמחפש ארוחת בופה בשירות עצמי היה צריך להיוולד בארץ שמכבדים בה זכויות אדם.... אין לי מושג מה עושה את השחיטה לדתית. אבל כשאני מתאר לעצמי מין תרנגולת כזאת מדממת לה למוות בזמן ששלושה שוחטים רוקדים את ריקוד הגשם מסביב לבעלי הכנף המפרכסים, ובאותה שעה חבורת נערים מלווה את העופות בדרכם האחרונה ברקוויאם לתרנגולות, אז אני נזכר מה זה לצחוק"

בהמשך הוא יתאר את חגיגות הכריסמס של העדות השונות במחנה וכמו שהתחיל את הפרק הוא מסיים "לא אפריל הוא האכזר בחודשים, כי אם דצמבר. בדצמבר נביאם של אנשי היבשת הישנה בא לאוויר העולם. באפריל הוא מת". זה אחד המעברים היותר פשוטים והפחות בוטים בספר. תיאור הלחצים החברתיים נורא. הם נקרעים בין התקווה האישית המחסור והחרדה מגירוש המרחפת מעל כולם ולא עוזרת להם לחיות יחד במחנה ההסגר הזה.

אין בספר "סיפור" או דמויות מעוצבות. ישנן קבוצות, ולעתים שם, של שותף לחדר או מישהו שעשה משהו מיוחד. הספר הוא אוסף של מצבים של חיי המחנה ומחשבות המספר, אך מה שעומד מאחרי המצב והספר ומוזכר בעקיפין וכמעט ללא התייחסות הם דווקא הזוועות בארצות המקוריות של הפליטים. הם לא מדברים על זה, אך הנכויות של חלק מהם מרמזים מה עברו במולדתם. בשל השפה והסגנון לא נגררים ישירות לתוך הסיפורים הקשים. פעם בשבוע הולך ביפול לאניק, הפסיכולוגית שעומדת לרשות השוהים פעם בשבוע :

"הפעם הראשונה הייתה משעמום. השנייה מחרמנות. עכשיו אני מבקר אצלה כל שבוע מאומללות. היא אומרת שהיא לא יכולה לעזור לי. וכך האומללות שלי גדלה,ובשבוע לאחר מכן אני זקוק לה יותר. אחרי שבע פגישות בערך, שבהן סיפרתי לה שוב ושוב על עתידי, שהנו עגום באורח קלאסי ביותר, סיפרתי לה ביובש שמה ששולט בחשיבה שלי היא העובדה שכל הסיכויים שירצחו אותי כשישלחו אותי בחזה הביתה ושאני לא חווה את זה כמשהו נעים, היא אמרה שאין לי כל כך מה לעשות חוץ מלהתכונן למוות. בכל יום חמישי לחמש, אניק עוזרת לי להכין את עצמי למוות. לדעתה זה מביא לי הקלה, לדעתי עומד לי בגלל זה"

האנשים הללו, החיים בהווה מתמיד, העבר הפך לדבר אותו הם מנסים למכור כדי לקבל פספורט לעתיד שיתחיל אחרי קבלת המקלט. כרגע, והרגע ארוך, הם חיים מרגע לרגע בהווה. הם חיים בשעמום מרוב שעמום. והספר מסתיים עם משפט הפתיחה, תתנהג כאילו אני לא פה. אלא שהפעם ביפול הוא הדוגמן המצולם כנציג האומללים אחרי שנתגלו כמה גוויות במכולה וצלם אחר חשב שיעשה קריירה עולמית מצילום הסבל.

ורהלסט מצליח לשמור על המבט הציני סרקסטי של גיבורו לכל אורך הספר. אך בין אם זה סיפור על ילד שלא מבין את שעשועי הנערים האחרים המציירים על גופו את המלים מרוקאי לך הביתה, או זה המחליט למצוא לו אישה להתחתן ולעקוף את החוק, ומוצא את עצמו בבר של ניאו נאצים. ישנם סיפורונים כאלה בספר. הוא מגחיך את אנשיו שאינם מבינים את העולם אליו הגיעו, הוא מנגיד ברישומים קטנים את עולמם הקודם עם הנוכחי. הוא יספר על האיש הרואה לראשונה בחייו אופנים כי היה רגיל בכפרו רק לחמורים שהיו או כלי תחבורה או בשר לאכילה, ואם אכלת את כלי התחבורה שלך לא יכולת להגיע ממקום למקום. זו דרכו לספר, ובדרך אגב לציין את הנכות של גיבור סיפור זה או אחר שנגרמה עקב רדיפה בארצו. בדרכו הצינית המצחיקה חודר חדרי לב והופכי קרביים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן