אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לחיות כדי לספר / גבריאל גרסיה מארקס


התמונה של דן לחמן

לחיות

לחיות כדי לספר / גבריאל גרסיה מארקס. הוצאת עם עובד.

אוטוביוגרפיות ספרותיות נכתבו מאז ומעולם. כל סופר ונקודת המוצא שלו. בשנת 1913 מרסל פרוסט פרסם את הכרך הראשון של "בעקבות הזמן האבוד" על טעמה של עוגית מדלין שסבתו הייתה נותנת לו בילדותו. היתה זו העוגייה הידועה ביותר בספרות שמתחילה את חיפוש הזיכרון. אלפי עמודים של מרדף אחרי הזיכרונות השאיר אחריו פרוסט. מאז כמעט כל מי שכתב אוטוביוגרפיה ספרותית חיפש לו נקודה מיוחדת בזמן ממנה יתחיל את סיפורו שלו.החיים אינם מה שחיית אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר כדי לספרם, אומר גבריאל גרסיה מארקס ויוצא לדרך הזיכרונות שלו. מארקס מתחיל את הסיפור בהיותו בן עשרים ושלוש ב-18 בפברואר 1950. זהו היום בו אמו באה לחפש אותו בבית הקפה בו ישב עם ידידיו הסופרים. מרגע זה מתחילה להתגלגל האוטוביוגרפיה שחלקה הראשון מתוך שלושה פורסם לאחרונה בתרגום עברי.כמו הרבה זיכרונות הוא מתחיל באמו ובעזרת כוח הכתיבה המופלא שלו היא עומדת מולנו תוך כמה משפטים, האם הגדולה. וכבר אנחנו שומעים על מחוז נעוריו ארקטקה, שייהפך בספריו למקונדו, ומיד מוזכר גם סבו הקולונל שעל פיו נוצרו כמה וכמה מן הדמויות של הקולונלים בספריו, זה שאין מי שיכתוב אליו ואלו הממלאים את "מאה שנים של בדידות".אמו באה לשמוע ממנו למה לא יחזור ללימודיו. הוא רוצה להיות סופר. הוא מתעקש על כך. זה המסר שהיא צריכה לשאת לאביו. מארקס טורח לספר לנו כמה פעמים שבאותו יום הוא קורא את "אור באוגוסט" של פוקנר, האיש שתהיה לו השפעה ספרותית גדולה על מארקס. זה שיצר לראשונה עיר מחוז דמיונית ונטע בה את כל סיפוריו, כמו מארקס בשנים מאוחרות יותר. במסעם לתוך הארץ הם עוברים דרך מטעי הבננות הענקיים שפעם הייתה מרכז הכלכלה של קולומביה, אך מאז שהסתלקה החברה "united fruit company” האמריקאית הנצלנית, קרסה כלכלת הכפריים והשאירה אחריה את המושגרפובליקת בננות. תוך כדי נסיעה ברכבת הם עוברים על פני חוות בננות ענקית ששלט מכריז על שמה: "מקונדו". כן, זהו השם שאימץ והפך אותו לאחד המחוזות הידועים ביותר לקוראי ספרות באשר הם. כשהוא פוגש את רוקח העיירה, מארקס מתאר אותו בסוג המשפטים שהקנו לו את הערצת העולם. "ברבוסה, זקן יותר מכל בני האדם ומכל בעלי החיים הזקנים אשר ביבשה ובמים". ומשפטים תיאוריים מעין זה ממלאים כל דף. אותה פואטיקה אהובה, אותם תיאורים היפר-ריאליסטיים כמו הגוויה חסרת הראש הרוכבת ברחובות העיירה או גירוש שד היוצא בצורת ציפור צבעונית מן החזה של דודתו.לאיטו הוא מכניס אותנו אל מקורות יצירתו מתוך סיפורים שהתהלכו במשפחתו. קוראיו יזהו שמות ומאורעות שיופיעו מאוחר יותר, גם אם לא באופן מדויק, בספריו. וההרגשה היא של מפגש אהוב, מחודש ומעורר רצון לחזור ולקרוא שוב את ספריו האחרים.כמו כל מי שעוסק בזיכרון, גם מארקס לא תמיד בטוח מהו זיכרון אמיתי, מה מזויף ומה מבולבל בסדר הזמנים; מהי ההשפעה של מאורע מסוים על התפתחותו. יפה הוא עושה כשהוא נותן איזו אופציה נוספת לזיכרון. למשל, מתי הופכת פלוגת חיילים הצועדת ברחוב ויוצאת לירות במפגינים ממשהו זוהר בעיני ילד לדבר מה בעל משמעות חברתית? הדרך המופלאה של מארקס לספר את סיפוריו הרבים, להזכיר כל כך הרבה שמות אך גם לאפיין אותם ולחרוט אותם בזיכרון, היא נפלאה. הסיפורים הקצרים שהוא מספר בתוך כל פסקה משובבי נפש: השפה העשירה והריאליזם המיתי שמארקס התכחש תמיד לקיומו מדהימים כתמיד. ואולי הוא באמת איננו מגזים. האם יתכן, כמו שהוא רומז בהקשר של השפה המדוברת במחוזו, שהתערובת של הספרדים, האינדיאנים, השחורים והפורטוגזים מעמי הסביבה יצרה מציאות, ראיית עולם ותרבות כל כך שונות עד כדי כך שהפנטסטי הפך מציאותי? אולי בגלל זה הוא לא מנסה להסביר את עצמו פסיכולוגית אלא רק מספר ומספר. התובנות שהוא מביא אותנו לחוות אותן באות אלינו בעקיפין דרך הסיפור ולא בדרך דידקטית. גם כשהוא מספר ישירות על עצמו, מארקס לא נופל למלכודת ההסברים. הוא נשאר מספר ענק ומחמם לב. במשפט הישיר והמשמעותי על הכתיבה הוא אומר, "אני מוכרח לכתוב כדי לא למות". והוא אז רק בן 23.נכון שישנם עמודים שבהם אוסף השמות הופך למועקה לרגע. נראה שמארקס מרגיש שהוא חייב להזכיר לכאורה כל מי שעבר ליד השולחן שלו בבית הקפה, או כל מי שחצה בחפזה את חייו. אך בפסקה הבאה תופיע שוב איזו אנקדוטה, איזה סיפורון, אולי משפט קסום שיחפה מיד על העייפות. אלא שלאט לאט, מתוך מאות הפרטים הקטנים (והחיים מורכבים הרי מאלפי פרטים קטנים) עולה ומצטיירת מהות הדברים שהיו להם השפעה על כתיבתו בעתיד: סיפורים, אנשים, ספרים שקרא, נשים שלמד לאהוב מגיל צעיר, לימודים ומפגשים עם מורים שעודדוהו כבר מילדותו לכתוב לעלוני בית ספר. וכך הולך ונבנה עולם הכישרון וההשראה. יחד עם ההשפעה על מארקס הנער, הוא מצייר בצבעים רכים את מערכת החינוך הקולומביאנית, בה הממשלה העבירה תלמידים מעיר לעיר כדי ליצור אינטגרציה בין הגזעים השונים החיים בארץ זו. אף על פי שספר זה עוסק בעיקר בזיכרונות נעוריו, אין ספק שבהמשך - אם לא ימות מארקס הסופר בעולם המציאותי ויגמור את הביוגרפיה שלו המתוכננת לשלושה כרכים - נבין גם את ההשפעה החברתית-פוליטית שהיו לנדודיו בין אזורים שונים בקולומביה. וכך, בעודו סטודנט למשפטים, זוחלת ומתקרבת אליו הפוליטיקה. בתיאור הארוך ביותר בספר שאיננו מתייחס למארקס עצמו, ואחד המזעזעים בספר, הוא מספר על הפגנה אלימה בעקבות רציחתו הפוליטית של איש שמאל שהתמודד על השלטון. מארקס עוד לא מחויב פוליטית, והיום הוא יכול להסביר את התהליכים שעברו על קולומביה אז. בעתיד הקרוב ובעקבות הדיכוי האלים של ההפגנה יפתח מודעות פוליטית משלו. בינתיים הוא כותב בעיתון ועובד על ספרו הראשון. הוא נלחם עם כתיבתו שלא באה לו בקלות, כאשר ברקע נמצא מצבה הפוליטי הרעוע של קולומביה ומצבה הכלכלי המדלדל והולך של משפחתו. אחד עשרה ילדים ילדה אמו ועוד כמה שאביו פיזר אצל נשים אחרות והיו באים לחיות בביתו של האב. החלק הזה מסתיים בסיפורים מימי עבודתו כעיתונאי. סיפורם של סקופים שהשיג ועזיבתו הראשונה את קולומביה. כאן הוא החזיר אותנו לילדותו ותחילת דרכו בכתיבה עיתונאית וספרותית. מעניין לאן יקל אותנו בחלק הבא.מארקס של היום הוא קשיש בן 78, חולה סופני במחלת הסרטן. לאחרונה פרסם מכתב פרידה מהעולם, מידידיו ומקוראיו, ברשת האינטרנט. בספר הססגוני הזה הוא מעמיד מצבה נפלאה לעולמו, למקורות כתיבתו ולכל ערכי האנוש שמצויים בו. עצוב לדעת שכנראה לא יהיה עוד ספר חדש שלו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן