אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מוטי אברבוך / אלוהים נכה מאה אחוז


התמונה של דן לחמן

מוטי

מוטי אברבוך / אלוהים נכה מאה אחוז. הוצאת עם עובד

אינני יודע מה קרה לשוק הספרים הישראלי שמדי כמה ימים מתפרסם לו כאן ספר הומוסקסואלי חדש (ולמרבה הצער, פחות ספרות לסבית). ניתן לציין ספרים כמו "דודה פרהומה לא הייתה זונה" של יוסי אבני, או למשל "כחול 18" שלדוד ארליך, ואפילו הוצאת "שופרא" של אילן שיינפלדחוזרת לפעילות. שלא לדבר על ספריו של יותם ראובני היוצאים לאור לעיתים תכופות. רוב הספרים המופיעים הם מתחום הסיפורת, אחרים מחקריים. השוק מוצף וכנראה שיש ביקוש: מחקרים על הומואים דתיים, דוקטורט על הייצוגיות ההומוסקסואלית בתקשורת, ואף לא מזמן מחקר על הומואים ביחידות קרביות. כפי שאמרתי: הצפה של ממש. מדובר בשוק שבמשך עידן ועידנים לא הוזכרה בו המילה האסורה, ורק ביוגרפיה לא מושלמת של אוסקר ווילדהיוותה חומר קריאה שובר שתיקה חלקית. כעת נפתחות כל הדלתות: ההוצאות עומדות בתור לפרסום והקוראים צמאים לכל מילה חדשה העוסקת בחייהם ומציפים את החנויות. וכל ספר מחדש משהו; אין ספר דומה. כל ספר מספר סיפור מזווית אחרת, עם הבחנות חדשות והגדרות פנימיות חדשות. מכיוון שהנושא חדש לכאורה כל ספר מחדש בדרכו ומאיר פינה אחרת. הם לא תמיד אמינים, אך מרוות צימאון גדול. אם זה על אהבתם של שני גברים ועל נפתולי סבלותיהם המשותפים (תופעה חדשה), ואם מדובר בטלנובלות על נשים אוהבות ומתייסרות אותן אנו קוראים כבר כמאה וחמישים שנים. ג'יין אוסטיןהיתה הבולטת בסגנון הנשי. ראשונה שכתבה ספרות רומנטית לנשים: היו לה בנות חורגות רבות, אך להומואים עוד אין את האוסטין משלהם ללכת בעקבותיו. והנה החידוש גברי מופיע: כל המושתק עולה לפני השטח; האסור מתפרץ, וכל כותב מחדש משהו.הגיע לידי ספרו החדש של מוטי אברבוך, "אלוהים נכה מאה אחוז". מוטי אברבוך הוא יוצר די ותיק בשוק היצירה המקומית; לא תמיד זכה להצלחות גדולות לכן הוא מוכר פחות, אולם הוא לא הפסיק לפרסם ובעיקר התעניין וכתב לתיאטרון וכמה ממחזותיו הועלו על במות, רובן ניסיוניות. מה שלא אומר דבר על יכולתו, כמובן. את ראשית דרכו עשה יחד עם הלל מיטלפונקט ואין יודע למה נפרדו דרכיהם. בחלק מדרכו היה נשוי לשחקנית רבקה בכר.כעת מונח לפניי ספרו החדש. אני בעמוד הראשון ולבי נכמר: אני יכול רק לקוות שההמשך יצדיק את ההתחלה. לפני כמה חודשים נפעמתי כך מהפרק הראשון של "דודה פרהומה לא הייתה זונה" וחשבתי שאני הולך לקרוא את ספר הפרוזה הטוב ביותר שנכתב בשנים האחרונות בעברית בכלל. לא רק בגלל הנושא ההומוסקסואלי; זו הייתה פרוזה ספרותית נפלאה ומרגשת עד דמעות של מי שאוהב ספרות, אשר עבורו היא אהבת נפש וניצבת בראש מעיניו. רבים מבין הקוראים אהבו את הספר בשל היות גיבוריו שני גברים מאוהבים. ההמשך הכזיב; לא כל סיפור אהבה בין שני גברים מצליח לשבור את לבי הקשוח, ובעיקר כשהדמויות אינן אמינות. לא המאהב המופלא ולא הנאהב הבלתי אפשרי כפי שהוא תיאר את עצמו. בהמשך הפך הספר של יוסי אבני לעוד אחד מאותם ספרי פנטזיה נשית המתובלים בהמון כוסברה שנפלו עלינו בשנים האחרונות: אימא גדולה, בישול בתבלינים אחרים, והבדל קטן - אהבת גברים. פנטזיה של גבר שכל מי שרואה אותו לרגע נופל שדוד לרגליו באהבת נצח למרות תיאורו את עצמו כגוץ שמנמן היסטרי, חוץ מהאוהב הנחשק האמיתי כמובן. עוד פרק מופלא כמו הראשון לא היה שוב, בספרו של אבני - וחבל.לאן יוביל מוטי אברבוך את ספרו, שאלתי את עצמי, מלא תקווה. הפרק הראשון, תיאור הימים של שנות החמישים, המונולוג של "זיסקינד" (ילד מתוק, בתרגום מאידיש) - הומואית מזדקנת עם כל המניירות שהאוחצ'ות של היום חושבות שהמציאו אותן בעצמן – המדבר בלשון נקבה, שובר לב ומחזיר באחת היסטוריה, מניירות שעברו מהעולם ולחלקינו (וגם לי) ופיסות נוסטלגיה. כעת צריך היה לראות לאן יוליך אברבוך את הספר הלאה; לנסות לראות איזה חידוש בנושא ההומוסקסואלי יופיע בספר הזה. הספר מחולק לאחד עשרה פרקים, אך הוא מצטייר בקריאה כבעל שלושה חלקים."אליוט מאחר ליומולדת. העולם נחלק למאחרים ולממתינים. שלושים שנה אני ממתין לו". משפט פתיחה מבטיח, מוכר פחות ממחוזות אחרים אפילו. שלושים שנות קשר של גברים, חידוש בפני עצמו. היסטוריה של זוג נשזרת בהיסטוריה מקומית. כבר בהתחלה רומז לנו המחבר על ההקשרים המיתולוגיים שילוו את הספר. ליום הולדת מחכים כמה אורחים מדובללי יום, שכנים המתקבצים לחגוג יחד, אלא שהדמות הראשית, הלא היא אליוט, בוששה מלהגיע. הדמויות הראשיות נבנות מייד כבעלות כמה פנים המסתמכות על המיתולוגיה: אליוט הוא תזאוס הוא מינוטאור הטורף בחוצות. וסמי המספר הוא אריאדנה טווה את החוט שיחזיר את המינוטאור האובד ברחובות חזרה הביתה. אלא שהם בני ימינו, כמו כולנו. בני אדם, כמו השכנים שלנו. רק שהם הומואים, הזוג, והשכנים ועלובי החיים בבניין למדו לאמץ אל לבם את הזוג האחר, השונה. שני הגברים. חייהם הם חיים רגילים עם דרמות של אנשים קטנים מהחיים הפשוטים, שהדרמות המרכזיות הן כאלה לעצמן בלבד, למשתתפים הקטנים. מדובר בזוג הומואים, מאלו שהם הרוב הדומם והבלתי נראה לעין, שאיננו מחפש את הצועדים עם הקוביות בבטן והג'ל בשיער ואינו מתחפש לנשים אדירות חזה. אנשים מהיישוב, כאלה שלא מייצגים הומואים בכלל. הם רק חיים את חייהם של זוג גברים, וזאת ההומוסקסואליות שלהם. והמשפטים הם אוסף משפטים לא ארוכים המכילים בתוכם עולם מצומצם, מלא הרחבה בצמצום: הכל על קצה המזלג, נתחים קטנים של החיים שמשמעותם נדחסת בגרון עד כאב.

אני חי בסמטה שבכל בניין בה גר לפחות זוג הומו אחד; חייהם הפרטיים אינם מוכרים לי. אני יודע שהם זוגות. אנחנו מתראים בבקרים ונעלמים לעמל יומנו. והספר הזה מעלה את ים הזוגות הללו אל פני הקרקע. כל אחד מהן היה יכול להיות אב טיפוס לזוג שכזה הגר מולי, החי ומתלבט בשאלות קיום יומיומיות, לא הומוסקסואליות. חיים של זוגות עירוניים עם בעיות של זוגיות משותפת. ואיפה אם כך ההומואים כולם? היכן כל אותם נערי הזוהר צועדי המצעדים, אם אלו הם הרוב הדומם שאינו מוזכר כלל בציבור? הרוב הנעלם בדומיית החיים הממוצעים הפשוטים, בשכנות משותפת בבניין משותף, בלי דגלי גאווה וצבעים. מסתבר שלא צבעוניים הם ההומואים הייצוגיים אלא דווקא אלו השקטים, הנחבאים, החיים את זוגיותם על כל בעיותיה. אבל כמובן גם שכל בעיותיהם עוברות גם דרך הפריסמה המיוחדת של היותם זוג גברים הומוסקסואליים. משיכתם לאחר, היפה, לצעיר. הפחד מהשגרה, הרצון לברוח ולשנות חיים. american beauty. בתוך ההתחלה שנתונה ברדיפה אחרי ערבים בבית לחם נולד רומן בין שני חיילים יהודים. שרק לא יהיה עוד ספר פוליטי, אני חושב לעצמי, ולבי דופק בחזקה במשפטים הבאים. ספר עם כזאת הבטחה! בהתחלה כמעט ולא יכול שלא להכזיב בהמשכו, אלמלא תקדימים אחדים לפניו. הספר מתקדם לאיטו, עוד אין סיפור של ממש, אבל מוטי אברבוך הולך ומתגלה כאיש אשכולות רב תרבותי. אסוציאציות מתרבויות שונות מציפות כל דף. תחושת תענוג של קריאה ושל הרחבת הלב מתפשטת ומתברר מיד שהספר לא מתכוון להיות פוליטי ברמה של העימות בין ערבים ליהודים.ליום ההולדת המתאחר, בו מחכים לאליוט כמובן, מגיעה הפתעה בצורת מברק מזמר: נער העונה לשם חיימון הוא מתנת יום הולדת לסמי, וכבר ברקע נולדת הבטחה להסתבכות מה. ומכיוון שבכל שורה שניה מתקיימת איזו אבחנה שוברת לב לרגע, חיימון המברק - "הסטרייטי", יפה התואר בדרכו, שבא לזמר ברכה - אומר כשמסתברת לו האמת: "לא חשוב מי הגבר ומי האישה.... כולנו צריכים מישהו שיתפוס לנו בשערות ויוציא אותנו מתוך החרה שלנו. בלי זה היינו שוקעים". והמשפטים האלה הולכים ומתפשטים לרוחב לבך עד שאינך יכול להכיל יותר מדי בבת אחת. ובכל עמוד ובכל שורה, עוד הבחנה, עוד תאור. משפט שגורם ללב להיכמר ומארג אסוציאטיבי של תרבות רחבה מופיע בכל משפט שני: אנטוניוני מהקולנוע, אלזה לסקר שילר מתחום השירה, קוואפיס, פאזוליני ועוד, והספר איננו מתנשא כלל - השמות באים בסדר הנכון שלהם, להגיד את דברם האמיתי כאילו היו אנשים החיים שם בשכונה ההיא. השימוש מדויק במודעות הזיכרון והזיכיון הנכון של נושא השם, עד שדי; עד שלרגע אחד אתה מרגיש שזו זריקת שמות, שחלק גדול מהאנשים כבר לא יזהו ויקשרו נכון.נרקם חשש מה-name dropping. רבים כבר לא יזכרו לא את לילות כבירייה ולא תיאורמה של פזוליני ואדל h של טריפו אחרי שנסעה אחרי מאהבה לאיים רחוקים, שילמה לזונות שלו אך לא זיהתה אותו יותר ברחוב כשהוא חולף על פניה. רעיון האהבה היה חשוב לה בשיגעונה ולא נשוא האהבה; לא הקצין שאת פניו אינה זוכרת כלל. אבל הדימויים המושאלים מהתרבות נמשכים ולעיתים הם כן צובטים לב בזיכרון ישן, ואתה חוזר לשקוע בתוך השמות המוכרים הבאים להחליף תיאורים ארוכים של סצנות קטנות.כבר מההתחלה אתה מבקש שלא ייגמר הספר הזה. התחושה שאותה אידיליה, החיבור הזוגי בן השלושים, הולך להיתקע במקום רע, היא ברורה. וכבר עכשיו לבך נשבר מראש. מה עוד שבמשפט הבא מתגלה שסמי הוא בן קיבוץ לשעבר, וככזה אי אפשר הרי להתעלם מהאופן בו מתמודדת חברה סגורה עם חריג. "תגיד להם שאתה מביא פינגווין כבן זוג", אומר אליוט בביקור הראשון בקיבוץ. והקיבוץ מקבל, בשתיקה שאין תחתיה קבלה אלא התעלמות ופגיעה. ולסמי, מסתבר, יש בן בקיבוץ ואותו בן הולך עכשיו להתחתן. והוא מגיע יחד עם כלתו לעתיד להכרות ראשונה ונופל ישירות לסצנה בלתי מובנת הכוללת את המברק המזמר. חלחלה ממש! שוב, זו לא היסטריה; סיפור אנושי. הכל בתנועות קטנות, המשפטים קטועים. אין שום דרמה קווין בסיפור עד לרגע זה; חשרת עבים גדולה מדי עולה על פני הרקיע של החיים הללו כמו בחורף. אתה יודע שתהיה סערה, בינתיים רק אפור מאוד ומרוחק, והמשפטים החכמים החותכים לעתים כלהב את מוחך כשאתה מבין. את הבטן שאתה חש. והחיים לא היו גן עדן מלכתחילה; הם לא היו זוג תמים שלא הכיר את החיים. אין כמעט סממן בחיים ההומוסקסואלים בתל אביב שלא הופיעו בחייהם: נערים שסחרו בגופם, מישהו שניסה לגנוב מביתם ולהאשים אותם בניצול קטינים, אלא שהיחד שלהם כיסה הכל בשכחה. הם היו יחד, האחד לאחר, ולא חשובות המשובות שנעשו.הם עוברים את כל חיי ההומואים יחד: אליוט הפרובוקטור הבלתי נלאה שכל מילה שלו נולדה להוליך לוויכוח, וסמי האהוב הכנוע הנגרר אחריו ואוהב אותו באמת בכל לבו. עד שאתה מתחיל לשיר בלבך את שירו של ברסנס, "אין אהבות שמחות". לא חשובה הומוסקסואליות או סטרייטיות. אין אהבות שמחות, יש רק בני אדם שמופרעות מתאימה מאחדת אותם יחד. מעין סימביוזה בה הם לומדים לחיות אחד מתוך מעי השני, וטוב לא יכול לצאת מזה אף פעם. כשאין גבול מיטשטשת האישיות; נולדות אגדות, שקרים והצגות. ולא חסרה גם השיחה הקצרצרה בהיגד לתת הסבר כזה או אחר להופעת ההומוסקסואליות. כי יש בן, והבן עומד להינשא. הספר גדוש, כאילו אין דבר שלא היה לאברבוך הרצון לגעת בו לרגע ולו בחיפזון.

הספר סוחף ואיננו מטריד. הוא שואל את השאלות הנכונות ברגעים המתאימים בעדינות המתחשבת. ומגיע הרגע שאתה שואל את עצמך, ביחס לספר ולדמויות, אלו ההומואים שאני מכיר? והסצנות הולכות ומתמשכות אחת לתוך השניה, ואתה נגרר לתוך סיפור חיים. וכל מלה בסצנה הבאה תקרע פיסה מלבך ואינך יכול לחדול. כזה הומו יכול הייתי להיות... האם אני אוהב בכלל את הומואים הללו? והתשובות ברובן הגדול הן לאו. אני לא מכיר כמעט כאלה; רוב ההומואים שאני מכיר היסטריים סקנדליסטים. אוחצ'ים למחצה ולרביע, שומרים בלב מעט מדי, ובפה הרבה מדי, וכאן כמעט מי מנוחות: הסצנות גדושות, אך ההתפרצות האמיתית, הדרמטית, איננה. סכינים אינן נשלפות, רק מילים, והן קורעות איברים בפנים. אני לא מכיר אותם עדיין; לא מספיק טוב. לא הומואים כאלה. אך משהו שם מפריע לי את תמונת האידיליה ההומוסקסואלית הכל כך מתבקשת בלב. אני יודע על קיומם, אבל לא רוצה להכיר. והנה הם לפנינו והם מרתקים כל עפעוף עין שלנו, שלא נחסיר מילה משורה, משיחה מתנהלת, והנה מתחילה להירקם מערכת קשרים סבוכה בין אליוט, שכעת אנו כבר מתחילים לזהות את הקרע הפנימי שלו, ובין חיימון, נער "המברק המזמר", קשר מיני או אפילו קשר אבהי. ההתחברות של שניים אלו עוד לא ברורה; לא נהירה עדיין מהי משמעותה הפנימית אך היא נרקמת אל מול עינינו, מתבררת רק תחילתו של קשר ותחילתן של שאלות וקנאה אצל סמי. כעת יונתן, בנו של סמי, זה שנעזב לגדול עם אמו בקיבוץ, בא להודיע על חתונתו וסמי נכנס לסחרור מחשבתי חדש. מה המשמעות? מה קרה? איך ראה אז? מה קורה הלאה? "אני לאיוס ההומוסקסואל, שאשתו יוקסטה כפתה עליו את המשגל, וכך נולד יונתן, אדיפוס שלנו", וזה הולך ומתענה בחוט הנכרך סביב צווארו אולם הוא רוצה לצאת לחופשי. ואליוט מספר על החיפוש אחרי חוליית חוט השדרה שלו, זו שחיה ונשארה בגרמניה - אביו בעל בית הזונות. וזה רגע להעלות את היהודים ששם, אלא שלרגע הלב נחמץ; לא עוד סיפור על ניצולי שואה ובני דור שני. עורך טוב היה מקצר שם, אם אפשר היה לוותר, אבל אי אפשר לו, לסופר, לקפוץ קפיצת דרך כזאת בימינו, כנראה. אתה מגיע לאמצע הספר ושואל את עצמך, האם זהו הספר ההומוסקסואלי שהייתי מתאווה לקרוא כילד, או שמא ספר מוזמן על ידי פוליטיקאים הומוסקסואלים יראי שמי אלוהי ההומואים? והתשובה היא: לאו. זה רחוק מלהיות ספר המיצג את ההומואים של האגודה, השיחות באינטרנט והמצעדים. מסתבר שגם הומואים אפורים יומיומיים הם לא העניין. מה כן, אלוהים, איזה הומו עוד נותר להיות?אלו חיי הומואים חסרי שמחה. לא מייצגים את מצעדי בגאווה ושום דבר מהפוליטיקה שהושגה, אבל אם זה ספר על בני אדם שהם גם הומוסקסואלים במקרה, נניח כפי שד"ר ג'קיל ומיסטר הייד מייצגים את העולם הסטרייטי, אז שיכתבו עוד כאלה. הם לא האנשים העכשוויים. לא הייצוגיים, בלי הקוביות בחזה, אך עם הלבנים מהן יצוק הלב מבפנים: קרבה, אהבה. ספר אמיתי, אנושי כל כך, ואתה לומד להכיר את הגברים השניים: את סמי דרך עצמו, מעשיו מחשבתו. את אליוט דרך האחרים. כי הקשר בין מעשיו לבין האדם רופף. חשוב יותר מה אומרים האחרים עליו, מה חושבים אודותיו. הם מתארים אותו והם אחרים לגמרי מדמותו המצטיירת מדבריו שלו על עצמו. והם זוג מארץ הזוגות, שסטרייטים בחליפה ובשמלת חופה לבנה חולמים להיות כאלה בגיל חמישים, בלי לדעת איך באמת מתגלגלים לגיל הזה.החלק הקשה האמיתי של הספר מתחיל: שעת לילה. סמי יוצא למסע מסויט ברחובות העיר משום שאינו יכול לשאת יותר את רעש המים של אליוט וחיימון מתקלחים יחד, והוא מגלה מחדש תל אביב אחרת: אותה עיר שמציעה בהחשיכה את פורקן בדידותה לצרכים של הומואים ישנים המשחרים לטרף חדש בכל פינה. והוא מתנסה בכל וכל ניסיון קורע בו קרע גדול יותר, והלילה עוד ממש צעיר וכל ניסיון הוא עוד שאלה בתוך האימה הגדולה. מה קרה? האם נעזב? ובתווך גם בנו יונתן, גם אליוט. הרחוב מלא גירויים אך פחות סיפוקים, שבמקום למלא מרוקנים יותר ומשאירים מקום גדול יותר לחרדות ולשאלות. והחרדות הן הליכה לאיבוד בתוך עצמך ומוליכות לשאלה, שאינה מתוך הספר אלא מתחילת הכרות אישית: סמי - מי זה? מה קרה לו? מה זה האובדן הנוראי המשתלט עליו, והאם כל זה חדש? לא קרה כדבר הזה להומו כזה בזמן אחר מהזמנים, בימים קודמים. האם לא היה הומו עירוני מצוי, עם נוצות ונוצצים? האם ההתנפלות על העיר היא גילוי חדש, או שמא רק היסטריה מתפרצת שנבלמה קודם ופורצת עכשיו? וברגע מסוים כולם יוצאים לחפש אחרי אותה חוליה בחוט השדרה המחזיקה אותם בחיים, יציבים ככל שיהיו. בקיבוץ, בגרמניה. לכל אחד מהם החוליה החלשה שלו והחוליות החלשות מהוות חוט שדרה חזק אחד. ובעקיפין, מבלי להיכנס לשאלה הגלומה בראש הספר על נכותו של אלוהים, יש מקום לשאלה הזאת גם באותו סיפור מוזר על ניצולי שואה אשר אינם חיים כבר בשואה אלא במינכן של ימינו.

סיפורם של לאיוס ההומו ויוקסטה המפתה אותו ללדת יחזור שוב בגלגול בסיפור. המיתוס האדיפאלי נשאר תקוע בסיפור ההומוסקסואלי הזה ומה יהיה סודה של קופסת פנדורה לכשתפתח. הרבה מיתוסים בסיפור שהתחיל בצנעה והלך וחד לו אל מתחת לעורם של המשתתפים והקוראים כאחד. במחצית הסיפור מה שהיה קודם דק ומעודן - מתעבה. נולדות סיטואציות, יש סיפור. נעשים מעשים והשפעתם ניכרת לא רק על העלילה. משמעותם הופכת להיות יותר ויותר פנימיות, ואסוציאציות מעולמות אחרים באות לתת לנו חיבור ופשר. קלינטאיסטווד, קאובוי הבודד מסרטי הספגטי של ליאונה, גנימד הילד המפותה בידי זאוס, וזה הולך ומתרחב. ואני מרגיש שחכמתי הולכת ומתרחבת עם הספר, עם ההגזמה לעתים. כבר הבנתי את העולם המיתולוגי הנפרש לעיני, אלא שמיתולוגיות לא נגמרות; הן נמתחות להן הלאה ועוברות מאלים עתיקים לקולנוע חדש. וכך הטוב הרע והמכוער מתחברים עם פנדורה, אדיפוס ולאיוס, ואנחנו אחריהם פנימה לעולם הזה, שכלום לא קורה בשום דרמה קטנה שהיא כל כך אנושית מקיפה וגדולה.הולך ומתקרב ליל בלהות עם הזכרת קרבתו של חיימון ל"גן החשמל" ולעולמו המסוייט אשר ז'אן ז'נה הוא סמלו של סמי לניוון ההומוסקסואלי מהסוג הזה. והסיוט הזה הוא לא בהתרחשות; לא קורה שום דבר נורא באמת, הרי זה לא ספר של סטפן קינג. אבל מה ששני אנשים מבוגרים יכולים להגיד במפתיע אחד לשני אחרי שנים יחד יכול לתפוס אותך בקיבתך ולאמלל אותך לשארית הערב. אם יש זוג בספרות שמזכיר את סמי ואליוט הרי הם בני בזוג במחזה "מי מפחד מווירגיניה.וולף" וכמו שזה מוצג כולנו צריכים לפחד, ולא ממנה אלא מהתהומות הפרטיים שעלולים לצוף פתאום מתוכנו ללא הזהרה.ואני תוהה: מה הוא, בעצם, הספר הזה? האם זה ספר הומוסקסואלי, רק מאחר שגיבוריו הם זוג גברים מבוגרים? הזאת התקווה ההומוסקסואלית הלבנה הגדולה? לא. זה לא הספר ההומוסקסואלי המתבקש ליחסי ציבור טובים. לעומת זאת, זה אחד הספרים האנושיים הנפלאים שנזדמנו לי לקרוא מזה זמן רב. אני יכול רק להיות גאה מאוד שהומו כתב ספר אנושי רב שכבתי, עם עין, אוזן והבחנה לדברים, על שני אנשים שהיו יכולים להיות הדוד והדודה שלי, הוריי, או אולי השכנים בדירה ממול. במקרה הם גברים אולם בעיקר הם בני אדם, ובני אדם מסויטים שהחיים לא ממש פינקו אותם. זאת, על אף שההתחלה לא מנבאת עד כמה אין הם מפונקים על ידי חיים וכעת הם מתבגרים מסיוטי ילדות לחרדות התבגרות, ועם החיים וגם עם הדת, זהו אחד הספרים הדתיים שקראתי, בלי שהדת הפורמאלית נמצאת בו. בשיחה לקראת הסוף סמי וחיימון הקטן מדברים. "גם אתה חושב שאתה אלוהים?" וחיימון הפרימיטיבי חושב רגע "איך אנחנו יכולים להיות אלוהים בלי שאנחנו יודעים שאנחנו אלוהים?" שיחה של רגע שמשקפת את הרגעים כולם, בספר בלתי נשכח. יהיו משפטים שתרצו לזכור לשארית חייכם. הסיפור כל כך מוכר: שני מבוגרים, מעל גיל חמישים חיים יחד מסודרים יחד ויום אחד מתאהבים בילד, בצעיר אחד אחר, אוריינטלי פרימיטיבי. כל מה שלא היו יכולים לחשוב עליו קודם בביתם המסודר מתפוצץ והם נסדקים ומסתכנים וכעת הם קרועים בין שלושתם. וראו, הסיפור איננו על הזדקנות, אלא על בגידה: לא של הגוף ולא של הנפש, לא האחד בשני, אלא של כל אחד בעצמו. "אנחנו פרפר של אש שיש לו רעב לאהבה", אומר אחד האנשים, ומסכם את מעמקי הנפש. הפרק הלפני אחרון של הספר כתוב כבר בשפה ההומוסקסואלית הפנימית, על כל חיקויי הנשים הצחקוקים והמניירות הזנותיות. המוכר הולך ומתקרב. אין הומואים אחרים, אין הומואים של צלופן; רק אלו מפינות הרחוב על העקבים הגבוהים, הבשמים הזולים והקליינטים בחצר. כאוס החיים מצטבר עם כאוס נפשי הנוגע בבריאות נפש המחפשת תיקון באמונה עליונה, במלאכים. הולך רחוק מאוד הספר הזה, אולי רחוק מדי עד כדי פחד לעצמך לרגע. כריסטופר אישרווד כתב ספר בשם "אני המצלמה" שהפך ברבות הימים לסרט "קברט". הוא טען שאין לו יחס למה שקורה; הוא רק מצלם את המציאות.מולו מוטי אברבוך מצלם את ההתרחשויות הפנימיות, לא אלו הנראות ברחוב אלא אלו שאנשים מגלים את שניית האמת שלהם יוצאת מגופם לרגע. ואת הרגע הזה הוא מנציח, את הרגע שהסיוט ההופך לגרוטסקי, ולהפך. הגרוטסקי מסייט, וכמו שהוא אומר: שימו לב לשוליים, שם האמת. מלפנים הכל מסודר להעמדת פנים מקובלת, רק השוליים מגלים אמיתות.בדרך כלל, מגיעים לרבע האחרון או יותר קרוב לסוף והרגשת הקריאה הולכת ונמוגה. יש הרגשה שהכל היה צריך להסתיים קודם, שעוד כמה עמודים לא ישנו דבר הסוף ברור מאליו. כאן, עד לפסקה האחרונה, כמעט, ישנו עוד משהו שצריך ונאמר. שלושה גברים שמצאו אמת פנימית כאוטית בתוך עצמם.לא קל לקרוא את הספר; זו הזמנה למועקה. אי קריאה אותו מזמין הפסד גדול בספרות. לעתים מתגנבת הרגשה של אורך מיותר קצת, של כובד ללא פיסת מקום לאוויר. שום משפט מצחיק מול עולם כאוטי. אבל זה הספר, וזהו העולם. לדעתי, אם פסבינדר היה חי היום והספר היה נופל לידיו, הרי שהיה הופך אותו לעוד אחד מסרטיו העוסקים בצדדים הפחות בהירים של חיים הומוסקסואליים.אני חייב להודות ולהבטיח לעצמי: עד היום עשיתי הרבה הנחות לספרים שנושאם היה אהבת גברים, ריככתי קצוות שלא אהבתי. לא כתבתי עד כמה הם באמת רעים בעיני; נתתי להם ליהנות מהספק ומן החידוש, ההעזה. אחרי הספר הזה - לא עוד. ספר שלא יעמוד בקריטריון האמנותי של ספרות כספרות, יוזכר על ידי רק בערכו האמיתי בעיני. תמו ימי ההנחות: אם אתה קורא רק שלושה ספרים בשנה, ספר זה חייב להיות אחד מהם. אני אומר שלושה בתקווה שיהיו עוד שניים, אבל לא מתוך אמונה. ספר מעין זה נדיר מדי מכדי להתחרות בספרות אחרת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן