אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ברוקלין היתומה / גונתן לתם


התמונה של דן לחמן

ברוקלין היתומה / ג'ונתן לתם. הוצאת עם עובד

כנראה שחוץ מיאיר לפיד אף אחד כבר לא מנסה לכתוב ספר בלשי לפי המתכונת הישנה והטובה. אם לא מכבר תורגם ספרו המוצלח מאוד של אדוארדו מנדוסה "תעלומת הקבר המכושף" שהיה סוג של פרודיה מצחיקה על בלש מוטרף, כעת מוצג בפנינו ספרו של ג'ונתן לתם "ברוקלין היתומה" בלש. אבל כמו בימים הללו, בלש שצריך איפיון מחודש. לא עוד גבר ציני גברי החותר אחרי אמת. הפעם יש לנו בלש הסובל מתסמונת טורט.

בפתיחת הספר מסביר ליונל אסרוג גיבור הספר מהי התסמונת בלשונו שלו "..המלים.. הן צבא בלתי נראה שמשימתו להשכין שלום. יש להן כוונות טובות. הן מפייסות, מפרשות, מעסות." הסיפור הממשי מתחיל בזה שהוא יושב עם שותף במכונית ומתצפת על בית. הם מתחילים לזלול המבורגרים ואז מגיעה ההתפרצות הראשונה, " רד לי, אני צורח. ההההההההה...הפהשיימיאה," עונה שותפו שכבר לא מתרגש מהצריחות. כך אנו מפגשים לראשונה את האיש ואת השפה. בעוד רגע נגלה מערכת קומפולסיבית בה הוא מוכרח לגעת בכתף שמאל לכל אחד, ספירת מלים, חזרה אין סופית על מלים מסוימות. התסמונת אינה מורכבת אם כך רק מהתפרצות מלים גסות בלתי נשלטות. די מוזר לחשוב על בלש עם תסמונת כזאת.

הסיפור מתחיל כשליונל וקוני שותפו לעבודה נמצאים בעבודת עיקוב שתביא להירצחו של מינה, מעבידם. אך במקום להתחיל בסיפור המרדף או חיפוש הרוצחים חוזר ליונל המכונה "מוטציה" על ידי מינה לסיפור תולדותיו. חייו המוקדמים בבית יתומים ואימוצו שלו ושל כמה מהאחרים העובדים אתו כעת על ידי מינה.

מיד עם השינוי בסיפור משתנה גם צורת הכתיבה. התפרצויות הטורט נעלמות ובמקומה באה כתיבה שקולה ובעלת הבחנות מעניינות. ליונל מספר על נסיעה באוטובוס כילד ויש נוסע עם התסמונת טורט והוא מתאר איך בהתחלה כולם מסתכלים לעברו של האיש המתפרץ ואיך רגע אחר כך הם מתעלמים ממנו בכוח "טורטאי יכול להיות גם האיש הבלתי נראה" הוא אומר כשהוא מבין את התעלמות הנוסעים.

בגיל שתיים עשרה, ליונל מספר, חלה ההתפרצות הראשונה של התסמונת אצלו. כשהמלים עוד היו חסומות, אך הצורך לגעת בכל דבר התפרץ. הוא היה מתכופף לשרוך נעליים שלא נשרכו, כי זה הפריע לחוש הסדר הפנימי שלו, ואלו היו ימי אופנת נעלי הספורט הלא שרוכות. אחר כך בא הצורך לנשק. הוא היה מתנפל על הילדים, כולם, גם האלימים ביותר, והיה מנשק אותם כל אחד בהתאם למקום אליו הגיעו שפתיו. זה משחק, הוא מכריז באזני כל מנושק, והם לא יודעים איך להתייחס לילד עם "הנטיות" חלקם לומדים להתחמק. אלא שהנטיות משתנות, בהמשך הוא מגלה שקורה דבר מה במוחו. בכל פעם מלים שהוא שומע מקבלות צורות אחרות. כשקריין אומר "לכל ימי חייו" מוחו של ליונל התחיל בהטיות משלו כמו "למחוק במי כליו" כשהוא שומע אלפרד היצ'קוק מוחו מוסיף עפלו צ'ופצ'יק. ועוד איזה זמן נולד לו מלווה, חסר גוף המכונה בפיו ביילי ומבקש ממנו לגדף אותו. וכך מתפרצת השפה החוצה. הוא מקלל את בילי, ביילי.

העבודות שמינה נותן לארבעת הנערים שהוציא מבית היתומים היא עבודת סבלות. מינה הוא בעל חברת הובלות. היציאה הזאת לשביל צדדי בסיפור היא יותר משינוי או מרידה בנוסח המקובל של ספרות הבלש, אלא יציאה מוחלטת ממנו. בלש לעולם לא יספר על עברו. תמיד יעסוק בהווה ובעלילה המתרחשת ברגע הנתון. אם יש זליגה לסיפור צדדי הוא יהיה בדרך כלל קצר ויבהיר משהו הקשור לדמויות ולעלילה.

כאן הספר ממש מתחלק לשניים עוזב את שביל הבלש והופך להיות סיפור התבגרות של נער "מסכן" סיפור התבגרות מקובל מאוד. מינה אוסף אליו את רביעית הילדים והופך אותם לחניכיו. מצד אחד כמעט אבהי, מצד שני גנגסטר קטן שעיסוקיו בתחילה לא ממש נהירים. כל מה שהנערים עושים הוא בעיקר להעביר משאות של מכונית אחת למשאית אחרת. אם זו סחורה גנובה, השאלה ממש לא עולה בדעתם. הם הופכים להיות הדבר הכי חשוב בחייהם אחד לשני, משפחה החיה יחד. אחד בשביל כולם כולם בשביל אחד.

אני יכול להעלות בדעתי שני ספרים שיש קרבת דמיון בצורת הכתיבה שלהם ושניהם לא נחשבו לספרי בלשים של ממש. האחד הוא מיסטיק ריוור, והשני סליפרס (שהפכו לסרטים מצליחים). שניהם היו ספרי מתח שעסקו בילדות מעורערת ויציאה לבגרות בצד הפלילי של החיים.

בקטעים שבו הוא מתאר את חייו, ובעיקר את התפתחות התסמונת הכתיבה משתנה. זה מעניין, בהחלט, אך יוצא מרצף הכתיבה הקודם. וכקורא מתפתחת ציפייה שיפסיק לתאר ויחיה מחדש את התסמונת ואת מבול המלים הלא נשלטות שלו.

אם זה לא ברור, לתם הוא בהחלט סופר עם עין ולב. אדם שיכול לכתוב משפט "יכולתי לטעום את האכזבה, את הטעם של אין אבקת סוכר" או משפט כמו "הסימפטומים שלי אהבו אותו" מראים שיש לו חוש עמוק למלים ולתחושות עמוקות.

מינה שנעלם מחייהם חוזר אחרי שנתיים. ל.ל שהיה קודם שירות הובלות הופך להיות עכשיו ל.ל שירות הסעות המסתיר למעשה את ל.ל שירות חקירות המסתיר את..? העיקר הוא שמינה חזר וארבעת הנערים שוב אינם יתומים מוחלטים.

כעת מינה הוא הגופה המגלגלת שוב את העלילה קדימה. וליונל חוזר להתפרצויות המילוליות שלו והופך לבלש של ממש. וכשיש בלש מופיעה האישה. וכשיש גופה ויש אישה מתחיל העניין האמיתי.

בשלב מסוים הופכות ההתפרצויות לחלק המעניין שבסיפור. הסקרנות, מתי תהיה ההתפרצות הבאה ואיזה אסוציאציות מילוליות יוליכו אותה. אחר כך מתחילה תחושה של רכבת הרים. לקורא עצמו נדמה שהוא מקבל את התסמונת.

כן, הספר הזה הוא בהחלט כמו שני ספרים שונים. האחד בלשי עם "טוויסט" באישיותו של הבלש והשני הוא סיפור חניכה של ילד בערים הגדולות. יתום שמצא תחליף אב בפושע זעיר והנה הוא מתייתם בשנית. קשה להיכנס למערכת ערכית ומוסרית בספר. ההזדהות עם ליונל מונעת סלידה מעולם הפשע. אלא שעולם הפשע מתואר גם בצורה חיוורת ולא ממש מודעת לליונל. האם הספר הוא פרודיה, מרד או יציאה מעולם אחד לאחר. הוא נתון לפירוש הקורא בכל דרך שירצה.

הטעות המרכזית היא שיוך הספר הזה לז'אנר הבלשים. אמנם יש בו קטע בלשי המניע את העלילה, אך דמות "הבלש" הרבה יותר מעניינת מהעלילה הנטווית. אישיותו התסמונת שהוא סובל ממנה. כל אלו הופכים את הספר למשהו מסוג ספרות "מתח" או ספרות פשע. בקטלוג הזה כבר אפשר יהיה להתייחס אליו אחרת וגם ליהנות ממנו במידה. אני חייב לציין כאן שהספר "מעוף העורב" שקראתי לא מזמן וגם הוא סוג של ספר מתח "שונה" היה הרבה יותר טוב בעיני.

יתכן שלא מוכרחים לקטלג ולשים דברים על מדף ספציפי ואפשר לעתים לערב. השאלה הצריכה להישאל היא רק זו, האם הספר מספק. לרגע חששתי שיהיה דמיון לספר "המקרה המוזר של הכלב" שבו ילד הסובל מתסמונת אספרגר חוקר את מותו של כלב. סוג של בלש ילד אוטיסטי. ברוקלין היתומה לא ממש דומה. העיסוק הקומפולסיבי בתסמונת בספר זה רחבה יותר, הולכת וחוזרת ומוסברת ומנותחת שוב ושוב.

הספר מדדה על שני הרגליים שלו. החלק הבלשי לא ממש מותח והחלק האנושי חביב אך לא עמוק מספיק. הטורט מעניין או מעייף, כל תחושה מתחלפת בזמנה. האמריקאים אהבו את הספר ונתנו לו את פרס "חוג המבקרים" הספר היה רב מכר והאמריקאים קוראים הרבה ספרות מתח כך שיש להם הבנה אחרת ודרישות אחרת. יתכן שבאנגלית החלק הטורטי משכנע יותר. קשה להמציא רעיונות מילוליים אסוציאטיביים המתאימים לסיפור ולהתרחשות בשפה שהספר לא נכתב בו. אין ספק שזה מקרה מוזר. ללתם היה רעיון טוב המדגדג את עניין הקריאה בהתחלה, הוא אפילו כותב די טוב, ובכל זאת מכל המרכיבים לא עלתה העוגה יפה.

ובכל זאת למרות ההסתייגויות והלכי הרוח המתחלפים בזמן הקריאה, מי שייגש לספר בלי ציפיות מוקדמות ויראה בו ספר פנאי עשוי ליהנות. זה איננו ספר מתח מהיר מסוג הספרים שכותב הארלן קובן אך בדרכו האחרת הוא קריא. אני מבין שבקרוב מאוד עומד לצאת סרט שנעשה על פי הספר. אני בהחלט יכול לראות אדוארד נורטון יורק מלים, נוגע, מלטף, ממצמץ ויורק.

קריאה נוספת - אימגו

ריימונד צ'נדלר / השינה הגדולה

צרות הן המקצוע שלי / ריימונד צ'אנדלר

הידיד הקטן / דונה טארט

תעלומת הקבר המכושף / אדוארדו מנדוסה

אלמנת קש / תהילה לוז גלמן

זירת פשע: הבלש החדש מהעולם הישן

עיניים באפילה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן