אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

צרות הן המקצוע שלי / ריימונד צנדלר


התמונה של דן לחמן

צרות

צרות הן המקצוע שלי/ריימונד צ'אנדלר. < הוצאת מעריב

ספרי בלש ורצח נחשבים בדרך כלל לספרות זולה ורובה נוסחתית מאוד. ספרות פנאי. לא תמיד זה חייב להיות כך. רצח הוא לכאורה תחום פשוט ביותר, הוא נטוע בתשוקה, או בתאוות בצע, או זעם של רוצח יחיד. לכאורה דבר אנושי מוקצן אך בגבול היומיומי. אלא שבספרות הדרך בה מתואר הרצח, הרוצח והמניעים הם ההופכים אותו מז'אנר נחות לספרות נעלה לעתים. אין להשוות את "החטא ועונשו" שעניינו רצח וחקירתו על ידי מפקח משטרה לאחד מאותם אלפי ספרי מתח הנקראים ונזרקים אל מאחורי הגב.

בסיפור רצח טוב תמיד מתחבאים מניעים אנושיים קיצוניים שבסוגת ספרות אחרת קשה לעתים להוציאה אל האור. ונחזור לרגע אל דוסטויבסקי ו"האחים קרמזוב", אלמלא רצח האב כל היצרים המודחקים של כל הדמויות הרבות מספור היו נשארות מוצללות ולא מובהרות עד הסוף. הרצח, הוא זה שמבהיר את עומק ההתייחסויות הנפשיות של הדמויות אחת אל השניה. גם לפני הרצח הכל מוליך אליו.

בחטא ועונשו אנחנו יודעים מן ההתחלה מי הרוצח. "המתח" של הספר נובעת מהשאלה האם יצליח החוקר להביא את הרוצח להתוודות. האם אפשר אם כן לקרוא את החטא ועונשו כספר בלשי? ספק רב, כי מרכזו וליבו של הספר הם תהליכים נפשיים תיאוריות פילוסופיות ותיאור חיים עגומים בעיר עשירה.

ספרות הפשע והבלש אינה חדשה אם כך. השאלה היא תמיד מה יוצקים לתוך הז'אנר הזה. חלק גדול מהספרים בצורה זו הם חסרי ערך ספרותי. הם מניעים במהירות סיפור בלי לתת דעת על סגנון או אפיון נכון של דמויות ומקומם בחברה. המרדף אחרי הפושע הם העיקר. אך כשהסופר כותב טוב, הרבה מעל הסגנון המוכר בספרות המוכרת כנחותה, הוא הופך אותה לספרות מעולה בדרכה.

בשנות השלושים של המאה שעברה קמו שני סופרים ששינו לתמיד את צורת הכתיבה בז'אנר הזה ונתנו לו לגיטימציה ספרותית משלו. האחד דשיאל האמט והשני ריימונד צ'אנדלר.

האמט וצ'אנדלר, יש דמיון רב בביוגרפיה של שניהם, צ'אנדלר נולד ב 1888 האמט ב 1894 שניהם היו נשואים לנשים ידועות ויצירתיות. האמט לסופרת ומחזאית ליליאן הלמן וצ'אנדלר לשחקנית לא מפורסמת שהייתה מבוגרת ממנו ב שבע עשרה שנה. שניהם גמרו את חייהם כאלכוהוליסטים. ולא רק שנעשו סרטים לפי ספרים שלהם על שניהם נעשו סרטים, ובשל חשיבותם התרבותית והסביבה בה חיו ויצרו דמותם מופיעה כדמות מרכזית ביותר מסרט אחד. הם אלו שהוציאו את צורת הכתיבה הזאת ממה שהיה נהוג, חוברות דקות בכמה אגורות. או ספרונים בכריכה דקה, שהיו אז סמל לספרות זולה. שניהם יצרו דמות של בלש מסוג חדש. עירוני חד, חצוף. כזה שהעיר בה הם פעלו הייתה חלק מהמתרחש ושיקפו היטב את החרדות המתעוררות באותם ימים, גנגסטרים, אלימות עירונית. חיים על גבול המוסר. ימי חוקי היובש וקצת אחרי, ימי המשבר הכלכלי וקצת אחרי. הכל תוצאה של תהליכים חברתיים שנוצרו עקב הדברים החשובים שקרו באותם ימים. תיאורי החיים של ריימונד צ'אנדלר אינם נופלים בחשיבותם וחריפותם מאלו של סקוט פיצ'גרלד.

האמט וצ'אנדלר הם האבות האמיתיים של הספרות האמריקאית. כל מי שכתב לפניהם היה סמוך ונתון להשפעת הספרות האירופאית, הוויקטוריאנית. הם הראשונים שצילמו את החיים האמריקאיים ויצרו שפת כתיבה אמריקאית אוטנטית.. הכתיבה בגוף ראשון, בשפה הייחודית לבלש יצרה את אופיו והתייחסותו לחיים ולעולם בתוכו הוא פועל. מסביבם, בעולם ספרותי לכאורה גבוה יותר התחילו להסתובב ארנסט המינגווי הצעיר, עם שפתו המצומצמת החדשה לסיפור. סקוט פיצג'רלד שתיעד את חיי המעמד העשיר. מרחוק נפנף להם יד תומס וולף שסחף את נשמתה של אמריקה הגדולה בשפה פתלתלה, אל כל אמריקאית. אך הם השניים האלה יצרו משהו חדש באמת. העלו את הזול לרמת איכות.

צ'אנדלר יצר דמות של בלש חדש. פיליפ מרלו. אבי אבות הבלשים המודרניים. איש מריר וציני. המכיר את כל תחלואי החברה. מכיר את הרוע האנושי. קשוח וחזק מספיק לתת ולקבל מכות בקטטות, יודע להשתמש באקדח וגבר של נשים. אך מתחת למעטה הציני מסתתר איש נדיב, טוב. גבר של נשים יפות, ואחד כזה היודע לאבחן מיד את האופי של האישה מולו. גבר האמור להחזיר מעט צדק לעולם. להלחם ברע באשר הוא רע ולהיות פה לטוב, גם אם באופן ציני וסרקסטי לרוב.

צ'אנדלר נתן לפיליפ מרלו שפה אופיינית לו שהשפיעה רבות על כותבים עד ימינו גם במקומות רחוקים מארץ המקור. הסופר "הצ'אנדלרי" ביותר בעברית הוא כמובן יאיר לפיד וספרי הבלש שלו. הקול המספר הוא כמעט תמיד קולו של מרלו. התיאורים תמיד דרך עיניו.

לא תמיד צ'אנדלר מתעניין בסיפור המתח עצמו, הוא לא תמיד נהיר עד הסוף. צ'אנדלר, כמו סופרים גדולים מתעניין בבני אדם, במה שקורה להם וביניהם. העיקר בסיפורים הם הדיאלוגים הלאקוניים המגלים כל כך הרבה על הדמויות. האווירה, המקומות, האנשים, המניעים הפנימיים. הנשים היפות הגוררות את מרלו לתוך פרשיות עלומות שגופות נערמות בהן. כל זה ובאופן פחות גלוי, הצדק. אנחנו לא יודעים על מרלו כמעט שום דבר. אין לו ביוגרפיה באף אחד מהספרים. אין פרטים אישיים, מלבד העובדה שהוא משחק נגד עצמו בשחמט, שותה, ונכנס לצרות ובכל זאת תוך עמוד או שניים אנחנו מתאהבים באיש כואבים את המכות שהוא מקבל ומקווים שגם הפעם ינצל וימצא את הפתרון. והפתרון תמיד נוגע בצדק.

הקולנוע התאהב מיד בדמות הבלש הזה. במשך השנים נעשו אין ספור סרטים המבוססים על דמותם של שני הבלשים, הן סם ספייד של האמט והן מרלו של צ'אנדלר. את שני הבלשים גילם בקולנוע המפרי בוגרט. אך מרלו האגדי הגדול מכולם הוא המפרי בוגרט שיצר את דמותו במקור, והיה כל כך מזוהה אתו עד שאחר כך היה לו קשה להתרחק מהדמות בסרטים שיבואו. הוא איחד בתוכו בהזדהות מוחלטת את שני הבלשים הגדולים ובכמה סרטים אפלים שעשה באותה תקופה לא הצליח להתרחק מהדמות המרלויית. מרלו הוא דמות הזאב הבודד האולטימטיבית.

גם בקולנוע ניסו לשמור את הקול המספר של מרלו והסרטים מתחילים, כמעט תמיד, בקולו (וויס אובר) המתאר את המתרחש, את היום או את מצבו הכללי וקיבע להרבה זמן את צורת כתיבת התסריטים לסרטים האפלים. ההשפעה הייתה כל כך גדולה עד שאפילו הסרט הנפלא " שדרות סנסט" מסופר דרך עיניו של הגיבור. במקרה זה הנרצח, הגופה היא המספרת את הסיפור.

צ'אנדלר ישב תקופת מה בהוליווד, הוא כתב כמה תסריטים ביניהם ל" כפל ביטוח" המבריק. אחד מחשובי הסרט האפל. אך משהלכו להסריט את השינה הגדולה נתנו את כתיבת התסריט דווקא בידיו של פוקנר שלא היה לו מושג לא בתסריטים ולא בבלשים, ולפי הסרט העלילה נשארת בלתי פתורה ולא ממש הגיונית בסופה כששאלו את צ'אנדלר מי הרוצח הוא בעצמו לא ידע וחזר לקרוא את הספר שכתב, וחזר עם התשובה החקוקה בקיר האנקדוטות של הוליווד " "מה זה בעצם משנה? ".

אני בדיוק כמו הדמויות בספריי", כתב צ'אנדלר על עצמו, "יש לי חברים מכל שכבות החיים. יש לי 14 טלפונים על שולחן הכתיבה שלי עם קווים ישירים לניו יורק, לונדון, פריז, רומא וסנטה רוזה. הארכיון שלי נפתח והופך לבר נייד ונוח מאוד והמוזג החי במגירה התחתונה הוא גמד. אני מכור לעישון, ולפי מצבי הרוח שלי אני מעשן טבק, מריחואנה, תירס ועלים יבשים. אני עורך תחקירים מעמיקים לפני שאני כותב, בעיקר בדירותיהן של בלונדיניות גבוהות. את ההשראה שלי אני מקבל בדירות שונות, אבל האהובה עליי ביותר היא זו שבה אני מחטט בשולחנותיהם של סופרים אחרים בשעות הלילה. אני בן 38 מזה 20 שנה. אני לא מגדיר עצמי כצלף, אבל אני מסוכן מאוד עם מגבת רטובה. הנשק החביב עליי ביותר הוא שטר של 20 דולר".

בעבר כבר תורגמו שניים שלושה מספריו של צ'אנדלר לעברית אך הם אזלו מזמן מן השוק. כעת תורגמו ארבעה מסיפוריו לעברית. הגיבור בסיפורים אלו לא היה מרלו במקור אך עם גלי ההערצה למרלו חזר צ'אנדלר שינה את הבלש ונתן לו את כל אפיוניו של מרלו.

בהקדמה להדפסה המחודשת של הספר ב1950 כותב צ'אנדלר "יש החושבים שספרות בלשים היא תת ספרות רק מפני שהיא לא מוצפת במשפטים טפלים, פיסוק מתוחכם ודרכי התניה היפותטיות. ישנם אלה הקוראים סיפורי מתח רק כשהם חולים או עייפים, ולפי ספרי המתח שהם צורכים הם כנראה חולים ועייפים רוב הזמן. ישנם חובבי החידה הבלשית, וחובבי המין שלא מצליחים להכניס לראשיהם הקטנים ושטופי הזימה את הרעיון שהבלש הדמיוני הוא קטליזטור, לא קזנובה. הראשונים מבקשים לקבל תיאור מדויק של המדרגות באחוזה, כולל הספרייה, חדר הרובים, חדר האורחים, המדרגות הראשיות והמעבר לחדר הקודר שבו עומד המשרת מצחצח את כלי הכסף בשקט, בשפתיים קפוצות, מקשיב למלמול האסון. האחרונים חושבים שהמרחק הקצר בין שתי נקודות הוא המרחק בין הבלונדינית למיטה."

"אנה הלסי הייתה אישה בגיל העמידה, בעלת פרצוף פלסטלינה, היא שקלה כתשעים קילו ולבשה חליפה שחורה מחויטת. עיניה היו כפתורי נעלים שחורים ומבריקים ולחייה היו רכות כמו חלב ובערך באותו צבע... אני צריכה גבר שנראה מספיק טוב כדי למצוא חן בעיני בחורה עם סגנון, אבל הוא צריך להיות מספיק קשוח כדי ללכת מכות עם דחפור. אני צריכה מישהו שיכול להתנהג כמו עכבר בארים ולנהל שיחה כמו פרד אלן, רק טוב יותר ממנו, מישהו שיכולים להכות אותו בראש עם משאית של בירה והוא יחשוב שאיזה רקדנית נגעה בו עם מקל לחם"

זו הפתיחה של הסיפור הראשון, ואין ספק שזה התיאור המדויק שרצה צ'אנדלר לתת למרלו. זו הדרך בה הונצח בכל הספרים. אלו תכונות האופי והגוף שלו. בחור שירו בו זה עתה הוא מתאר " לבחור השחום לקח שבוע ליפול. הוא מעד, תפס את עצמו, נופף ביד אחת, מעד שוב. כובעו נפל, ואחר כך הוא השתטח עם הפנים על הרצפה. אחרי שהוא פגע ברצפה הוא לא עשה יותר רעש מאשר בטון יצוק".

והאישה שבסיפור "היא לבשה שמלה מצמר ירוק בהיר וכובע קטן ומעוקם שנשען על האוזן שלה כמו פרפר. עיניה היו רחוקות זו מזו והיה מקום לשכל ביניהן. היה להן צבע של אבן תכלת, והשיער שלה היה אדום כהה, כמו אש שנמצאת בשליטה אבל עדיין מסוכנת. היא הייתה גבוהה מדי בשביל להיות חמודה. היה לה הרבה איפור במקומות הנכונים ולסיגריה שדחפה מולי הייתה פומית באורך שמונה סנטימטרים בערך. היא לא נראתה קשוחה, אבל היא נראתה כמו מישהי ששמעה כבר את כל התשובות וזכרה את אלה שנראו לה שימושיות" האב טיפוס של כל הנשים של צ'אנדלר. פעם אדומות, פעם בלונדיניות ופעם שחורות. ככה הוא אהב אותן.

ואיך מתאר צ'אנדלר ירייה שפגעה "קמתי לבעוט את האקדח של קנלס אל מתחת לשולחן- בלי שום הגיון. בזמן שעשיתי את זה שמתי לב שקנלס ירה לפחות פעם אחת כי לפרנק לא הייתה עין ימנית. הוא ישב בשקט, בלי לזוז, הסנטר שלו היה מונח על חזהו ועל הצד השלם של פניו הייתה נגיעה יפה של מלנכוליה "

למרות שביומניו כתב שתיאורים ארכניים לא מעניינים אותו, כשצריך הוא יודע לתאר בית בצורה מדויקת. ואין כמוהו ביצירת אווירה מדויקת במלים חסכניות "באותו לילה נשבה רוח מדברית. אחד מאותם שרבים שמגיעים דרך מעברי ההרים, מסלסלים לך את השיער, גורמים לעצבים שלך להימתח ולעור שלך לעקצץ. בלילות כאלה כל מסיבת שתייה נגמרת בקטטה. נשים קטנות וכנועות מעבירות אצבע על חוד סכין המטבח ובוחנות את צווארי בעליהן. הכל יכול לקרות"

שלא כמו בספרים הארוכים בסיפור קצר העלילה מהירה יותר קדחתנית ויכולת ההרחבה של הרקע נמוכה יותר. אבל אחרי שקוראים את כל הסיפורים מצטיירת החברה בתוכה חי הבלש. חברה עירונית של פוליטיקאים מושחתים המוכנים לרצוח בשביל כוח. אנשי המעמד הבינוני עם תאוות הבצע שלהם. פושעים זוטרים ואנשי משטרה מושחתים. צ'אנדלר לא חס על אף אחד. הוא מציג אותם בתאוותיהם הגדולות והקטנות. אחת לכמה שנים מכריזה אחת מהוצאת הספרים על תרגום ופרסום כל ספרי צ'אנדלר. אני מקווה שהספר הזה ייהפך לרב מכר ויעודד את הוצאת ספריו החשובים בגדולים.

קריאה נוספת - אימגו

ריימונד צ'נדלר / השינה הגדולה

הידיד הקטן / דונה טארט

תעלומת הקבר המכושף / אדוארדו מנדוסה

מעוף העורב / אן מרי מקדולנד

אלמנת קש / תהילה לוז גלמן

זירת פשע: הבלש החדש מהעולם הישן

עיניים באפילה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן