אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

איש ישן / זורז פרק


התמונה של דן לחמן

זהו ספרו השלישי, מספריו המוקדמים יותר של פרק. וכבר מתחילת דרכו הוא עושה ניסיונות כתיבה ומחפש לו שפה ודרך משלו. בספרות הנכתבת יש בדרך כלל שני קולות מספרים או "אני" או "הוא". קול האני המספר נתפס לעתים קרובות כאישי ביוגראפי ולא תמיד חביב על מבקרי ספרות. הוא, נותן לסופר יכולת כמעט אלוהית, להרחיב לכל הכיוונים, להיות כל יודע, להתוות דרך לחשוב בשם הגיבור. אך מה קורה כשסופר כמו פרק, שהוא תמיד מפתיע מחליט לכתוב בגוף שני. כבר עם המפגש הראשון עם משפט המתחיל במלה "אתה", אתה הקורא שואל, מי ? מי זה אתה, האם הכוונה לי הקורא? ואם הכוונה לגיבור הספר, מי זה הפונה אליו בלשון אתה. פרק נהנה להעמיד חידות ולשחק משחקים עם קוראיו. משחק המבלבל בין זהויות, והפעם לא בזהות של גיבור הספר, כמו בכמה ספרים אחרים, אלא טשטוש הזהות בין הכותב לקורא. בין אתה לאתה אחר המכתיב הן לגיבור והן לקורא את דרך התנהלות הדברים. במקרה של ספר זה מן ההכרח להתחיל בדיוק במקום בו פרק מתחיל את ספרו. במוטו אותו לקח מפרנץ קפקא:

"אין צורך שתצא מן הבית. הישאר ליד שולחנך והקשב. אפילו אל תקשיב, חכה ותו לא. אפילו אל תחכה, הווה מחריש ובודד. העולם יתמסר לך אז כדי שתערטלנו, לא יוכל שלא להתמסר לך, כמוקסם יהיה מתגלגל לפניך"

אם בספרים אחרים הקורא יכול לשקוע בהנאת הקריאה, או להישאר פסיבי, או מרוחק ובקורתי, כאן דוחף אותו פרק אל עבר קריאה אקטיבית, מחלקת הוראות, אך בו בזמן הוראות למצב הנתפס פסיבי לחלוטין. הוראות לשינה.

איש ישן הוא ספר על איש ישן. זה מה שיש בו לכאורה, רק זה, איש ישן. נימת הגוף "אתה" היא כמעט מצווה כמעט היפנוטית. "ברגע שאתה עוצם את העיניים, מתחילה הרפתקת השינה". אבל לפני זה הוא, יושב בחדרו הקטן פלג גוף עליון ערום, והוא קורא את הספר "שיעורים על החברה התעשייתית" של ריימון ארון. והוא כבר עייף ולאה. הוא נשכב על הספסל-מיטה שלו נשכב ונרדם. עדיין אין אנו יודעים מי הוא.

"מאוחר יותר מגיע יום הבחינה שלך ואתה לא קם. זו אינה פעולה מתוכננת, למעשה, זו אינה פעולה כלל, אלא העדר פעולה, פעולה שאתה לא עושה, פעולות שאתה נמנע מעשותן"

איש

איש ישן / ז'ורז' פרק. הוצאת בבל

אם כך, יש לו בחינה, הוא סטודנט. רק בצורה זו נוכל לדלות פרטים על האיש הישן, אם נרצה לדעת עליו דבר מה, מהרמזים. אתה לא זז אבל כפיל רוחך מגיע לאוניברסיטה לקורס מתקדם בסוציולוגיה כללית. אתה לא זז. חברים מצלצלים בדלת ואתה לא זז. לא מביט בפתקים הנתחבים מתחת לדלת, לא מגיע לפגישות שנקבעות לך. אתה לא תגיד את מה שאתה יודע על הניכור, על הפועלים, על המודרניזם ועל הפנאי. אף פעם לא תתחיל את המסלול לתעודה כי אתה לא תלמד יותר. ז'ורז' פרק הולך שלב אחרי שלב, אם הוראות האתה הללו. מחושך לאפרוריות, מרעשי בוקר בדירות הסמוכות לרעשי לילה.

"ואז אתה מגלה ללא הפתעה שמשהו לא בסדר,...אתה לא יודע לחיות, לעולם לא תדע. משהו נשבר, אתה כבר לא מרגיש"

סופרים רבים ניסו להתמודד בכתיבה מי בהצלחה מי בפחות עם תחושת הדיכאון. חלק כתב מתוך התחושה והחוויה שעבר והניסיון (סטיירון- חשיכה נראית) אחרים, בספרות לא אישית ביוגרפית אלא ברומן על אדם מדוכא (סול בלו – הרצוג). ז'ורז' פרק מחפש דרך לתת לדיכאון עצמו לדבר. לא לספר אותו לא לתאר. להיות הדיכאון המכתיב תחושות מחשבות וקיום. האם זה הדיכאון הנותן את הוראות הקיום הללו?

קיום בו העבר ההווה והעתיד מתמזגים להיות כובד משקלו של הגוף. בחדר של שניים על שלושה מטר רבועים, על מיטת ספסל צרה. בלי לאכול, כמעט, בלי לקרוא. ואז מתגלה עובדה נוספת, הסטודנט שלנו, בן עשרים וחמש ויותר מזה לא נדע עליו, דמות חסרת ייחוד.

"מתחשק לך להיזכר במשהו, לא בלימודים שלך, לא באהבות שלך, לא בחברים שלך....אתה יושב ואתה לא רוצה דבר אלא להמתין. להמתין עד שלא יהיה עוד למה להמתין: שיבוא הלילה"

אז הוא כן חומק בלילה. לבתי קולנוע קטנים מזוהמים, צועד כל הלילה, ישן כל היום. תחושה של קטטוניה משתלטת על הקורא, מזכיר במידת מה את גיבור ספרו של ג'ון ברת "סוף הדרך" והגיבור הקטטוני שלו. "אתה", הוא שלא עסק בהבחנות עצמיות חושב שהמצב הזה אינו חדש, אינו התפתחותי, שתמיד היה כזה, אלא שמה שהיה קודם בפנים בשוט התהפך לו החוצה.

"נדמה לך שמתחת לסיפור הרגוע והבטוח שלך, סיפורו של ילד טוב, של תלמיד חרוץ, של חבר אמת, ....התעודות, המכנסיים הארוכים, הסיגריות הראשונות, צריבת סכין הגילוח, האלכוהול, המפתח תחת המחצלת ליציאות של ערב שבת, איבוד הבתולים.... מתחת לכל זה נשזר מאז ומתמיד חוט של עלילה אחרת, תמיד נוכחת, תמיד מרוחקת, שאורגת עכשיו את התמונה המוכרת של חייך שנמצאו מחדש, את התפאורה השוממה של חייך הנטושים"

אם כן, דיכאוןפנימי ובדידות קיומית עמוקה וארוכה, שלא ניתן לה להתבטא קודם לפריצתה החוצה. "אתה" מביא את עצמו לנסוע לכפר אל הוריו. אם דבר מה משתנה במנהגו החיצוני הרי שבתוכו הכל דומה לקודם. כאן ישנו הטבע הקורא לו נוכח ומזמין, אלא זה לא מעורר בו כלום. כשהוא מטייל לא ייקח את הכלב כי הכלב דורש התייחסות, אך הוא ישב מול עץ עתיק שלא רוצה ממנו דבר ונמצא שם בקיומו העצי.

הוא אינו שונא בני אדם, הוא אינו יכול לסבול יותר את ההמולה שהם מקימים. קשה לו לשאת את הידיעה שהכול כבר מתווה מראש. מסיר הלילה של ינקותו ועד לכיסא הגלגלים של זקנתו, כל מה שיעשה כבר לא ישנה לא את דרכו. אפילו אם ייהפך לשודד, הכול צפוי, כולל המיטה בבית המשוגעים. הכול מוכן כולל מותך הידוע מראש. השקט של הכפר אינו מוריד את רמת המחשבות הקומפולסיביות של חוסר תוחלת הקיום.

ומדי כמה דפים אי אפשר שלא להתפעל מחדש מהכתיבה. מהיסחפות הקורא אל הפניה הזאת "אתה" המהלכת איזה סוג של משיכה אל תוך הספר. כוח השכנוע הסוגסטיבי היפנוטי כה גבוה עד שלרגעים הפניה הזו דומה כאילו היא מכתיבה לקורא להחליף את גיבור הסיפור. להשפיע עליו ולהיהפך ל"אתה" ההוא שבסיפור, שכל ההנחיות הללו מוליכות החוצה מהספר אל תוך הקורא וחזרה. אל חייו המתקיימים בתוך שינה. כמעט שינה קיומית.

אתה חוזר לפריס, אתה משוטט ברחובות, לא רואה ולא נראה, חסר זמן. אתה כל כך בודד שאינך צריך לדעת יותר מה השעה. כשפרק מונה את כל הדברים "שאתה" לא מתעניין בהם יותר בחיי היום יום זה אנחנו המגלים מכמה אלפי פרטים קטנים חיינו מורכבים. לאתה כל זה כבר איננו חשוב. הוא לא באמת ישן כל הזמן. הוא משוטט חסר תכלית ברחובות, משוטט בכל העיר, אך מרגיש איננו. מגיע השלב בו משתנה התחושה והשינה איננה יותר המטרה. שלך, אתה הופך להיות מטרת השינה. אתה כבר לא הולך אלא אתה משתרך, נכנס לקולנוע:

"כשאתה באולם אינך אלא עוד צל של צופה, צל של צל שמסתכל איך נוצרים ומתפרקים על מלבן מוארך צירופים שונים של צללים ואורות שמתווים ללא הרף את אותה הרפתקה"

הדיכאון, המחיקה העצמית מדברת את עצמה. לא עוד תיאור של אוי כמה קשה הדיכאון. הקריאה מכריחה את הקורא להיכנס אל תוך השינויים הקטנים אל התיאור כגון מצב שבו אחת מעיני האתה עצומה והוא מתבונן סביבו ובגופו דרך שני ממדים בלבד. עובר מאפור לשחור, נלחם בכרית, ביד מתחת לכרית,

אתה עדיין לא מדבר אל עצמך, אתה לא צווח, אתה רק שאריות של רפלקסים מותנים האומרים לך לעמוד באור אדום ברמזור. להחליף לבנים מדי פעם ולכבס גרביים.

אין שום ניסיון של ז'ורז' פרק לספר, להסביר מניין צץ הצורך הזה למחיקה עצמית טוטאלית. החידלון שהוא לב הסיפור הוא מצבו הקבוע ומהות רצונו וצרכיו של "אתה" הנותן הוראות קיום לעצמו. בשלב כל שהוא הקורא ניתק מהזדהות קריאה עם ההוראה "אתה" הולכת ונפערת הפרדה. הרי "אתה" הקורא אינך בדיכאון, אינך מבקש להימחק.

אדם כנראה איננו יכול להימחק באמת עד הסוף. כשהוא משוטט לכאורה חסר תודעה ברחובות הוא כן רואה עיר, רואה רחוב נקי או מלוכלך. יש גירויים העוברים את צורך האיון העצמי. הוא אפילו משחק סוליטר ומרמה את עצמו במשחק. בברים הוא משחק פליפר. אין כיבוי מוחלט. עדיין יש עין אחת, רואה, עדיין יש פינה אחת שמרגישה. גם אם זה לא מעניין ועובר לכאורה ללא תשומת לב אמיתית, הוא קורא בכל יום לפחות עיתון אחד מתחילתו עד סופו, כמעט כל מלה. זה לא רק הצורך להעביר את זמן הערות. אוסף הפרטים מצטבר בו גם אם אינו מגיב בינתיים. השינה אם כך אינה מוחלטת. הוא מרגיש ישן גם כשהוא מסתובב ברחוב, אך הנה הוא כן נכנס למוזיאון הלובר, כן נעצר מול תמונה. שוב במיטה, הוא חש שאיבד את הגוף שלו, כאילו רואה אותו בנפרד, לא רחוק מעצמו אבל עם תחושה שלעולם כבר לא יתחבר. כמעט ניתור מוחלט. אבל אז:

"אתה רק עין, עין ענקית וקבועה, שרואה את הכל את הגוף השרוע שלך וגם אותך, נצפה צופה.... אתה אף פעם לא תפסיק לראות את עצמך... אתה לא יכול לברוח מפני המבט שלך, אף פעם לא תוכל"

נותר רק השיטוט האין סופי, השינה. הניסיון להיעלם בתוך עצמך שלמעשה לא הצליח עד סופו והוא התקווה. כי מתוך הבדידות המוחלטת עולה רגש, הוא מתחיל לסבול להיות אומלל, וסבל הוא כבר רגש אנושי. מתוך הבדידות והאומללות הוא מתחיל לשים לב לרעשי השכן הגר לידו. והתעניינות גם מזערית באדם אחר היא כבר התחלה של קרבה לאנושיות. ואם סארטר אמר "הגיהינום הוא הזולת" ז'ורז' פרק אומר שהגאולה היא הזולת. רחשי החיים של הזולת, רחשים שאפשר רק לנחש מה הם מביעים ומתוך זיהוי הרעש הזיהוי העצמי של יצירת רעשים דומים. הבדידות אינה מלמדת דבר, הוא אומר לעצמו. הוא מתחיל לגלות בעצמו במעורפל, את הציפייה לגשם. משהו יקרה והוא ירגיש. מה אפשר להגיד על ספר שכל מה שמתואר בו הוא "איש ישן". טוב, כמעט כל מה שמתואר בו.

אינני זוכר מנין הסיפור, מישהו שואל סופר מפורסם מה לעשות בכדי להיות סופר. הסופר אומר לו, תאר לך מישהו יושב לארוחת בוקר, מולו ספל קפה, הוא רואה זבוב הולך לנחות על שפת הספל. נסה לתאר בכמה אלפי מלים מה מרגיש כל אחד מהשניים הללו. אם תצליח תוכל להיחשב לסופר. ז'ורז' פרק לא רק שהצליח הוא התעלה מעל ההצלחה.

קריאה נוספת אימגו:

ז'ורז' פרק / החיים הוראות שימוש

לחיות את החיים כמובן מאליו

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר