אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נורית גוברין / נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה


התמונה של אלי אשד

נורית גוברין, נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה, הוצאת כרמל, ירושלים תשס"ה, 375 עמ'

התרמילאית הראשונה. סקירה על ספרה של נורית גוברין "נוסעת אלמונית -שלומית פלאום : חיים ויצירה”(הוצאת כרמל)

הודו והתרבות ההודית עומדים כיום במרכז סדר היום של התרבות הישראלית הצעירה. רבבות ישראלים נוסעים מדי שנה להודו ולמזרח הרחוק בכלל, בזרם הולך וגובר שהפך לאופנה מחייבת (בדומה לביקור בני האצילים האנגליים באיטליה ובכל אירופה ''הקלאסית'' בראשית המאה ה-‏19), כחלק מן ההתפתחות האישית הנדמית מחויבת על הצעיר הישראלי הממוצע. בהם רבים המחפשים אחר הארה רוחנית שלדעתם תימצא להם באותה ארץ ענקית, שוהים באשרמים, לומדים אצל גורואים הודיים ומביאים עימם רעיונות הודיים בחזרה לישראל. כשהם חוזרים לארץ מטיפים ישראלים אלה לכל מי שמזדמן להם אודות 'עליונות' הדרך ההודית והאמונה ההינדית שוחרת השלום. רבים מאלה חזרו שונים לחלוטין כתוצאה מההתנסות. הודו, כתוצאה, מופיעה רבות גם בספרות העברית העכשווית, ולאו דווקא ביצירות "בוגרי הודו" אלא ביצירותיהם של סופרים ידועים, החל בא.ב.יהושע בספרו "השיבה להודו" ועד לרם אורן בספרו רב המכר "אשרם". מן הסתם, השפעות ההתנסות ההודית על התרבות הישראלית עמוקות הרבה יותר ממה שתואר כאן על קצה המזלג. אך לא תמיד היה כך.

אמנם, נראה כי הקשר בין הודו וארץ ישראל החל לפחות בימי שלמה המלך. ישנם חוקרים המאמינים כי אופיר, הארץ האגדית ממנה ייבא שלמה זהב, קופים ותוכים הייתה בהודו וקיימות אף טענות לפיהן "שיר השירים" התנ"כי מבוסס על דגמים הודיים. אולם, משך אלפי שנים הייתה הודו לא יותר משמועה רחוקה עבור רוב היהודים, אם כי גם שם ניתן היה למצוא קהילות יהודיות שנחשבו בעיני אנשים שונים לחלק מעשרת השבטים האבודים של עם ישראל, מה שמדגים את ריחוקה ותלישותה של הודו בעיני כלל היהודים. לחלק חי בתרבות העברית המתחדשת הפכה הודו רק בראשית המאה העשרים, הודות לפעילות היצירה והתרגום של הסופר והמשורר הידוע דוד פרישמן, שתירגם לראשונה לעברית יצירות הודיות מאת המשורר הודי הידוע טאגור, ואף הגדיל לעשות וכתב אגדות ופואמות המבוססות על האלים ההודיים. ניתן לאמר שפרישמן היה מי שהכניס לתודעה העברית את הספרות והתרבות ההודית. אבל לראשונה הפכה הודו לחלק מסדר היום של תושבי ארץ ישראל בשנות העשרים של המאה הקודמת, זאת בראש ובראשונה הודות לפעילותה של הישראלית הראשונה שנמשכה להודו, הסופרת והגננת הנשכחת שלומית פלאום, האישה שניתן לקרוא לה "התרמילאית הראשונה" הודות לאורח חייה ומסעותיה התכופים בהודו.

בימים אלה פרסמה חוקרת הספרות נורית גוברין ספר חדש ומעניין מאוד, "נוסעת אלמונית", העוסק בחייה של אותה דמות נשכחת לחלוטין, הסופרת העבריה שנדדה מארץ לארץ, שגוברין חשפה את חייה כמו בחקירה בלשית.

נורית גוברין כבלשית

לפני כמה חודשים לקח כותב שורות אלו חלק בערב ספרותי שנערך לכבודה של נורית גוברין בהנחיית דן אלמגור, לרגל ההוצאה לאור של קובץ מאמרים לכבודה "ממרכזים למרכז". קבצי מאמרים כאלה הם מנהג מקובל בעולם העיוני לכבודו של חוקר נחשב שהגיע לגיל פרישה או מתקרב אליו. במידה רבה יש לראות קובץ כזה כמבטא את ההערכה הכנה של הקהילה העיונית לחוקר, את שיא הקריירה שלו. מובן כי מעמדם של חוקרים הזוכים לקובץ כזה הוא רם יותר מאותם שאינם זוכים לכך בעיני עמיתיהם. אולם כיום מספר הקבצים מסוג זה הולך ופוחת, גם בשל הקושי הכספי בהוצאתם, מה שרק מגביר את חשיבותם של אותם שכן יוצאים ואת מעמדם של החוקרים שעדיין זוכים לכך. ניתן היה לצפות כי לערב יגיעו אנשים בודדים, כמקובל במרבית הערבים הספרותיים, ועוד לכבודם של חוקרי הספרות, אך למרבה התדהמה היה האולם הגדול מלא עד אפס מקום, עד כדי מחסור גדול במקומות ישיבה עבור כל הבאים. מתברר כי ישנם רבים מאוד המתעניינים ומוקירים את מחקריה הכמעט בלשיים של נורית גוברין.

נורית גוברין

נורית גוברין היא חוקרת ספרות עברית שהתפרסמה בכך שיצאה כנגד המגמה השלטת בחקר הספרות, המגמה השואפת להתמקדות ביצירות הספרותיות עצמן ולהתעלמות כמעט מוחלטת מיוצרן ומהביוגרפיה שלו, וויתור על ההתחקות אחרי שורשי הרקע ההיסטורי, התרבותי והחברתי של היצירה, התעלמות ממקורותיה ופרשת התקבלותה בדורה ולאחר מכן. היא העמידה כנגד מגמה זאת את הקביעה כי שירים וסיפורים אינם מבני מילים מתוחכמים העומדים בפני עצמם אלא הינם אחוזים לחלוטין בחיי מחבריהם ובמכלול היצירה שלהם. הם ניזונים מן הרקע ההיסטורי, הגיאוגרפי, החברתי והאידיאולוגי בו נוצרו. הם חוליות במסורת ספרותית לאומית, מעידים על זמנם ועל מקומם ומשולבים בתנועת חיי התרבות ומערכות היחסים המורכבות שבחיים הספרותיים, תורמים לעיצובה של הזהות הלאומית והופכים חלק מן הזיכרון המשותף המורש מדור לדור. כי לא ניתן להבינם באמת ללא ידע מפורט בהקשרים מורכבים אלה.

כתוצאה, יותר מכל חוקר ספרות עברית עכשווי אחר, הניחה גוברין דגש עצום על הכרת חיי הסופר וליקוט כל פריט מידע אפשרי עליו, מפרטים המופיעים ביצירות עצמן , דרך מכתבים וזיכרונות ועד עדויותיהם של אנשים שהכירו אותו. לדעתה כתיבת הביוגרפיות של סופרים היא משימה בעלת משמעות תרבותית חשובה בפני עצמה, גם ללא קשר לפרשנות יצירתו של הסופר. היא החלה בחקר יוצרים ידועים ומרכזיים של הספרות העברית, כגון ברנר (עליו חיברה שלושה ספרים), גרשון שופמן ודבורה בארון, אבל עסקה רבות גם בחקר דמויות נידחות ונשכחות לחלוטין, אנשים שאיש לא כתב עליהם לפניה, כמו המחזאי חבר אגודת "הבונים החופשיים", מ.ז. גולדבוים, שחיבר מחזה היסטורי מיסטי מעניין בשם "ידידיה האיסיי" (1873), העוסק בחיי כת האיסיים בימי המלך אלכסנדר ינאי, אותם תיאר כאבותיהם של הבונים החופשיים בימינו אנו. כמו האכסנאי החרדי יעקב מלכוב, שנודע רק כבסיס לדמות מרכזית בספר "תמול שלשום" של עגנון. גוברין חשפה כי היה מחבר מאמרים פולמוסיים פורה, בדומה לסופר בן-ציון אלפס שחיבר רומנים דידקטיים רגשניים, כגון חמדה בן יהודה, שנודעה רק בכך שהייתה רעייתו של אליעזר בן יהודה ואימו של איתמר לבית אבי, עד שגוברין חשפה כי הייתה סופרת בפני עצמה, אירה יאן, אהובתו הבלתי ידועה של ביאליק ואמנית מוכשרת ועוד רבים אחרים, שאת כולם העלתה מחדש לתודעה הציבורית. כמה מהם הפכו, הודות ליצירתה המחקרית, (כגון אירה יאן) לגיבורי יצירות ספרות בפני עצמם, לשמחתה הגדולה, שהרי זו דרך נוספת לשמר אותם בתודעה. היא עסקה רבות גם בחקר תולדות כתבי העת הספרותיים בעברית, דבר נוסף שאיש לא עשה לפניה, מתוך הכרה בחשיבותם לחיי הספרות ולגיוונם. עסקה רבות בדרך בה סופרים הפכו לסמלים תרבותיים ולגיבורים של יצירותיהם של אחרים, כמו במקרה הבולט מכל של ברנר, שבחייו, דמותו ויצירתו ובעיקר בהשפעתו והשפעת דמותו וסיפור חייו על סופרים אחרים לאחר מותו, עסקה בשלושה ספרים שונים, כאמור - "מאורע ברנר", תשמ"ה, (אודות מאבק ספרותי בחייו של ברנר, בשאלת יחס הספרות העברית לישו ולנצרות, האם עליו להיות עוין תמיד?), "ברנר אובד עצות ומורה דרך", תשנ"א, ו"צריבה – שירת התמיד לברנר", תשנ"ה. אפשר להזכיר גם מספריה המרובים את "שורשים וצמרות", תשמ"א, הדן באופן בו הוצגה העלייה הראשונה, שמפעלה נשכח והושכח בידי העליות שבאו אחריה בספרות העברית המאוחרת יותר, או שהוצג בדימויים שליליים ביותר. ממאמריה נראה כי היא מעדיפה להתמקד לא רק באותם שהפכו לסמלים מרכזיים כגון ברנר, אלא רוחשת כבוד לכל כותב ולכל יוצר באשר הוא, מתוך ההנחה שכולם תורמים באופן כלשהו תרומה חיובית כלשהי בעצם יצירתם ולכן חשוב לדעת הכול גם אודותם ולשמר זאת. היא עסקה גם בחקר אופן כתיבה שבדרך כלל לא זכה לתשומת לב מחקרית כמו איגרות סופרים, מסות, רשימות פולמוס ואפילו מניפסטים ספרותיים. כתוצאה מכך שמה דגש על חשיבות הכתיבה הז'אנרית, הנחותה כביכול, שהותקפה בארסיות בידי ברנר ואחרים (כמו גם בידי חוקרי הספרות שבאו בעקבותיהם, בנוסח דן מירון) כרומנים לא מציאותיים ולא "אמיתיים" ולכן חסרי כל ערך. היא הראתה כי לאמיתו של דבר שימשו רומאנים אלה ככלי בעל חשיבות חברתית בארץ ישראל של ראשית המאה העשרים, בציירם את האידיאל הנשאף כמציאות קיימת, או לפחות ברת השגה. גם בכך הראתה גוברין את עצמה כיוצאת דופן מכל בחינה בקהילת חוקרי הספרות העברית, שלרוב מעדיפים להתמקד במספר מצומצם ביותר של סופרים "גדולים" ושל כמה יצירות "קאנוניות" וממעטים מאוד לעסוק במחקר מעבר לכך, מה שהופך את מחקריהם ואת מסקנותיהם כתוצאה לצפויים ביותר.

על פי הביבליוגרפיה שלה, שגם היא פורסמה לאחרונה כחוברת נפרדת (תופעה נדירה עבור חוקר ספרות בימינו, שבדרך כלל אין איש טורח להכין ביבליוגרפיה מיוחדת של כתביו), גוברין הקפידה לקבץ את כל מאמריה שראו אור בכתבי עת מחקריים וספרותיים, לכמה כרכים גדולים כמו "מפתחות", "דבש מסלע :מחקרים בספרות ארץ ישראל" ו"קורא הדורות:ספרות עברית במעגלותיה", דבר נדיר אצל חוקרי ספרות, שלרוב אינם טורחים לקבץ את מאמריהם באשר הם ובכך לחזק את נגישותם ושימורם עבור קוראים בעתיד.

אולם דומה כי אף לא אחת מן הדמויות בהן עסקה גוברין כל חייה היא אקזוטית כמו גיבורת ספרה האחרון, סופרת נשכחת לחלוטין שיצרה את הקשר הראשון בין ארץ ישראל והודו, שנחשבה אז כמעט לקצה העולם. היא סיירה לבדה בהודו בשנים 1922-1924, בתקופה בה הודו הייתה ארץ לא נודעת לחלוטין עבור הישוב הארץ ישראלי, שהייתה ידידתו של המשורר ההודי המפורסם רבינדרנאת טאגור, עבדה במחיצתו באשרם שלו וניהלה עימו חליפת מכתבים ארוכה. היא אף פגשה מספר פעמים במנהיג ההודי המפורסם גאנדי, אותו העריצה, אם כי הנ"ל לא היה מאוהדי היהודים והציונות הגדולים. שולמית פלאום הייתה לא רק הנוסעת העברייה הידועה הראשונה להודו אלא גם כתבה את ספר המסעות הראשון שנכתב בידי אישה יהודיה, "בת ישראל נודדת (1934), ספר שראה אור בתקופה בה הספרות העברית לא הייתה משופעת כלל בספרי מסע, גם של גברים. אין לתמוה כי עד אז לא הופיעו ספרי מסע של נשים, לפיכך, משום שהיה זה נדיר, בחברה היהודית של אותם הימים, למצוא נשים עצמאיות שיסעו למקומות רחוקים לבדן, לא כל שכן להודו. היה צורך באישה עצמאית ותקיפה במיוחד כמו שולמית פלאום על מנת לפרוץ את הדרך. גוברין עצמה, אגב, היא חובבת מסעות גדולה. אחד מספריה, "כתיבת הארץ : ארצות וערים על מפת הספרות העברית" (תשנ"ט) עוסק בדימויים של ערים וארצות שונות ביצירות שונות בספרות העברית, כמו גם בתיאורים של מסעותיה במצרים, בסין ובמקומות אחרים. מן הסתם עניין זה במסעות תרם לעניינה בנוסעת עברית מוקדמת זאת במזרח הרחוק. היא הפכה לנושאת דברה של התרבות ההודית בארץ ישראל והתפרנסה בהרצאות בפני קהל מופתע, שעבורו הייתה הודו הדבר האקזוטי והרחוק ביותר מסדר היום. היא הלכה לעולמה ענייה ולא מוכרת ועימה ירדה הודו מסדר היום של התרבות העברית, עד שהעיתונאי עזריאל קרליבך העלה אותה שוב, בספר מסעות מפורסם שלו בארץ זאת. כיום, כאמור, עומדת תרבות זו במרכז סדר היום התרבותי שלנו, אבל האישה שתרמה לכך לראשונה נשכחה. לפחות עד עכשיו ממש, כאשר פרופסור נורית גוברין הקימה אותה לתחייה ויצרה לה גלעד, בספר מדהים ממש בעומק המחקר ובשפע הפרטים אותם הצליחה הבלשית האמיתית הזו לאסוף בעבודת נמלים ארכיאולוגית מדהימה. אמנם אין זה הסוף, שכן ארכיונה הפרטי העשיר של הסופרת אבד, אבל נראה שזה התיאור הטוב ביותר שיהיה לנו אודות חייה של האישה המדהימה שפתחה את הודו בפני הקהל הארץ ישראלי.

שיחה עם נורית גוברין

א.א: איך הגעת אל שלומית פלאום?

גוברין: הגעתי אליה דרך ספר הזיכרונות שכתב בנו של ברנר, שם יש מאמר זיכרון של שולמית פלאום על ברנר. אני עוסקת בברנר שנים רבות ונדהמתי למצוא זיכרון כזה של אישה שאני לא מכירה כלל ולא שמעתי עליה מעולם. זה היה הרמז הראשון לקיומה. מצאתי ערך עליה בלקסיקון של קרסל, אבל הוא היה משובש, למרות שקרסל הביבליוגרף הקפיד בדרך כלל על דיוק. אין לי מושג מה הייתה הסיבה לשיבוש, אבל זה סיקרן אותי עוד יותר. הייתה גם תמונה של חמש נערות שרובן הוזכרו בספרו של אורי ברנר אבל אחת מהן לא ידועה. התברר לי שאת שלומית פלאום אף אחד לא מזכיר.

אני לא אוהבת להיתקל בדמויות נידחות שאיש אינו יודע עליהן דבר, אז חיפשתי עליה מידע. מצאתי את הספר שלה, שהוא אוטוביוגרפיה של אישה, ראשון מסוגו, וגם ספר מסע של אישה בודדת, דבר נדיר אף יותר. התברר לי שהאישה כתבה וגם נסעה להודו ובילתה באשרם של טאגור, חזרה לארץ והתאהבה בהודו, וכנראה שבהודו אהבו אותה מאוד. היא ייצגה את התרבות ההודית בארץ ישראל, בייחוד את דמותו של טאגור ושירתו, וגם את גאנדי. היא הרצתה עליהם בכל מקום והיו שנים בהן התפרנסה מזה. היא לבשה בגדים הודיים, ואז זה נראה חריג ומוזר. היא נראתה אישה משונה. באותה תקופה לא היו ארץ ישראלים אחרים שכתבו על הודו. למרות חוסר היחס והיחס כחריגה, נראה כי שלומית לא קיטרה על דבר. עבדתי על הספר הזה שלוש שנים וזה היה איסוף פרטים עצום שהמיומנות שלי כחוקרת ספרות שבין השיטות מפעילה גם שיטות בלשיות עזרה לי בו מאוד, בשילוב הפרטים הנפרדים לפסיפס אחד גדול. אני חושבת שכל מי שכותב ביוגרפיה לא יכול שלא לעסוק בבלשות של ממש באשר לחייו של נשוא הביוגרפיה. אבל לא הצלחתי להגיע להודו, לארכיון של טאגור, שם פשוט סירבו לשתף עימי פעולה מסיבותיהם הבלתי ידועות.

א.א: למה חשוב לך לעסוק בסופרים הנידחים האלה, כמו פלאום ואחרים?

גוברין: זה כלול בראיה כוללת של הספרות, שהיא פסיפס המורכב מאבנים קטנות ומאבנים מרכזיות, ויש אבנים בשוליים, אבל בלעדיהן התמונה חסרה. הן מבליטות את התמונה החסרה הלא פחות מהאבנים הגדולות, ואני ממשיכה בכך את אבי, העורך והמבקר ישראל כהן, שכתב את הביוגרפיה היחידה על המחזאי הגדול מתתיהו שוהם, את הביוגרפיה היחידה על הסופר החשוב יעקב שטיינברג וגם על המתרגם העברי מהמאה ה-19, זלקינסון. כולם כבר היו דמויות נשכחות חלקית כשהוא כתב עליהם ואילולא הוא אולי היו שוקעים בתהום הנשייה. כך גם אחותי, חגית הלפרין, שגם היא פרופסור לספרות. (חגית הלפרין פרסמה גם היא ספרים אודות יוצרים כגון שלונסקי ואלכסנדר פן. השתיים הן ככל הנראה שתי האחיות הפרופסוריות היחידות באקדמיה הישראלית העוסקות באותו תחום המחקר). לדעתי הכרת היוצר אמנם אין בה ערובה להבנת יצירתו אבל בלעדיה תהיה ההבנה חסרה.

אני חושבת שיש חשיבות עליונה לשמר את זכרם של הסופרים והיוצרים השונים, ולא רק באמצעים כתובים אלא גם באמצעי קול ווידאו. כך למשל ניסיתי לשכנע את אנשי המדורים השונים לספרות לעשות מיפוי ותיעוד ממלכתיים שיטתיים לכל הסופרים בני השבעים פלוס בארץ, כדי שבעתיד לא יגידו שאנחנו לא יודעים איך ש.שלום דיבר. אין לנו שום סרט בו תועדו שלונסקי או אלתרמן בחייהם. הרי יום אחד נרצה לדעת איך הסופרים שלנו דיברו, איך הניעו את הידיים, איך התלבשו ולא יהיה לנו לאן לפנות. לצערי תיעוד שכזה לא נראה לאף אחד כמשימה לאומית. הרי כל הפוליטיקאים שלנו, למשל, מתועדים עד הסוף ובלי סוף. העובדה שלא מתעדים את אנשי הרוח, את הסופרים והמשוררים, היא החמצה עצומה. מדי שנה אנחנו מחמיצים יותר, כשעוד ועוד מהם הולכים לעולמם וסכנת השכחה לגביהם הולכת וגוברת.

חשוב לי שלכולם, וגם ליוצר נשכח כמו שלומית פלאום, שתרמה רבות, יישאר ציון וזכר.

מפגש עם נורית גוברין אודות גיבורת ספרה, שלומית פלאום

גוברין בויקיפדיה

פרטים באנגלית על נורית גוברין

בן ציון יהושע על "נוסעת אלמונית" ונורית גוברין

נוסעת אלמונית במיתוס

קריאת הדורות במיתוס

כתיבת הארץ במיתוס

צריבה

ברנר מורה דרך

דבש מסלע

מפתחות

תלישות והתחדשות

נורית גוברין על :

כתב העת "הו"

ישורון קשת

קפקא של יעקב פורת

נפתלי הרץ אימבר

תולדות בית דניאל

גוברין ומכון גנזים

יורם מלצר על "קוראת הדורות" של נורית גוברין

אדם ברוך על ספר נורית גוברין

ספר נורית גוברין

אנתולוגיה בעריכת גוברין

מסלול ספר היובל לכבוד ישראל כהן בעריכת נורית גוברין

ערב לכבוד פרופסור גוברין

כתובת הדוא"ל של נורית גוברין

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד