אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גורגו בסני / משקפי הזהב


התמונה של דן לחמן

ג'ורג'ו בסני / משקפי הזהב. הוצאת כרמל
ג'ורג'ו בסני / משקפי הזהב. הוצאת כרמל

ג'וֹרג'וֹ בַּסַני נולד בבולוניה ב 4 למרץ 1916, משנת 1937 עסק בפוליטיקה והיה פעיל במחתרת האנטי-פשיסטית, פעילות שבגינה נאסר בפרארה במאי 1944 ושוחרר ביולי של אותה שנה. עבד בהוצאת ספרים והיה הראשון להכיר בחשיבותו של הברדלס מאת ג'וזפה טומאזי די למפדוזה.

בסני גדל בעיר פררה ובה מתרחשים מרבית סיפוריו. בתחילת שנות השישים התפרסם בעולם ספרו "הגן של פינצי קונטיני" שהפך גם לסרט שבוים בידי וויטוריו דה סיקה והיה מועמד לאוסקר הסרט הזר בשנת 1971.

את הספור בספר זה מספר בגוף ראשון מישהו שבהתחלה איננו יודעים מיהו. הסיפור נפתח בשנת 1919, אחרי מלחמת העולם הראשונה "בגלל גילי הצעיר אני, הכותב, איני יכול להציג אלא תמונה מעורפלת ומבולבלת של אותה תקופה" והוא מתאר בקיצור את מהומות התקופה, עמה מלים, רק כדי להזכיר, גיבור הסיפור, או לפחות זה שעליו מתחיל המספר לספר הוא ד"ר פדיגטי שבא להשתקע בעיר ומצליח להתחבב על כל אנשי העיר. "הלך לו טוב".

כולם ידעו כמובן מה הוא עושה ביום, אך מה הוא עושה בלילות. ראו אותו קונה לעצמו מאכלים, ומכיוון שאינו נשוי הבינו שהוא מבשל לעצמו את הפסטה ההכרחית והנידו לו בראשם. אך הנה הוא בן ארבעים. איש שמן חביב אהוד עם פגם קטן עליו מדברים הזוגות הנשואים בלילה במיטתם שהילדים לא ישמעו. הם שואלים למה הד"ר הנחמד איננו נשוי. בזמן הנכון הוא מצטרף למפלגה הפשיסטית, למרות שאיננו מתעניין בפוליטיקה, אך הנה מתחילות להתעופף שמועות. שמעת שד"ר פדיגטי הוא.. ידעת שהד"ר.... כן הרכילות מתפשטת. ממש כמו שרוסיני מתאר את התפשטות הרכילות באופרה ," הספר מסביליה" ובכן, כן. הד"ר פדיגטי הוא "כזה" "אחד מאלה" אבל חייבים להודות שיש לו סגנון, ועובדה שלקח עשר שנים עד שגילו.

לדעת גורם להוריד את רמת הסקרנות. כבר לא חושבים יותר למה הד"ר הנכבד איננו יושב ביציע בין בורגנים ממעמדו כשהוא הולך לקולנוע, אלא למטה, במקומות הזולים, במקומות החשוכים יותר, קרוב לשירותים. כבר לא מחפשים אחריו, אבל נצנוץ משקפי הזהב שלו מאשרים שהוא ישנו, שם בחשיכה. ומכיוון שכבר יודעים נזכרים גם במוזרויות אחרות למשל זו שהוא איננו נוהג להצטרף למשחקי פוקר במועדון אלא נכנס לספריה שם הוא קורא ספרי מדע שהביא מהבית, אכן מוזרות קשה. וכמה מוזר, הד"ר נוסע לוונציה לביאנאלה או לפסטיבל המוסיקה בפלורנץ לשמוע אופרות, אין ספק מוזר, מוזר ביותר. עכשיו שהם כבר יודעים הם מחליפים מבטי בהלה כשהוא מדבר אתם במרפאה על תשוקתם של טריסטן ואיזולדה, דבר שהיה בו לווית חן תרבותית לפני שידעו. ואם השמועות נכונות הרי ישנה גם זו, האצילה בת השבעים העושה מעשי פיתוי בנערי השליחויות המגיעים לביתה. ואת הד"ר ראו רק מחפש, אך אף פעם לא ראו אותו מוצא. הוא מעולם לא נראה בחברת חייל או פרש או גבר המגיע בחשאי לביתו בשעות לא מקובלות, אבל עכשיו כולם יודעים שהוא מחפש.

והנה מתחילה השערורייה להתגלגל. הד"ר מתחיל להראות עם סטודנט צעיר בכל מקום. סטודנט שהיה מהקולנים וגסי הנפש בהתייחסותם לד"ר הפך את עורו וכעת הם מרבים לבלות. הרכילות מדביקה כעת לא רק את הד"ר אלא כל מי שמניע לו ראש לשלום ברחוב. ופתאום לד"ר יש מכונית יקרה והוא מטייל עם הסטודנט בין בתי המלון היוקרתיים וזנב השערורייה בעקבותיהם.

זה המספר את הסיפור, שעד כה הצניע את עצמו לכדי קול זיכרון העבר הולך וצף לקראתנו, הערה מקרית מגלה שהוא נער יהודי. אבי, חבר המפלגה הפשיסטית מראשית ימיה. כרגע הוא עוד נמצא בחופשת קיץ על חוף הים עם הוריו, כשבסוכה הסמוכה יושב הד"ר עם ידידו הצעיר. מוסוליני רוחץ בים גם הוא באותו יום, והנשים מתפעלות מעממיותו של הדוצ'ה. ים, שמש. את העננים עוד לא רואים. אם כי הערות אנטישמיות מפי אנשים מסביב הולכות ונשמעות. עם סוף הקיץ מתחילים כל העיתונים לכתוב מאמרים אנטישמיים וכעבור זמן קצר נחקקים חוקי הגזע. כעת מתחיל להיות קשה מאוד להיות יהודי באיטליה. עד כה לא היה רמז שהם יודעים, מתייחסים או שאכפת להם מה קורה בגרמניה עם היהודים. והרי היהודים באיטליה היו תמיד " פטריוטים איטלקיים ופשיסטים למופת" כמו שאומר אביו של המספר.

הנער היהודי איך מתעוררת בו השנאה המורשת המקננת בלבו של כל יהודי כלפי כל מה שהוא נוצרי, קתולי, גוי. ויחד עם זה הפחד, הפחד מחזרה לגטו שנבנה בימי הביניים ועדיין עומד על תילו בפררה. ידידיו הצעיר המסביר לו למה אנטישמיות לא תתקבל באיטליה משתמש בכל הקלישאות האנטישמיות הסמויות. הרי היהודים כל כך מוצלחים.

השאלה שהוא שואל את פדגוטי כשהם נפגשים ארי זמן האם איטלקי, אזרח איטלקי, יכול להודות שהוא יהודי, יהודי בלבד? והומו איטלקי בימים של משטר אימים?

זה הכל באשמת הזמנים. הד"ר שמעמדו התערער בגלל "סטייתו" היהודים בגלל סטייתם מדת, לאום, גזע. כל מי שאפשר היה להטיל עליו צל נפגע. חייו התערער. וכידוע, הצל התארך אל מעבר לחיים. חלקם מת תחת הצל הזה.

האם יש צורך להסביר את האנלוגיה שעושה בסני בספרו? שני אנשים כל אחד מסיבותיו הלא קשורות במהותן למאורעות הופכים למבודדים, מאבדים את מקומם החברתי, את עתידם ומוצאים מכנה משותף. גם אם בעיות הזהות שונות ואינן חופפות לחלוטין, גם אם אנו יודעים מתחילת הסיפור שהד"ר הומוסקסואלי והמספר, בן דמותו של בסני מגלה לנו את העובדה רק ברגע שבו האנטישמיות מתחילה להרים ראש, הרי שגם היהודי וגם ההומוסקסואלי העלו רמת חרדה דומה בעיני הפשיסטים - הנאצים - שונאי הזר. בין אם זו חרדה לא רציונאלית מינית או כזו הקוראת תיגר על סיסמאות סופר גבריות של התנועות הלאומניות על המאצ'ואיות המדומה. היהודים עושים מין יותר טוב. נשים נוצריות נמשכות ליהודים הומואים מרעילים את החברה.

אפשר כמובן להיכנס לניתוח של היהדות המשתקפת בספר, למשמעות, לפחדי הגטו שרק שבעים שנה קודם לכן היהודים יצאו ממנו. לתחושת המובן מאליו של ההזדהות האיטלקית עד שאין צורך כלל להזכיר את היהדות עד לרגעים הראשונים של השינוי. כל זה ישנו בספר. הוא מובן מאליו וכתוב מפורשות. כך שניתוח לא ממש יעזור. אין הרבה נסתר בספר.

הספר כתוב בעדינות רבה. הוא מסתיים בשנת 1938. חוקי הגזע נחקקו אך המלחמה עוד בפתח. וכמו בגרמניה של תחילת השלטון הנאצי, היה רגע שהיה קל יותר להיות יהודי מאשר הומוסקסואל. אך הספר הוא לא באמת על זה. למרות שהד"ר תופס בדרמה שלו את כל החלק הראשון, מה שבאמת תופס את הקורא בגרון הוא דווקא התוודעותו של הגיבור ליהדותו, וגם להמשך שאיננו בספר הזה, אלא בספרים האחרים. השנים שתבאנה. זה אינו ספר עב כרס, הוא קצר ונקרא בנשימה אחת עצורה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן