אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שבת / איאן מקיואן


התמונה של דן לחמן

שבת

שבת / איאן מקיואן. הוצאת עם עובד

אם הספרות הנכתבת בעשורים האחרונים באנגליה היא המעניינת ביותר, איאן מקיואן הוא הנחשב בעיני רבים לגדול הסופרים האנגליים הכותבים בימים אלו ואפשר להבין למה.

רוב ספריו תורגמו לעברית וזכו להכרה רבה גם כאן. בין אם זה "אמסטרדם", "כלבים שחורים", "אהבה עיקשת" ובעיקר "כפרה", ספרו המדהים ביותר. הוא זכה בפרס בוקר היוקרתי עבור 'אמסטרדם', והיה מועמד על ספרו החדש בשנה שעברה אך הפסיד אותו לטובת ג'ון באנוויל וספרו 'הים'.

כעת תורגם ספרו האחרון "שבת". למרות אהבתי הגדולה ל-איאן מקיואן קשה לי לחשוב שיוכל לכתוב עוד ספר שלם ומושלם כמו 'כפרה' שהיה בעיני אחד מגדולי הספרים שקראתי בעת האחרונה. לאחרונה נמסר שהוליווד תפיק סרט מהספר שבת.

ב"כפרה", ילדה שנדמה לה שראתה מקרה אונס בבית משפחתה המוליך את מסגרת העלילה. צירופי המקרים, האינטרסים המתנגשים, אווירת הכפר, מלחמת העולם ברקע. הרמזים נערמים כמו בספר בלשי ותוצאות דמיונה של הילדה משפיע על כל הסובבים אותה ומשנה את חייהם. מקיואן מרמז שם בכתיבתו לעולמה של ג'יין אוסטין ולעולם האנגלי הכפרי והשליו על פני השטח. אלא שערוב נקודות המבט של המספרים הופך את הספר לרומן מודרני לחלוטין. לא לחינם באדן מירון בטענה אל סופרי העברית שאינם מסתמכים מנגידים או מושפעים מספרות העבר אלא מנסים להמציא את עולם הספרות שלנו מחדש. מקיואן בכפרה הוא הוכחה איך התייחסות לעבר עשיר מוציא ספר חדש לחלוטין.

שבת, שלוש לפנות בוקר, הנרי פרון מתעורר. לא מחלום רע, לא ממועקה, סתם כך. הוא מרגיש טוב, מכין לעצמו קפה ומשחזר את יום אתמול. הוא רופא מנתח ובזיכרונו עוברים כמה ניתוחים שביצע במשך היום, איאן מקיואן לא חוסך פרטים, אך זה לא אכזרי מדי, תיאורי הניתוחים הם ברמת נסבלת לקורא. התיאור איננו מדמם כמו בסדרה הטלוויזיונית 'אי אר' למשל, אך אנו כן לומדים קצת מהפרוצדורות הכירורגיות שהן רק שמות, בינתיים. ודרכו אנו נכנסים לעולמו המתקדם לכאורה של הנרי, מנתח מצליח.

"מרגע שהוא שרוי בתוך העולם הסגור של אנשי הצוות שלו, של חדר הניתוח ונהליו המסודרים, ומרותק את המיקרוסקופ הניתוח בעת שהוא עוקב אחרי פרוזדור בדרכו אל מחוז חפצו, מרגע זה הוא חווה יכולת עבודה על אנושית. משהו, הדומה לתשוקה...הוא מנוסה מכדי להניח לסוגי הסבל והמצוקה הנקרים על דרכו לגעת בלבו- חובתו להביא תועלת"

הסימן היחיד למשהו שונה מופיע לרגע כשהוא מתיישב מול המחשב לסכם דברים ולשלוח דוא"ל. הוא לא מצליח להתנסח בבהירות המקובלת שלו. הטכניקה המודרנית מתעתעת בו לעתים.

בזוית העין הוא רואה מרחוק מטאור מתקרב, והמטאור לובש צורה לא מוכרת עד שהוא מבין שזה מטוס בוער בדרכו העירה, ומטוסים בוערים בטיסה מוזרה, מביאים אסוציאציות רעות בשנים האחרונות. בוודאי מאז אסון התאומים. מה שאירע למטוס הוא במקרה זה תקלה מכאנית פשוטה, חילונית, אין שום אלוהים מיסטי שהעיר אותו בשעה לא מקובלת ושלח אותו להביט מהחלון. אשתו המקסימה, עורכת הדין המוכשרת, ישנה ולא התעוררה.

הם זוג אוהב ותקשורתי. בנו הגיטריסט, מנגן בלוז, ולעתים כשהנרי מקשיב לבנו מנגן הוא חש שהמוסיקה נוגעת בכיסופים או בתסכול חסרי ביטוי, בתחושה שמנע מעצמו דרך פתוחה, את חיי הלב המהוללים בשירים. חייב להיות בחיים עוד משהו מלבד הצלת חיים. אך מחשבות מסוג זה מתגנבות אליו לעתים רחוקות מכדי שיפריעו לו בחייו. הוא יודע שלא יקנה לעצמו אופנוע פראי ולא יחפש מאהבת בגילה של בתו. במטבח הוא פותח טלוויזיה לשמוע חדשות, אך המטוס הבוער עדיין לא נכנס למטריצה של היום, לעומת זאת מתחילה כבר להתארגן ברחוב ההפגנה הגדולה נגד מלחמת עיראק.

איאן מקיואן מצליח לאפיין בדיוק גדול את דמויותיו. לעומק ולרוחב. את חלל המחיה שלהם. את הזמן והשפעתו. אני מניח שעשה תחקיר עומק בנושא ניתוחי מוח ומבנה הגולגולת אך הוא מצליח לתאר במדויק גם נגינה על גיטרה, את המעבר בין הסולמות והקצבים. להעביר את נשמת הבלוז במלים פשוטות. את התנגשות הפנים והחוץ גם כשזה לכאורה איננו הנושא המידי של הסיפור.

המטוס לא היה בשליחות טרוריסטית. זו הייתה תאונה טכנית לחלוטין. החתול, זה ששרדינגר הביא אותו כדוגמה לאפשרות המשנה התייחסות, חי. החתול של שרדינגר חי והנרי בכל זאת אינו מרגיש את ההקלה המקווה.

מול הראי, הוא נזכר בבתו המשוררת האמורה להגיע וחושב לרגע שהוא הולך ונעשה דומהלצ'רלס דרווין בסוף ימיו שאמר ש-שייקספיר משעמם עד כדי שאט נפש, אך הוא סומך על בתו שתעדן מחדש את רגישויותיו הפואטית. כשחסרה לו מלה הוא נזכר באמירה של ויליאמס ג'ימס על הזיכרון:

"מה שנותר הוא צורה ריקה, מקניטה ומגרה, שכמעט מגדירה, אך לא לגמרי, את הרעיון שהכילה קודם. גם כשאתה נאבק בקהותו של זיכרון חלש אתה יודע בדיוק מהו הדבר ששכחת"

מוטב לו שיחזור למיטה אל אשתו ואל השינה. אלא שהבוקר כבר עלה ויש לו משחק סקווש עם ידידו הטוב. הנרי השקט והלא אלים בגלוי הופך את המשחק לקרב גלדיאטורים מודרני בו הוא מוציא את אלימותו החוצה. הוא אוהב לנצח ולא אוהב להפסיד.

בין לבין יש לו זמן לחשוב על הספרים שבתו נותנת לו לקרוא, נשים בוגדניות מהמאה התשע עשרה במוסקבה או בצרפת הקרתנית לא מדברות אליו. הריאליזם הפנטסטי מדבר אליו עוד פחות. דרך הנרי, יכול מקיואן להגיד כמה משפטים על הספרות. אך בסופו של דבר הנרי לא ממש מאמין בנפש. המוח הוא הנפש, הוא כל מה שיש, לדעתו. ההתאספות להפגנה נגד הפלישה לעיראק הולכת ומתגברת. הנרי מסתכל על הכרזות והנושאים אותן ומגדיר לעצמו את המפגינים החדשים:

"סביאות רצון מחליאה של מפגינים עולם חדש מזהיר של מחאה. של צרכנים טרחנים של שמפו ומשקאות קלים התובעים להרגיש טוב, או נחמד."

לא כמו בימים שלהפגנות הייתה באמת איכות של מרי. דרך חלון מכונית המרצדס שלו הוא רואה לונדון מתקדמת. טלפונים חדשים בגודל אוזן, ספריות מוסיקה ענקיות המכשיר פצפון, מצלמות היכולות לצלם ולהקרין ברחבי העולם, האפשרות לקנות מרצדס באינטרנט. הרפואה התפתחה, האנושות סובלת פחות. אך מבחינתם של פרופסורים באקדמיה הסבל קל יותר לניתוח,האושר הוא אגוז קשה לפיצוח. הוא תופס את עצמו חושב שדבר מה מטריד אותו, והדבר מה הזה הוא מצבו של העולם. שם, באיזה מקום ישנם אנשים המתאגדים להרוג אותו, והמפגינים נמצאים כאן כדי להזכיר לו. המצב מטופל בצורה מגושמת, הוא חושב לעצמו. האמריקאים האלה.

כך אנו הולכים ומכירים את הנרי לעומקו, עולמו מחשבותיו רגשותיו הפנימיים. איש ההתפתחות המודרנית. יציר הטכניקה החדישה, חי בעולמו הבטוח. מוקף בכל מה שהמאה העשרים ואחת יכולה לספק לו, וגם מבט על העולם סביבו.

ואז הוא מסתבך בתאונת דרכים. הוא שומע מתכת נקרעת ממתכת אחרת. הוא איננו נבהל. הוא מבין שרק המכונית נפגעה אך הוא עדיין שקט. אך הוא יודע שמכוניתו לעולם לא תהיה שוב מה שהייתה, כל החלקים הפנימיים שלה שנשברו. הצד החיצוני שלה. היא הרוסה ושונה וכך גם השבת שלו. הוא לא יגיע למשחק בזמן, אם בכלל. והנה עולה בו תחושת שנאה חדשה לאיש במכונית השנייה. תחושה כל כך מודרנית. הנה הוא מוצא את עצמו מעורב בדרמה אורבאנית שמאה שנות קולנוע וחמישים שנות טלוויזיה לא ממש מכינות לרגע הזה כשזה קורה לך. על רקע קולות "מחרחרי השלום" הוא פוגש את בקסטר, בעל המכונית השנייה. וכשהוא מקבל ממנו מכה הוא מאבחן את תחושתו כ:

"רמות מופחתות של חומצות גאמא אמינו ביטורית בין אזורי הקישור שעל תאי העצב של הקורפוס סטריאטום. דבר המעיד על חוסר בשני אנזימים בצדי הגרעין החיוור – דקרבוקלסילזה של חומצה גלוטמית, וכולין אצטיל טרנספרזה"

אין ספק שזה ניתוח מדויק של כאב מתוצאה של אגרוף בבטן. כשהוא מגיע כבר אל משחק הסקווש הוא לא מרוכז ומפסיד לידידו- יריבו.

"המשחק נעשה למטפורה מורחבת של פגם באופי. כל טעות שהוא עושה היא טעות אופיינית לו באורח עמוק כל כך מרגיז כל כך, כל טעות מוכרת לו מיד, כמו חתימה, כמו צלקת ברקמת עור"

הגלדיאטור בזירה עומד להפסיד. המטוס הבוער מהבוקר, ההפגנה, התאונה, כל אלה הם השתלטות המרחב הציבורי על הפרטיות שלו, לכל אדם יש זכות שלא להיות מוטרד בגלל אירועים עולמיים. הוא רוצה לנצח במשחק בשם הפרטיות. במרחב הקטן והסגור של מגרש המשחק. והוא נלחם עד הרגע שבו נקודה אחת מפרידה בינו ובין הניצחון, וטעות של מהלך ומריבה עליו עשויה לגרום לניתוק יחסי הידידות. אלא שהם שניהם רופאים מבוגרים היודעים לישב רגע שכזה. האלימות פגה.

לונדון, סמל לצורת החיים המערבית מיקרוקוסמוס גדול לעולם גדול יותר. הרדיו עוד מדברים על ההפגנה ושמועה שמטוס הבוער הוא בכלל צ'צ'ני ובתא הטייס נמצא ספר קוראן. הוא מביט סביבו וחושב:

"לא הרציונאליות היא שתכריע את קנאי הדת, אלא שגרת הקניות וכל הכרוך בכך, מקומות עבודה, שלום, מידה מסוימת של התחייבות לתענוגות בני מימוש. הבטחה לספק את התשוקות בעולם הזה ולא בבא. מוטב לקנות מאשר להתפלל"

בדרכו הביתה הוא נכנס למועדון להקשיב לשיר החדש שבנו עומד לנגן עם חברי הרביעייה שלו. וכשהוא רואה אותם מנגנים יחד הוא חש שהנגנים:

"נוגעים יחד במשהו מתוק...משהו שהוא מעבר לשיתופי או למיומנות הטכנית, כשמבעם נהיה נינוח ומלא חן כמו ידידות או אהבה. באותה שעה הם מעניקים לנו הצצה אל משהו שאנחנו יכולים להיות"

אבל אנחנו לא, רובנו. גם הנרי לא. לאחרים יש את "המשהו" שאנחנו היינו יכולים להיות. החוץ יחדור בערב לביתו בפרץ אלימות מעורר חרדה. פרץ אלימות שיגמר בשלום. הנרי אשתו וילדיו ישובו אל השגרה הפרטית שלהם. כל אחד מהם בדרכו. שגרה של נוירוכירורג, של עורכת דין, של נגן בלוז ושל אישה מאוהבת ומשוררת. השירה היא המצילה את החיים מפני האלימות בפרק האחרון.

או כדברי אחת הסיסמאות המוכרות לנו ממכוניות חולפות "אמנות - או נמות" וכך יום שהתחיל לפנות בוקר נגמר באותה שעה בחזרה לשינה שלווה.

ספרו הגדול של ג'יימס ג'ויס, יוליסס מתאר יום אחד בחיי גיבורו. כמו שבכפרה ניכרו צללי כתיבתה של ג'ין אוסטין כאן מהבהב מרחוק ג'ויס. הוא איננו מחקה אך בעקיפין רוחו מלווה את מקיואן. מנתח המוח איננו קשור באסוציאציות שלו לשום מיתוס עתיק, הוא מחובר כולו לחיי היום יום.

היום תם. אחרי כל הסערות הקטנות והגדולות, פני הים ישובו להיות שקטים וחלקים. הנרי יחזור להיות איש חומרני וקר. מנתח מוח אמיד, שהנפש נמצאת במוח הנמצא תחת סכין המנתחים שלו. האם זוהי תצורת האושר האנושי. השגרה עם כמה זעזועים נסבלים בחיי היום יום? ולא רק בגלל שהנרי אמיד ויכול להרשות לעצמו יותר מרוב בני האדם, אלא בהתייחסותו אל העולם. צל העולם החיצוני.

אם איאן מקיואן עצמו, רומז דרך האירועים שהוא מזכיר, את חרדותיו מפני הכיוון שהעולם הולך לקראתו הרי שאצל גיבורו, כמו אצל רוב בני האדם החרדות והשינויים נמצאים עדיין באחורי מוחם. הם מתייחסים לכותרת בעיתון ולתמונה בטלוויזיה אך לא להשפעת הדברים עצמם. מכורים לחדשות ולתמונות, מכורים לכלליות אל קהילה של חרדה, והחרדה עדיין כה רחוקה.

ואולי זה מה שעושה את הספר לנפלא, דווקא הגיבור המודע והמכחיש כל הזמן הוא נותן לקורא את האפשרות לבחור בין העמדות, להבין או להתכחש לעולם.

איך אפשר לחלק מחמאות, סופרלטיבים מבלי להישמע מגוחך. אני אגיד רק שמקיואן עשה לי את זה שוב. טלטל אותי והחזיק אותי בידיו למשך שעות הקריאה. אין ספק, חוויה מטלטלת. כמעט לא יאומן שאחרי ספר נפלא אחד הוא הצליח לכתוב עוד יצירה ברמה הזאת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן