|
|
(נדפס לראשונה במעריב ספרות, ב7- לנובמבר 1986.) לאחר מלחמת יום-הכיפורים יצא לאור ספר שירי הראשון "חוּשְׁנִיֶה, הַמִסְגָד". כמה חודשים קודם לכן פרסמתי במוסף הספרותי של אחד העיתונים את שירי "אנא בכוח". שיר משונה ומוזר, שמילותיו צפו ונדחפו לפני עיני ממקורות לא ידועים לי. ונערכו לפני ממש בחוזקה. באותם ימים, שלאחר המלחמה, השלמתי כתיבת כמה שירי קינה, שראשיתם טויטה בחיפזון, על ניירות צבאיים שנמצאו תחת ידי, במובלעת הסורית ובמוצבים של הגבול הצפוני. האמנתי בשירים, האמנתי בשירי הקינה. הם החזירו לי לרגעים את התקווה, כאילו יש בכוחנו להשיב את אלפי הנופלים אל בין החיים. אני ממש זוכר את רגע ההולדת של שירי "אנא בכוח": באוטובוס של חיילים, היורד אל הארץ, בדרך מקוּנֵייטְרָה, כשבחוץ מאפירים השמיים הנמוכים ומבשרים את בוא השלגים. ברדיו של האוטובוס שר איזה חזן את פרק התפילה "אנא בכוח". הוא שורר אותו ברגש ובעוצמה, וצימוד המילים הזה תפש את אזני מיד. אוקסימורון נפלא, שאפילו "מלך האוקסימורונים" בשירתנו החדשה, נתן אלתרמן, היה מסיר כובעו בפניו. מתוך הצימוד הנוגד של רכות ואלימות התנגן לו השיר, שרצה כל כך להיוולד. החומרים היו מוכרים עד לזרא: חייל מוכה ומזה-שינה, השב לביתו לפרק זמן קצר וקצוב, כשהאיום לשוב אל החזית טרם סר מעליו. רעבונו לאישה, הצירוף הפרוע בין תשוקת הבשרים שלו ובין קרבת מותו מהדהדים בשיר:
מישהו מחברי טרח וסיפר לי, מעט בהפתעה, ששמע את המשורר אמיר גלבוע קורא לפני הסטודנטים שלו שירים אחרונים מהמלחמה. באותו החורף הארור של המלחמה הוא נתן הרצאות אורח באוניברסיטה של תל אביב, בפני הקהל שלא היה בחזית. שירים של משוררים לא מוכרים, מאלה שהולידה המלחמה. ובין השירים שקרא, היו גם שירים משלי. הידיד גם הוסיף ואמר לי, שאמיר גלבוע אמר בהרצאתו שאפשר להריח את האש והעשן העולים מן השירים. אני, משורר מתחיל ומהוסס שכמוני, שכתבתי את השורות הקצרות הללו, רק כדי לפרוק מועקות קשות שנצטברו על לבי בחודשי הלחימה, התרגשתי מסיפורו מאד: הנה, לא אל העצים ואל האבנים לבדם אני כותב. יש מסתבר מי שקורא ויש גם מי שמרגיש, מעבר למרחקים העצומים של הארץ החבולה. באולמות המוארים של הקמפוס בתל אביב, במדשאות החמימות שבין הבניינים, בחלק "האחורי" של העם, ב"עורף" העמוק. לא הכרתי את המשורר אמיר גלבוע אז, וכמעט שלא פגשתיו גם אחר כך. אבל הרביתי לקרוא משיריו. התמלאתי בהכרת תודה, ושמרתי את דבר התייחסותו מהחורף ההוא בליבי. יום יבוא, ידעתי, ואוכל לומר לו מעט מהדברים שמילאו את ליבי. ואם רק יסתייע בידי, ואם רק תזדמן שעת רצון, שהרי כל כך בקושי יכולתי אז להשיח עם מישהו על שירי. שהרי אין מנעולים כמו המנעולים התלויים על לבבות המשוררים. ואחר כך, אחרי המלחמה, עליתי לירושלים, ושקעתי לכמה שנים בתוך הבשר החי והעמוק של הטכסטים העבריים. היתה בי איזו הרגשת מורעבות כוססת, שהתגברה עוד במרוצת המלחמה. ואני התנפלתי על הכתובים העבריים בשקיקה, עד לשכחה עצמית גמורה. וכך הגעתי שוב, במין מעגליות מוזרה, אל נוסח התפילה "אנא בכוח". למדתי על פירושיה השונים, וגם הכרתי בעיניים של אוהב נכזב, שלא כולה פנינה לשונית כשדמיתי. רק פתיחתה מופלאה, ואחרי כן היא נופלת באחת אל לשון סתומה ומעייפת. ויום אחד, באיזו ספרייה בירושלים, פתחתי לתומי את "כחולים ואדומים" של אמיר גלבוע, והנה אני קורא בהפתעה: "אנא בכוח...". שיר שכתב, באותו השם, מאותה תפילה עם אותו האוקסימורון הנפלא. היססתי כמה ימים ביני לביני, נפעמתי מחמת הגילוי, ולבסוף אזרתי אומץ והחלטתי לכתוב אליו, אל המשורר התל אביבי, ולהעמיד אותו על הדמיון שבין השירים. הרי כבר התרחשו דברים כאלה בעבר: אנשים שונים כתבו במקומות מרוחקים ובזמן אחר, על דברים קרובים עד כדי פליאה. דחיתי את כתיבתי אליו משבוע לשבוע. אי-נוחות וחוסר קרבה ממשי, הרגשה של פלישה לתחום הפרט, כל אלה ריפו את ידי שהיססה בלאו הכי. עד שקראתי באיזה עיתון חרדי נושן, שמצאתי בבית הספרים, דברים נרגשים על חבלי פטירתו של הרב אי"ה קוק. קראתי בפליאה אבל גם בתחושה של מראה נושן שכבר ראיתי, איך הרחובות בירושלים, סביב ביתו הקטן מלאו אדם. ואיך קראו אוהביו הנרגשים בקול גדול למראשותיו "אנא בכוח גדולת ימינך..." התאור הנפלא של רגעיו האחרונים של הרב קוק, כתוב בלשון עיתונאית עילגת של שנות השלושים, המערבת לעיסה אחת דברי גדולה ושבחי קודש, עם פרטי הווי קטנים, טילטל אותי שוב אל שדות הבזלת הבוערים של רמת הגולן במלחמה הארורה ההיא שהחלה אחרי יום הכיפורים. נישאתי שוב עם החייל שלי, המת-החי, שבדמיונו מצטרפת התשוקה הבוערת לאישה אל תחושת המוות המתקרב:
ואז העזתי וכתבתי את המכתב ל-אמיר גלבוע. כבר אינני זוכר מה בדיוק כתבתי אליו במכתבי המבולבל והנרגש. אני רק זוכר שהייתי נפעם מעצם ההכרה בחילחול הספרותי המופלא של הצירוף "אנא בכוח". דרך התפילה אל שירי אירופה היהודית השרופה שלו, כפי שמצא אותה בקץ המלחמה העולמית, כשהיה חייל בצבא הבריטי. ומשם אל שירי רמת הגולן השרופה שאני נקלעתי אליה במלחמה שלי. סיפרתי לו גם את הסיפור המרגש על חבלי גסיסתו של הרב קוק, ועל הקול הקורא "אנא בכוח", נישא מעל רחובות ירושלים הקטנים. קול שההמונים המצטופפים מתחת לחלונותיו מתחננים בו על חייו של מי שהם כל כך אוהבים, ולא הספיקו לומר לו זאת לפני לכתו מהם. חלפו ימים וקיבלתי את תשובתו, כתובה בכתב ידו, שלא ראיתי כמוהו לנוי. מה השיב לי במכתבו? על לשון אחת המעוררת לשונות רבות, אצל משוררים שונים ורחוקים. על המשותף ביניהם, אבל גם המפריד, שאין לגשר על פניו. וגם הביע פליאה מסוימת מהדרך שבה נדרשתי אני אל הכתוב העתיק הזה. ומאד נראה לו הצירוף החד-פעמי, הנוקב, שבין תאוות הבשר, תחושת המוות הקרֵב והמסתורין הגדול הצונֵף אותם לצניפה אחת. באותם הימים גם קראתי את שירי הזעקה הקשים שפרסם אמיר גלבוע ב"מאזנים". שירי תגובה, מאוחרת מעט, לאימי ימי החרדה של מלחמת יום הכיפורים. והבנתי אז, שלא רק בנפשו של הרב קוק שכנה חרדה גדולה לגורלו של העם הזה, ולא רק בנפשו של נ. א., שלו הוקדשו השירים, קיננה דאגה קשה לעתידנו כאן. אלא שגם המשורר המופלא אמיר גלבוע, זכר משורר לברכה, חרד עד מוות לחיינו שבכאן ולחייה של הלשון העברית. את כל אלה רציתי לכתוב לו. לדלג מעל חומת המחיצות המלאכותיות, ולהשיח לו גם את מבוכותי. אבל לא הספקתי. האיש הלך לעולמו כשעניינים רבים אינם פתורים. וענייני שלי, הקטן, ביניהם. היום אני מצטער מאד שלא אמרתי לו כל אלה. יהיו הדברים המעטים שהזכרתי כאן, נר לזכרו. ואולי עוד תימצא איזו דרך מסתורית, ככתוב בתפילת "אנא בכוח", להגיע אליו ולהגיד לו בפניו מעט ממה שרציתי. שהרי זוהי "גְדוּלת יְמִינָם" של משוררי אמת. שאף על פי שהם הולכים מאיתנו, הרי רוחם ודבריהם, ואלה שלא הספיקו ולא נאמרו בכללם, עוד חיים עימנו שנים ארוכות. (במלאת עשרים שנה לפטירתו של אמיר גלבוע ) נדפס בשנת 1986 במעריב ספרות לזכרו, בעריכתו של משה דור.
|