אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פירנדלו / אהבות ללא אהבה


התמונה של דן לחמן

לואיגי' פירנדלו / אהבות ללא אהבה. הוצאת אחוזת בית.

לואיגי' פירנדלו מוכר בארץ בעיקר כמחזאי. כמה ממחזותיו הועלו על הבמה בארץ: "שש נפשות מחפשות מחבר", "הנרי הרביעי", ו"הערב אימפרוביזציה". "שש נפשות מחפשות מחבר" מועלה באופן די קבוע, אם לא בתיאטרון המקצועי הרי שבבתי ספר לדרמה ובלהקות חובבים. סרט שנעשה לפי מחזה שלו "אני כפי שתרצוני" על אישה חולת שכחה החוזרת לבעלה בלי לדעת מי היא באמת, בכיכובה של גרטה גארבו נעלם גם הוא מהזיכרון.

במחזותיו קל יותר לעקוב אחרי נושא שהעסיק אותו לאורך כתיבתו. הקשר בין המציאות והבדיון. החיים והאמנות, הגלישה של האחד לתוך השני. ספרו הגדול "מתיה פסקל המנוח" תורגם לפני עידנים ונעלם מהזיכרון בארץ, למרות שהיה הגורם המרכזי לפרס נובל לספרות שקיבל פירנדלו בשנת 1934. גם סיפוריו שתורגמו בעבר נעלמו מהשוק. והנה לא מזמן פורסם ספר סיפוריו "סיפורי מסכות".

פירנדלו היה אישיות שנויה במחלוקת תקופת מה. הוא התחיל לפרסם בסוף המאה התשע עשרה ובהתחלה היה תוצר של אותה מאה וצורת הספרות שלה. סיפורים שעיקרם מתרחש בסיציליה. אחר כך נעשה מודרני יותר, אמנם עדיין בתוך גבולות הריאליזם לכאורה, אך תמיד עם איזה היפוך נפשי החורג מגבולות הריאליסטי. בשנותיו האחרונות חי תחת השלטון הפשיסטי. הוא הסכים לקבל מבניטו מוסוליני תיאטרון משלו והפך להיות אבי התיאטרון הלאומי. הוא אמר פעם "אני איטלקי משמע אני פשיסט", לא סלחו על האמירה הזאת אך מנגד משפלשו האיטלקים לאתיופיה פרסם עמדה נגדית. בניגוד לכמה סופרים שהיו מזוהים עם הפשיזם אין בכתביו התייחסות למשטר, הוא איננו כותב על זמן ומקום, התקופה והמציאות הרגעית איננה משתתפת בסיפור בדרך כלל. הוא לא נחשב לגזעני או אנטישמי כמו סלין הצרפתי למשל, סופר אדיר, אך גם פשיסט ואנטישמי. פירנדלו עסק ביחיד, בשאלת זהותו הפנימית. בפער שבין איך נתפס אדם על ידי הסביבה ובין הדימוי העצמי שלו. תחילת המאה העשרים, אך מודרני לחלוטין בשאלות הקיומיות.

פירנדלו הכיר מקרוב את השיגעון. אשתו הייתה חולת נפש וגם בתו לא הייתה יציבה נפשית. הוא הכיר את עומק הכאב והטרגיות. סיפוריו מלאים בהם, אך גם באור השמש ובריח ההדרים הסיציליאניים. הם לעתים מבדחים, לעתים אכזריים. בסיפור אחד שלו למשל מקבל זוג זקנים חוחית, ציפור שהייתה שייכת לנכדתם שמתה. הם נקשרים אליה ומטפלים בה. בדירה מולם מתגורר זוג המגדל חתול. יום אחד פולש החתול , בלי רצון רע, אלא כי זה טבעו וטורף את החוחית. כתוצאה מכך הסב יורה בשכן ובנו של השכן יורה והורג את הסב. וכך מתוך סתמיותו של כוח טבע נהרגו אנשים וחייהן של שתי משפחות נהרסו בשל חתול וציפור.

"חוסר השחר של החיים אינו נצרך להֵראות לאמיתי, פשוט מפני שהנהו אמיתי". אמר באחד המקומות.

פירנדלו חושף בכתביו צדדים נסתרים וסותרים באופי גיבוריו, ולמעשה מגלה את ריבוי הפנים של האדם בכלל. גילוי "הפנים האחרות" הוא המהלך הנרטיבי העיקרי בסיפוריו ­­- השניוּת המעוררת תהיות על מהות נפש האדם, שינויים סמויים מעין או מודחקים המעַוותים לפתע את תווי פני הדמויות לבלי הכר. מהפכים בלתי צפויים מתרחשים בסיפורי פירנדלו ששזורה בהם שורה ארוכה של וריאציות על נושא תעתועי הגורל, ומשתקפת בהם חיבתו לגרוטסקה של מצבים קיצוניים.

"אני חושב שהחיים הם מהתלה עצובה מאוד מאחר שקיים בתוכנו - מבלי שנוכל לדעת איך, מדוע או מהיכן הצורך לרמות את עצמנו בהתמדה על ידי כך שאנחנו יוצרים לעצמנו מציאות (כל אחד והמציאות שלו ולעולם אין זו אותה מציאות לכולם) אשר מתגלה כהבל וכאחיזת עיניים.

מי שהבין את כללי המשחק שוב לא מצליח לרמות את עצמו, אך מי ששוב אינו יכול לרמות את עצמו, אינו יכול למצוא עוד טעם ולא הנאה בחייו. ככה זה.

יצירתי מלאה חמלה עזה כלפי כל אלה שמרמים את עצמם. אך אל חמלה זו לא יכול שלא להתלוות צחוקו האכזרי של הגורל שדן אדם להיות מרומה. זאת, בקצרה, הסיבה לעצב המר הממלא את יצירותיי ואת חיי"

נראה לי שלא צריך להוסיף הרבה. פירנדלו הבין היטב את עולם הכתיבה של עצמו, שם לא רימה את עצמו ולא את הקורא. כעת תורגם ספרו "אהבות ללא אהבה" ששמו אומר עליו הכל. הספר כולל שמונה נובלות.

לאיזה כיוון שיחה תוביל אישה, כנראה לא ממש צעירה, את בעלה אחרי ארוחת ערב אם לא לשאלה מי טוב יותר שימות קודם, הוא או היא. והיא מסבירה לו באריכות, והכל לטובת המשפחה, שמוטב שהגבר, הבעל, ימות ראשון כי האישה צריכה להמשיך ולטפל בילדים, דברים שהבעל איננו יודע לעשות. וכך היא מושכת את השיחה ומשכנעת אותו שהאישה חשובה יותר בעולם. וכמסתבר, זו לא פעם ראשונה שהיא מוליכה לשם את השיחה. וכשהיא מתה, נו בוודאי שהיא מתה ראשונה, זה פירנדלו.

לואיגי' פירנדלו

ג'וליו, צעיר אמיד למדי אוהב לאהוב. יש לו בית גדול שהוא משכיר את הקומה הראשונה שלו למשפחות, בתנאי שהוא בודק מראש, שישנה שם בת צעירה. הוא מתאהב בה מרחוק, אהבה לא ממומשת, ולא נראה שזה חסר לו. בשנה הבאה יפנה את הדיירים וממילא תבוא בחורה חדשה ואהבה חדשה. המשפחה החדשה שנכנסה לגור כוללת אם ושתי בנות. האחת כבר מאורסת, אלא שארוסה לומד בגרמניה כבר מזה ארבע שנים ולאחרונה כמעט וחדל לכתוב. הבת אגאלה נעשית חולה, דיכאון משתלט עליה. היא מבינה שחתנה לעתיד לא יחזור. וכך מתדרדר מצבה יותר ויותר עד שמזעיקים את הארוס ההוא מגרמניה ומסתבר שאכן, הוא החליט לבטל הכל. ג'וליו שומע את הסיפור ומתאהב באומללה. בדרך עקיפין האהבות החד צדדיות שלו משנות כיוון. הפעם הוא מבקש את ידה של אגאטה, והיא כדי שלא יחשבו שעודנה אוהבת את האחר ובגלל שסיכויה ממילא פחתו מסכימה. האהבה תבוא אחר כך, אומרת אמה של אגאטה. קודם מתחתנים. גם אמו של ג'וליו, זקנה נכה שאינה יורדת ממיטתה מבחינה בשינוי מצב רוחו ומאיצה בו להתחתן עם הנערה שאיננה מכירה כלל. כך הם הולכים להתחתן מהסיבות הלא נכונות.

אחרי החתונה הם מתחילים לשחק במשחק האהבה. היא מנסה לשכנע אותו שהתאהבה בו באמת, בזמן שבתוכה עודה חושבת על מריו, זה שזנח אותה. הוא מנסה לשכנע אותה שהוא מאמין לה ואוהב אותה, אך גם הוא אינו חדל לחשוב על מריו לקנא לעבר ולקלקל את ההווה.

כמובן שלא הסיפור חשוב אצל פירנדלו אלא מערכות הרגשיות השוות הפועלות במקביל אצל אנשים שונים באותו זמן ואותה סיטואציה. אם זו הייתה אופרה היה יכול להעמיד דואטים ושלישיות בהן כל אחד שר על רגש אחר מזה הנראה לעין באותו רגע, המשק בין הפנים לחוץ, האמיתויות הקטנות של החיים.

בסיפור אחר צעיר תמים מתחתן בשידוך עם אלמנה המנסה לשחזר בכל צעד את מה שלימד אותה בעלה הנפטר. ובדרכה היא משגעת פוגעת ומעליבה את המעיר לו נישאה זה עתה.

האלמנה מבקרת את ידידתה שהתאלמנה זה עתה וזו איננה מבינה את הבכי וההצפה הרגשית של חברתה המייללת. הוא הרי היה רק בעלה, לא ממש מישהו חשוב להתאבל עליו באמת.

באחד הסיפורים הארוכים והמפותלים יותר בספר, האב העני רוצה להשיא את בתו לאיש עשיר, לא סתם איש, אלמן ארבע פעמים. הוא בן שבעים ושתיים, היא צעירונת. אם היה רק בן חמישים נניח לא היה מציע את בתו למבוגר הזה, אך לאיש שעבר שבעים, כמה עוד יחיה, והיא תישאר אלמנה עשירה וחופשייה, ובינתיים הוא מכין לה צעיר עני כמאהב:

"הוא לא איש רע,בסופו של דבר, מסכן עלוב! מה אפשר לעשות יש לו מין שיגעון כזה, הוא מוכרח להיות נשוי, הוא לא יכול להתגבר על זה. אבל אם אלוהים ירצה זאת תהייה האחרונה... אני יודע שאתה רוקד כאילו לא עשית בחיים שלך שום דבר אחר. אפילו עם דרבנות על הרגליים, אמרו לי. ולנגן אתה מנגן בפסנתר כמלאך.. אבל דון פפה היקר שלי, כאן לא מדובר בריקודים, הבנת אותי? לרקוד זה דבר אחד, ולאכול זה דבר אחר. בלי לאכול אי אפשר לרקוד ואי אפשר לנגן... תן לי לארגן בשקט את הנישואים המבורכים האלה... למה יכול לשאוף אב הגון עם משפחה? שבתו תהיה מאושרת, מי שעני הוא עבד. עבדות ואושר יכולים ללכת יחד? לא! לכן דבר ראשון כסף. החופש בא עם העושר"

שיחה קטנה מהסוג שרבות כמוה בספר. לרוב הצעירים יש אמהות או אחיות עם עצבים רופפים או גם וגם. ואימהות איטלקיות הן "אימהות פולניות" במהותן. הבנים הצעירים קשורים לאימהות ולאחיות יותר מכל פולני הגון, והן מפנקות את הבן, שהבן לא יעבוד, העיקר שיראה כאילו כן, כאילו יש לו, כאילו הוא משהו. והבנים, עצלים המקבלים את הדין. עומדים מול המראה מצטחצחים ומראים את עצמם בעיר. משהו כבר יקרה. והבת תתחתן עם הזקן והמאהב שאפילו לא ידע שהוא רוצה להיות כזה יחכה לה בצד בסבלנות.

"דון דייגו לבש את הבגד שלקח כבר חלק בארבע חתונות.. כשירד לחצר, לא זיהו אותו האווזים המגודלים בלבושו הלא שגרתי, ובצווארים ארוכים, משוכים קדימה, רדפו אחריו עד השער וציווחו כאחוזי שדים. אוי ואבוי, הנשמות של נשותיי במנוחות חשב דון פפה, והוא רץ אחריהם וגירש אותן בתנועות ידיים קיש! קיש!"

גם כשהוא מגחיך את הסיטואציה הוא איננו מגחיך את האנשים. הם נשארים אנושיים גם בחולשותיהם וגם בדעות הקדומות שלהם. אך מעניין לא פחות היא הכרתו של פירנדלו, כאן דרך האב בצרכיה המיניים של האישה. סיפור שנכתב בתחילת המאה שעברה, בסיציליה. מוקדם ומעניין, למרות שאין דיון פנימי בצורך, הוא מובא כמובן מאליו. הכרה בצרכיה המיניים של הצעירה היא המסובבת את הסיפור, הצעתו של האב לבת להתאפק שנתיים שלוש היא חלק מההכרה במיניות שתוכל לקיים כשתהייה אלמנה חופשייה. למעשה כל הסיפור עוסק בעקיפין בחיי המין העתידיים של הנערה. העניין הולך ומסתבך כשהיא, מבלי לדעת הופכת למין מלכת דבורים שכל גבר הנכנס לסביבתה תולה בה תקוות מיניות עתידיות. חיי כולם הולכים ומסתבכים בהתאם.

כשהזקן נופל למשכב ויש חשש לחייו מתאספים סביב מיטתו אשתו אביה והצעיר, פפה. שוב, מעמד שראוי לאופרה ארבעה אנשים המתחברים יחד בגלל המוות אך לכל אחד אינטרס שונה לחלוטין מהאחרים. איזו רביעייה ורדי היה יכול להלחין.

האישה, למרות שהיא ציר הסיפור איננה מרכז הסיפור. הסיפור הוא על הגברים שסובבו אותה. כל אחד ותוצאות המפגש עם האישה, שלמעשה עשתה מעט מאוד כדי להשפיע על חייהם. הגברים הם "גיבורי" הסיפור, כל אחד וחולשתו.

אפשר היה לקרוא לספר גם "תמונות מחיי נישואין" שהרי רוב הסיפורים בספר מתרחשים בלבם של זוגות נשואים. יכולתו לתמצת בכמה משפטים דמויות ואופי גורמות הנאה מרובה, ובכך גם צמצום הסיפור לעיקר בלבד. הכל בקיצור אך כך ברור. הרגשות, אלו הקיימים ואלו שמשחקים אותם, כי כך צריך או כי כך חונכו. אמת ושקר כנות ורמייה. יחסי נישואים מתוך מקומות שאין להם קשר אמיתי לעניין, שידוך לא מוצלח, התאהבות בדמות לא אמיתית. חיים משותפים חסרי שיתוף. פירנדלו מסיים את הסיפורים רגע אחד לפני הקריסה הפנימית של הדמויות ומשאיר לקורא לסיים את הסיפור לעצמו. לעולם לא נדע אם הבעל מרד באשתו, אישה שרצתה לבגוד בבעלה. ואם זה היה קורה מה היה קורה לאנשים הללו שהוזזו מעמדתם הטבעית בחיים. מאופיים והתנהגותם הקבועה. יתכן שזו החמלה שפירנדלו מדבר עליה. השארת האנשים על סף המעשה הדרסטי והדרמה נשארת קטנה, הכל מוליך להתרחשות. כך שגם הקורא, כמו הגיבורים נשאר והשאלה אתו ובתוכו. פירנדלו משתעשע באפשרויות הרבות קיימות בעולם הנישואים, הוא מציג אותן בפני הקורא, אך הקורא לא בהכרח משתעשע. הדברים נוגעים ללב, מהווים חומר למחשבה, ונותנים פתח לבדוק רגשות. ספר נפלא ועמוק.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן