אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אהבה כלואה / זיל רוזייה


דן לחמן's picture

 אהבה כלואה / ז'יל רוזייה. הוצאת חרגול
אהבה כלואה / ז'יל רוזייה. הוצאת חרגול

"אם תרצו שאספר לכם, השמיעו לי קצת שומאן, המוזיקה תעזור לי להעלות זיכרונות. שירים. נתחיל בschone wiege meiner laiden ( ערש ייסורי הנהדרת ) ארבעה מן המלעילים היפים ביותר שבראה הרוח הגרמנית"

כך מתחיל המספר לספר לנו את סיפורו. המספר איננו גרמני, הוא צרפתי העומד להעלות זיכרונות מימי מלחמת העולם. תמונת משפחה תעזור להעלות באוב את המשתתפים. משפחתו בעיר הקטנה מאוד בימי הכיבוש הגרמני. האם, בניה ובנותיה, האב נמצא כבר בשבי הגרמני.

"מי שצילם את התמונה היה פולקר האמרשימל, איש אס-אס. הוא היה מזיין את אחותי אן, תסלחו לי על הביטוי, אבל אין לי אחר. היא צרחה מרוב עונג בקומה הראשונה ותליוני הבדולח של הנברשת בסלון השמיעו צלצולים, כליווי לחבטות חלציו של הגרמני.... אחרי השחרור אחד השכנים אנס את אחותי אן, וכל השכונה מחאה כפיים. המחזה התרחש מול גדר הגינה... אחותי טענה שהאונס ההוא בתום המלחמה גרם לה הלם. תגובות מוזרות יש לבן אדם. לא הפריע לה לעשות אהבה מדי יום ביומו, לפעמים פעמיים ביום עם נציג הפיהרר עלי אדמות, אך שלוש ארבע חדירות קטנות של הזרג של השכן, על הבוקר, לפני הקפה הראשון, ריסקו משהו בנשמתה"

אין ספר שזו פסקת פתיחה מרשימה ביותר. בהמשך הוא מתאר אותו ומשפחתו החיים בתוך הכיבוש הגרמני בעיר קטנה, חסרי כל. את העלבון של בני המשפחה, את חוסר היכולת להשתלט על אן, האחות הקטנה, שכבר בגיל ארבע עשרה ברחה עם בנו של הבנאי וחזרה לא בתולה.

מוסיקה, שיר או תמונה במקום עוגיית מדלן. הספרות הצרפתית, ובכלל מאז מרסל פרוסט מצאה לה חפצים מעלי זיכרונות להתחיל בהם סיפורים. גם כאן לכל מה שמתחיל בהעלאת הזיכרונות צריך להוסיף את טעמו של מרק הבצל שטעמו מזכיר את המרק שהיה מבשל האב כשעוד לא היה בשבי הגרמנים.

אן הקטנה לא הייתה תמימה וידעה מתי כדאי לה להיות באיזה צד של המתרס. היא התנדבה ללגיון המתנדבים למלחמה בבולשביזם וזכתה להערכה אנשי וישי. זכתה לזכויות והטבות וכנראה הסגירה מתנגדים. אז היה לה כדאי.

המספר מלמד גרמנית. כשהוא מונה את רשימת הסופרים אותם קרא ואהב אנחנו עשויים לשכוח לרגע מה קרה לעם התרבותי שהוציא מתוכו את לסינג, שילר, קאנט,ניטשה, היינה, רילקה, לסקר, קפקא, קסטנר, מוסיל, מאן, ועוד ועוד. הוא מונה אותם כולם והלב נחמץ שאלו היו אנשי הרוח של העם שזה מה שקרה לו בתקופה בו מתרחש הספר.

בשנת לימודיו בגרמניה הוא פוגש את הנס יואכים, המלמד אותו לאהוב את הספרות ובעיקר את תומס מאן. הנס יפה התואר שהיה מקריא פרקים שלמים בקצב מוסיקלי. ורק התקשרותו המיוחדת של המספר לספר "מות בוונציה" מרמזת את הרגשות שחש אל יואכים היפה, שהקשר אתו נותק עם פרוץ המלחמה.

עם הכיבוש הוא מכין לו במרתף ספרית סתר עם כל הספרים שהגרמנים אוסרים. למרות ההגנה החלקית בגלל אחותו הוא מפחד שבאיזו פשיטה יגלו שהוא מחזיק ספרות אסורה. אמו מסדרת לו שעורים פרטיים כדי שיתפרנס קצת. אחת התלמידות שלו היא קלוד שאחר זמן הופכת להיות אשתו

"כל המשא ומתן לקראת החתונה נוהל באווירה של צניעות גמורה, בלשון נקייה וברמיזות עדינות, ליד שולחן תה שהוגש בספלי חרסינה עדינה"

אלא שלאחר זמן הורי אשתו באים אליו בטענה שאינו מקיים אתה יחסים והוא מבין רק במעומעם למה מצפים ממנו, הוא הרי נער שהתרבות בראש מעיניו

"פתאום באו אליי בטענות, ברמזים עבים על שלא נהגתי בגסות ולא הסכמתי לקחת חלק במחזה שתואר בגלויות מסוימות שתלמידי גימנסיה החליפו בחשאי... חשתי כבוד רב לחינוך הבורגני של קלוד ולא העליתי על דעתי אפשרות לגרור את היחסים בינינו למעמקי הביבים"

למעשה מלבד קצת אוננות הוא יצור א-מיני או כמעט כזה, כי מדי פעם עולב בו צל תשוקה מול גבר צעיר יפה תואר. והוא עדיין איננו מבין את נפשו, כולו בהשפעת תומס מאן ומוות בוונציה.

מדי פעם הוא רואה דרך חלון הכיתה בה הוא מלמד את הגרמנים באים לתפוס כמה מהתלמידים הבוגרים, והוא לא ידע שהם חברים במחתרת, הוא לא רצה לדעת. גם לא על שכניו שנעלמו, גם לא כשלחמן הקטן נורה ממש לנגד עיניו. הוא איננו אוהב את הגרמנים מהסיבות הפחות חשובות. אין לו עניין המציאות הפוליטית ממשית.

"כה יפה הייתה שפתם של גבלס וגתה. הוריו של לחמן גרו בשכנות, אבל לא הלכנו לבקר אותם אחרי האסון... בנוגע לאמי ולי, נדמה לי שפחדנו, חששנו שהאסון שלהם יפקוד גם אותנו כשיראו אותנו מביעים תנחומים להוריו של איש מחתרת שנוסף על כך היה יהודי" בעוד שצעירים התגייסו למחתרת, נערות העבירו מסרים ממקום למקום " אני לא יכולתי לוותר על תומס מאן. זה היה סף הסבולת שלי במאבק מול הכובש, השתתפתי במלחמה רק בלי רובה"

יום אחד באים הגרמנים לאסוף אותו למשרדי הגסטאפו. הוא חרד, הרי איננו חבר מחתרת, לא ביקר משפחות יהודיות ולא אמר מלה בגנות הכיבוש. בדרך הוא מרגיש שאנשים מביטים בו כמו בגיבור שנתפס, אבל כל מה שרוצים ממנו זה לתרגם מדי פעם מצרפתית לגרמנית כתבים. הוא מגיע תמיד בזמן אך הקצין הממונה נותן לו להמתין במסדרונות

"לא הרשיתי לעצמי לאחר אפילו בדקה, גם כשידעתי שיהיה עלי להמתין במשך שעות... זאת הייתה דרכי הצנועה למדי, להתנגד לכובש"

כשקוראים משפטים מהסוג הזה קשה להאמין, אך מצד שני בני אדם נותנים לעצמם סיבות מסיבות שונות למה שהם עושים, והסיבות נראות להם הגיוניות ומקובלות עליהם עצמם. כל הפרק הזה המתאר את האנשים שראה הולכים ונעלמים במרצפי העינויים של הגסטאפו, והמחשבות שלו המטהרות את עצמו הן מזעזעות. הרי הוא איננו אדם טיפש. הוא קורא את מיטב הספרות ומיטב התרבות. והנה הוא מקבל את ההצדקות הפנימיות הטיפשיות ביותר והצבועות ביותר כחלק מהסיב לעצום עיניים מהמתרחש ולא לרצות אפילו לדעת.

" לא רציתי לזהות אנשים. מה שחשוב הם הנופים. אנשים מתים ממילא בכל מיני צורות. את הנופים הללו בדיוק ראו גם אבות אבותיי"

הקריאה הופכת למזעזעת יותר ויותר. איך האיש האוהב את ההומאניות הכתובה מסתתר מאחורי התירוצים הקלושים כדי לא להביט במציאות, בבני אדם נלקחים למותם, והוא יודע זאת. והנה יום אחד מזדמן לו להציל את הרמן, צעיר יהודי יפה תואר, ממשרדי הגסטאפו. הוא מביא ומשכן אותו במרתף ביתו. וכך הוא מרגיש שהצטרף לתנועת ההתנגדות. הוא מביא להרמן לבנים משומשים, שלו ושל אשתו:

"נהניתי לדמיין את הרמן לבוש פעם כגבר ופעם כאישה מתחת למכנסיו, זאת הייתה דרך דיסקרטית להשפיל אותו...רציתי לשמור לעצמי מידה של שליטה עליו, לשפר את תנאי חייו אך לא מדי, כפי שעושים לקנרי בכלוב כששוכחים כביכול להחליף לו את המים כדי שלא יוכל להתנקות כראוי"

ואכן, מכאן הספר מקבל תפנית חדה. מכאן הא מתחיל לעסוק במערכת היחסים בין שני הגברים. הסוהר והכלוא. אשתו, קלוד מתאבדת. הוא לא נגע בה, כמעט ולא החליף אתה מלה. הוא לא מבין למה עשתה זאת. הוא עסוק מדי בהרמן, במחשבות על הרמן. הוא איננו תופס את עצמו כאנטישמי, אין לו כלום נגד יהודים. הוא איננו מכיר כאלה מלבד כמה, בשמם, מכיוון שממילא אינם באים לכנסיה, אך כשהוא נתקל בספר הכתוב עברית התגובות שלו אנטישמיות. יש לו טענה על השימוש בכתיב השונה,העתיק. טענה נגד שימוש באידיש כשפה מקלקלת גרמנית ומצחיקה. אבל הוא הרי אדם ממוצע לחלוטין, כך חושבים הרוב. אפשר היה להגיד רוב האנשים החיים בערים קטנות בצרפת הכפרית או במקומות דומים, אך המתכחשים לשנאה השקטה שלהם לשונה ולאחר מהם חיים בכל מקום.

משלב מסוים לא ידעתי איך להתייחס לספר. חזרתי כמה פעמים לקרוא את מספר המלים המוקדשות לסופר. "ז'יל רוזייה, מנהל בית תרבות היידיש בפריז. נולד ב1963". וזהו בערך. מבחינת כתיבה, אין ספק, האיש יודע לכתוב. גם את הכוונות שלא אי אפשר להחמיץ. אך בכל זאת התערובת הזו של נוצרי –יהודי - ספרות גרמנית - הומוסקסואליות ומשחקי שליטה, אידיש – גרמנית. איזו תערובת קשה לעיכול ולקבלה.

השימוש שנעשה בספר בהומוסקסואל כדימוי לא עבדה עלי. אחרי משחקי השליטה והסאדו מזוכיזם הנפשי של לולה בפרופסור אונראט ב"מלאך הכחול" או בהשתקפותם הידית אצל פוגל ב"חיי נישואים" או אפילו "בעלת הארמון" של לאה גולדברג. הצטרכו עכשיו למצוא זוגיות חדשה לנושא "ישן", מעניינת יותר "בת ימינו" מבחינת כתיבה. יכולתי אולי לנסות ללכת עם הסיפור של הצרפתי הבורגני הקטן האטום למה שקורה באמת. שאיננו מבין ואיננו מתעניין. יכולתי אפילו לנסות להבין כיצד יהודי מסביר בצורה כל שהיא דמות אנטישמית מוסווה, שאולי סמלית להומופוביה ובעצם לא. התערובת לא גרמה לי הנאה. הספר הקטן הזה מתפשט ליותר מדי כיוונים בו בעת. הצרפתים הפכו אותו לרב מכר. אני יכול להבין.

קריאה נוספת - אימגו

רחוב הפרחים 22 - הטרגדיה של יהדות גרמניה מזוית אישית

רחוב הפרחים 22 פרק 5 חלק א'

רחוב הפרחים 22 פרק 5 חלק ב' - חורבן ותקומה?

דפי ילדות - שנים של אימה בבודפשט

בית העלמין היהודי בוורשה - חלק שלישי - שואה

יחידי סגולה - הצלת ילדים יהודיים בידי פולנים בתקופת השואה חלק א'

יחידי סגולה - הצלת ילדים יהודיים בידי פולנים בתקופת השואה חלק ב'

חיים בזהות שאולה

מצעד החיים

מחשבות על השואה והבנייה חברתית

החלטת יד ושם לסגור את השערים בפני ילדים שגויה

ראיון עם המשורר יעקב ברזילי

ברגן בלזן אנגינה פקטוריס

ההשמדה בראי הבדיה הספרותית / שרלוט ורדי

שואת העם היהודי ולא "שואת יהודי אירופה"

מסע לפולין

הכנסיה והיהודים בתקופת השואה

אדית צירר: שלושה קילומטרים בשלג, על הגב של האפיפיור

יום שואה

התיתכן שואה בימינו?

אדם בן כלב / תיאטרון גשר

צחוק של עכברוש / האופרה

פורום וירטואלי כמרחב נפשי

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן