אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רצנזיה וריאיון עם המשוררת חוה פנחס כהן


התמונה של שושנה ויג

על המתח הבלתי ניתן לגישור בין חיי המשפחה לחיי היצירהרצנזיה וריאיון עם המשוררת חוה פנחס כהן, לרגל הופעת ספר שיריה:"הגנן, הכלבתא והשרמוטה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד-קרן רבינוביץ' לאמנויות 2006)

חוה פנחס כהן / "הגנן, הכלבתא והשרמוטה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד-קרן רבינוביץ' לאמנויות 2006)

ספר השירה, "הגנן, הכלבתא והשרמוטה" של המשוררת חוה פנחס כהן ראה אור בחודש ינואר 2006. הספר יצא לאור בסדרת ריתמוס - סדרה לשירה בהוצאת הקיבוץ המאוחד וקרן רבינוביץ' לאמנויות. ספר שירה הוא בבחינת שופר למשורר, ברוב המקרים שופרו של המשורר משמיע קולו לקהל מצומצם. התרבות הישראלית מבכרת לסגוד לתרבות הפופולרית ואין שעתה פנויה לאיכות.

ברוב המקרים המשורר לא זוכה לגלות את קהל הקוראים כפי שמתרחש לרוב כאשר סופר מפרסם את ספרו. לרוב כשסופר נחשב לדגול בעיניי בעלי ההוצאה הם יטרחו להפיצו במלוא הקיטור. הם "יפציצו" את חלון הראווה בעשרות עותקים של הספר שהם דורשים כבודו. זה קורה תמיד לספר פרוזה. ספר שירה נותר הרבה פעמים בלא אבא ובלא אימא ואין סיכוי שנמצא בארצנו את חלון הראווה של חנות הספרים מונשם באמצעות עשרות ספרי שירה. לא, אל תלכו לחפש את ספרי השירה בארון הספרים. מעטים מוצאים את דרכם לחנויות הספרים, ומעטים זוכים לחיי מדף ראויים. המשוררת חיה את הוויית השירה במלואה. היא טבעית לה ואינה חיצונית לחייה או לחברה שבה היא חיה. "אני חיה בין כמה עולמות והשירה משוחררת מכל מחויבות חברתית או אחרת. השירה היא המקום חסר הגבולות בשבילי, שם הכל אפשרי. "

ש: האם את חשה שיצירתך עוברת מהפכים בעקבות שינויים טראומטיים שהתרחשו בחייך (אובדן, והעתקת מקום מגורים)?

ת: חיי הפרטיים, עברו שינויים, תהפוכות ופרידות קשות מאנשים יקרים לי מאוד, כמו אבי וכמו אישי. כמו כן, בחיי אני עוברת ועברתי שינויים ונדודים רבים. למעשה, אין עוד מקום שאני יכולה לומר עליו: בית. אין ספק שהתנועה הזאת הן במרחב והן בנפש משפיעה עלי. ואני מחפשת את הדרך שהשירה והכתיבה שלי לא תהיה דוקומנטארית וצמודה לאירועים אלא, תמיד תמריא תראה בביוגראפי המשיק להיסטורי, חומר ביד יוצר.

פרידה אחרת –חוה פנחס כהן

בשבת עצמתי את עיניו

הנפש יצאה וכבר באנחה

שתלך בחלומי עוד זמן רב

וכבר הלכה וכבר אינה

אצבעות שידעו להוליד ממנו הנחתי

על עיניים עמוצות ולא נעצמות

וכבר הלכה ועוד מעט כבתה

וזה מעשה שמעצמו –

אין עליו שכחה

כ-מעט שפיכת דם

למשוררת חוה פנחס כהן עטרת שאין כולם רואים. חווה יסדה את כתב העת "דימוי" בשנת 1989. כתב העת "דימוי" לתרבות יהודית צמח על רקע חסך שהיה קיים בתרבות. עד סוף שנות השמונים לא יצא שום כתב עת לספרות ואומנות בירושלים ולא היה כתב עת לספרות שנתן במה לסופרים ומשוררים השייכים לחוויה ה"יהודית" ומחויבים לה. ירושלים הייתה בבחינת שוליים לתרבות הישראלית שפעמה בתל אביב. היו אף סופרים שהתבטאו בלגלוג שאין לדתיים שום פואטיקה ושום ספרות. זאת הפעם הראשונה שיצרו בכתב עת לספרות ישראלית את הכותרת: תרבות יהודית ולזרם מסוים בשירה שירה –ישראלית-יהודית.

חוה פנחס כהן שהתקרבה בצעירותה למקורות היהודיים ואף התגוררה בראשית שנות השמונים של המאה עשרים עם משפחתה בענתות, ישוב קהילתי מצפון מזרח לירושלים מעל ואדי קלט. המשוררת השכילה להקים במה במקום שנפרץ בו חלל בעת פריחת השירה הישראלית. המשוררת התוותה באמצעות כתב העת שיצא לאור אצל מו"ל בעל אופי דתי-לאומי, "מעלה". מודל תרבותי, ואף הפכה למובילה תרבותית.

ש: כעורכת של כתב עת נכנסת למגרש גברי של עריכה, וברור שאת נמצאת במבחן יותר מאשר גבר בתפקיד עריכה. איך את חשה לאחר למעלה משש עשרה שנים ועשרים ושש חוברות?

ת: ייסדתי ואני עורכת את "דימוי" מאז 1989 כתב עת לספרות אומנות ותרבות יהודית. כלומר כתב עת בינתחומי, שזה חלק מתפיסת עולמי ששירה נוגעת, מושפעת ומשפיעה מכל העולמות סביבה. ואומנם בהיכנסי לעריכה הייתי עורכת יחידה בתחום ובמהלך שנות השמונים עד אמצע שנות התשעים השטח היה גברי מאד וכוחני במהותו. אבל, מבחינתי, העולם אינו מחולק ל"גברים" ו"נשים" אלא, למשוררים, עורכים, סופרים ויוצרים. ואני אחת מהם.

הספר האחרון של חוה פנחס כהן כמו מרחיב גבולות באשר לכתיבה. הוא כמו שובר את התפיסה המקובעת בתרבות היהודית האורתודוכסית, "קול באישה ערווה", או בנות המחונכות חינוך פנימי, להכרה ומימוש עצמי, אינן מחפשות הרפתקאות בחוץ, כלשון הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה". אין להתעלם גם מהאמירה "אישה פסולה לעדות". כל כולו של הספר הבנוי במבנה טריפטיך (שלושה שערים המסומנים על ידי כותרת הספר), עדות מנקודות מבט נשיות. מבט של אישה הרגישה לנשים מתבוננת בהן ומדברת מקולן. תת הכותרת של הספר כתובה בכתב רש"י והיא "על הצורך האינסופי לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים". וזוהי גדולתה של המשוררת היוצאת מתוך חיבוק האמונה ושבה אל האמונה. הספר נכתב בעת שהותה של המשוררת בירנטון, מרכז אוקספורד ללימודי יהדות. על כן הנופים האנגליים משוקעים בחלק מן היצירות.

לפני בוא הטריפטיך נמצא בפתח הקובץ שיריי "בטרם" : היה נדמה לי בקריאת השיר "הלילה באו הצבאים" שאני חווה את מראה ביקור הצבאים ליד החלון, שהוא כה אופייני למרחבים הבריטיים.

"...נסו הצבאים לאן שנסו

יצאתי לראות איך קפאה האדמה

מתחת למים. איך קפאו המים מתחת לשמים

ותמונת עליונים בורידי הקור..."

השיר המתחיל מתמונה קונקרטית של צבאים הבאים לבקר את הדוברת בעת שהיא חווה לילה לבן, ומתוך הכול מתעוררת תמונת הקיפאון, תמונה דו משמעית, גשמית ורוחנית, מיסטית וארצית. זהו השיר הראשון שמכיל את הקוטביות שנטבעת בקובץ. קוטביות שמכילה את הקטבים שאין סיכוי להפגיש ביניהם ואף על פי כן הם קיימים בנפש האמן. שירי "בטרם" מדומים בעיניי למשחק המקדים בעת מעשה האהבה, ואפשר להניח לשיר נוסף לדבר בקולו:

על הקול ויתרתי – חוה פנחס כהן

על הקול שהולך והופך למתכת

ויתרתי

על כוס תה משותפת על מרפסת שפונה לגפן

ויתרתי

שכחתי את פני ויצאתי

לחזור עם פנים אחרות

כמו ארץ זרה

שתאהב מחדש. כי הייתי

אישה נוכריה אלמנה וגרה

רק על בטני לא ויתרתי השארתי

שדה פרוע ושכוח בשולי שכונה

בקצה רחוב כמו שתיקה

עד שבא כאיש נדל"ן

לחוש היקפיו ושיפוליו

לרוכשו לדובבו ולשנותו

ואעשך אז לעולה רגל, חאג'

או צליין

ש: מי שכותב שירה נשפט קודם כל בקניי מידה ספרותיים. כי שירה היא קודם כל מעשה ספרותי. אך יחד עם זה, אני חשה שהשירה שלך מאוד נשית. איך את רואה זאת?

ת: שירה היא שירה היא שירה. הספר "הגנן, הכלבתא והשרמוטה" שיצא בסדרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד, הוא קודם כל שירה. ומאחר והמחברת היא משורר - אישה השירה היא מתוך הגוף ומתוך מרחב הראייה וההתנסות הנשי ודאי זו שירה נשית ביסודה. אבל, איני רואה צורך להכניס אותה לעזרת נשים ולהגדרה "שירת נשים". זאת שירה של אישה שעוברת חוויות של אהבת איש, של הריון ולידות, קשר לתינוקות ולבית ואת המתח הבלתי ניתן לגישור בין חיי המשפחה לחיי יצירה.

ש: האם כותרת הספר היא התרסה חברתית, זעקה לתשומת לב או כותרת ארס פואטית? מה הפרשנות היצירתית שלך למוטיב הגנן, ואיך את רואה את הארמז התרבותי שאת שואבת מיצירתו של ד"ה לורנס "מאהבה של ליידי צ'טרלי"?

כותרת הספר, היא כותרת מדויקת. היא "טריפטיכון" כלומר יצירה אחת הבנויה משלושה חלקים שווים באיכותם וחשיבותם. האחד, "הגנן" זו יצירה שירית העוסקת ביחסי פנים-חוץ בין אישה-אמן המתבוננת בעולם הגן, החיצון ומכנסת אותו פנימה לשפה. הגן מכיל גם גנן, שהופך למושא תשוקה ארוטית אולי גם מיסטית. נוצרת מערכת יחסים מורכבת בין העין למבע השירי. אין כל קשר ל"לידי צ'טרלי" הרומן הנפלא של ד"ה לורנס. מלבד העובדה שיצירה זו נכתבה באי האנגלי בהיותי במלגה, באוקספורד.

מחזור שיריי "בטרם" מקדים את הטריפטיך הוא אקספוזיציה המכילה את כל המוטיבים שיופיעו בספר. והספר עסוק ועוסק בשאלות ארס-פואטיות, בקשר שבין הגוף למילה.

תת הכותרת של הספר: "על הצורך האינסופי לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים", זה ניסיון להגדיר את מעשה האומנות כמעשה שכולו ניסיון לתפוס את מלאות ההוויה. כל רגע הוא הווה במלוא העוצמה. ואני, המשורר מנסה לתפוס אותו אל תוך השפה אל תוך השירה.

ה"כלבתא" מחזור שירים מקולה של "אישה – כלבה" קשה לדעת היכן מסתיימת האישה ומתחילה הכלבה ולהפך, אבל, יש ב"קול" שלה, משהו משתיהן. היא אומרת את חייה ואת יחסיה עם אדונה.

ה"שרמוטה" היא דמות של אישה המופיעה במחזור "שירי יפו". זאת אישה המפרנסת עצמה וילדיה באמצעות גופה. ומתוך מבטה בחיי הגברים החולפים על פניה וגופה היא בונה עולם עצמאי ועשיר וביקורתי. אותי מעניינת הדרך בה היא רואה עצמה ואיך בונה את עצמה לשירה.

יתכן שכותרת הספר תיחשב כ"פרובוקטיבית". בעיני, היא: מדויקת. ואיני רואה עצמי כדמות פסיווית מול החברה והתרבות הישראלית. אני רואה עצמי אדם אקטיווי המנסה להשפיע ולשנות וזה חלק מדיאלוג מתמשך. זו דרכי לקדש את ה"נמוך" ו"לחלן" את המקודש ולפעמים, לשווא.הספר עוסק למעשה, בדרכים השונות בהן עושה אישה מהשוליים מחייה, שירה כלומר, יצירה וקדושה.

תת כותרת הספר: "הצורך האינסופי לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים" שבה ומופיעה בספר בפתח השער "הגנן", וכאן ניתן להבין שמשמעותו של הגנן אם כך היא גם מטפורית. הדוברת מעניקה לשער הזה דיאלוג מיסטי בין האישה לבין האל בנוסף לדיאלוג הגשמי עם הגנן היא מעלה את השער למדרגה רוחנית גבוהה. דיאלוג על הפואטיקה השירית של המשוררות. מכאן שההשערה הראשונית באשר לזיקה כלשהי בין היצירה ליצירת ד"ה לורנס הייתה מקרית בהחלט. השערים של הספר שמציגים תמונה נמוכה ביותר מונשמים באמצעות העליות הפתאומיות החבויות בין השורות. וצריך לקרוא את הספר בראייה בין תחומית. חווה פנחס כהן ארגה כאן מלאכת מחשבת. אם נתבונן בכריכת הספר היא מציגה במיטבה את תפיסת עולמו של הספר. הכפכף המסמל את השרמוטה עטוף במלל קדוש. רצון של היוצרת להיות מחוברת לכל החלקים שיש בה ועדיין לצעוד בביטחון.

אני היא והדור הבא – חוה פנחס כהן

ריח ייחומה הביא עליה

נהר כלבים

יש אומרים, את כולם היא זיינה

ואחר כך החלה לשאת את בטנה כמי שמצאה ייעודה

ללקק פטמותיה בעיסוק רב ולהגדילן

לשאת את תפקיד הכלבה האם לבד

ללא טענה או תלונה

כלבה ובתוכה הדור הבא שיקרא

son of the bitch

והיא גאה

כלבה שתמליט אל שמיכת אדונה

גורי זנונים עטופי שליה

ותוציא לשונה

ותלטף בעצמה ותלקק ותאכל

את הדור הבא

ש: השפה שלך מיוחדת מאוד. את משלבת מלים ממשלבים שונים של העברית בצירוף מלים לועזיות ומונחים מתרבויות אחרות. הסבירי את הפואטיקה המסתתרת מאחורי השפה שלך או במילים אחרות מדוע אינך מסתפקת בשפת הקודש ונאלצת להשתמש בשפה האנגלית תרתי משמע. האם השפה שלנו כל כך מוגבלת? כמו כן. את שואבת ארמזים ממקורות תרבותיים שונים כולל ממקורות נוצריים. האין בכך העזה בהיותך עורכת של כתב עת דתי?

ת: אני אדם שחי בין ובתוך התרבות הישראלית, היהודית והמערבית. התרבות המערבית האירופאית ביסודה והתרבות האמריקאית בהמשכה, שורשיהן, כאן, בארץ הזאת שהילך בה יהושע בן יוסף ז"ל התנא מנצרת. ישו הוא הדמות המיתית הראשונה שחיה ופועלת בארץ, בנופיה, שנמסרת ביוגרפיה מלאה שלו מלידתו ועד מותו בהקשר היסטורי, חברתי, פוליטי ודתי. לכן, מתבקש שסופר או משורר שעסוק בהבנת ה"מקום" בו הוא חי, ייגש לחומר הזה, בתאווה רבה וינגוש בו בלא גבול ומידה.

הארץ הזאת והשפה העברית והארמית נושאות את זיכרון הסמיכות שבין חורבן הבית לבין פעילותו של ישו. מי שחי כאן ואוהב את הארץ הזאת ואת התרבות הזאת ולא חש מאוים על ידי דת אחרת, חופשי לגשת לאוצר בלום של דימויים ויזואליים שתרמה לנו התרבות האירופאית נוצרית בניסיונה למלא את חלל המילים המופשטות שחסר לה.

בכתיבה ובקריאה שלי, אני "שטה" בין העולמות, מקשיבה לשפות בהן אני מדברת או קוראת, לדרך בה מתבטאים אנשי הארץ . ה"שפה" שלי היא סינתזה של כמה רבדים בשפה העברית ושל כמה שפות המהדהדות בתודעתי. ובכלל אולי צריך לשאול מחדש מהי שפה פואטית והאם ניתן להגדיר שפה של משורר.

ש: השירה שלך כל כך רוצה לפרוץ גבולות מבחינה תמטית עד אשר מוצאים שגם הצורניות של השירה שוברת גבולות, את מוכנה להסביר מעט על המבנים המיוחדים של חלק מן השירים?

ת: אני מניחה שלו הייתי מממשת את עצמי כציירת הייתי פונה לסגנון אקספרסיוניסטי בכתיבה שלי ובכל צורות ההבעה. כאמן, אני מאמינה שתפקידו של אמן להיות במקום ש"מנגד" מקום שבודק את מה שנעשה סביבו ואת הגבולות של מרחב פעילותו. רק מתוך בדיקת גבולות עצמו, גופו, חייו ודרכי ההבעה של זמנו הוא מגדיר את עצמו כל יום מחדש. הצורות השונות בהן אני כותבת זה על פי ה"קולות" שאני שומעת.

מאחר ותפיסת המציאות שלי אינה הומוגנית והיא רב קולית, הרי גם הכתיבה שלי לפעמים נשברת והיא גם רב קולית במהותה. שני טורים או שפות שונות על פי ה"קולות" השומעים ונשמעים במרחב בו אני פועלת.

כשמסיימים לעיין בספרה של חוה פנחס כהן, לא נשארים אדישים, חשים אי נוחות. הספר בפירוש לא עושה הנחות לקורא המצוי. הוא ספר שרב בו הנסתר על הנגלה. יש להפוך בו ולהפוך בו עד אשר מגלים את סוד קסמו. ואף על פי כן, אף שיש בספר קסם שאלתי את עצמי לא אחת בתום העיון בספר, האם הספר יעבור את מבחן הזמן. האם שירה שיש בה התחכמות שמנצחת את המקובעות האנושית האם היא שירה שנשארת או שירה שחולפת. האם הקול השקט שמנסה חוה פנחס כהן להשמיע יש בכוחו להכיל את האיכות שנשמרת, שנטמעת. האם כדי לפרוץ את מחסום הזמן צריך לפרוץ את מחסום המבנה ומחסום התוכן?

אם להשוות את חוה פנחס כהן למשוררים הישראליים שניהלו סוג של דיאלוג כזה נמצא שדווקא אי הנחת הוא שהוביל בסופו של דבר לנחת. ואולי יש מקום לכולם על פני הסקלה המשוררית... אולי...

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג