אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טוביאס וולף / אסכולה ישנה


התמונה של דן לחמן

אסכולה ישנה / טוביאס וולף. הוצאת עם עובד. תרגום משה רון
אסכולה ישנה / טוביאס וולף. הוצאת עם עובד. תרגום משה רון

לספר העוסק בספרות יש מראש מקדם גדול לעניין בעיני. לספר העוסק בהתבגרותו של צעיר חובב ספרים העניין גדל יותר. זה בערך מה שיכולתי להסיק מהכתוב על גב הספר. טוביאס וולף היה עיתונאי שכתב סיפורים קצרים, סוג של הבטחה מוקדמת, והיום הוא פרופסור לספרות בסטנפורד.

המספר, נער חסר שם לאורך הספר, שדרכו מתגלגלת העלילה, הוא תלמיד אחד מאותם בתי ספר יוקרתיים, שמרוב יוקרה מנסה להיות הכי דמוקרטי ומטשטש מעמדות, מערב בני עשירים בנתמכי מלגות. ולא נותן שום פתח להפליית מעמד הכסף. נער שקיבל מכונית יגואר ליום הולדת שש עשרה לא נחשב ליותר מאחרים עד שלא כתב דבר מה נחשב או משהו אחר בשטח הלימודים. גיבור הסיפור לא היה מאצולת הכסף, כצפוי. אך הצליח בזכות הישגיו להיות אחד משלושת העורכים של כתב העת הספרותי של בית הספר.

בשנת 1960, ביקורו של המשורר רוברט פרוסט בבית הספר היה חשוב יותר ממערכת הבחירות בין ניקסון לקנדי. ממילאניקסון לא מצא חן בעיני אף אחד והנשיא לעתידקנדי נראה כנער זהב, יוצא בית ספר מהסוג בו מתחנך גיבורנו. אשתו הייתה חתיכה והוא עצמו כתב ספר שהיה ספר חובה בשעורי היסטוריה.

מחלקת הספרות הייתה הנחשבת ביותר בבית הספר. כמה מהמורים היו ידידים של סופרים כמוארנסט המינגווי ודאגו ששלוש פעמים בשנה יבוא אחד מגדולי הסופרים לפגוש את התלמידים. תלמיד שכתב סיפור קצר וזכה בהצטיינות היה זוכה בפגישה אישית עם הסופר, וזו הייתה משאת נפש של כל תלמידי הספרות. התחרותיות התבטאה בכתיבה. זה לא שבית הספר לא נטה חיבה לספורטאים שלו אך כיתת הכתיבה נחשבה ליוקרתית יותר.

"בניגוד למורינו למתמטיקה ולמדע, שנצמדו בענווה למקצועותיהם, הם (מורי האנגלית והספרות) נטו להיות יודעי כל. הגם שהיו זריזים בניתוח, מעולם לא היו משאירים שיר או רומן מבותר לחלקיו כמין צפרדע טבוחה מצחינה מפורמלין. הם היו תופרים את הקרעים למכלול אחד עם היסטוריה ופסיכולוגיה, פילוסופיה, דת, ואפילו- לפעמים- מדע. מבלי להחניף לרצונך המשוער להזדהות עם גיבורו של סיפור כלשהו, הם הקנו לך את ההרגשה שמה שנחשב בעיני הסופר יש לו ערך גם בשבילך... נאמר שקראת את "אמבר מובער" של פוקנר. כמו הבן בסיפור, קלטת את הפגמים באופיו של אביך. המחשבה על אודותיהם מביאה אותך במבוכה, כשלעצמך, היית מן הסתם סוגר את הספר ועובר למחשבות אחרות. תחת זאת נוטל את ידך איש גבוה ומופנם, שהילוכו מצטיין בצליעה אצילית, ומערב אותך ועוד כיתה שלמה של נערים בדיון בשאלה מה פירוש להיות בן. הנאמנות והחובה שלך והבעיה שלך.. אך נאמנות עלולה להיפך לבגידה, בגידה באני ובעולם שמעבר לקשרי הדם"

מכאן כבר אפשר להבין שסגנונו של הספר ימשוך אותך הלאה והלאה ותרצה לדעת עוד על הילד המספר, על בית הספר, על התפתחותו. על איזה ספרים ואיזה סופרים ילמד וידבר בהמשך. הצורך הסקרני בא על סיפוקו.

הנער, המספר, מחלק את חדרו עם ביל שהוא גם שותף לעריכת כתב העת. אלא שהוא גם ניסה להיכנס לתחרות הסיפור שיקדם אותו למפגש עם הסופר האורח. ובדרך מקרה נודע לו שהנער הווספי לחלוטין הוא יהודי, לא שביל ניסה להסתיר ולא שזה היה חשוב, "הוא לא זיכה אותי ולו ברמז. אף שגם אני עסקתי בהעמדת פנים נמרצת משלי. כלל לא חשדתי שביל עושה זאת גם."

אכן, נערים הגרים יחד שנתיים וכל אחד שומר את סודותיו הפרטיים לעצמו. כל אחד מהנערים היה מושפע והרגיש בעל חוב של אחד או יותר מהסופרים של העת. ארנסט המינגווי אוג'ק קרואק או אחרים. אך כל סופרי העבר הרי היו בעלי חוב של סופרים אחרים. גי דה מופסאן זכה בנעוריו לחסדיגוסטב פלובר ואיוואן טורגנייב. פוקנר לחסותו של שרווד אנדרסון. ארנסט המינגווי ל-סקוט פיצ'ג'רלד, וכך נמשכה השרשרת. עכשיו פרוסט עמד להגיע לביקור ושלושת הצעירים רצו להיהפך לבני חסותו. האווירה בבית הספר הייתה טעונה חשמל מיני. והתחרותיות שהביאה לפרסים, הן בספורט בלימודים במוזיקה והכתיבה הפכן להיות הוכחה לכוח גברא, אם כי לא במודע. כוח גברא, אך גם עליה סמויה במעמד החברתי שהייתה, גם היא בסמוי חשובה לגיבור בן המעמד העני שלנו.

למרות שלא הייתה שום התייחסות שונה ליהודים בבית הספר, גיבורנו חש שבכל זאת יש מסביבם איזו אווירה אחרת, כאילו גם הצמחים יודעים עליהם משהו אחר. אם יש סוג של אנטישמיות בלתי מדוברת הרי שכך היא מתנהלת. בחיבה וקבלה מוחלטת וקצת התנשאות פנימית, וכך צריך נערנו החביב להודות שלמעשה, מבלי שהוא עצמו מתייחס לזה, יהודי. יום ביקורו של פרוסט מגיע, הוא מקריא משיריו בפני התלמידים ומוכן לענות על כמה שאלות, תלמיד אחד שואל אותו:

"האם מערך לשוני נוקשה מתאים לביטויה של התודעה המודרנית. האם ראוי שהצורה תפנה את מקומה לדרכי ביטוי יותר ספונטאניות" ופרוסט עונה לו "את הידיד הטוב ביותר שלי איבדתי בזאת שקראו לה המלחמה הגדולה. גם אכילס איבד את הידיד שלו במלחמה, והומרוס לא נכשל בהנצחת יגונו כשכתב על כך בהקסמטרים דקטיליים. תמיד היו מלחמו, ותמיד הן היו הכי נבזיות שאפשר. וטוב ונעים לחשוב את עצמנו לחבורה הכי מקופחת בתולדות העולם – אבל ככה חשבו כולם מימי בראשית.... אני חושב על יגונו של אכילס, היגון המפורסם, הנורא הזה. בחורים, אני רוצה לומר לכם משהו. יגון כזה אפשר להביע רק בתוך צורה. יתכן שהוא קיים באמת רק בתוך צורה. הצורה היא הכול. בלעדיה אין כלום מוץ מצעקה על בוהן שנתקעה באבן- צעקה כנה אולי, אבל בלי עומק וטווח. בלי הד... ככה יכולות להיות לכם רק טרוניות אבל לא יגון, וטרוניות נועדו לעצומות לא לשירה"

אין לדעת כמובן אם פרוסט אכן אמר דברים אלו אי פעם, אך הם מתאימים מאוד לוולף, ולא סתם הספר במקורו האנגלי נקרא old school "אסכולה ישנה." טוביאס וולף אכן מנסה ובהצלחה להטעים את הקורא בטעם האסכולה ההיא בדרך הסיפור והנושאים העוברים בספר דרך כתיבת התלמידים ושיחותיהם. ואכן, אחת הדוגמאות לקושי השינוי הוא השיחה הקצרצרה על הקושי לקבל את אלן גינזברג והפואמה שלו "ילל" (האם הכוונה לפואמה שתורגמה בעבר בשם נהמה?) שירה שהייתה חדשה ובוטה ב-שנות השישים ולגמרי מחוץ למסגרת האסכולה. יש לא מעט ספרים חשובים על חיי תלמידים בפנימיה, וספר זה מצטרף אליהם שווה ערך לחלוטין. הוא איננו מספר יותר מדי על חיי היום יום. לא על מצוקות מיניות (נבוכותיו של טרלס) אלא רק על התחרות הספרותית. רק על הצורך של התלמידים לכתוב.

האורחת הבאה האמורה להגיע היא הסופרת איין ראנד והציפייה הולכת וגדלה. סופרת בשיא פרסומה, אך מצד שני רבים מהמורים בבית הספר התנגדו לביקורה ולא ראו בה סופרת ראויה לבוא מול התלמידים.

בשל כך מתחיל הנער לקרוא לראשונה את "כמעיין המתגבר" והצורה בה הוא רואה את העולם מולו ואת עצמו הולכת ומשתנה. כמו כה רבים מהצעירים הוא מתרשם ומפנים את דעותיה של ראנד. מעניין אולי לבדוק היום ממרחק זמן, לפחות לפי הפרוש שנותן גיבורנו ליחסי גבר אישה לפי איין ראנד, כמה אלימות השפיעה היא על דורות של צעירים שהבינו ממנה שאישה צריכה להיכבש ולהיכנע לכוח הגברי, לאלימות משותפת.

והנה גם היא מגיעה לביקור הרצאה ומפגש עם התלמידים. הם נרעשים. הם פוגשים אישה גסת נפש. הטוחנת בפניהם את רעיונותיה. כשהיא נשאלת מה הספר הטוב ביותר שהיא מכירה באנגלית היא עונה "מרד הנפילים" והם נרעשים. ואחריו כמובן "כמעין המתגבר". המינגווי איננו סופר בעיניה כי גיבור אימפוטנט, ולא חשוב שנפצע בקרב, כי לא הלך למלחמה מתוך אמונה בעצמו אלא כדי להלחם בשביל אחרים, איננו גיבור, איננו גבר ולא ראוי להיות גיבור ספר. היא מקשקשת והם אינם יודעים את נפשם.הם מעריצים את פאפא המינגווי, הגבר מכל הגברים. כך לומד להבין הנער שזה עתה גמר לקרוא פעם רביעית את "כמעיין המתגבר" שספרה חסר רגש. שגיבוריה אינם מכירים את הסימפטיה. שאין להם ילדים ולא יהיו להם אף פעם. שאינם חולים לעולם. שסבל על פניו של אחר הוא מגונה בעיניה. הוא אינו יכול לחזור לקרוא אותה.

אלא שדבר טוב אחד יצא מתוך האכזבה מהסופרת. תיאורה המגנה את המשפחות הקטנות חסרות הצבע, האפורות מביאות אותו להבין שהוא בא ממשפחה כזאת, וכך הוא מגלה שהוא אוהב את משפחתו ואת מלחמתה הקטנה בחיים. וכך הוא מגלה גם שספרות אמיתית מדברת על בני אמיתיים. נוגעת בחיים, בבני אדם, בכאב והזיכרונות. הוא מבין שבני אדם לא נחצבו מסלעי גרניט, כמו אצל ראנד. הוא יכול להיזכר בעצמו כילד ולחוש שהוא מתרחק מהזיכרון. הוא מתבגר.

אי אפשר לו, לגיבור הצעיר אך כמובן גם לוולף, לדון בפער שבין אישיות הכותב לכתביו. הוא מדבר בהמשך על ארנסט המינגווי, אך האם איננו מדבר גם על עצמו. נכון שאין לנו מושג מי הוא וולף.חייו האישיים עוד לא הפכו לנחלת הציבור, אך הוא בוודאי חשב ולו לרגע כשכתב את הפסקה על אישיות הכותב וגיבורי הספר גם על עצמו ועל גיבורו. ברור מיד שנשייך את הגיבור הספרותי לוולף והוא ייהפך לחלק מהביוגרפיה של האיש הלא מוכר לנו.

הפתעה הפתעה, המנהל מודיע שהסופר הבא שיתארח בבית הספר יהיה ארנסט המינגווי עצמו. הנערים מגיעים לשירים חדשים של התרגשות ותחרותיות. כל אחד רוצה להיות זה שיקבל מפגש פרטי עם הסופר הנערץ.

בסוג של רמייה קטנה זוכה גיבורנו בפרס. אלא שהתרמית הקטנה מתגלית והוא מנודה ומבויש. לקראת סוף הספר הוא כבר איננו הנער ההוא. הוא עדיין מתלבט בענייני כתיבה, ובעיקר בשאלה מה עושה את האדם לסופר.

"החיים שמפיקים כתיבה אינם דבר שאפשר לכתוב עליו. אלה חיים שמתנהלים בלי ידיעתו של הסופר, מתחת לפעילותה ושאונה של המחשבה, כתוך פירים עמוקים וחשוכים ששליחי רפאים חותרים בהם לעברנו, הורגים זה את זה בדרכם וכשמתי מעט מהם שורדים ופורצים לתודעתנו, הם מתקבלים בשוויון נפש כמו מלצרים שבאו להגיש עוד קפה"

ארנסט

ארנסט המינגווי

כן, נראה בהחלט שוולף הוא האיש המתאים לכתוב על יצר הכתיבה. על כותבים. על המלחמה במלים. אלא שיש לספר עוד פרק, פרק שנוגע רק בעקיפין בנער שכבר איננו כזה. פרק מרגש בצורה אחרת, הקושר חיים לספרות. לאו דווקא את חייו של הסופר.

כאוהב ספרות, וולף מביא ציטוטים, התרשמויות והסתמכויות על סופרים אחרים: אובידיוס, נתניאל הותורן, לורד ביירון, כמובן ש-ארנסט המינגווי ו-איין ראנד, אך גם סקוט פיצ'גרלד, גוסטב פלובר, פסטרנק ועוד ועוד ועוד.

אם אפשר לכנות ספר כמחמם לב, זה אחד מהיותר טובים שבהם. חבל שמשה רון המתרגם לא בדק שמות מהעבר של יצירות המוזכרות בספר והוא נותן להן שמות חדשים ומוכרים פחות. הזכרתי כבר את "ילל" שתורגם בזמנו לעברית ל"נהמה" במקום אחר מוזכר הספר "יעוץ ואישור" ונדמה לי שהכוונה היא לאחד מראשוני הרומנים הפוליטיים של סוף שנות החמישים שבעברית (וגם לסרט בארץ) קראו " הסנט ימליץ ויאשר" ההבדל בין "למי צלצל הפעמון" לבין "למי צלצלו הפעמונים" הוא הבדל קטן ועדיין מזוהה, ותרגום השם גם נכון יותר, אך אם הכוונה להביא קוראים, אל הספר המוכר, מוטב היה להשאיר את השמות המוכרים. אך אם כבר נכנסתי לשטח התרגום, תרגומו של רון קולח, מבלי יכולת להשוות למקור ניכרת בו רמת שפה המתאימה את עצמה "לאסכולה הישנה" ובכל זאת להיות שפת הווה שלנו.

טוביאס וולף יודע היטב איך להשתעשע בספרותיות של הסיפור. הוא מנתח מעמדים הקורים במציאות כחומר העשוי להפוך לסיפור בידי בגיבור, ותוך כדי הוא כבר מנתח את סמליות המעמד בחיים ובספרות. תענוג גדול היה לי לקרוא את הספר הזה. אם יש ערך לסוג של המלצה שאני עומד לתת, אינני יודע, אך מי שאיננו מרבה לקרוא, ומקושר עדיין לזיכרון התבגרותו, מי שאוהב קריאה טובה לשמה, זה הספר בשבילו החודש.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן