אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קיץ בבאדן באדן / ליאוניד ציפקין


התמונה של דן לחמן

קיץ בבאדן באדן / ליאוניד צ'פקין. הוצאת מחברות לספרות.

יש משהו מעניין במיוחד כשסופר אחד כותב על סופר אחר. לא בהכרח ביוגרפיה אלא מסע אל האחר. לפני שנים אחדות היה זה ג'וליאן בארנס ב"התוכי של פלובר" שבו יצא הסופר האנגלי בעקבות הסופר הצרפתי הדגול בספר שחלקו פיקטיבי וחלקו אמיתי. ההבחנות שיש לסופר להאיר את משנהו היו מעניינות ביותר מאשר עוד ביקורת, מה גם שבארנס סופר מצוין.

כעת עושה את אותו דבר ליאוניד ציפקין היוצא בעקבות רוסי אחר, דוסטויבסקי. לספרו של ציפקין יש סיפור משלו. הספר נכתב בין השנים 1977 ל1981 והוברח למערב. הוא תורגם לאנגלית ופורסם באנגליה, אך לא זכה לתשומת לב. סוזן סונטאג, אינטלקטואלית ומסאית אמריקאית חשובה נתקלה בספר במקרה בחנות יד שנייה, התענינה בו ובלחצה פורסם והפעם זכה לתשומת לב ראויה.

דוסטויבסקי היה איש קשה מאוד. מלא ניגודים. בצעירותו בעקבות השתתפות בתאים חתרניים הועמד לדין ופסק דינו היה מוות בירייה. בעודו עומד כבר מול קיר ההוצאה להורג מגיעה הודעת חנינה והוא משוחרר. חווית רגע לפני המוות שתחזור ותופיע בספריו. דוסטויבסקי היה איש קצוות. מהמר כפייתי, אנטישמי, אך ירא שמים. כל חייו נלחם בעוני וניסה למצוא לעצמו פרנסה מכובדת. בספריו הגדולים מתנהל תמיד מאבק בין הטוב המוחלט, הקדוש והדתי, לבין הרוע המוחלט. בין רגשות נעלים והקרבות אישיות ובין התנהגות נקלה.

איך יכול יהודי לאהוב את דוסטויבסקי האנטישמי? על יוצרים כמותו אפשר לצטט מה שאמר טוסקניני על ריכרד שטראוס "כמוזיקאי אני מסיר בפניו את הכובע - כאדם הייתי יורק בפניו" תחליפו את המוסיקאי בסופר וזהו משפט הולם. אלא שלעתים קרובות עמד לו סימן שאלה לגבי אישיותו של יוצר שיכולה להיות "נמוכה" מול יצירתו שהיא נשגבת. בניגוד לבארנס האנגלי, ציפקין, יש לו על מה להסתמך במדויק, אנה, אשתו של דוסטויבסקי הצעירה ממנו ב25 שנים כתבה יומן שעליו מסתמך ציפקין.

הספר מתחיל בנסיעתו של המספר ללנינגרד שבידיו יומנה של אנה דוסטויבסקי. כבר אחרי כמה משפטים מתגלה התחביר הלשוני המיוחד. בתוך אותו משפט מופיעים "אני" המספר ו"הם" הדוסטויבסקים שמתפצלים להיא והוא. לא רק פניות הגוף משתנות בתוך המשפט, לעתים קרובות גם הזמנים, המוקדמים במאוחרים, הווה בעבר. הדוסטויבסקים נוסעים בכיוון גרמניה. הם נמלטים מנושיהם. הם מגיעים לווילנה אחרי יום שם:

"הזדמנו להם שוב ושוב ז'ידונים שניסו לכפות עליהם את שירותיהם, ואפילו רצו מאחורי הכרכרה שנסעו בה כדי למכור להם פומיות של ענבר, כל עוד לא גירשו אותם, ובערבים ברחובות היה אפשר לראות את הז'ידונים שהוציאו לטיול את הז'ידיות שלהם"

ובברלין, אליה הם מגיעים כולם מנסים לרמות אותם כל מני פרויליין בעלות פנסיונים סחטו כסף ללא רחם, המלצרים רימו בקטנות. וכשהוא נפגע ממלצר הוא משפיל את אנה במקום לעמוד נגד המלצר. הוא מתעלל בה נפשית.

אנה פגשה אותו לראשונה כשחיפש קצרנית להכתיב לה את ספרו הבא. היא מגיעה לביתו חרדה. אחרי כמה ימים הוא כבר מספר לה על עצמו הכול, על עבודות הפרך, על מחלת הנפילה, על העוני המחפיר. היא נכבשת, הם מתחתנים במהרה ומתחילה פרשת נדודיהם.

בפרנקפורט הם מטיילים לאורך נהר מיין. אנה מפרטת כל מסעדה ומחירה של כל קציצה שאכלו בה. ודעתו של המספר קופצת ישר מאה שנים קדימה, ליום בו סולז'ניצין, גם הוא רוסי מזוקן, גולה, מגיע לאותה עיר. וכבר משווה המספר את עמדת המוסר של החדש הקורא לעזרתו את עמדתו של פדייה, הישן, זה שחשב שאסור להשתית את אושרו של מישהו, אפילו אושרה של האנושות כולה, על סבלו של הזולת, בייחוד חיי ילדים, וכבר הוא מונה את כל הילדות העניות המנוצלות בספריו של פדייה. חייה של אנה קשים במחיצתו של פדייה, ככל שהוא חומל על נשים בספריו, בחיים הוא משפיל אותה במקומות פומביים בצעקותיו. רגשי נחיתות בעלי תוכן משתנה עולים בו בהתמדה, והוא נוקם באנה הנמצאת בהריון והיא סופגת הכול.

הם מגיעים סוף סוף לעיירה באדן באדן, עיר המרחצאות והקזינו. הוא ממהר אל הקזינו, ישנם ימים שהוא אפילו מרוויח כסף וכמו כל מהמר מצוי מפסיד אותו במהרה. הם מגיעים למצב שפדייה ממשכן כל מה שהוא יכול רק כדי להמשיך להמר ולהפסיד. מוחו קודח בקדחת ההימורים והוא מתעלל באנה.. בפרק ארוך זה נכנס ציפקין למוחו הקודח של המהמר על כל נפתול הרמייה העצמית, ההשפלה ועלבון. פרק מבריק במבוכי נפשו של כל מסומם ומהמר.

בבית דודתו נופל לידיו של ציפקין, המספר, מאמר של דוסטויבסקי "השאלה היהודית", מאמר אנטישמי נוראי. אין תשובה לשאלה מה גרם לאיש שבספריו הוא סמל החמלה ואהבת האדם לשנוא עד כדי כך את היהודים. ושאלה אחרת העולה איך זה שרוב חוקרי הספרות הרוסית הם יהודים המעריצים את דוסטויבסקי והם חוקרים כל בדל עובדה לגלות את החוויה המכוננת שגרמה לאנטישמיות הזו. אלא שלשאלה הזו אין תשובה. היא עומדת כשאלה לא פתורה.

אני-המספר, מטייל ברחובות ומחייה למענו את סנט פטרבורג היפהפייה. עירו שלו שבה מתרחשים רוב עלילות ספריו. והוא מביט בביתו של רסקולניקוב גיבור "החטא ועונשו" בבית הזקנה שרצח ועוד ועוד. עד שהוא מגיע לביתו האחרון של דוסטויבסקי עצמו. הבית בו מת, ולמוות הזה ולתיאור ימיו האחרונים מוקדש הפרק האחרון.

הספר הוא על זה אך לא רק, בעיקר לא רק. גיבורת הספר האמיתית היא הספרות הרוסית, השפה, מקורות ההשראה. השתקפות המציאות בספרות. ציפקין מכיר ואוהב את רוסיה ומבין לעומק את הספרות. הוא אוהב את דוסטויבסקי למרות כל חולשותיו ומצליח להביא את הקורא לקבל אותו, אם לא ממש לאהוב. ספר רב רבדים המספר קוריוזים אמיתיים מחיי סופרים מפורסמים, מריבות של דוסטויבסקי עם טורגנייב והתאקלמותו המשוערת של סולזניצין באמריקה, בן רוחו של דוסטויבסקי במאה שלנו. גם הוא סופר גדול ואנטישמי לא קטן כנראה. ואי אפשר בלי להזכיר את פושקין, והכול במשפטים מפותלים בהם זמנים ואנשים מתערבבים בתיאורים של נופים ומקומות. ספר נפלא. אוהבי ספרות יתמוגגו, אחרים ייהנו מיכולת כתיבה מדהימה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן