אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לאפריקה / מיכל פלג


התמונה של דן לחמן

לאפריקה / מיכל פלג. הוצאת כרמל
לאפריקה / מיכל פלג. הוצאת כרמל

אני אוהב ספרי מסעות. לא, זו לא פתיחה טובה. כי אני אוהב כל מיני ספרים אך ספרי מסעות כשהם כתובים טוב מצליחים לקחת אותי לעולם אחר. הספרים הללו מתחלקים לכמה צורות כתיבה. אחת מהן, כשהכותב הוא תייר "אובייקטיבי" כאילו אפשר להיות כזה, המתאר את שרואות עיניו. הוא תחליף מצלמה, סוג של נשיונל גיאוגרפיק במלים, תחליף למה שיכולה לעשות המצלמה. יש הכותבים על מסע שהוא סמלי, מסע אל עצמם דרך נופים שונים. לעתים אל עתידם שם מחכה להם שינוי אישי בסוף המסע ולעתים אל עברם, שם אולי תיפתר להם איזו חידה מימים שהיו. יש ספרים כמו "בדרכים" של ג'ק קרואק המנציחים תקופה ואנשים. יש את"עזוב אותך מיוגה" של דאייר שהוא ספר מסעות מקסים ומהפנט בדרכו.

זה איננו ספרה הראשון של מיכל פלג. לצערי ספריה הקודמים נשמטו מעיני ובשבילי היא סוג של תגלית חדשה. לאפריקה הוא הסיפור הראשון המרכזי הארוך ביותר מבין שמונה סיפורים קצרים. הוא גם זה הנותן לספר את שמו.

ספרה של מיכל פלג כבש את לבי כבר מהשורות הראשונות שלו ועדיין לא ידעתי לאן ייקח אותי. איך לא ידעתי, הרי שמו של הספר "לאפריקה" אך איזו אפריקה? מה היא האפריקה שאליה אלקח בסיור הזה. אפריקה המכונה "היבשת השחורה" ועשויה להפוך לסמל מילולי של ההתרחשות הנפשית. האפריקה של פלג הוא מקום ושפה וזיכרונות. היא נשלחת למשימה שלא ברור אם תבצע אותה. האם באמת תצא כתבת צבע מפוארת במגזין בו היא עובדת. לשון הכתיבה סמיכה מאוד, לא קלה ושואבת אותך פנימה, הופכת את הסיפור לחוויה. אחר כך באים ומתנגשים זיכרונות מתקופות שונות של אנשים שונים ומתערבבים בסיפור של העיתונאית המתיירת באפריקה בחברת צלם. זוג האמור לחזור עם כתבת צבע גדולה למגזין מסעות יוקרתי. הסיפור מתחיל, עד כמה שניתן להבין, מכמה מלים בהרצאה שהמספרת נושאת באיזה חוג מלווה תמונות.

"הילדה עגולת הפרצוף הממצמצת בנמשיה מאחורי משקפי קרן ורודי כנף- היא אני. משמאל תוכלו לראות את אמי הנאה לפני שהעלתה משקל ולצדה, משלבת רגליים גרובות ניילון שזוף בחצאית מיני הדודה שגורלה נחרץ. אבי מסתתר מאחורי העדשה... מיד נראה את התמונה המשעשעת שבה אני עומדת עם צלם העיתון באותו אתר עצמו כעבור עשרים וכמה שנים.. ברשותכם, אמנע מלספור אותן בפומבי. אל תאמינו אף אחת מהתמונות"

אני אקדים את המאוחר. פלג, המספרת, היא בת לחלק מאלפי "המומחים" שהציפו את אפריקה. מומחים בחקלאות, מים, מהנדסי בנין, סוחרי נשק, כורי יהלומים, יועצים עלומים שעסקו או לא במודיעין. כל מה שישראל ייצאה אי פעם.

"התמונות שבן גן צילם, אני אומרת, מסולפות.... נורת המקרן כבר יורקת מקבץ ססגוני של אנשים חינניים בלבוש קל או בלא לבוש כלל, מחייכים בתום מלבב על רקע נופים שיופים עוצר נשימה. אנחנו באמת בני מזל שנשארו מקומות כאלה, שעוד לא התקלקלו ואפשר להתרגש מהם בהוצאה זניחה של חמישה דולר ליום....אי אפשר לגלול את הזמן לאחר מאותה סיבה שלא נוכל להריץ אותו קדימה וכל התמונות הן אחיזת עיניים. שקר. שקר נתעב. בלה מזוקן, שנועד להרגיע ילדים קטנים בשריקה הנדושה באפלה. לעולם לא נמפה את היבשת השחורה של עברנו ואף אחד לא חזר מאפריקה- אף אחד- "

יש לה סיפור לספר ודברים להגיד וכבר מהתחלה זו מתגלה שזה גם הולך להיות לא רק מעניין אלא גם כתוב מצוין. אנחנו יוצאים למסע כפול. מסעה הכפול של המספרת, הנוסעת בשליחות אחד הירחונים שהמלים טבע או עולם יופיעו בכותרתם. במציאות היא נוסעת לשליחות צילום באפריקה, בדמיון היא נוסעת בעקבות דמיונה וזיכרונותיה מהשנים שגדלה שם כילדה קטנה, כשאביה "היועץ" עבד שם. והסיפור, סיפור על הנסיעה ועל הזיכרונות. היא כתבת מיומנת ודעתנית. יש לה אוצר של מידע ואסוציאציות של תרבות לבנה גדולה. אבל אפריקה הראשונית, וההרצאה, והמסע השני מסכסכים את דעתה. משטח חופף משטח. לכאורה היא עורכת מצגת שקופיות, בתוכה מתנהלים שני המסעות המקבילים העתיק מאוד וזה הקרוב יותר.

היא מתלבטת, לדבר על עצמה? היא מספרת שהיא בת פליטים "מאירופה הקלאסית" והנשים מהבנק רוצות לדעת אם היא דור שני. כך, בלי לגמור את ההגדרות אנו מבינים את מערך ההגדרות והסמלים המילוליים.

"מותר לנו להניח שבית המטבחיים בוורדן ומפעלי הגז באושוויץ ופטריית הרעל מעל הירושימה ויצר מפעלות התרבות שלנו במאה הקודמת הפכו את תמונת העולם על הראש"

אפשר היה כמובן להגיד שקל מדי להזכיר מאורע היסטורי וכאילו בזה לצאת ידי איזו חובה, אבל בכתיבה להזכרות הזאת יש משמעות של ממש. לא מפורטת לפרוטות. אבל נוגעת בנימי הלב והמוח.

בזיכרונות של ילדה שגדלה באפריקה תהיינה שזורות חיות. טרמיטים שפלשו לבית ויצרו תל כל כך נוקשה שהיה צריך לפוצץ בדינמיט את "הנקבות הרצחניות", קוף של בן שכנים שברח ונהרג בירייה כפלש למטבח לא לו. עופר אילים שקיבלה מתנה ונאכל על ידי צבוע. לא זיכרונות של ילדה לבנה עירונית, וכן, גם גוויית גבר מתנדנדת על עמוד גרדום. והיום היא מתפרנסת מן החופשות שהאחרים חוסכים בשבילן שנים.

עכשיו היא במסע עם בן גן, צלם, אדום שיער 1.94 גובה. היא מראה צילום בו היא נראית בחברת ילדים שחורים על רקע הנוף. מי גיבור התמונה, היא? המתיירת? הילדים? ואם היא האם התמונה הנציחה את חיוכה האמיתי או את זה המופיע לנו באופן כמעט מידי מול עדשה. הם מגיעים לאפריקה, לרעש ההמונים ולתנועה הבלתי פוסקת וכאן:

"הייתי רוצה לעצור לרגע את התנועה. בין כה וכה היא מזדחלת, ולהתבונן באישה שלה אני קוראת בלית ברירה: אני. האם אני מכירה אותה? באיזו זכות אני מתיימרת לתאר את השיכרון המוזר המסחרר את ראשה?"

אפריקה במקרה זה היא אתיופיה, אדיס אבבא. אין ספק המסע הולך להיות קשה ומפותל. הנוף המוכר השתנה, כעת יש שלטי פרסום ענקיים לצדי הדרכים. אבא ,אמא, ילדה וילד. שלטים עם קונדומים מפתים בצבעי גלידה לצד עוברים נגועים באיידס בבטן אימם. בן גן עוקב אחרי תגובותיה ומצלם.

"העיקרון של פאבלוב הוא מטומטם, ולא הפחד מכאב או השאיפה המתמדת לסיפוק הצרכים הבסיסיים מניעים את הגוף לזכור אלא העונג הצרוף של השחזור. זאת השאיפה העומדת בבסיס הנטייה האנושית לייצר אמנות לא שימושית, ואפשר, כך אמר, לקרוא לכל מה שאנחנו עושים מאז שנעמדנו על הרגליים האחוריות באופן כל כך לא נוח, אמנות הגעגוע. הצילום, הודה, וגם השירה, הפיזיקה, וכל שאר האמנויות, חוץ מהמתמטיקה והמוזיקה, סייג, הם לא יותר מניסיונות סרק לשחזר בשלמות ולא בקירוב רגע אחד, לא חשוב איזה, ובלבד שנשיג העתק מושל לפרטי פרטיו ודקדוקיו ולכן לא אפשרי מעצם הגדרתו. מוסיקה גם. הוסיף בסופו של דבר"

במפגשים עם המקומיים בן גן מתרשם מהחיוכים הצחורים. השיניים הלבנות המושלמות בתוך הפנים הכהים. חיוך שעוד לא רוטש, כמו אצל המערביים, כך אמר. אך היא ידעה שאלו הם המבטים הישירים. מבט אמיתי מעין לעין.

מוסיקת ביניים: הכתבת איננה התיירת הראשונה באתיופיה. מיכל פלג מקדישה פרקים לאנשי שם שהיו והשפיעו על ההיסטוריה של אתיופיה, כל אחד בדרכו. סיפורו של ג'יימס ברוס, הסקוטי הענק אדום השיער יצא בשנת 1770 לערך לחפש את מקורות הנילוס ומצא את הנילוס הכחול באתיופיה. היא תספר על ההרפתקאות שעבר. זה אינטרלוד חוץ לסיפור המרכזי. הוא קשור לאתיופיה ובעקיפין לבן גן הצלם הסקוטי המלווה אותה, הענק אדום השיער שאין לו קרבה משפחתית לברוס. אך באמת היא מספרת על נציגים של הגזע הלבן שבאו לאפריקה ויצאו ממנה שונים משהגיעו אליה. רובם חולים או מוטרפים. האחד השתגע השני עם תולעים ברגל. אפריקה משאירה באדם הלבן חותם נפשי ופיזי, ולרוב לא חותם טוב, אם כי מושך ומשגע ומבקש עוד אפריקה. הספר של פלג לא יהפוך את כיוון המוצ'ילארוס הישראלים מדרום אמריקה לאפריקה. אפריקה שלה מרתקת אך אינה מנבאת טוב. היא הרבה יותר הרפתקה נפשית מאשר טיול בנוף יפה. ולא שהנופים לא מדהימים. ההרפתקנים הישראלים שנסעו לאפריקה לפני גילוי הטרקים על ידי צעירים היו הרפתקנים כלכליים באופן פרטי או באופן מדיני.

המסע בממשי הופך יותר ויותר למסע בזיכרון, זיכרון ממנו עולה דודה טולה, זו שהייתה נשואה לאתיופי ועשתה דברים שילדה קטנה לא הייתה יכולה להבין וכעת מאוחר מדי וההבנה היא רק הבנה. וגם הקיסר הילה סלאסי, שעוד שלט במקום בילדותה. ומשם לעקיפת דרך נוספת לסיפורה של "הכתבת" הנזכרת בזיכרונות רבים וכלום אי אפשר בלי רמבו, כן, המשורר, ש"בשנותיו אפריקאיות" ניסה להביא את המצלמה הראשונה ולפתוח עסק לענייני צילום באתיופיה. כך, לאטו, לא רק הכתבת היא בעלת היסטוריה. גם אתיופיה, על כל האנשים שעברו דרכה, שחיו ונלחמו בה. שעשו בה עסקים וגילו תגליות. הארץ שהלבנים ניסו לעשות בה כדרכם, אך היא עשתה בהם כדרכה. איש לא חזר ממנה שלם. הארץ האפריקאית שהייתה נשארת זרה לנו אלמלא הקהילה שחיברה אותנו אליה. ואם פרטים היסטוריים, אז נחזור לרגע להילה סלאסי, ששמו האמיתי, שם נעוריו, היה ראס טאפארי שאין יודע למה הזמר בוב מארלי מג'מייקה החייה את שמו מחדש, השם שקיבל קיצר דרך לראסטה ומשם לשם של אופנת תסרוקות אם אפשר לקרוא כך לגידולי השיער המתולתלים הללו.

ושוב אפריקה עצמה. אבל הם שניים שם. היא והצלם ובין שניים נרקמות גם מערכות יחסים שיש לתת עליהן את הדעת. ובאפריקה חם, חם גם לזמן שלא יודעים אם הוא נע קדימה אחורה או בכלל. חום הממיס את המקום הבריאות והזיכרונות הישנים.

מי שיקרא את הספר ייהנה, אין ספק. הוא כתוב בצורה מושכת לב ומי שהשפה היא חלק מהנאתו ישקע בסיפור הזה לעומק. טוב לראות שאחרי עונת השפה הרזה והדלה יש החוזרים לכתוב שוב בשפה מלאה. לפלג שפה עשירה ולעתים פואטית ויש לה עין טובה יכולת תיאור ומה להגיד. מעניין לקרוא על אנשים ומקומות כמו רמבו או המלחמות והמהפכות הלא ידועות לנו באתיופיה. מסתבר שיש היסטוריה וחיים מעבר לעולם המערבי והוא מרתק לא פחות. אבל לצערי הרבה נראה לי שזה איננו מסוג הספרים שמרבים להימכר. כמה חבל.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן