אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

החתולה / קולט


התמונה של דן לחמן

החתולה / קולט. הוצאת רסלינג
החתולה / קולט. הוצאת רסלינג

בפעם הראשונה שנתקלתי בשם קולט, חשבתי שמדובר בשם של אקדח ובסיפור מתח, מה גם שלסיפור קראו הבוהן. זה היה קובץ של סיפורים צרפתיים, אבל הייתי נער, לכו תדעו. הסיפור המוזר תיאר אישה המסתכלת על הבוהן של הגבר במיטה שלה. כל הסיפור היה תיאור של הבוהן. ופתאום נרעשתי, הרי היא מדברת על הזין של הגבר, לא על הבוהן. בנוסח הימים הללו וודאי הייתי אומר אשכרה זין. היא רק החליפה מלה, הייתי המום.

המחזה - סרט "ג'יג'י" הביא סיפור של צעירה תמימה המתחנכת על ידי שתי נשים "מוחזקות" להיות כמוהן. אך היא כבר מחפשת אהבת אמת. לא להיות קורטיזאנה יקרנית. קשה היה לדעת מה סגנון הכתיבה של קולט מתוך המחזה, כי הוא עיבוד לסיפור, רק העולם שעליו כתבה החל להצטייר. שנים אחר כך, כשכבר שמעתי עליה קצת יותר, תורגם ספרה "שרי", ספר על זונות זקנות, על ג'יגולו בן זונה. בן זונה של ממש. בסוף הספר, כשלאה הזונה המזדקנת משלחת את מאהבה, שרי היפה והצעיר, כי היא מבינה שסופו לברוח עם צעירה, הלב נשבר. היא זורקת אותו וליבה נשבר, גם ליבי. ב"הולדת יום" כבר התגלתה לי סופרת בשלה ממין אחר. כתיבה של אישה המתמודדת עם זקנתה, עם זיכרונות על אמא. עם מערכת יחסים עמוקה. והכול בתוך סבך של צמחיה. גינה נפלאה. ששום צמח לא נפקד שמו.

במשך שנים, למרות שהייתה חברת אקדמיית גונקור הצרפתית, קולט לא נחשבה לסופרת חשובה בעיני רבים. היא הייתה סוג של סופרת נשים צרפתייה, לפני אופנת ספרי הנשים. רק מאוחר מאוד גילו מבקרים ומאוחר אף יותר פמיניסטיות שקולט הייתה סופרת נפלאה. חדשנית, חושנית, שהעזה ללכת בכתיבתה רחוק כמו בחייה, ששפתה עשירה ומדויקת.ז'וליה קריסטבה כותבת עליה:

"אני אוהבת את כתיבתה של אישה זו... קולט גילתה שפה שבאמצעותה קראה בשם לאותה התמוססות שבין הדברים שאנו מכנים בחופזה תאוות הגוף לבין האין סופי של העולם... נודדת או לכודה, חופשיה, אכזרית או מאוהבת, היא מעניקה לנו 'אלף בית חדש' שבאמצעותו היא כותבת את בשר העולם"

קולט חיה חיים פרועים מאוד בצעירותה. אנחנו מכירים אותה כמובן רק מתמונותיה בזקנתה, אישה שמנה, מאופרת בכבדות. אבל בצעירותה הייתה אחרת.

שמה המלא כבר מצלצל מבטיח: סידוני גבריאל קולט. היא נולדה למשפחה אמנותית. בעלה הראשון היה סופר פופולארי. את ספריה הראשונים פרסמה תחת שמו של בעלה. רק ברומן החמישי העזה לחתום בשמה. היא מצטרפת ללהקת תיאטרון המציגה עיבוד לספריה ובצילומים ישנים מתחילת המאה היא נראית מופיעה על הבמה עירומה למחצה או יותר. מאוחר יותר ניהלה רומן גלוי עם רוזנת בת החברה הגבוהה ומאז החליפה מאהבים ומאהבות והכל לעיני הציבור. חייה לא היו סוד. גם מותה היה מלווה שערורייה כשהארכיהגמון של פריז סירב לקבור את החוטאת קבורה נוצרית.

אבל קולט, מעבר לסקנדלים הציבוריים, הייתה אישה שנלחמה על זכויות הנשים. הפמיניסטיות מאמצות אותה בימינו למרות שהיא לא הייתה מגדירה את עצמה ככזאת, כנראה.סימון דה בובואר האשימה אותה שהיא "אישה גברית המנהלת קריירה, חיי אהבה ואימהות", היא לא הייתה לסבית חד משמעית, היא אהבה גם נשים אך הייתה נשואה לשלושה בעלים. היא נהנתה לכפור ולבעוט במוסכמות ולהלחם את מלחמתה לחופש מוחלט. חלק גדול מחייה חייתה בכפר, מכאן היכרותה העמוקה עם בעלי חיים ועולם הצומח התופסים מקום כה נרחב ביצירתה. בגלל שכתבה הרבה על פילגשים, ג'יגולוס, גברים חדלי מעש העסוקים בעצמם, ניסו להמעיט בערכה, אך כשקוראים יותר ויותר מספריה וסיפוריה מסתבר שהייתה בה אהבת אדם גדולה. בספריה מסתתר ההומניזם הגדול שלה. יש תחושה ברורה שקולט אהבה את יצירי דמיונה. כאוהבת חיים היודעת להסוות שאלות גדולות בתוך דמויות ססגוניות החיות לכאורה חיים חסרי מודעות. על הבורגנים ועל הכובסות כתבו הרבה, על המעמד המיוחד של אנשי התענוגות כתבה רק היא ובאהבה גדולה ובלי שיפוטיות כלל. היא אהבה את הקורטיזאנות, מעמד שהלך ונעלם כמעט בימיה. את הנערים שחיו על חשבון נשים. עולם שלם אותו תיארה בצבעוניות ובחיבה.

סידוני גבריאל קולט 1952

בעלי חיים מלווים את בני האדם משחר ההיסטוריה. אפילו היהודים, שונאי הכלבים מצווים (בספר שמות) להאכיל אותם בקרביהם של בעלי החיים הנשחטים שחיטה כשרה, אבל לא זה הסיפור. בעלי חיים מופיעים בספרות. הרבה כלבים, לוויתן גדול אחד, זאבים ונחשים.

גם הניסיון לכתוב על בני אדם דרך עיני בעל חיים ביתי איננו חדש.ווירג'יניה וולף בספרה "פלאש" מספרת את סיפור חיי החברה ואהבתה של המשוררת אליזבת ברט למשורר רוברט בראונינג והפכה אחרי נישואיה למשוררת המפורסמת אליזבט בראונינג. האם קולט הכירה את ספרה של וולף? אינני יודע אם ומתי זה תורגם לצרפתית ואם קולט קראה אנגלית. על כל פנים לקולט מתאים יותר לכתוב על חתולה. יש משהו חתולי בקולט האישה. היא מבינה את נפש החתול.

בניגוד ל"פלאש" שבו כל המסופר מגיע באמת מנקודת הראות של הכלב השוכב על הרצפה, בודק מי נכנס מי יצא מהחדר, רואה מחוות שלא תמיד הוא מבין וכך הולכת ונוצרת עלילה. החתולה כאן היא משקל נגד לאהבה. את החתולה אלן אוהב באמת, בניגוד לאשתו, שלחרדתו הוא מגלה שאיננו אוהב אותה.

כבר מתחילת הספר ניכרת אהבתה של קולט לעולם הצומח. היא מכירה כל צמח, כל עץ ופרח. היא מתארת אותם באותה אהבה השמורה לה לתיאורי בני האדם ואולי יותר. תיאוריה דשנים כמו העלווה, כמו עלי הפרחים הכול כל כך צבעוני כל הזמן, ריחני.

אם נראה לנו, בעיקר מסרטים, שהחינוך הצרפתי הוא חמור בדרכו, אצל קולט הבנים מפונקים. אמהות נמסות מול בנים. גם כאן, צעיר מפונק. סוג של שרי, אבל בורגני, בן עשירים. אנחנו פוגשים את אלן וקמיי שבוע לפני חתונתם. ובשום רגע לא ניכרת אהבה גדולה שם. הם נמשכים ומחבבים אחד את השני. אלן:

"מואיל בטובו לשאת לאישה את הצעירה לבית משפחת מכונות הכביסה מאלמר, אישה צעירה לא ממש משלנו.. אך משפחת מאלמר יודעת שבני משפחת אמפרה של המשי כבר לא סוחרים במשי, לאם ולבן יש רק אחוזים בחברה, והבן לא מתקבל שם כאדון..."

הדירה שיגורו בה נמצאת בשיפוצים והיא חלק מבית ילדותו של אלן. את חיבתו ושיחותיו האינטימיות הוא מנהל עם סהה, חתולת שארטרו סגולה כחלחלה.

טיב היחסים בין אלן וקמיי מתגלה לעתים בניסוח של מלה במשפט. כשהיא אומרת לו "תעזור לי לפחות ללבוש את השכמייה" הוא נעלב ולא מבין למה הייתה צריכה להשתמש במלה 'לפחות'..

"כשסעד לבדו לא חש צורך להסמיק בשל אי אילו מחוות שטיפחו בבלי דעת משאלותיו של ילד תימהוני בין גיל ארבע לשבע....אלן קטנטן, חבוי במעמקיו של הבחור הגבוה הבלונדיני והיפה, הממתין בקוצר רוח לכך שיוכל בתום הארוחה ללקלק סביב את כפית כד הדבש".

שבוע אחרי, הם כבר נשואים ומתעוררים בבוקר הראשון שלאחר הכלולות. קמיי החופשייה מסתובבת עירומה.

"איזו חוצפה חשב. עירומה לגמרי? איפה היא חושבת שהיא נמצאת? הוא זיהה את הרגליים היפות המוכרות לו זה זמן רב, אבל הבטן, מקוצרת על ידי הטבור הנמוך מעט, הפתיעה אותו. נעורים לא אישיים גאלו את הישבן השרירי, והשדיים היו קלילים מעל הצלעות הגלויות לעין. היא רזתה? אורכו של הגב, רחב כמו החזה, זעזע את אלן. יש לה גב המוני. יש לה גב של עוזרת בית".

אלן הצעיר מתחיל למנות את הפגמים באשתו, שבוע אחרי שהתחתנו ועברו לגור יחד בבית הזמני שלהם. הוא מתקשה לחלוק אתה את המרחב. הוא רגיל לחדר פרטי משלו. כן, הם מתעלסים הרבה. והוא עדיין תוהה אם הלילה הראשון היה חצי הצלחה או חצי אסון. שבוע אחרי, הוא מלטף אותה אך חושב על סהה. הוא מתגעגע לחתולה. סהה מצדה, מפסיקה כמעט לאכול מרוב געגועים לאלן וכך הוא מביא אותה מבית אמו לדירה הזמנית שהזוג גר בה.

ערב אחד פורצת סערת קיץ. סערה בספר היא אף פעם לא רק היא עצמה, היא גם מצב נפשי. במקרה זה של אלן, משהו הולך ומתעורר במעמקי נפשו. על פני השטח הוא פוחד מן הסערה ונכנס להיסטריה קלה. רעמים וברקים מפחידים אותו ואת סהה.הוא מתחיל להתעצבן מקמיי. הוא לא סובל כשהיא נוגעת לו בפנים. מעצבן אותו כשהיא מתגלגלת לצד שלו במיטה:

"יכול היה לאחר מכן לתור במנוחה אחר מקורות אי ההתאמה שלהם. הוא היה נבון דיו למקם אותם מחוץ למעשי האהבה התכופים שלהם. צלול דעת נעזר בתשישותו, והיה מגיע אל המחוזות שבהם עוינותו של הגבר כלפי האישה נשמרת במלואה ואינה מתפוגגת לעולם".

הוא מתחיל לחוש שאיננו רוצה להביא את אשתו הטריה לבית שהוא מכין לה צמוד לבית אמו.

"אלה מחשבות של גבר שרק התחתן.. בין בני זוג צעירים או שזה הולך טוב מדי או רע מדי. אני לא יודעת מה טוב יותר, אבל זה אף פעם לא מסתדר מעצמו"

אומרת לו אמו כשהוא מתייעץ אתה. מבוכתו רק גדלה. ובדירה הזמנית סהה הקטנה איננה מסתדרת והיא במצב רוח רע. אין אהבה גדולה מדי בין קמיי לחתולה. וכשהוא מסתכל על קמיי מהצד הוא חושב "היא משמינה מרוב התעלסות... היא משמינה על חשבוני". השינוי חל אחרי ששתי החתולות, סהה וקמיי, נלחמות אחת בשנייה. אלן צריך לבחור צד והחתולה האנושית מפסידה בקרב על אלן.

הסיפור פשוט, אין בו משמעויות מעבר לכתוב. שום כוונות נסתרות. החתולה היא חתולה. היא אמנם דמות חשובה במשולש הרגשי, אבל היא חתולה אמיתית.

השפה של קולט עשירה מאוד. בהתחלה די קשה להיכנס לרוח הספר אך משנכנסים הספר זורם וגורם הנאה דווקא בשל ראייתה של קולט את האנשים כמו שהם. בשל העין שלה הרואה בלי כחל וסרק.

אפשר לחשוב שאחרי שני ספרים אולי יש לה משהו נגד גברים. הם תמיד אלו המצטיירים פחות טוב בספרים שקראתי עד היום. לא פלא שפמיניסטיות אוהבות אותה, היא אוהבת נשים, לא רק ברמה הידועה של אהבת נשים ארוטית. היא פשוט אוהבת נשים. הם תמיד נחמדות יותר חזקות יותר. הן אף פעם לא מפסידות במלחמה, גם כשהן נעזבות. הגבר נרקיסיסטי, חרד ליופיו, מפונק ותלוי באמו. היא תשמח לקבל אותו חזרה הביתה, מיטתו הישנה מצפה לו מוצעת. גבר ילדותי, האישה עשויה להפסיד אותו. אך אם זה מה שהיא מפסידה, היא לא מפסידה הרבה.

לרגע יכולה להתעורר שאלה, מה בשביל זה היא טרחה לכתוב ספר? בלימטפורות, בלי משמעויות חובקות עולם. היא מספרת סיפור שמתכוון רק לעצמו. זוג שאיננו סמלי לזוגות אחרים. שאין שום אמירה מזעזעת עולמות. חייבים לציין את תרגומה המצוין של אביבה ברק שהיא גדולת המתרגמות מצרפתית לעברית, ולצערי איננה מתרגמת די. היא מצליחה להעביר את הרבדים של השפה, את תיאורי הגנים והצמחים, את הריחות, את אופי האנשים מבעד למלים הספורות שהם אומרים, טעות אחת וכל הדמות הייתה מתעוותת. כי אם יש דבר שקולט שולטת בכל רזיו, זו השפה והיכולת שלה לאפיין על ידי משפטים קטנים את עומק הדמויות. אם מתייחסים לספר כשעשוע ספרותי טוב, בלי לחפש בו משמעויות נסתרות, אפשר בהחלט ליהנות ממנו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן