אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מעבר למיניות, מבחר מאמרים בלימודים הומו - לסביים ותיאוריה קווירית


התמונה של דן לחמן

מעבר

מעבר למיניות, מבחר מאמרים בלימודים הומו - לסביים ותיאוריה קווירית. עורכים: יאיר קדר, עמליה זיו, אורן קנר. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

הכניסה של לימודים קוויריים לאוניברסיטות לא עברה בקלות. מלחמות רבות התנהלו מסביב להכנסת הנושא למערך הלימודים. בחלקם משום שהנושא העמיד את עצמו כנושא שהוא הן מדעי והן פוליטי, ומדענים ניסו תמיד לטעון שהמדע איננו פוליטי. והנה נכנס ענף המערער על עמדה זו, מצד אחד הצורך במידע, ומצד שני, כל מידע חדש שנוסף מעלה את הרף הפוליטי בהתייחסות אליו. נוצר הרגע שבו אי אפשר היה יותר להתעלם מאגירת המידה הנאסף. ברמה האישית הועלו האשמות הומופוביות נגד החוקרים החדשים מהסוג של נטייה לגיוס ולהטפה הומוסקסואלית.

יש לתת את הדעת על העובדה שהרבה פוליטיקאים הומוסקסואלים מתנגדים למחקר הקווירי מסיבות פוליטיות קהילתית. צריך להבין שתיאוריה קווירית אינה באה למחוק את ההומוסקסואליות האישית, על כל מרכיביה המוכרים והלא מוכרים, פסיכלוגים וחברתיים. לא את סבל הקבלה העצמית והיציאה מהארון. הלימוד הקווירי לא בא לשאול מה גורם לאדם להיות הומוסקסואל או בשאלה אם הומוסקסואליות נבחרת או מולדת. הלמידה הקווירית באה להבין את מקורות הדיכוי החברתי ומשם את הדרך לשינוי ההתייחסות של ציבור אחד שניסה במשך דורות להקיא מתוכו ציבור אחר. לדעתי הלימוד הקווירי יתחבר בסופו של יום לפוליטיקה הקהילתית וייתן בידה כלים חסרים. אנחנו יכולים לראות לפי ההצלחה וההתקדמות של הלימודים הפמיניסטיים איך השתנה מעמד הנשים בימינו. נכון שזה קורה לאט מדי. נכון שהיו טעויות בדרך החשיבה האקדמית ברמות שונות, אבל הפמיניסטיות למדו לשנות דעה לרדת מכיוונים מסוימים ולהרחיב אחרים. הנשים זזות כל הזמן קדימה. מרתק לעקוב אחרי ההתפתחות הפמיניסטית כפי שהיא משתקפת בשיח היום יומי הלא אקדמי. לראות מה לומדות הנשים בחייהן. מה יכולים הומואים ללמוד מהמחשבה הפוליטית הפמיניסטית. ויש הרבה מה ללמוד, כי נשים הוכיחו שהבנתן בפוליטיקה גדולה יותר. כעת התאחדו שני הכוחות, פמיניסטיות לסביות עם גברים הומוסקסואליים והתחילו ללמוד במשותף את הנושא הקווירי.

אני יכול רק לקוות שהספר הזה יזיז אותי למקום חדש. בעיקר בכל מה שנוגע למחשבות על לסביות פמיניסטיות. אם לחזור לרגע להיסטוריה פרטית, כבר מתחילת ימיה של האגודה הייתי עד להתנגשויות בלתי פוסקות בין גברים לנשים. זה לא שלא היו לי ידידות, נשים לסביות או לא. אלא שהפמיניזם בתחילת ימי האגודה, משהו שלא נשמע עליו בארץ כמעט היה מיליטנטי ויצר חוסר הבנה וחוסר יכולת תקשור אמיתית. הידידויות שהיו נותרו על רקע אישי אנושי. עם מיסוד האגודה החלו להגיע נשים ונוצר פער וחיכוך בלתי פוסק. הן הביאו איתן איזו הסתכלות חדשה על כל דבר שנאמר. נוצרה במהירות סוג של חלוקה שבמקום אנשים שבאו לעשות דבר מה יחד, נולדו בחדר קבוצות של שלושה או ארבעה זוויות. קודם כל הטענה אתם גברים, אנחנו נשים ונשים חושבות אחרת. שהתפתח לטענה שאנחנו לא מסתפקות בלהיות נשים, אנחנו פמיניסטיות ואתם לא סתם גברים אלא אתם גברים מנצלים. ופתאום קבוצה קטנה של גברים תמימים, יש להגיד, מצאה את עצמה דחויה על ידי איזה ויכוח שלא היה מובן להם כלל ולא היו להם כלים להתמודד איתו. לאחר זמן לא רב פרשו הנשים הראשונות מהאגודה. זה היה המפגש הראשון שלי ושל גברים נוספים עם מושג הפמיניזם ואין ספק שזו הייתה הולדת האנטגוניזם הגלוי והסמוי לזמן רב. אינני חושב שמישהו מאתנו הבין את העלבון שחשו הנשים כי לכולנו היו ידידות לסביות גם קודם לכן והרי יצאנו לבלות אתן יחד. מאז למדתי קצת, שמעתי מעט, פגשתי פמיניסטיות מזרמים שונים ויש לי קבוצת ביקורת פרטית על מה שהפמיניזם שואף להגיע אליו, או איך הוא נתפס בעיני נשים שהן פמיניסטיות למחצה, בדרכן שלהן, או לא פמיניסטיות מוגדרות ככאלה בכלל.

אני מקווה שסקירה על הספר "מעבר למיניות" תצליח להבהיר מעט מהדברים שנשים עסוקות בשיח שלו ובניסוח שלו. כי נדמה לי שלכל הגברים ברור מה גברים רוצים. ונראה לי שגם הם יופתעו לא מעט ממחשבות של אנשי רוח המתעסקים בהוויה הקווירית. ככל שאני הולך וקורא יותר בספר, אני מתחיל לחוש באיזה ניסוח מחודש בתוכי שעוד אין לי את כל המלים והמסקנות המדויקות והעמוקות לדבר עליהן. אבל מה שמצטייר לי הוא בערך כך. לסביות פמיניסטיות נלחמות להישאר בתוך התמונה הגדולה, להישאר נשים קודם כל. יתכן שישנה, עוד לא הגעתי למישהי שתגדיר עבורי, איזו דחייה מנשיות בעצם הדיכוי של לסביות. הן מדוכאות גם על ידי נשים וגם על ידי גברים. כחברה, אגב, זכורה לי בשנות השבעים מלחמה קשה בקבוצה הפמיניסטית בה דרשו הסטרייטיות שהלסביות לא יפגינו את שונותן. הן פחדו שמא כל התנועה תואשם בלסביות ובעיקר כנראה כל אחת מהן פחדה לעצמה. לסביות לא מוותרות על הנשיות המופנמת שלהן (המלחמה לא להתאפר ולא להוריד שיער למשל הוא פרק בקרב אחר בתוך המלחמה) גברים הומוסקסואליים תופסים את עצמם כהומוסקסואליים קודם כל. אין להם צורך להצטרף לעולם הגבריות. יתכן שהחינוך הסטרייטי לא עקר מהשורש את תחושת הגבריות גם מהומוסקסואלים ואין להם שאלה בנוגע לזהותם או מלחמה על גבריותם. גם הומוסקסואלים נשיים נתפסים כגברים, נשיים, אך גברים. חלק גדול מהם, אלו החיים בארון או אפילו מחוצה לו, חווים סבל שבמרכזו עשויה לעמוד שאלת החבירה מחדש לעולם ההטרוסקסואלי, אך החזרה להטרוסקסואליות של ההומוסקסואל איננה שאלה של חזרה לגבריות. יתכן מאוד ויותר מייתכן, שתפיסת עצמו כגבר וכל ידידיו ההומוסקסואלים האחרים, כגברים היא קצת פגומה. הוא לא מקבל הומוסקסואלים כגברים של ממש. זאת ההומוסקסואליות והוא בכל זאת גבר, פגום אך גבר. הם אפילו מבינים בצורה של הומופוביה מופנמת סמויה למה גברים הטרוסקסואלים עשויים להידחות מהם. לכל אחד הגדרת גבריות שונה במקצת, לא מרגישים בצורך אחוות הגברים בצורה שנשים כנראה כן צריכות ומקיימות. הם עשויים לחלום על הגבר הגדול שיאהב אותם אבל ראית העולם והתפיסה היא לא של וויתור יחסי הגבריות, גם כשהם מדברים בלשון נקבה על "בעלי" אותה גבריות שהיא טבעית ומופנמת בהם. את הדרך הארוכה ביותר עושות כמובן הדרגיסטיות, שבחלק מהזמן מתחפשות לנשים, וגם אז לנשים אחרות מאלו הפמיניסטיות. הם מתחפשים לנשים מהפנטסיה, גדולות יותר מכל אישה חיה. פעם קראתי תיאוריה שדראג נובע משנאת נשים. אני חושב ההפך הוא הנכון, ההגזמה באה מרצון להתחבר פנימית לאיזו אישה ענקית שהיא האישה כל העולם. אני בטוח שהן לא מבינות למה לא להוריד שיער ורגליים. אינני מדבר על טרנסקסואליות ששם מתקיים תהליך שונה לחלוטין. המעניין הוא שכבר בשנות השישים היו לי שני חברים קרובים שדיברו על עצמם בלשון נקבה, מה שלא היה מיוחד או חדש, אבל, האחת דיברה על עצמה כעל "אישה מוכה" כי הסתבר שבן זוגה הוא איש מאוד אלים בסתר הבית. ואישה מוכה היה מינוח שלא היה קיים בשיח אז. והשני קרא לעצמו "אישה משוחררת" מבלי שנשים ידעו אפילו להבין על מה הוא מדבר כשניסה להתחבר להתארגנויות נשיות. כולם התייחסו אל הכותרות הללו כבדיחה וחידוד לשון. היה באמת מצחיק לחשוב על נער בגובה 1.90 כמעט כאשה מוכה על ידי גבר מבוגר נמוך ורזה. אז זה לא שגברים הקדימו את הנשים במשהו, אני מדבר על ללמוד להקשיב לניואנסים, לטרמינולוגיה. להיטפל לשרפת חזיות או להתמכרות לדילדואים ענקיים הם עניין חיצוני שמסיט את ההבנה.

יאיר קידר, עמליה זיו, ו-אורן קנר עשו את הלא יאומן, גרמו לתרגום אסופת מאמרים מכובדת אקדמית ורבת פנים בנושא "תיאוריה קווירית" ספר שהיה כה חסר על המדפים.

ספרם "מעבר למיניות" הינו מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסבים ותיאוריה קווירית שיצא לא מכבר. אינני בטוח שאלו השואלים "מה יוצא מכל הלימודים הקווירים באוניברסיטה" יוכלו לקבל תשובה טובה, ממש כשם שאלו השואלים למה לומדים פילוסופיה לא מקבלים תשובה. אלא שדברים שנחקרים לעומקם סופם לרדת מקתדרת האקדמיה ולהגיע לחיי היום יום. בלימודים הקוויריים יבואו הרבה יותר רגעים של חידוש ושינוי התייחסות, מכיוון שלמעשה אנו בתחילת הדרך. המלחמה הפוליטית תעשה שימוש במחקרים אקדמאים ורב שיח יתפתח בין המציאות, הפוליטיקה, ההתייחסות החברתית מסביב והמשך פיתוח הידע האקדמי. הספר הוא עב כרס 350 עמוד מחולק ל 6 מדורים ומכיל כ20 מאמרים המתורגמים לראשונה לעברית.

כולם מתחילים בחיפוש ההתחלה, בהיסטוריה. ומעניין לבדוק מה מחפש כל חוקר בפני עצמו בהיסטוריה שיוכל לקשר אחר כך לממצאיו. והאם חיבור המחקר ההיסטורי דווקא יהיה זה שאולי ייתן תמונה מעניינת שלא ראינו את כוליותה. וזה לא הולך להיות קל. הניתוח ההיסטורי בספר זה הוא פוליטי לחלוטין, לא רק חברתי. ולכן פסקה כמו "חזון השינוי כלל את שחרור הפוטנציאל הביסקסואלי בכל בני האדם, ביטול תפקידי המין ופירוק מוסד המשפחה המסורתי, שנתפס כדכאני" לא הולך להיות קל.

צריך לדעת ולהבין שלימודים קווירים התחילו להתקיים באוניברסיטאות מכובדות ביותר החל מסוף שנות ה80. כתבי עת מדעיים חדשים התחילו להתפרסם במקביל. השיח הפנימי הפך להיות ציבורי עם השלכות רבות לכיווני מחשבה נוספים. ספרים שנכתבו בנושא הוערכו על ידי קוראים רבים בכתבי בין עשרת הספרים החשובים של שנות ה 90.

עד כאן, תקציר ההיסטוריה הגיית-קווירית כפי שהיא נתפסת על ידי עורכי ספר זה. מכאן נעבור למאמרים עצמם. בספר אסופת מאמרים של אנשי תיאוריה מובילים בעולם. וכמו כל ספר מסוג זה, הכל מתחיל בבדיקת בהיסטוריה. מאיפה מתחילה הספירה הקווירית, וכנראה שהיום כבר אין חולקים על תאריך 27.6.69 הידוע כיום בשם סטונוול כמו שהוא נקרא בימינו כיום היסטורי. ניתוח הגדרת המלה הומו מול גיי מביאה להחלטה להשתמש במלה גיי. ומכאן כל התנועות הפעילות בחו"ל הן גיי ליבריישן.

ימי סטונוול

למי שלא מכיר, יום סטונוול הוא היום בו נכנסו שוטרים לבר ידוע ב-ניו יורק לעשות פשיטה שהייתה מקובלת באותם ימים. אינני יודע אם זה מקרה או אם היה קשר ישיר בתחושה, אך זה היה גם יום הלוויה של ג'ודי גארלנד, שחקנית זמרת שהיית איקון הומואי ענק מזה עשרות שנים. לראשונה בחייהם ההומואים השיבו מלחמה וגירשו את המשטרה. המהומות והמצור על הבר נמשכו שלושה ימים. זה היו שאותו מחשיבים כיום הראשון לתנועת השחרור ההומואי, זה היום בו צועדים מצעדי הגאווה.

הגיי ליבריישן תובעת שוויון זכויות לא על בסיס דמיון אלא מתוך הדגשת השוני. תנועת השחרור הגיית קיבלה את השראתה במידה גדולה מן התנועות החברתיות הרדיקליות של שנות 60 ונודעו בשם "השמאל החדש" התנועה לשחרור השחורים, תנועת המלחמה נגד נלחמת וויטנאם, תנועת הסטודנטים ו-התנועה לשחרור האישה, בראשית דרכה. מכאן הקישור האסוציאטיבי ביין גייז ושמאל, כנראה, בעיקר בארץ.

מישל פוקו ניסח את האימרה ידע = כוח. התחיל מחקר לאגירת ידע הומו לסבי, קרי צבירת כוח חדש. למן ההתחלה קמה התנגדות לתפיסת ההומואיות כפתולוגיה נפשית ודחיית החלק הדכאני הנובעת מתפיסה זו. מרגע שהומוסקסואליות חדלה להיתפס כפתולוגיה אישית, נפתח הפתח לחקירה של תרבויות משנה הומוסקסואליות. השוואה בין מיניות שונות. הפמיניזם לקח מקום מוביל בחקירת הידע והעמדה לביקורת של ערכים מקובלים. החל מסדיקת הדימוי כאישה לסבית העוסקת במקצועות גבריים דרך מאבק בדיכוי הנשלט על ידי התרבות השולטת. ושם החלה להתערבב הנושא שהיה אמור להיות נפרד והפך להיות, לסבי פמיניסטי, כי אי אפשר להפריד בין השניים.

שני כוחות אינטלקטואלים שונים השפיעו על היווצרות התאוריה הקווירית. האחת המוליכה בעומקה היא כל התאוריה הפמיניסטית. אדריאן ריצ' טענה ש-הפמיניזם הלסבי שולל קיום של זהות משותפת להומואים ולסביות. מישל פוקו ניסח את תורתו "תולדות המיניות" שיחד הוליכו את כל ההנחות החדשות וכל המחקר בכיוון מחקרי ההבנה ההומו-לסבי. שמות רבים, רובם חדשים, יחזרו, אך אין ספק שמניחות היסוד למקור הפמיניסטי ביחד עם ספרו של מישל פוקו " תולדות המיניות" יחזרו שוב ושוב והם בגדר התנ"ך של המחקרים והתיאוריות החדשות.

ואי אפשר להתחיל בלי לסקור את ההיסטוריה הפמניסטית. הן היו הראשונות שעמדו על משמעויות ודקויות של הגדרה ועשייה. אחד המשפטים החשובים ביותר שנולדו בתנועה הפמיניסטית הוא "האישי הוא הפוליטי" או "כל עשייה היא פוליטית" בימיה הראשונים של האגודה מפגש עם הניסוח הזה המם אותנו בעצמתו. ההבנה שארגון קטן, שרק מתחיל את צעדיו ועושה נניח מפגש חברים בשבת אחרי הצהרים, מעבר להתעסקות החברתית בעניין, עצם העשייה, עצם הפגש של אנשים בעלי אינטרס אחד עמוק, גם כשהם רק שומעים מוסיקה ביחד הוא פוליטי במהותו, הוא מתרחש במסגרת של האגודה, עניין משותף, כוח ואחווה, הרי שנעשה אקט פוליטי פנימי ראשוני. התחלת יצירת אחווה חדשה שתוליך לכיוון הולדת קהילה מאורגנת. בתחילת ימי האגודה העדפנו את ההגדרות החברתיות מכיוון שזו הייתה הדרישה מהחברים, פתרונות חברתיים, אבל אנחנו התחלנו להבין בקטן, אמנם, שאנחנו מתחילים להפעיל גל פוליטי. כששלחנו טיול מאורגן לחרמון בשבת, למשל, ויצאו ממנו ארבעים אנשים, כשגברים יצאו חבוקים עם גברים ונשים עם נשים, גברים דיברו אחד אל השני בלשון נקבה בקולות רמים, הרי שזה כבר לא היה טיול מאורגן בלבד, זאת הייתה הפגנה פוליטית ראשונה מסוגה.

אחת ההגדרות הפמיניסטיות הראשיות והחשובות מעבר לזמנן היה המהפך מהגדרות פרטיות לציבוריות ומשם לפוליטיות. כשאחת ההגדרות החשובות הייתה קיום יחסי המין. הנשים ניתחו את המשגל כסמל לאקט פוליטי מדכא המבטא את עליונות הגברים על הנשים ובעיקר בעלות גברית על נשים. המיניות ההטרוסקסואלית הנורמטיבית משרתת את הרבייה ואת המיניות הגברית, אך לא מותאמת למיניות הנשית כלל. חוסר סיפוק מיני נשי הפך הבחנה חדשה זו מבעיה פרטית לבעיה פוליטית כלל עולמית כמעט. אינני יודע כמה אנשים נתקלו בהגדרה זו עם לידתה, אך אין ספק שגם היום, שלושים שנה ויותר אחרי היווצר ההגדרה היא מאיימת ומערערת גברים רבים המתקשים לרדת לעומק הדברים ולקבל את הטענה.

תובנה מרכזית שהתאוריה ההומו לסבית שאהבה מן הפמיניזם היא הבנה של החלוקות הטבעיות לכאורה גבר \ אישה- הטרוסקסואליות \ הומוסקסואליות - כחלוקות פוליטיות והחשיפה של המושג "טבעי" כקטגוריה אידיאולוגית משמשות לדיכוי ולהסוואה ולשימור של חלוקות פוליטיות.

הפמיניזם עם הזמן נפרד לכמה אזורי משנה, הפוליטי, התרבותי, מטריאליסטי והקווירי. אך כל החוקרות בודקות מזוויות שונות את הקשר בין מיניות והגדרה. ויטינג למשל אומרת:

"להיות גבר או אישה בתרבות שלנו פירושו בראש וראשונה לבחור במין השני. ולכן משמעות הסירוב להיות או להישאר הטרוסקסואל תמיד הייתה סירוב להיות גבר או אישה, בין במודע ובין אם לא".

ובהמשך היא קוראת להרוס את הקטגוריות גבר \ אישה משום שמשמעותן האנלוגית היא אדון \ עבד. בנוגע לשיח המיני בכללותו ו-הומוסקסואליות בפרט כותב מישל פוקו: "מיניות אינה מאפיין טבעי של החיים האנושיים אלא קטגוריה מובנית שמקורותיה היסטוריים, חברתיים ותרבותיים- ולא ביולוגים." לפי תפיסתו המיניות היא המאפיין טבעי של החיים האנושיים. חוקרים אחרים אומרים כי בסוף המאה ה17 החל תהליך של דיכוי השיח המיני. בניגוד לתפיסה זו, מישל פוקו טוען כי 300 השנים האחרונות מאופיינות דווקא בריבוי שיח על מיניות, תוך קביעת כללים חדשים לגבי מתי והיכן מותר לדבר על מין.

מישל פוקו

אם אנחנו בוחנים קצת אחורה, הרי שמיניות הודחקה על ידי הכנסייה בשנים שאחרי התבססותה המוחלטת. כך שכל השיח, כל האיסורים וכל ההיתרים באו מתוך עולם האנשים, חסרי המין לכאורה, שבאו להכתיב מיניות לאדם המאמין בהם. מישל פוקו מציע לבדוק את ה"דכאנות המינית" בשיח שהתפתח בשדות רבים, בהם החינוך, המשפט ועוד. משטור המין לפי מישל פוקו אינו פירושו של אכיפה נוקשה של איסורים. מהמשך דבריו של פוקו אנו רואים שמרוב שיח על המין שלא פסק כלל הגיעו במאה 19 להבחנות של מיניות שונה. מיניות שוליים. אלו החורגות מהמיניות של הזוג ההטרוסקסואלי הנשוי. שיח שהוביל ליצירת "סוטים", "סוטות" ובהרחבה, "סטיות", אחת מהן הומוסקסואליות. מישל פוקו מצביע על 1870 כתאריך לידתו של ההומוסקסואל. וזאת במסגרת השיח הרפואי שהפך במאה ה19 לאתר מרכזי של הדיון במיניות. היא נולדה מראשיתה בשיח הרפואי כפתולוגית. אי לכך הביאה אתה מתקפה חריפה של הפיקוח החברתי על "סוטות". במסגרת זו הוגדרו טיפוסים אנושיים חדשים.

כך המושג מעשה סדום הפך להיות חטא אסור ובר משפט. ההומוסקסואל בדמותו החדשה בשיח אובחן כבר על ידי התנהגות חיצונית, מבנה גוף לא דיסקרטי. היא חרוטה ללא בושה על פרצופו. הומוסקסואליות הפכה להיות סוד המסגיר את עצמו פיזיונומית. ההומוסקסואל הפך להיות זן בפני עצמו.

מצד שני ההגדרה והשיח אפשרו את כינונו של השיח נגד, שבו הומוסקסואליות התחילה לדבר בעד עצמה. לטעון לחפותה או לטבעיותה. אי לכך טוען פוקו, המיניות היא תרבותית ולא טבעית, כל המיניות. המיניות היא תוצר של כוח, לא אובייקט שכוח עובד עליו.

את המשך התאוריה של פוקו המשיך דייויד הלפרין שספרו "מאה שנות הומוסקסואליות" מהוות אבן יסוד במחשבה המוליכה את פוקו הלאה. והוא אומר שם בספר זה כי לא רק ההומוסקסואליות היא מושג מודרני, אלא גם הטרוסקסואליות. שתיהן תוצרים מערביים בורגניים הקשורים למעבר למודרניות. לפני הופעת הקטגוריות המיניות היו מעשים מיניים, היו פעולות שהוערכו וקוטלגו וכן טעמים מיניים שונים. אך לא הייתה תפיסה של "נטייה מינית" כשם שהעדפות קולינריות לא נחשבו לקובעות זהות ולאלמנט מכונן של האישיות.

ההטרוסקסואליות וההומוסקסואליות אינן רק צורות חדשות של סיווג בני אדם, הן גם צורות חדשות של תשוקה. הדוגמה הקלאסית,יוון העתיקה. שם יכול היה גבר בוגר שהיה אזרח לקיים יחסי מין לגיטימיים עם כל מי ש"קטינים" ממנו. לא בהכרח בגיל, אלא גם במעמד חברתי ופוליטי. המושאים הראויים לתשוקה מינית של האזרח כללו את כל אלה שאינם אזרחים. נשים, נערים, זרים ועבדים. מבדיקה של טקסטים מתקופות שונות מוקדמות קיימת היסטוריה ארוכה של קיום יחסי מין בין בני אותו מין. אלא שלא הייתה חלוקה של אנשים לזהויות המבוססות על העדפתם לבני מינם או לבני המין השני .(פלוטוניוס כתב, ואחריופליני שעשה את הסרט "סטיריקון" וניקה ממנו את ערכי התרבות הנוצרית ונשאר נאמן לרוח הספר הראה ההומוסקסואליות גלויה ללא התייחסות מיוחדת)

לפני העידן המודרני אם כך לא הייתה חלוקה של אנשים לזהויות מבוססות על העדפתם לבני מינם או למין אחר. ההבניה הטרוסקסואליות \ הומוסקסואליות היא שרירותית ואף לא אחת מהקטגוריות הללו" "טבעית" יותר מהשניה.

מרגרט מיד, החוקרת האנתרופולוגית הגדולה, הובילה במאמריה ליצירת הבחנה בין התנהגות הומוסקסואלית לזהות הומוסקסואלית, כשהאחרונה מובנת לא כפועל יוצא של הראשונה אלא כתולדה של הפנמת התווית על ידי הפרט שעליה היא נכפית. כולנו הרי מכירים גברים נשיים מאוד בהתנהגותם החיצונית אך אינם הומוסקסואלים ברמת ההתנסות המינית.

את המהלך הקווירי יש להבין כתגובה לטובת פוליטיקת זהות גיית שאפיינה את המאבקים ההומו-לסביים בשנות ה80. אפשר לראות במהלך הקווירי גם תגובה לכישלון הפוליטיקה הליברלית, שהתברר בצורה חריפה ביותר במשבר האיידס. בהעדר תגובה נאותה של הממסד הליברלי למגפה.

בגישה הקווירית, המתנגדת ל"התבוללות" ולשאיפה ל "נורמליות" היא זו שמצביעה על האפשרות לחגוג את "השוני" של הומואים לסביות ואחרים, מבלי להכפיפו לנורמות הטרוסקסואליות האופציה הקווירית מציעה ערעור על תפיסת הנורמליות לא להומואים ולסביות בלבד, אלא לכל.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן