אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זורז פרק / החיים הוראות שימוש


התמונה של דן לחמן

ז'ורז'

ז'ורז' פרק / החיים הוראות שימוש. הוצאת בבל

ז'ורז' פרק הוא אחד הסופרים המרתקים ביותר של החצי השני של המאה העשרים. כמה וכמה מספריו תורגמו כבר לעברית בהם " w או זיכרונות ילדות" וכן "הדברים" כל אחד מהם שונה מאוד מהשני ועוסק בתהומות האנושיים. נכון שמישל פוקו טען שצריך להפריד בין המחבר לכתבים שלו אך פרק עצמו אינו שולל את הביוגרפיה האישית שלו מהסיפורים, תמיד יש משהו שקושר. שם רחוב יהיה הומאז' לשמו של ידיד טוב, או לשמה של אוניה בה נסע מצרפת לטוניס. משפחתו נספתה בשואה והוא הוחבא והתחנך בכפר קטן בו היה צריך להעיד פני ילד נוצרי. כך גיבור יהודי יתום ב w ועוד פרטים כאלה מחייו האישיים ברוב ספריו הם ביוגראפיים. אם ב"זיכרונות ילדות" הוא מספר על עצמו אם כי לא ממש בצורה ביוגרפית מידית. הרי שחלק אחר של הספר עוסק במדינה בדיונית שהערך העליון שלה הוא ספורט וכל אזרחיה הצעירים לומדים ומתעסקים בספורט כל היום. לכאורה אידיליה נפלאה אלא שלאט צצים בה הצללים ומסתבר שהמקום הוא טוטליטארי נוראי והתחרותיות הסמויה והחביבה לכאורה הורסת כל דבר אנושי. ב"דברים" הוא מספר על זוג העוסק בחקר השווקים. הם יודעים מה הם "הדברים" הנכונים שצריכים לקנות, הם הרי מכווני דעת קהל ויש להם טעם מעודן משלהם שאיננו בהכרח טעם השוק אותו הם חוקרים אלא שהם עניים ואינם יכולים להרשות לעצמם שום דבר מהדברים שהם חושקים בהם, כי הם גם כאלה המתנגדים לעבודה קשה מדי "לעבדות" ומשלמים את המחיר של חוסר הרצון להשקיע. ספר העוסק בגנות פיתויי הצריכה.

ברוב ספריו הוא מתייחס, מצטט או מתווכח עם סופרים אחרים, בין ישירות ובין בעקיפין, אך אין בזה למנוע מהנאת הקריאה ממי שאיננו מכיר את הספרים האחרים. כעת פורסמו בבת אחת שני ספרים חדשים שלו. דומני שזה עומס גדול מדי מצד אחד אך מופלא מצד שני. אני מניח שלהוצאת בבל שהוציאה את שני הספרים הייתה כוונה ותכנון מדויק.

ז'ורז' פרק שבצילומים מוקדמים שלו נראה גבר נאה למדי סיגל לעצמו איזו תדמית חיצונית חדשה כשגידל שיער פרא וזקן מוזר ומחק בכך חלק מהסימפטיה הראשונית אליו במראהו המוזר. יש לו גם תקופה קצרה ישראלית. לפרק יש משפחה בארץ והוא ביקר כאן בצעירותו. מאז הוא לא ממש אהב את הארץ שלנו, מה שלא מוריד בכלום את גדולתו הספרותית. מצער לחשוב שהוא מת צעיר מסרטן ומי יודע איזה ספרים נפלאים אחרים היה כותב.

פרק עסק בכתיבתו לא רק ברעיונות אותם הוא ניסה לבטא אלא בניסיון להשתמש בצורות כתיבה מיוחדות. בספר אחד החליט להשתמש רק במלים שאינן מכילות את האות e כשבשפה הצרפתית רוב המלים מכילות את האות הזו. בספר אחר השתמש רק במלים המכילות את האות הזאת.

כעת מונח לפנינו הספר "חיים הוראות שימוש" שש מאות עמודים של ספר מפותל. אני חושב לעצמי למה אני צריך בכלל לקרוא דבר כזה, למה לא איזה בלש או ספר רומנטי, למה לי להסתבך. אבל פתחתי את הדף הראשון ונכבשתי. אין מוצא, חייבים לעבור את המסע עד סופו ולהודות שגם נהנים מהמסע, מהקושי.

תחשבו על בית בובות של ילדים, כזה המחולק מרובעים מרובעים שכל אחד מייצג חדר, שבכל חדר כזה נמצאים חפצים מיניאטוריים. כעת הגדילו בדמיונכם את בית הבובות הזה לממדים של בית אמיתי, בית פריזאי בין שש קומות שגרים בו הרבה דיירים, הכל נמצא במקומו מלבד דבר אחד, הקיר החיצוני, זה המפריד בין הרחוב לעין. כמו בבית הבובות של הילדים, דמיינו לעצמכם בית חסר קיר כזה עליו ואותו עומד לתאר לנו ולכתוב עליו פרק.

מה שמתברר מן ההתחלה שהספר שמלבד שמות הגיבורים הפיקטיביים מלא בפרטים. אוסף של פרטים, ספרים וסופרים, תמונות וציירים, רחובות, מקומות בעולם, מוזיקאים נשכחים וידועים, אנשי שם מכל תחום אפשרי. כי אם פרק מתכוון לספר על לנו על כל דייריו של הבניין שכל אחד מהם הוא אישיות בפני עצמה ובעל עניין בדברים אחרים, פרק ימלא עבורנו את עולמו של כל אחד מהדיירים וכל אחד אחר שדרכו תצטלב בסיפורים השונים. בניין שיש לו כתובת."רחוב סימון קרובליה 11 ברובע ה17 בפריז." שהוא רחוב בדיוני, לא צריך לרוץ לחפש אותו. זה איננו צופן דה ווינצ'י. הסיפור מתחיל בחדר המדרגות:

"כן, זה יכול להתחיל כך, כאן, סתם, באופן כבד ואטי במקצת, במקום הניטראלי הזה שהוא של כולם ושל אף אחד, שבו דרכי אנשים מצטלבות כמעט בלא שיראו זה את זה, שבו חיי הבניין מהדהדים, מרוחקים וקצובים.....דייריו של בנין חיים במרחק סנטימטרים אחרים זה מזה, מחיצה של כלום מפרידה ביניהם, הם חולקים זה עם זה אותם חללים הדומים זה לזה בכל קומה, הם עושים אותן תנועות באותו זמן, פותחים ברז, מורידים את המים בשירותים, מדליקים את האור, עורכים את השולחן"

כמה תריסרי הוויות בו זמניות השבות וחוזרות בכל קומה, בכל בניין וכל רחוב. הסיפורים קצרים. אפשר לקרוא אותם לפי הסדר בו הם מודפסים אך גם לשחק אתם כמו בפאזל ולקרוא אותם בכל סדר שיראה לקורא, ובסופו של דבר תתקבל בכל זאת התמונה שפרק רצה שתתחבר מכל חלקי הפאזל.

מכאן יתחיל לפרק כל קומה לדירות, בכל דירה דייר, לכל דייר סיפור. פרק מתאר את הדירות והדיירים. אפשר כמובן לשאול מה כבר יכול להיות עד כדי כך שונה ומעניין באנשים ודירות בבית מגורים פריזאי רגיל שאיננו יוצא דופן בכלום? פרק מתחיל לתאר לנו דירה אחרי דירה והנה אין אחת דומה לשנייה ויותר מזה, בכל דירה גרים אנשים שיש להם ייחוד המבדיל אותם לחלוטין מאחרים.

בדירה אחת על הרצפה מונח פאזל גדול בן שבע מאות חלקים עשוי מעץ, שלא כמו הפאזלים התעשייתיים בימינו החתוכים במכונה ונראים זהים בצורת החלקים. הפאזל שעל הרצפה שנעשה בידי נגר. בדירה אחרת גר ארכיאולוג שהיה אובססיבי בניסיון שלו לגלות עיר אבודה מימי שלטון הערבים בספרד.

בדירה הבאה ארבעה גברים מתרגלים איזו שיטה שהמציא ב1960 פקיד דואר במנילה ושמה "שלושת האנשים החופשיים" הם אמורים לשבת שעות בתנוחה קשה:

"עקביהם של המאמינים החדשים המשתופפים אינם נחים ישירות על הקרקע אלא על קוביות משחק עבות ממתכת שצלעותיהן מושחזות במיוחד, המוחזקות בשיווי משקל בין שני מקצועותיהן. האחד נוגע באדמה והשני בעקב. ההתיישרות הקטנה ביותר של הרגל גוררת מיד את נפילת הקובייה, מה שמביא לגירוש מיידי וסופי לא רק של התלמיד שחטא אלא גם של שני השותפים. הרפיית התנוחה הקטנה ביותר גורמת לחדירת חוד המתכת של הקובייה אל הבשר, תוך הסבת כאב ההופך עד מהרה לבלתי נסבל. על שלושת הגברים להישאר בתנוחה לא נעימה הזאת במשך שש שעות כל אחד מהם אמור לגייס מאמין נוסף. לפי החישוב של המייסד בשנת 1978 אמורים להיות כבר בעולם אלפיים מאה שמונים ושבעה חסידים חדשים של הכת. בשנת 2017 ימנו כבר יותר ממיליארד בני אדם ב2020 כל כוכב הלכת יוכנס בסודה של הכת."

כך הלאה מדירה לדירה. כנאמר, בית מגורים רגיל לחלוטין ברובע פריזאי. שום דבר מיוחד או שונה. כמעט רגיל, כמעט לא שונה. פרק רושם למעננו בעיפרון דק את החללים. החדרים, הריהוט, תמונות על הקיר במידה ויש, איזה ספר קורא דייר, במידה ויש ספר פתוח. לעתים גם את תוכן הספר בקיצור. הוא מצטייר לנו כבעל עין למאות פרטים קטנים ושונים. הוא מאפיין כל דירה, ומספר סיפור קטן על הדיירים הזוכים בעמוד וחצי לתיאורם חלקם כמה עמודים ובודדים יותר רק פסקה.

לאט אנו מגלים שזה המספר על הדיירים הוא ולן, הוותיק בדיירי הבניין. והוא זוכר לא רק את אלו החיים בו בהווה בו מתרחש הסיפור אלא גם בצללים של כל אלו שהיו כאן יום אחד.

"הוא נזכר במרגריט, ובלאטיציה, באמיליו, במרסל אפנצל בשניzz, בניגוד לאופן שבו נכתבים הקנטון וגבינה בשם זה. הוא נזכר בגרגואר סמפסון ובאמריקאית המסתורית..."

ודיירים כאלה ישנם רבים ולכל אחד סיפור משלו. ולן זוכר את כולם וישנם לא מעט. הוא זוכר אותם, את נסיבות כניסתם ועזיבתם את הבניין. ולן הגיע לבנין ב1919 מעיר הולדתו, כדי ללמוד אמנות, זה היה אמור להיות זמני עד שיתחתן, יתפרסם או ישוב לעירו. הוא לא התחתן והוא לא התפרסם ולא שב לעירו.

כשהוא מספר את סיפורו של ברלטבות' מיליונר החי בבנין ומקדיש עשר שנים מחייו ללימוד ציור אקוורל אצל ולן, שבסופו של הלימוד הארוך הזה כל רצונו לעשות מהציורים, כשילמד לצייר אותם באופן מושלם לפאזל שבו ינוסרו הציורים המושלמים אחרי שידביקו אותם על עץ, לחלקים קטנים שבבוא היום הוא, ברטלבות' יקדיש את שארית חייו לחבר אותם מחדש. אומר ולן = פרק:

"משאלתו רבת הרהב תהיה לתפוס, לתאר, למצות, - לא את כוליות העולם - פרויקט שעצם ביטויו במלים די בו להחריבו - אלא קטע מוגר שלו: לנוכח האין פשר והאין קשר שבעולם, מדובר יהיה איפה בביצוע עד תום של תכנית מוגבלת, ללא ספק, אך שלמה, מלאה, בלתי מתפשרת....עבודה שתתעצב סביב שלושה רעיונות מרכזיים. הראשון מתחום המוסרי... פרויקט לא ראוותני ולא הרואי, זה יהיה רק, בהצנע, פרויקט קשה לביצוע ללא ספק, אך לא בלתי ניתן למימוש.... השני יהיה מתחום הלוגי: תוך הוצאה מכלל החשבון של כל מקריות, הפרויקט יפעיל את הזמן ואת החלל כמערכת קואורדינאטות שבה ישתזרו על ידי הישנות בלתי נמנעת אירועים זהים שיתרחשו בהכרח במקום שלהם, בזמן שלהם... השלישי מתחום האסתטי: מיותר, שהרי סתמיותו היא הערובה היחידה לחומרתו, הפרויקט יהרוס את עצמו ככל שילך ויושלם. שלמותו תהייה מעגלית. רצף של אירועים שבהשתרשם יאיינו את עצמם"

זאת הגדרת הספר הזה במדויק. אבל לסיפורו של ברטלבות גם משמעות נוספת, הסובבת בעקיפין סביב היכולת שמקנה הממון ומה משמעותו. כשמגיעים למקום הזה בספר מתחילים להרגיש שתיאור החדרים הוא ללא תנועה למעשה. פרק מספר את סיפור האנשים המשתתפים אך למעשה אנו חוזים בציור ענק של הבית ברגע אחד של התרחשות, כשהפרטים על המצוירים ניתנים לנו דרך הסיפור שלא נוגע ישירות ברגע המצויר.

ובכן, כן. זה ולן הצייר הוא המתכנן לצייר את הבניין. הוא מתכנן תמונה על הבניין הפרוץ החושף את בקיעי עברו ואת התמוטטות ההווה שלו. העירום חסר הקשר אל סיפורים אומרי גדולה או מגוחכים, מבדחים או מעוררי רחמים, מין מוזוליאום גרוטסקי שהוקם לזכרם של מאובנים בתנוחות סופיות. כן, זה הוא, ולן שחזיונות וסיפורי הבניין ממלאים את זכרונו. התמונה שתכנס את כל זכרונו, כל ההתרחשויות שעברו בו, כל החלומות והתחושות, התשוקות והמרכיבים הקטנים של החיים. הדברים שעושים את החיים לחיים. תוך כדי הניסיון להנציח את העבר וההווה עולה בדעתו של ולן שהרובע, כך או אחרת, בזמן כלשהו למרות חוסר האפשרות לחשוב על דבר כזה, ייהרס כולו, הבתים שנבנו ב1880 ואילך לא יהיו קיימים יותר בפריז ותקום שכונה חדשה סופר מודרנית. האם הוא מרמז לבניית מגדל מונפרנס, או "לה דפנס". לשנים בהן נעלמו מקומות כמו השוק העתיק שבמקומו נבנה מוזיאון מרכז פומפידו האולטרה מודרני של זמנו. הבית:

"עם כל הדרמות הידועות שלו סביב גללי הכלבים והטרגדיות של פחי הזבל, הרדיו המודלק מוקדם מדי ומטחנת הקפה בדירה אחת המעירה שכן בדירה אחרת, שעון מטוטלת או נדודי השינה המטרידים קשות"

אכן דרמות של חיי יום יום של בית בו מתנהלים חיים. לכאורה לא יותר, אך עם כל פרק נוסף מקבלים עוד רובד אנושי, עוד סיפור קטן על אחת הדמויות המצטרפת למכלול הגדול. כעת מגיע תורו של ולן עצמו להיכנס לסיפור, או יותר נכון לתמונה המצטיירת:

"הוא עצמו יהיה בתוך התמונה, כדרכם של ציירי הרנסנס שהיו שומרים לעצמם איזה מקום זעיר בתוך המון וסאלים... לא מקום מרכזי...כאילו לא היה הדבר אמור להיות אלא חתימה ליודעי חן.. ידוע למתי מעט ולהישכח... הוא עצמו יהיה בתוך הציור שלו, בתוך חדרו, למעלה מימין, כמין עכביש קטן...הוא יעמוד לצד התמונה שלו שכמעט נשלמה, ובדיוק יהיה מצייר את עצמו מתווה. הוא יצייר את עצמו מצייר את עצמו."

מזכיר את ציורו של אשר, יד המציירת את היד המציירת. הוא מונה לעצמו את כל הפרטים שהוא עומד לצייר בציור, כל האנשים ומגיע למכלול של 179 דמויות בציור האחד הגדול שלו, שהוא הבניין, שהם החיים שהוא הספר. אלא שמי שינסה למנות את הפרטים המופיעים בספר יגיע לאלפי פריטים שונים ומשונים המוזכרים בספר לאורכו.

למי רומז פרק בסיפור על הסטודנט גרגואר סמפסון, סטודנט ההולך ומשתנה מאדם חברותי לאחד ההולך ומסתגר בתוך חדרו עד שנעלם. הייתי מהמר על גרגור סמסה של קפקא שהפך לחרק, אך זו כמובן רק התרשמות שלי ורק דרך לנסות להראות כמה מלכודות משמעות קטנות כאלה מפוזרות לאורך הספר. זה רק עוד סיפור קצרצר על דייר. הוא בהחלט מובן גם בלי לשחק בתשבץ ספרותי ולנסות להצמיד אותו במשמעותו לסופר גדול אחר. אך לא רק שעשועים ספרותיים חבויים בספר. כל סיפור הוא בעל משמעות משלו גם אם הוא רק דרך תיאור הדמות. מה משמעות הסיפור של ברטלבות' המיליונר הנותן מסגרת מסוימת לסיפור. אותו מיליונר שהקדיש עשר שנים ללימוד ציורי אקוורל מושלמים, וכשהגיע לשלמות נסע לכל ערי הנמל בעולם, צייר אותן, נתן לעשות מהן פאזל, וכעת הוא מקדיש את חייו לחבר מחדש את הפאזלים שהקדיש כה הרבה לציירם כדי להשמיד אותם אחרי שיושלמו. במקביל לעשיר האחד הוא מספר, לכאורה מבלי להתייחס להיבט הכלכלי על זוג שהיו פקידי בנק גילו את עולם שוקי הפשפשים הצליחו התעשרו מאוד ונעשו קמצנים עד כיד חישוב ההוצאות היומיות הכי קטנות שלהם, כמו כמה טיפ נתנו למישהו. וכל זה מבלי שהוא מתייחס לשאלת העושר, אלא רק תוך כדי סיפור חייהם של הדיירים. וציירת המיניאטורות, זו המסוגלת להכניס לציור את מסעו לרוסיה של צבא נפוליאון לפרטי פרטים מדויקים מוקפדים בסדר מופתי בציור של שלושה על ארבעה סנטימטר, אך דירתה הפוכה על פיה ונמצאת בבלגן אחד גדול. מאחורי כל דמות וכל סיפור מסתתרת איזו אמירה קטנה, והרי לא לחינם שמו המלא של הספר היא "החיים הוראות שימוש".

בין הדיירים שחייהם "כמעט רגילים" ישנם כמה ציירים. ואחד שהיה רוצה לכתוב סיפור, לא על מלך כרסתני החולם על נקניקיות והשמדה, אלא על גיבור אמיתי, עז נפש. אלא שבינתיים למרות שכבר דמיין לעצמו את מראהו הוא איננו מצליח למצוא שם הולם לגיבור ועד שלא יהיה שם הולם לא יוכל לכתוב. ואם לא ספרות היה רוצה לכתוב מאמר מלומד נגד תורת האבולוציה. בינתיים הוא אוסף עובדות על חולשת האורגניזם האנושי כדי שיוכל להוכיח בסופו של דבר שהאדם הוא הפחות מצויד והפחות מפותח מהחיות האחרות אותן ברא אלוהים. אחר, צייר דיוקנאות, שאין דיוקן בתמונות שהוא מצייר אלא סדרת אירועים המזכירה משהו מחיי נושא הציור אותו הוא מצייר בקומפולסיביות רבה. האין זה במקרה, תיאור די מדויק של הספר הזה כולו, שכולו דיוקנאות לכאורה כתובים בקומפולסיביות ומתארים מאורע כזה או אחר המציין את אופיו של המצויר. ומר cinoc שכל אחד בבניין מבטא את שמו אחרת לפי צורת ביטוי המלים בארצו או מחוזו:

סינוס סינוק סינוץ' סינוך סינוטס

צינוס צינוק צינוץ' צינוך צינוטס

שינוס שינוק שינוץ' שינוך שוינוטס

צ'ינוס צ'ינוק צ'ינוץ' צ'ינוך צ'ינוטס

אותו מר cinoc עובד כמעדכן מלים בהוצאת מילון לרוס המפורסם. אלא שבניגוד לרוב המעדכנים האחרים בהוצאה המחפשים ומוסיפים מלים חסרות הוא מגדיר את עצמו " הרגן מלים" תפקידו לנפות ולהוציא מן המלון מלים שאין בהן יותר שימוש ומובנן חסר משמעות. אך מצד שני ובאופן עצמאי קרא ספרים עתיקים ובחר לו מלים נשכחות ויצר מילון בן שמונת אלפים ערכים של מלים בעלות מובן נשכח לדברים שנעלמו מהעולם.כמו:

loquis = גליזכוך: – סוג של חרוזים צבעוניים שהיו משתמשים בהם למסחר עם הכושים. גליזכוכים הם גלילי זכוכית צבועים

louisette = לואיזטה - שם שניתן בתקופה מסוימת לגיליוטינה, שאת המצאתה מייחסים לדוקטור לואי. " לואיזטה היתה שם החיבה שנתן מארה לגיליוטינה" (ויקטור הוגו)

ברטלבות' ופרויקט הפאזל שלו הופכים לעוגן סיפורי סמלי המרכזי בספר:

"הוא רצה שהפרויקט שלו יהיה סגור באופן מושלם בלא להותיר אחריו עקבות, כים של שמן שנסגר על אדם טובע: הוא רצה ששום דבר, ממש שום דבר ממנו לא יוותר, שלא ייפלט ממנו דבר זולת הריק, הלובן הבלתי מוכתם של האין, השלמות הסתמית של המיותר, אך אם עלה בידו לצייר חמש מאות נופי ים במשך עשרים שנה, ואם כל נופי הים נחתכו בידי גספר וינקלר לפאזלים הכוללים שבע מאות חלקים כל אחד, הנה לא כל הפזלים נבנו מחדש, ולא כל הפזלים הבנויים מחדש הושמדו בעצם המקום שבו, פחות או יותר עשרים שנה קודם לכן, צוירו האקוורלים ששימשו להם דגם"

והחיים, כמו החיים, נגמרים. אנשים מתים בסוף וגם הספר מגיע לסופו. יש סוג של מלכוד בכתיבה על הספר. לכאורה כעת מה שלא אגיד על הספר אגיד גם על חיי שלי. אם אומר לא אהבתי חלק ממנו, משמע, אינני אוהב חלקים מחיי, לא הבנתי את כוונת הסופר בחלקן, מי מאתנו מבין את החיים עד סופם. לא תמיד הצלחתי להתרכז בכל אלפי הפרטים. מי כן מצליח להיות מרוכז כל רגע ורגע מחייו באלפי פרטים? לעתים התעייפתי, קראתי לאט יותר מספרים אחרים, כן החיים אינם רצף אחד חדגוני. אז האם כדאי לקרוא? כן. לא סתם הספר הזה נחשב לאחד החשובים שנכתבו במאה שעברה ואחד המתורגמים ביותר לשפות העולם. למרות שהספר לא דורש מאמץ קריאה כי הוא קריא, הוא לא ממש ספר קל לקריאה. ומה, החיים קלים ומעניינים כל הזמן?

פרק עצמו מסביר בסוף דבר לא רק את המבנה הארכיטקטוני של מבנה הספר, אלא את דרך הכתיבה שלו. הוא מתחיל את הסיפור בין קומה שלישית לרביעית. הוא עוקב אחרי מהלכים אפשריים של הפרש במשחק השחמט במעברים מדירה לדירה. וכך דירה יכולה להופיע כמה פעמים, בכל פעם חדר אחד בו חנה הפרש. וכך יורחב סיפור בעל הדירה, כשפרק ירצה. יש עוד מני מבנים ארכיטקטוניים אותם הוא מסביר בעזרת רישומים במאמר הסוגר את הספר.

לא לחינם תופס הפאזל מקום מרכזי בסיפור. חלקי הפאזל, כל אחד לעצמו הוא חסר משמעות. לפני כן כל חלק לעצמו, אי אפשר להסיק ממנו שום מסקנה על השלם. רק כשהוא מתחבר לחלקים האחרים ויחד הם מעלים את התמונה המלאה, החלקים מקבלים משמעות. כשהם מתחברים הם מפסיקים להיות פאזל

(חידה) ומקבלים את פתרונם והחיבור המדויק שלהם. כל הסיפורים חלק הם מהפאזל הגדול ששמו החיים. החיים הם הבניין ודייריו. וכמו לכל קופסת משחקים חדשה, צריך שתהיינה הוראות שימוש. מבנה הספר חשוב, פרק מבקש שנשים לב שלספר תשעים ותשעה פרקים ולא מאה, כמו שהיה צפוי, כמעט, אם סופרים. לא, זה איננו תרגיל לגרום עניין חיצוני, המבנה בהחלט יוצר חלק מהמהות. מכלול של אלפי פרטים קטנים מצטברים יוצרים עולם בבית הזה. עולם שהופך אותנו לשותפים בו, לומדי חיים. אי אפשר שלא להתפעל מאלפי אלפי הפרטים שהכניס פרק לספר. הניסיון להבין איך הצליח לאסוף אותם, מחשבה המביאה להגדרה של כתיבה קומפולסיבית אם כי מחושבת לפרטיה. בספר התייחסויות לסופרים כמו חורחה לואיס בורחס, ג'יימס ג'ויס, גבריאל גרסיה מרקס, סטנדל, פרויד, ועוד ועוד. ברוב המקומות אזכור שם ידוע מובא עם איזו הערה על האדם. ציטוט, פרט ביוגראפי חשוב, סיפור כלשהו, מראי מקום. וכשמישהו קורא ספר, פרק טורח לא רק להגיד לנו איזה ספר זב אלא לעתים גם לספר את תוכנו או להגיד משהו משמעותי יותר על הסופר. בסוף הספר ישנו לקסיקון המקל על הקוראים לחפש את השמות כולם. כמו כן ישנו הסבר של פרק עצמו על המבנה הארכיטקטוני של הבניין, שהוא הספר, של הדרך בה עבד על פרטים.

קשה להסביר איך הופך ספר שהוא כולו ניסיון ספרותי מעניין לקריאה .אין בו עלילה, אין בו כמעט מערכות יחסים מרתקות, אין בו עמקים פסיכולוגיים. ולא, אין בו טרגדיות של פחי זבל וגללי כלבים. כן, יש בו את החיים, כמעט כמו שהם, חלקם מוזרים, חלקם קטנים, אך מרובי פרטי יום יום. כן, הספר מיוחד מאוד ומרתק לקריאה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן